ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא מציעא
המקורות לדין אבידה מדעת
בש"ס מופיעות חמש סוגיות בהם מוזכר הביטוי אבידה מדעת:
מכנשתא דבי דרי:
בריש פירקין (כא, א) מבארת הגמרא את דין המשנה 'מצא פירות מפוזרין הרי אלו שלו'. ומעמידה הגמרא את המקרה בכמות של קב חיטים בשטח של ד' על ד' אמות, ובמצב של מכנשתא דבי דרי והיינו אסיף הגרנות (ראה לעיל על מח' רש"י ורמב"ם בסוגייה זו).
טעם ההיתר לקחת את הפירות מופיעה בגמרא שהוא משום שהבעלים אינו טורח עבור שווי שכזה, וממילא 'אפקורי מפקר להו'. אוקימתא זו מופיעה בשנית במהלך סוגיית ישל"מ (כא, ב), שם הגמרא מקשה לאביי, דסבר דישל"מ לא הוי יאוש, כיצד יסביר את דין המשנה פירות מפוזרים הרי אלו של המוצא, ולכא' לא ידע המאבד בנפילתם. ומבאר אביי דמיירי במצב של מכנשתא דבי דרי והוא 'אבידה מדעת'.
חבית פתוחה ברה"ר:
הגמרא (כג, ב) מעלה סתירה, לכאורה, בין ברייתא בה נאמר שהמוצא חביות יין או שמן הרי אלו שלו, למשנה בה נאמר שבמקרה כעין זה חייב להכריז. מיישבת הגמרא את הסתירה בכך שהמשנה מדברת שהחבית סגורה ולכן אינה של מוצאה, אלא היא שמורה לבעלים. מקשה הגמרא על יישוב זה, שלפי החשבון הזה, הצד הנגדי בברייתא הוא – שהחבית פתוחה, 'ואי בפתוח – אבידה מדעת היא?!' ומפרש רש"י (ד"ה ופרכינן) שאבידה היא זו משום 'שהניחה פתוחה וכל שקצים ורמשים ונחשים שותים הימנה' עכ"ל. ולכן מעמידה הגמרא את הברייתא במציף, דהיינו סגור אך לא חתום בטיט, אמנם סימן אין, אך שמירה משקצים וכדומה בכל זאת קיימת.
כלי המונח באשפה
המשנה (כה, ב) מבארת שהמוצא כלי באשפה, אם הכלי מכוסה אזי לא יגע בו המוצא. אך אם הכלי מגולה – נוטל המוצא ומכריז. אך מאידך ישנה ברייתא המלמדת שאם מצא כלי טמון באשפה צריך להכריז, ולא ליטול כמו שכתוב במשנה!
באחד הנסיונות ליישב את הסתירה אומרת הגמרא, שהמשנה האומרת 'לא יגע' מדברת על אשפה שאינה עשויה להתפנות, ואנו מניחים שהמטמין לא התכוון לאבדה אלא להחביאה. אך הברייתא האומרת שיכריז מדברת על אשפה שעשויה להתפנות, וכדי שלא יאבד את החפץ יש ליטול ולהכריז עליו. מיד מקשה הגמרא, מדוע יש להכריז עבור אדם שהניח באשפה העשויה להתפנות, והרי ידע שעתיד הוא לאבד כך את הכלי, ואם בכל זאת הניח – הרי זו אבידה מדעת! אלא מבארת הגמרא שהאשפה בעקרון אינה עומדת להפנות, והשתנה המציאות והחליטו לפנותה, ואז הכלי מקבל דין של אבידה ממש שצריך להכריז עליו.
פרה רצה בין הכרמים
הגמרא (לא, א) דנה אודות אדם הרואה פרה שעל פניו אבדה מבעליה, אימתי מחוייב הרואה להשיבה. ומתבאר שם שיש הבדל בין פרה ההולכת בין הכרמים לפרה הרצה בין הכרמים. והחילוק הוא בין אבידת גוף הפרה שיכולה להנזק ולהשרט בריצתה בין הכרמים לבין מצב בו הולכת ואז נשמרת. ושואלת הגמרא, דאמנם גוף הפרה לא ינזק בהולכת בין הכרמים אך הכרם עצמו ינזק, והרי למדנו שיש מצוות השבת אבידה גם בקרקע (לא, א), וא"כ מחוייב להוציא את הפרה. ודוחה הגמרא שמיירי בשדה נכרים שאין חובת השבה. ושואלת עוד הגמרא א"כ הרי צריך להוציא את הפרה מדין השבת אבידה שמא יהרגוה. ותירצו שמדובר שהתרו בבעלי הפרה, שאם לא ישמרו עליה, יהרגו אותה. ומסיימת הגמרא שאם התרו בו ולא נשמר הרי זו אבידה מדעת. ולכן לא שייכת כאן חובת השבה ביחס לבהמה עצמה.
משלח לחנווני ביד בנו
הגמרא בבבא בתרא (פז, ב) מתארת מקרה בו אדם שלח את בנו עם פונדיון (כעין מטבע 'שנקל' דהיום, שווה שני איסרים) אל החנווני ע"מ לקנות שמן. החנווני החזיר איסר אחד עודף ונתן לבן את הסחורה המבוקשת. בדרך חזרה שבר נשבר לילד הכלי וכן איבד את האיסר. נח' בזה התנאים: חכמים סוברים שהחנווני חייב על הכל, ואילו רבי יהודה סובר שהוא פטור משום שמצב זה של אחריות על הילד היה על דעת האבא. בגמרא מתלבטים מדוע חכמים מחייבים את החנווני על הצלוחית שביד הילד, והרי אם האבא שלח זאת ביד הילד זו 'אבידה מדעת'! ולבסוף מעמידה הגמרא את מחלוקתם במצב בו השתמש ללא רשות בצלוחית בשביל למדוד לקונים אחרים ובדין שואל שלא מדעת. לפי חכמים הרי הוא כגזלן ולכן מחוייב להשיב את הצלוחית לאבא באופן מעולה ולתת לילד אינה שמירה טובה ולכן חייב אף עליה. ואילו לדעת רבי יהודה עדיין דינו כשואל ולכן יכול להחזיר את החפץ למצב השמירה הקודם שהיה לו, אצל הילד.
מה הדין באבידה מדעת?
לאחר התבוננות במקורות הנ"ל יש להבין מהו גדרו של אבידה מדעת, מה דינו, ומה טעמו.
יש להעיר, שברוב המקורות הנ"ל אין דין מפורש מה עושים עם החפץ המוגדר כ'אבידה מדעת', האם רק אינו חייב בהשבה או שמא אף מותר לקחתו. ולכאורה אפשר לפשוט את השאלה מהדין של מכנשתא דבי דרי שם מבואר שאבידה מדעת מותר לקחת, ובלשון הגמרא 'אפקורי מפקר להו'.
ואם כן, לכאורה כך יהיה הדין גם בכל מקרה אותו נגדיר כאבידה מדעת, הרי הוא הפקר ומותר למוצאו לקחתו. ואכן זו היא פסיקת הטור (חו"מ רסא) שאבידה מדעת הוי הפקר. וזאת בניגוד לדעת הרמב"ם שאינה הפקר. הבית יוסף חיזק את שיטת הרמב"ם, וכתב על דברי הטור:
לאו מילתא היא שבשביל שאינו חושש לפקח על נכסיו לא נאמר שהפקירה.
מדברים אלו למדנו דרך אגב הגדרה יסודית של המושג אבידה מדעת והיא 'אינו חושש לפקח על נכסיו'. בלשוננו נאמר שאבידה מדעת היא התנהגות מזלזלת בחפץ, אי-דאגה לשלמות החפץ וקיומו. אך למרות זאת, אומר ב"י שאין במצב זה הפקרה של ממש.
שיטת הטור
מה היא אם כן סברת הטור? הרי לכאורה צודק הב"י בטענתו?
הסבר לדברי הטור נמצאת בדברי הש"ך (רסא, ס"ק ג):
ולפענ"ד לא ירדו לסוף דברי הטור דאין כוונת הטור להשיג בסברא דמסתמא כיון שאינו מפקח על נכסיו מפקירם אלא כוונתו להשיג דאבדה מדעת דאמרי' בש"ס בכל דוכתא פירושו דהוי הפקר וכמו שמוכח גבי אשפה שאינה עשויה לפנות דקאמר בש"ס אביד' מדעת היא והיינו ע"כ דהפקר הוי והוא שלו וכמש"ל סי' ר"ס סי"א וה"נ מוכח בש"ס ר"פ אלו מציאות דקאמר ר"ש פירות מפוזרין הרי אלו שלו הא לא ידע דנפל מיני' אמר מר עוקבא הכא במכנשתא דבי דרי עסקי' דאביד' מדעת היא (פרש"י דאבדה מדעת היא שלא נפלו ממנו ומדע' הניחום הוי הפקר) אלא דאבד' מדעת בכל דוכתא פירושו שהוא הפקר.
כלומר, אכן מסברא נראים דברי הרמב"ם שזלזול בממון אינו בהכרח הפקר, אך למעשה מהגמרות למדים שהדין הוא שאבידה מדעת הוי הפקר.
קושיות על שיטת הטור
קצה"ח (רסא, ס"ק א) דוחה את הנחת היסוד של הש"ך שכל הגמרות מקבילות בדינן. והראיה מהגמרא בנוגע לחנווני ולילד. שם מחייבים את החנווני על שימוש שלא ברשות בצלוחית ועל הכסף, אך שם הרי מגדירים את נתינת החפץ לקטן כאבידה מדעת, ואם כן, מדוע יתחייב בכלל החנווני? הרי המעות והצלוחית היו הפקר גמור, הן לא שייכות לשום אדם?! אלא על כרחך המושג אבידה מדעת אינו מקביל בכל הש"ס.
ממשיך קצה"ח וטוען שאם כבר להתאים את כל הגמרות – יש להתאימם בשיטת הרמב"ם. דהיינו אבידה מדעת אינה הפקר, וכמו שמוכח מהגמרא של צלוחית, אלא שאין בהם חובת השבת אבידה. ומה שהקשה הש"ך מדין אשפה העשויה להתפנות, שמשמע שהוי הפקר גמור – אינו, אלא ניתן להסביר כסמ"ע (רס, ס"ק נד) שהגם שהרמב"ם לא כתב במפורש דהוי הפקר הוא משום שסמך על מה שכתב במקום אחר שאבידה מדעת אינו הפקר.
ולתרץ דברי הטור, נראה לומר שאכן אם יש ביטוי לשון שחוזר בכמה מקומות בפרק אחד של דיני השבת אבידה ובמקום אחד גילו מפורש את דינו הרי שהוא משליך על השאר. וסוף סוף עדיין קשה מסוגיא דצלוחית, ועוד שהטור עצמו פסק סוגיא זו (חו"מ קפח), ומפרש קצה"ח הנ"ל שצ"ל לשיטת הטור, דשאני צלוחית משאר אבידה מדעת. דהתם הוי החפץ משתמר בקצת ואה"נ לא הוי הפקר אלא רק אין חובת השבה. אך שאר כל המקרים של אבידה מדעת הנ"ל הם במקום שאינו משתמר כלל ולכן הדין הוא הפקר גמור.
שיטת הרמב"ם
דעת הרמב"ם כפי שהוזכרה לעיל היא שאין אבידה מדעת הפקר. נראה את לשונו (גזילה ואבידה יא, יא):
המאבד ממונו לדעת אין נזקקין לו, כיצד, הניח פרתו ברפת שאין לה דלת ולא קשרה והלך לו, השליך כיסו ברשות הרבים והלך לו וכל כיוצא בזה, הרי זה אבד ממונו לדעתו, ואף על פי שאסור לרואה דבר זה ליטול לעצמו אינו זקוק להחזיר שנ' אשר תאבד פרט למאבד לדעתו.
וקשה על שיטת הרמב"ם מסוגיית מכנשתא דבי דרי, הרי שם הגמרא במפורש אומרת אפקורי מפקר להו וקאי על המשנה ד'הרי אלו שלו'. ואם כן, לכאורה מפורש דאבידה מדעת הוי הפקר!
אלא, כותב קצה"ח, שבמקרה של מכנשתא דבי דרי ההיתר לקחת את הפירות אינו מכח הפקר אלא מכח יאוש הבעלים. דהיינו, האוקימתא של 'מכנשתא דבי דרי' באה לפתור בעיה של יאוש שלא מדעת בפירות מפוזרין. הבעיה ביאוש שלא מדעת שמונעת מהמוצא לקנות לעצמו את האבידה היא בכך ש'באיסורא אתא לידיה', וביאר התוס' (ב"ק סו, א ד"ה הכא) שהיינו בשעה שהגביה את החפץ חלה על המוצא חובת השבה. אך באבידה מדעת באופן כללי, ונקודתית במקרה של מכנשתא דבי דרי אין חובת השבה לרמב"ם, וממילא אין באיסורא אתא לידיה אלא בהיתרא – וכיון שכך, היאוש מהני אף למפרע, וכרבא. ולכן זוכה בפירות המפוזרים אך לא מטעם הפקר. ע"כ דברי קדשו של קצה"ח.
אך בעניותי לא הבנתי, שכן בפשט הגמרא המשמעות של מכנשתא היא שהאדם מלכתחילה לא מעוניין לטרוח במה שנשאר, וזהו לאבד מדעת. לדעת היכן נמצא החפץ, ולהשאירו (במקרה זה) במקום שאינו שמור. כלומר, היתר המשנה לקחת פירות מפוזרין המתבטא 'הרי אלו שלו' הוא כאשר המוצא מגביה את הפירות לאחר יאוש (היינו השארת הפירות ע"י) הבעלים. אם כן, מה התירוץ של הקצות? הרי לשיטתו מדובר שמגביהים קודם יאוש, אלא שכאן באופן חריג אין מניעה מלקנות. כיצד דבריו האמורים על נטילת החפץ קודם היאוש מתאימים לגמרא המדברת אחר יאוש?
חשבתי כראיה לכך שמדובר באחר יאוש, שכל רצף ההוכחות בסוגיה המובאות מהמשנה הראשונה, דחייתן היא ע"י אוקימתא/הסבר שהבעלים היה מודע לנפילה והתייאש קודם המציאה(ממשמש בהו/יקירי/חשיבי), אם כן מסתמא הוא על אותו ציר.
ועוד שבכלל לפי הרמב"ם אסור ליטול את החפץ, באבידה מדעת, אם כן, כיצד מותר לקחת (פירות מפוזרים הרי אלו שלו)?
אך אולי אפשר לומר שאה"נ, באמת שונה דין זה דפירות מפוזרים משאר הדינים של המשנה שהוא היחיד שנאמר בו גדר 'אבידה מדעת' (ואף רש"י על המשנה פירשו בנפרד משאר המקרים), וכאן הדין הוא שבכל מקרה יהיה שלו בין אם הגביה כדין ובין אם לאו.
וחשבתי אולי אפשר לדייק כהקצות שמיירי ביאוש שלא מדעת בדברי הגמרא :
קב בארבע אמות דנפיש טרחייהו - לא טרח איניש ולא הדר אתי ושקיל להו, אפקורי מפקר להו. בציר מהכי - טרח והדר אתי ושקיל להו, ולא מפקר להו.
הגמ' לא אומרת שמיד מפקיר, אלא שלא משתלם למוצא לחזור ולקחת, משמע שהוא כבר לא במקום הגורן, אלא יודע שנשאר קצת ובדיעבד מתייאש (אפשר להבין שמראש יודע שלא יהיה שווה לו לשוב לקחתו ולכן מפקיר מיד, אך שמא ניתן להבין כפי שכתבתי).
אפשר להסביר את הרמב"ם אליבא דש"ך דכתב בשיטת הרמב"ם שישל"מ הוא רק לעניין זה שצריך להשיב אחר כך אם יבוא הבעלים, אך כל עוד לא באו מותר להשתמש. וממילא כך הוא אצלנו, במכנשתא ברור שיתייאש מאבידה מדעת זאת, ולכן גם מותר לכתח' לקחת כי זה בגדרי ישל"מ רגילים שמותר לקחת, אלא שאח"כ יקנה לגמרי משום שבהיתרא אתא לידיה. ומוכח שהוא ישל"מ מש"כ לעיל 'לא הדר אתי וכו' '. והוא שונה משאר המקרים משום שהפירות המפוזרים, מלכתח' לא נשארו מרצונו, אלא לא הצליח להרים אותם ויותר דומה לפירות שנפלו. אך בשאר הדברים הם יותר דומים למעין הפקרה או זלזול מרצון.
אך במקרים האחרים של אבידה מדעת לכת' לא יטול, דשם לא כתבו מפורש שהוא ישל"מ והפקר אלא כעין ספק הינוח. ואילולי דמיסתפינא הווא אמינא שבדיעבד אם נטל – קונה.
הסבר נוסף לשיטת הרמב"ם מובא בספר יד פשוטה (לרב רבינוביץ' זצ"ל). הוא מקדים בביאור הנחה שבכל ממון יש שני מימדים: א. השווי ב. גוף הדבר. השווי משתנה לפי היצע וביקוש. ואילו הדבר עצמו הינו בעל ערך עצמי ללא תלות בגורמים המשפיעים על שויו. כגון כוס מים לאדם מאד צמא – אולי בשוק הדבר לא ימכר אך כרגע לאותו אדם יש ערך רב לכוס המים. מבאר שלשיטת הרמב"ם יש הבדל בין גזילה לאבידה. דין השבת גזילה מתקיים הן בהשבת החפץ עצמו, אפילו כשאיבד את ערכו, והן בהשבת ערכו הממוני. לעומת זאת, דין השבת אבידה חל רק על חפץ בעל שווי, אך במוצא דבר שאין שווי כלל אין חיוב של השבת אבידה. וכך פסק הרמב"ם הלכה אחת לאחר דין אבידה מדעת (גזו"א יא, יב):
אבידה שאין בה שוה פרוטה אינו חייב להטפל בה ולא להחזירה.
ולכן המאבד ממונו לדעת, במעשה זה מאבד את שוויו הממוני של החפץ, שכן לא ימצא מי שמוכן לקנות חפץ הנתון באשפה העשויה להפנות בכל רגע. מאידך, אין היתר לקחת את גוף הדבר, כיון שאין הכרח של הפקר, ולכן חובת ההשבה לא חלה במקרה של אבידה מדעת.
ביאור הסברות
באחרונים מובאים הסברים שונים למחלוקת טור ורמב"ם זו. מתוך דברי הבית יוסף המובאים לעיל משמע שנחלקו באומדנא בדעת בני אדם.
מבחינת הסברת הצדדים השונים בסוגיא, הרמב"ם פשוט יותר. כל אדם משתמש בחפציו באופן אחר, יש מסודרים ויש להפך, ויש לעיתים רצונות שונים ומשונים להתנהלות בחפץ. ולכן כל עוד אין ודאות של אמירה מאת הבעלים אין לקחת את החפץ. לדוג' אדם המניח כלי חשמלי בחוץ כאשר יש גשם. יתכן שבודק דבר כלשהו. או רוצה אותו למשחק בגינה.
אך דעת הטור צריכה ביאור, הכיצד ההלכה מייחסת הפקר והיא שאולי אע"פ שניתן לפרש הרבה כוונות, בעולם הזה הולכים אחר המעשים הגלויים אלא אם כן תופיע הבהרה מאת הבעלים. וכל עוד לא עשה זאת אלא פעל באופן של הפקר הוא אינו יכול לטעון לא הפקרתי. הרי מעשיך סותרים את דבריך, ולכן בענייני ממונות המעשים המובהקים גוברים.
ר' שמואל רוזובסקי מביא כמה מהלכים, ואנו נזכיר אחד: יתכן וכו"ע מודו שהאומדנא היא שיש בזה כוונת הפקר. מחלוקת האם הפקר חל גם באומדן דעת בלבד או צריך דיבור של ממש. דעת הרמב"ם שצריך אמירה מפורשת ואילו דעת הטור שאומדנא מוכחת הרי היא כאמירה.
הסבר נוסף כותב גרנ"ט (הגאון רבי נפתלי טרופ זצ"ל, ראש ישיבת ראדין) והוא תלוי בדין השבת אבידה לולא מתן תורה. וז"ל:
והנראה ליישב כל הני דהנה יש לחקור מה פעלה התורה כאשר ציוותה העשה דהשב תשיבם די"ל דבלא הציווי הוי אמינא דאמנם אסור ליטלה לעצמו אבל לטפל ולהשיבה נמי לא חייב וציוותה התורה להשיב אבידה דחייב לטפל ולהשיבה. או דילמא בלא ציווי התורה הו"א דמותר לו לקחת לעצמו דכיון דאבוד ממנו אין כאן גזילה וליכא לאו דגזילה רק כשגזלה מידו או מרשותו וציוותה התורה דאע"פ שאבוד ממנו אסור לו ליטלה לעצמו וחייב לטפל ולהשיבה לו.
ומכאן מבאר: לשיטת הטור אילולי התורה ציוותה על השבת אבידה היה מותר לקחת את החפץ לעצמו, ולכן לאחר ציווי התורה, כאשר יש מציאות בה אין חובת השבה על החפץ, ממילא יש היתר לקחתו. אך דעת הרמב"ם שאלמלא דין תורה רק לא היינו חייבים לטרוח בהשבת החפץ אך אכתי אסור היה ללקחו לעצמו. וכיון שכך, בנידון דידן לאחר שהאדם איבד ממונו מדעתו, אמנם לא חלה עליו חובת השבת אבידה, אך מאידך אסור עדיין לקחת את החפץ.
להערות [email protected]
איך ללמוד אמונה?
כאב הגלות ותקוות הגאולה
ל"ג בעומר: סוד כוחו של רשב"י
למה ללמוד גמרא?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
המדריך המלא לבדיקת פירות ט"ו בשבט
במה נעבוד כשהבינה המלאכותית תחליף את כולנו?
הלכות שטיפת כלים בשבת
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
הלכות קבלת שבת מוקדמת
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
