ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- מועד קטן
תחילת היתרי עשיית מלאכה בחוה"מ מיוסדים בעיקר על שני יסודות: א. צורך המועד. ב. דבר האבד. ושניהם מופיעים יחד בגמרא אחת (יב, א):
טוחנין קמח במועד לצורך המועד, ושלא לצורך המועד - אסור. דבר שאבוד במועד - מותר לעשותו במועד, דבר שאינו אבוד במועד - אסור.
ראשית נפתח בכמה שאלות עולות בקריאת המושג 'צורך המועד':
א. מה מקור ההיתר של הרחבת הצורך במועד? הניחא או"נ דלא יהיה חמור מיו"ט אך שאר מלאכות מהיכי תיתי דשרי?
ב. מהי הגדרת צורך? מוחלט או משתנה?
ג. האם הגדרת אוכל נפש בחול המועד שווה ליו"ט או שמא רחבה יותר?
ד. האם ישנן הגבלות על עשיית דברים לצורך המועד? אם כן, מהן?
כדרכנו נשתדל לעמוד על עיקרי הדברים, ואידך זיל גמור.
מקור היתר אוכל נפש
בעיון בהיתר של צרכי המועד יש להבחין בין שני מושגים: אוכל נפש וצורך המועד שאינו אוכל נפש.
הצורך הבסיסי ביותר לאדם לקיומו, הוא צורך האכילה. ולא רק כצורך בסיסי, אלא המרכיב הראשוני של ביטויי השמחה היא האכילה, ולהיפך – התענית מורה על צער. ובימים טובים, בהם אנו מצווים על שמחה, התירה לנו תורה מלאכות עבור אוכל נפש. ואף יותר מזה י"ל. הרמב"ן בפירושו לתורה (ויקרא כג, ז) כותב כך:
אבל פירוש "מלאכת עבודה", כל מלאכה שאינה לצורך אוכל נפש, כענין שנאמר ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, ובכל עבודה בשדה, ונעבדתם ונזרעתם, וקין היה עובד אדמה, ומלאכה שהיא באוכל נפש היא מלאכת הנאה לא מלאכת עבודה.
כלומר ישנן שתי סוגי מלאכות: א. מלאכת עבודה. ב. מלאכת הנאה. כל מה שקשור לאכילה הרי הוא מלאכת הנאה ומותר מעיקרא ולא שנאסר ואחר כך היה צורך להתירו.
ואם כן, כיון שמצאנו שהתורה התירה ביו"ט מלאכת אוכל נפש, פשיטא לן דשרי גם בחוה"מ, דלא יהא חמור יותר מיו"ט. וכתבו רבותינו הראשונים שכל צרכי או"נ במועד מותרים אף בטירחה רבה (תוס' מו"ק ד, ב ד"ה מדלין; רמב"ן פסקי חוה"מ; ריטב"א ד, א ד"ה מדלין לירקות).
ובפתיחת פסקי הלכות המועד כתב הרמב"ן:
הלכות מועד אף על פי שהן עקרות ואין למדות זו מזו, נ"ל שהלכו בהן על דרך יום טוב עצמו שהתירה בו תורה אוכל נפש ואסרה שאר דברים, ומכשירים נמי התירה בשאי אפשר להן לעשותו מעי"ט יותר משאר מלאכות.
דהיינו, דיני חוה"מ נקבעו כל אחד ואחד לפי צורך והגדרה מסוימת ולכן ללמוד מהם כללים ולהקיש מזה לזה, ובכל זאת, אומר הרמב"ן יש בהם עקרונות כללים והם: "דיני המועד הן על דרך יו"ט". כשם שמצאנו ביו"ט שההיתרים הרחבים ביותר מצויים באוכל נפש, ופחות מכך במכשירי או"נ, כך גם במועד. ומהיכן למד שעל דרך יו"ט הלכו?
שמא אפשר לבאר כך. מקור איסורי חוה"מ נלמד בהקשר ליו"ט מהיקש עצרת לששה ימים, וכך הם דברי הגמרא (חגיגה יח, א):
ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' מה שביעי עצור - אף ששת ימים עצורין, אי מה שביעי עצור בכל מלאכה - אף ששת ימים עצורין בכל מלאכה? תלמוד לומר: וביום השביעי עצרת - השביעי עצור בכל מלאכה, ואין ששה ימים עצורין בכל מלאכה.
פירושו, חוה"מ דומה ליו"ט בכך שיש בו איסורי מלאכה, אך אינו דומה לחלוטין, רק השביעי אסור בכל מלאכה ולא ימי המועד. ומעצם ההשוואה בין יו"ט לחוה"מ אנו למדים על קווי דמיון, ואפשרות של לימוד מהמקור, יו"ט, על הלמד, חוה"מ.
מקור היתר צורך המועד
אמנם, לפי דרך זו, של השוואה ליו"ט, יש לעיין מהיכן למד את היתר עשיית המלאכות שאינן צורך אוכל נפש? על עצם ההיתר לית מאן דפליג דזה מצינו במשניות מפורשת רבות. אלא ביחס למהות ההיתר.
ושמא משם (גמ' בחגיגה) נמי הוא המקור המהותי של היתר שאר מלאכות. שהרי או"נ אינו בכלל האיסורים, שכן הוא מלאכת הנאה, ומה שנאסר ביו"ט הוא שאר מלאכות, ועל זה אומרת הגמרא שמסרן הכתוב לחכמים להחליט במועד איזה משאר צרכי המועד להתיר.
ובדרך אחרת אולי היה ניתן לומר שהן כהמשך של יו"ט, דבזה נמי שייך כעין 'מתוך שהותרה'. כלומר, מצינו שביו"ט התירו חכמים אף מלאכות שאינן צורך אוכל נפש, מתוך ההיתר של אוכל נפש, ובלבד שיהא בהן קצת צורך המועד. וכן הדבר במועד. כיון שהותרו כל מלאכות או"נ ואף מכשיריהם, אף יותר מיו"ט, הותרו נמי מתוך כך שאר צרכים הקרובים לצרכי הגוף. וכך רואים במה שהרמב"ן הגדיר את היתר קישוט הגוף לנשים כאוכל נפש, משום שמלאכות שעניינן הנאת הגוף אף הן הינן מלאכות הנאה כעין מלאכות או"נ.
טעם ההיתר
דין שאר מלאכות שמותר במועד, לצרכי היחיד בדרך כלל הוא רק במלאכת הדיוט ובטעם הדבר מצאנו במאירי (י, ב):
אמר המאירי ההדיוט תופר כדרכו פי' כל שאינו אומן בדבר נקרא הדיוט לענין אותו דבר ומלאכת הדיוט אינה חשובה להקרא מלאכה והילכך תופר כדרכו.
ונראה שהסבר דבריו הוא שכאשר פעולה מסוימת אינה חשובה דיה להקרא מלאכה, הדבר מלמד על כך שלא נדרשת בפעולה זו כל כך הרבה ריכוז ומאמץ בכדי לפגוע בשמחת המועד. אך אכתי, מדוע להרחיב את היתרי או"נ וסעיפיהם אף למלאכות אחרות? אם 'אין שמחה אלא בבשר ויין' שאר הדברים לכאורה ירחיקו מעניינו של מועד?
ונראה שהטעם הוא משום שרצתה התורה הקדושה שלא ישבית אדם את שמחת המועד, ולכן התירו לו מספר מלאכות. חז"ל ייסדו את שמחת החג על שני יסודות: גשמי ורוחני. קדושה – לימוד תורה, תפילה, הקבלת פני רבו (עיין בסוגיא 'שמחה במועד') ועל ענייני החולין – אכילה, שמחה כללית, והמנעות מעבודה מאמצת ומחויבת. על כן בחוה"מ התירו רק מלאכות פשוטות, שאין בהן היסח דעת של ממש, ושאי-עשייתן במשך כמה ימים יביא לידי צער (הנגרם מחמת הפסד). ולכן התירו רק מלאכת הדיוט.
ואמנם, צריך לומר שקבעו את דיניהם בתור כלל, ואף אם יבוא פלוני שלדידיה מלאכת אומן היא קלה או הפוך שמלאכת הדיוט קשה עליו במיוחד – אין שינוי מההלכה הכללית. ובאופן שניתן בפשטות לעשות המלאכה יעשה אותה. וראיה לזה אפשר להביא ממה שכתב הרמב"ן שהתירו כתיבה משום שהוא שמחה ונחת לו. וכן הראוני מש"כ ראבי"ה (מו"ק, תתלה):
ונראה לי דהא דאמרי רבנן הלכות המועדות כהלכות כותים ועוד אמרו לא מסרך הכתוב אלא לחכמים לידע איזה מלאכה אסורה ואיזה מותרת הכל תלוי כדי שישמח במועד, כדמפרש בירושלמי ומתוך שמחה נוח לו ללמוד ולהבין בהלכות הרגל, כדאמרינן אין השכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות וכו' עד וכן לדברי תורה. הילכך היכא דאיכא טורחא יתירא אסור, שלבו עצוב מפני הטורח. וכן התירו לעשות מלאכה בדבר האבד או בשאין לו מה לאכול כדי שיהא שמח במועד ועל דרך זו הולכים כולם.
ושמא ניתן ללמוד מכאן מעל גדרי שמחת המועד. אפשר לשמוח ב'עוה"ז' אך שהעיקר יהיה תחת הכוונה של 'עוה"ב'. דהיינו המועד הוא זמן להתרוממות בקדושה ודבקות בה', ובימים אלו מצוה עלינו לשמוח בכלים הגופניים באופנים המחדדים את עליונות הקדושה.
הגדרת צורך
ביחס למה הוא צורך – עיקרו של דבר מופיע בראשונים (כן נראה ממש"כ תוס' רא"ש ח, ב ד"ה רשב"ג; נימוקי יוסף (בדפים הישנים ג, ב) ד"ה ירושלמי; שיטה על מו"ק ט, ב). והוא שדבר שהוא נצרך לכבוד המועד הרי הוא צורך ומותר לפי גדריו. ונ"ל להסביר יותר, שכל יסוד האיסור הוא בכדי שיהיו פנויים לעסוק בתורה ובשמחת היום (ריטב"א יג, א). ומה שנצרך ליום עצמו ולא יֵעַשה הרי זה מיעוט בכבודו של יום או בשמחת היום. אלא, שאף זאת לא הותר אלא באופן פשוט שאינו מצריך טירחא מרובה. כמו כן, בזה יובנו הסייגים של צינעא ובשינוי. דכיון שההיתר יסודו בכבוד, הצינעא ושינוי מאופן הרגיל מברר את מעלת היום שלא ראוי לעשות בו כרגיל.
והוא אשר פסק הרמב"ם בריש הלכות המועד (יו"ט ז, א):
חולו של מועד אף על פי שלא נאמר בו שבתון הואיל ונקרא מקרא קדש והרי הוא זמן חגיגה במקדש אסור בעשיית מלאכה כדי שלא יהיה כשאר ימי החול שאין בהן קדושה כלל, והעושה בו מלאכה האסורה מכין אותו מכת מרדות מפני שאיסורו מדברי סופרים, ולא כל מלאכת עבודה אסורה בו כיום טוב שסוף הענין בדברים שנאסרו בו כדי שלא יהיה כיום חול לכל דבר, לפיכך יש מלאכות אסורות בו ויש מלאכות מותרות בו.
ויש להעיר שלא נתנו לכל אדם לשער את אופן עשיית המלאכה אלא נתנו לו לשער את הצורך הנוכחי שלו בה.
להערות [email protected]
הרב אלישיב קפקה
בעל כושר רבנות עיר, ר"מ בישיבת "אבינועם" תפוח
פתחי אמונה מהו החידוש הכי גדול שיש בתורה?
תורה היא דבר ה' אלינו. הפלא שבלימוד תורה והחידוש הגדול ביותר של התורה לאנושות.
איך מותר להכין קפה בשבת?
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
עבודת ה' לחופש
אוצרות בלב הים
למה ללמוד גמרא?
איך מכינים תה בשבת?
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
"בזאת התורה" - איזו תורה?
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
"איזהו העשיר השמח בחלקו!"
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
