ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא בתרא
דיני ממונות עוסקים בדרך כלל בחובות של ממש, היינו קניה או מכירה או הלואה או נזקים. לכל המצבים הנ"ל יש מכנה משותף שבו החיוב הוא משפטי, דין ודברים בין בעלים אחד לבעלים אחר. אך בסוגיין אנו פוגשים דין ממוני שנובע לחלוטין מסיבה מוסרית.
אומרת הגמ' (יב, ב):
ההוא דזבן ארעא אמצרא דבי נשיה, כי קא פלגו, א"ל: פליגו לי אמצראי; אמר רבה: כגון זה כופין על מדת סדום. מתקיף לה רב יוסף, אמרי ליה אחי: מעלינן ליה עלויא כי נכסי דבי בר מריון! והלכתא כרב יוסף. תרי ארעתא אתרי נגרי - אמר רבה: כגון זה כופין על מדת סדום. מתקיף לה רב יוסף, זמנין דהאי מדויל והאי לא מדויל! והלכתא כרב יוסף.
צריך עיון במה נחלקו רבה ורב יוסף. על פניו ניתן לומר לפי רב יוסף שאין מושג של כעמ"ס, והסברת טעם המתנגדים משתנה לפי המקום, ותמיד יהיו תירוצים. אך לא ניתן לומר כן משום שבמקרה העוקב בגמ' אומר רב יוסף:
תרתי אחד נגרא - א"ר יוסף: כגון זה כופין על מדת סדום. מתקיף לה אביי, מצי אמר: בעינא דאפיש אריסי! והלכתא כרב יוסף, אפושי לאו מילתא היא.
וא"כ נראה שמחוייבים להסביר שהמח' היא רק על הגבולות של דין כעמ"ס אבל לא על עצם תקפו. ועל כן יש לברר מה תוקפו ומהם גבולותיו. אך ראשית נתבונן במקור המהותי של דין זה.
מהות הפגם של סדום
בכדי להבין את שרשי הדיון יש להבין את הפגם במעשיהם של סדום. אומרת המשנה באבות (ה, י):
ארבע מדות באדם האומר שלי שלי ושלך שלך זו מדה בינונית ויש אומרים זו מדת סדום.
והתקשו רבים מדוע לומר כך הוא מידת סדום, הרי לא נוטל משל חבירו כלום?! לשם ביאור העניין נראה את תיאור הקלקול של אנשי סדום המופיע בדברי חז"ל בתוספתא סוטה (ג, יב):
אנשי סדום אמרו הואיל ומזון יוצא מארצנו וכסף וזהב יוצא מארצנו ואבנים טובות ומרגליות יוצאות מארצנו אין אנו צריכין שיבאו בני אדם עלינו, אין באין עלינו אלא לחסרנו, נעמוד ונשכח את הרגל מבינותינו. אמר להם המקום בטובה שהשפעתי לכם אתם משכחין את הרגל מביניכם אני אשכח אתכם מן העולם וכו'.
אנשי סדום לא חסרו דבר מלבד הנתינה. הם ממש חששו ממציאות בה יצטרכו לחלוק את כספם עם אחרים ועל כן סיגלו לעצמם דרכי התנהגות שתביא למצב כזה בו לא יצטרכו לתת. ולכן נראה שלדעת הי"א על אף ש'שלי-שלי, שלך-שלך' אינה רעה מצד עצמה, אך הוא חושש שהתנהגות זו נובעת משורש מקולקל והוא שאנשי סדום לא רצו כלל שיהנו אחרים מרכושם ועל כן העדיפו לא לקחת על מנת שלא יתחייבו גם לתת (ראה במפרשים על המשנה).
ורצתה התורה (או חז"ל כדלקמן) בטהרתם, ישרם ותבונתם להרחיק את ישראל ממידה מקולקלת זו. ועל כן גזרו במקומות מסויימים שכופין על האדם כנגד רצונו, דבר שכמעט ואינו מצוי בדיני ממונות.
תוקף הדין
שאלה חשובה בבירור הדין היא בנוגע למקור הדין וממילא לתוקפה של כפייה זו, האם היא דאורייתא או דרבנן?
בפתיחת הסוגיא הגמ' אומרת דפשיטא שבכור ופשוט שחולקים קרקע מחלקים לשלושה והבכור מקבל שני חלקים צמודים. כתבו התוס' (ד"ה חלק) שמקור הדין הוא מהפסוק 'לתת לו פי שנים' ממנו למדו היקש מחלק פשוט לחלק בכור. וכנראה לעניין החלוקה למדו שכשם שאין כופין פשוט לחלק את ירושתו לשנים, כך גם בירושת בכור אין לחלק לשנים.
על לימוד זה שואלים התוס' (ד"ה כגון) מדוע הוא נצרך לרבה הסובר כעמ"ס? ועונים התוס':
תשובות ר"י:
א. אילולי הפסוק לא היה הבכור מקבל שטחים צמודים, משום שהיה נחשב כשני אחים המשתתפים זע"ז שלא מקבלים בהכרח את חלקם הכפול בצמוד. ולכן נצרך הפסוק ללמדנו שבכל זאת ביחס לבכור ירושתו נחשבת כשטח אחד ויקבל צמוד. וצ"ע בדבריו מדוע אין מידת סדום בכפייה על הפרדת שותפות בין האחים.
ב. התוספת שמקבל הבכור מוגדרת בתורה כמתנה ועל כן א"א לכפות על האחים לתת מתנה בניגוד לרצונם, (לתת שטח במקום בו הם רוצים). ולכן נצרך הפסוק ללמדנו שעל אף שהכפלת השטח נחשבת כמתנה, בכל זאת יכול הבכור לבחור את המיקום.
מתשובות אלו עולה שדין כעמ"ס הוא דאורייתא שאם לא כן, מהי השאלה על הצורך בפסוק? הרי ודאי שהוא נצרך על מנת ללמד את הדין הבסיסי, אלא שאם כבר יש תוקף דאורייתא בלא"ה אזי הוא מיותר. וקמ"ל שאינו מיותר משום שסיבות הנ"ל היו מונעות את היישום של כעמ"ס.
תשובת ריצב"א:
ג. במקרה הנוכחי של ירושה ומצרנות דין כעמ"ס אינן אלא מדרבנן, ועל כן הפס' הכרחי ללמד שבבכור הוא מדאורייתא. ושני טעמים ניתן לומר בהגדרת כעמ"ס כאן כדרבנן:
הטעם הראשון: במקרה זה של ירושה יש לאחים טענה של העדפת צדדים מסוימים, והיא חשובה מספיק ולכן מדין תורה לא נאמר שכופין עליהם, אלא מדרבנן בלבד אומרים כעמ"ס. והפסוק מלמדנו שבכל זאת זוכה הבכור מדאורייתא. ויש לדייק מדבריו שאם אין לו טענה כלל אזי מדין תורה כופין על מידת סדום.
הטעם השני: כעמ"ס המקורי הוא במקרה וכבר נהנו מבעה"ב ללא בקשת רשותו אך מאידך ללא גרימת חסרון, אזי אין לבעל הבית לכפות תשלום על הנהנה כיון שהוא במצב של ז"ה וזל"ח, וזאת כאמור משום שכעמ"ס. אך במצב של לכתח', היינו לפני השימוש, ודאי שבעה"ב יכול למנוע שימוש בחצרו אפילו אם איננו חסר. ואין בזה מידת סדום. ואילולי הפס' אכן לא היה זוכה היורש משום שאין זה אלא לכתח', ולכן נצרך הפסוק לומר שגם קודם החלוקה הבכור מקבל קרקעות סמוכות. מתשובתו זו ברור שתוקף כעמ"ס בלפני המעשה הוא רק דרבנן.
העולה מדבריהם שודאי עצם העקרון של כופין הוא מדאורייתא אך לפי הריצב"א בסוגיא של יורש מצרן אין מדאורייתא כעמ"ס משום שיש להם טענות או משום שהוא לפני ירידה לקרקע. ורק חכמים אמרו שלמרות טענותיו או למרות שעוד לא ירד בכל זאת כעמ"ס. וי"ל בשיטת ר"י שטענות ברוחות אין טענות של ממש ולכן מדאורייתא כופין, ויתכן שסובר שאין הבדל בין קודם ירידה לאחר ירידה, וגם קודם ירידה אם אין לאדם שום הפסד מחבירו עליו לתת לו (וראה להלן בשיטת רבינו יונה).
כעמ"ס לכתחילה
ואכן יש שיטה כזו בפוסקים. המרדכי (ב"ק פרק שני, אות טז) מביא דברי ראבי"ה:
כתב רבינו אבי העזרי שמעתי דמצי למיכפייה דהא כופין על מדת סדום.
ומבינים הפוסקים שר"ל שאפשר לכפות אפילו לכת' להנות את חבירו במקום בו אינו מפסיד כלום. ומביא שם המרדכי דעה נוספת שאפשר לכוף לכת' במקום בו בעה"ב לא יוכל להרויח אף אם ירצה. אך במציאות בה אם יחפוץ יוכל להרויח, כגון השכרת דירה, אזי אין לכוף לכת', אף במצב בו לא מרויח עקרונית. וכך הביא הרמ"א (חו"מ שסג, ו):
ודוקא שכבר דר בו [פטור מלשלם אם לא עומדת החצר לשכירות ה.ע.], אבל לא יוכל לכופו לכתחילה שיניחנו לדור בו, אף על פי דכופין על מדת סדום במקום שזה נהנה וזה אינו חסר, הני מילי בדבר דאי בעי ליהנות לא יוכל ליהנות. אבל בכי האי גוונא דאי בעי בעל חצר ליהנות ולהרויח להשכיר חצירו היה יכול, אלא שאינו רוצה, אין כופין אותו לעשות בחנם.
ואמנם ראוי הדבר להתבוננות מדוע יש מידת סדום במי שלא מוכן להנות אחרים מנכסיו לכת'? ואולי אפשר להחזיר בשאלה – מדוע מי שנתן הנאה לחבירו לא יכול לדרוש תשלום אם לא נחסר? מדוע הוא נחשב לסדום? על כרחך העקרון הוא שהאדם אינו בעה"ב מוחלט על נכסיו, ובעלותו מתבטאת ביכולת להכריע להיכן וכיצד להשתמש בהם, אך אם אינו ניזוק ומופסד כלל, הרי הוא מחויב לתת לנצרך. וממילא אפשר לומר אותה הסברא גם בלכתחילה. ואין לחשוש למציאות שינצלוהו וכדומה, שאז נוכל להגדירו כבר כחסר.
דינא דבר מצרא
סוגיא קרובה לסוגייתנו מופיעה בגמרא בב"מ (קח, א):
אמר רב יהודה אמר רב: האי מאן דאחזיק ביני אחי וביני שותפי - חציפא הוי, סלוקי - לא מסלקינן ליה. ורב נחמן אמר: נמי מסלקינן, ואי משום דינא דבר מצרא - לא מסלקינן ליה. נהרדעי אמרי: אפילו משום דינא דבר מצרא מסלקינן ליה, משום שנאמר ועשית הישר והטוב בעיני ה'.
בגמרא זו אנו לומדים על טעמו של דינא דבר מצרא. והוא כאשר יש אדם המעוניין למכור קרקע, ולשכנו יש קרקע הצמודה לקרקע העומדת למכירה, ומבקש השכן לקנותה במחיר המוצע. חייב המוכר למכור לו בעדיפות על פני אדם אחר, אם עומד במחיר המבוקש. טעמו של הדין הוא 'ועשית הישר והטוב'.
שואלים הראשונים בסוגייתנו בב"ב, מדוע צריך רבה לומר דין מיוחד מצד כעמ"ס, הרי חייבים לתת לאח את חלקו מצד דינא דבר מצרא שנלמד מ'ועשית הישר והטוב'?
עונה רבינו יונה (יב, ב ד"ה ההוא גברא; וראה גם שטמ"ק בשם תוס' רא"ש ד"ה אמר רבא):
ורבה לא אתא עלה מטעם דינא דבר מצרא, שהוא משום ועשית הישר והטוב. דהתם הוא דלית ליה ללוקח מידי בהאי ארעא ואין לו להפך בה, אחר שהיא על מיצר חבירו, אבל כאן הרי אומרים לו לזה לוותר את דינו.
ראיתי שכתבו כמה מלקטים ששני דינים נבדלים הם: דין כעמ"ס ודינא דב"מ משום ועשית. אך באמת נראה שאין הדבר כן, אלא כעמ"ס הוא בעצם יישום נוסף לחיוב ועשית הישר והטוב. אלא שואל כאן רבינו יונה מדוע הדין הנידון כאן עומד בפני עצמו, ואינו חלק מדין בר מצרא. וקמ"ל שאינו דומה משום שאינו יושב כבר על שדהו.
ושוב יש לשאול, אם כן, אפילו שיש לו כבר חלק בקרקע, מהו הטעם שנצרך רבה לדין כופין, מדוע יהיה שונה מדינא דב"מ? עונה הרא"ש (כמו רי"נ אך לשון מעט שונה):
אבל בכך שיש לו חלק בגוף הקרקע ואנו אומרים לו לוותר את דינו לא שייך כאן הישר והטוב אלא משום דזה נהנה וזה אינו חסר. תוספי הרא"ש ז"ל.
במקרה של בר מצרא, לקונה החיצוני אין שום שייכות בקרקע, ולכן יכול למצוא לו קרקע אחרת, וזה קיום של ישר וטוב. אך במקרה כאן, מדובר שיש ליורשים האחרים חלק בקרקע הנידונית, ומבקשים מהם לוותר על זכותם לגורל ולשמא יזכו הם בקרקע הזאת. ולכן א"א לבוא בטענת היושר והטוב הרגילה של לך למקום אחר, כיון שמדובר בוויתור על זכות. אלא באים מכח טענת יושר וטוב על כך שלמרות שמהנה את חבירו כיון שבפועל לא מפסיד כלום, יש לו לנהוג כן, וזהו כעמ"ס.
א"כ עולה שגדר כעמ"ס הוא בגדר ז"ה וזל"ח. כאשר האחד אינו חסר מאומה בפועל, אע"פ שצריך לוותר על זכות ממונית כלשהיא, הרי כופין אותו. וכך עולה מרש"י שכתב במפורש (ד"ה על) שמידת סדום היא ז"ה וזל"ח.
ועשית הישר והטוב
הבנה זו שדין כעמ"ס נובע מ'ועשית', למדתי ממקום נוסף בו מתייחס רבינו יונה ליחס בין כעמ"ס לועשית. הוא שואל ג"כ את שאלת תוס' הנ"ל, ומתרץ כך:
ויש מחלקין ואומרים, דעד כאן לא קאמר רבה כופין על מידת סדום, אלא כשקדמה מצרנותו לחלוקתו, אבל לא כשחלוקתו ומצרנותו באין כאחת. ואין טעם לזה, דכיון דטעמא דרבה לאו מעיקרא דדינא, אלא משום דכופין על מידת סדום, איזה עשיית ישר וטוב יש בזו יותר מבזו.
תירוץ זה שמשייכים אותו לדעת הראב"ד עולה בקנה אחד עם התירוץ הראשון של ר"י. ועניינו, שלולי הפס' על בכור לא היינו אומרים שמקבל חלקים צמודים משום שלא היה לבכור שום חלק מלכתח', ורק עם ירושתו באה נחלתו הכפולה וממילא אין כאן מידת סדום לא לתת צמוד. וכמ"ש ר"י שהבכור נחשב כשני אחים שלא מחוייבים לתת להם קדימה. ולכן נדרש הפס', ללמדנו שבכל זאת זוכה הבכור בשדות צמודים.
אך רבינו יונה חולק, משום שמצד הסברא חוסר הישרות קיים ג"כ בבכור יורש באותה מידה שקיים במי שהיה לו חלק מצרן. וראה עוד להלן.
ובכל מקרה, כותב רבינו יונה שכעמ"ס גופו הוא משום ועשית הישר והטוב.
דין כעמ"ס בחלוקה ומצרנות באים כאחד
אמנם דעת הרשב"א (יב, ב ד"ה וא"ת) שמביא אף הוא תירוץ זה (של ר"י ו'יש מחלקים' ברבינו יונה) שהוא העיקר. וצריך להבין במה נחלקו.
הרב משה מסביר שנחלקו באופן פעולת כעמ"ס, האם היא על הגברא או על החפצא. חקירה זו מופיעה אצל גרש"ר :
ויש לחקור בהא דכופין על מדת סדום, אם הכונה רק דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני, אבל לרדת לקרקע ולעשות חלוקה בלא הסכמתו אי אפשר, כיון שמצד דיני הממון הרי יש לו זכות לעשות חלוקה רגילה בגורל ורק דהוא מדת סדום, וע"כ כופין אותו עד שיסכים ליתן להשני הקרקע הסמוכה למיצר שלו, או דנימא דאין צריך כלל את הסכמתו ואפשר לעשות החלוקה שלא מרצונו ליתן להשני את החלק הסמוך למיצר, ואף שבעצם יש לו זכות על כל הקרקעות בשוה, מ"מ מאחר דהוא מדת סדום אם לא יתן להשני, ע"כ פקע זכותו מהקרקע הסמוכה למיצר חבירו ואפשר ליטלה שלא מדעתו, והיינו דמחמת הך דינא דכופין על מדת סדום משתנים דיני הממון וזכויות החלוקה.
ונראה שלתוס' ודעימיה, אם אין שדה בפועל לא שייך לדבר על כעמ"ס, רק אם בפועל מפסידים הרי זה מידת סדום. ולכן מובן מדוע יש שאלה על הפסוק, שהרי אם כעמ"ס הוא רק דין כפיה על הבעלים אך לא פועל משפטית, מובן מדוע נצרך הפסוק, ללמדנו שבבכור הקרקע עוברת אליו אף ללא רצון האחים. אך אם עצם הדין של כעמ"ס הוא עצמו שינוי בעלות בעל כרחם של המתנגדים, אזי מובנת השאלה מה מוסיף הפסוק.
להערות - [email protected]
אנחנו קודש למענך
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
מה אכפת לך?
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
ברכות השחר למי שהיה ער כל הלילה
"איזהו העשיר השמח בחלקו!"
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
למטר השמיים
חג החירות
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
