ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- משנה
- מסכת שביעית
א. האם זה נאמר בדאורייתא או רק בדרבנן?
ב. מה יסוד ההיתר של אוקמי? האם הוא משום פסידא או דילמא משום שאינו בכלל מלאכה?
ג. היכן הותרה המלאכה בגוף האילן או בקרקע?
ד. האם היתר אוקמי הוא רק לאילן או גם לפירות?
דאורייתא או דרבנן
לפום ריהטא של סוגיא במו"ק משמע שהיתר אוקמי הוא דווקא בדרבנן, שכן הגמ' מיירי בקשקוש והוא אינו אלא מדרבנן שהרי אינו מד' מלאכות דאורייתא. וכן הוא בסוגיא המקבילה בסוכה (מד, ב).
וכן משמע מדברי ר"ש על המשנה בשביעית (ב, ד):
מזבלין ומעדרין במקשאות ובמדלעות עד ראש השנה וכן בבית השלחין מיבלין מפרקין מאבקין מעשנין עד ראש השנה רבי שמעון אומר אף נוטל הוא את העלה מן האשכול בשביעית:
ופירש ר"ש:
מזהמין - כשיש מכה לאילן ונשרה קצת קליפתו מדביקין שם זבל וקושרין שלא ימות ומיהו זיהום דהכא צריך לומר דמחזק את האילן ומשביחו ומשמע עד ר"ה אין בשביעית לא ובמסכת ע"ג פרק ר' ישמעאל (נ ב) תניא ומתליעין ומזהמין בשביעית ומשני התם תרי זיהומי הוו חד אוקמי אילנא ושרי וחד אברויי אילנא ואסור ואף על גב דבעבודת אילן אסורה ל' יום לפני ר"ה הכא שרי שלא ימותו הנטיעות דהנך עבודות דרבנן הם כדאמרינן בריש מו"ק (ד' ג: וד' א) אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא והכא לא גזור:
בסיפא של דבריו כותב במפורש שאוקמי הותר במלאכות דרבנן בלבד. ולכן בתוספת שביעית לא אסרו במקום של אוקמי. [אך יש להעיר שלכא' יש סתירה בדבריו, ברישא כ' שהזיהום מחזק ומשביח את האילן ולכן התירו רק עד ר"ה, אך בסוף דבריו כ' שהתירו רק כדי שלא ימותו? מבאר שערי אמונה (ביאור על המשניות לר' חיים קנייבסקי) שבזיהום זה יש גם אוקמי וגם אברויי, ומשום כך מותר עד ר"ה משום האוקמי שבה אך לא בשביעית עצמה משום האברויי שבה.]
ונראה שאף דעת הרמב"ם כר"ש שאוקמי הוא רק בדרבנן שכתב (שו"י א, י) שכל ההיתרים של חכמים הם במלאכות דרבנן ולא בדאורייתא.
אמנם מדברי תוס' בב"ב נראה שאוקמי הוא גם בדאורייתא –הגמרא שם אומרת (פ, ב) שאין קוצצין בתולת השיקמה בשביעית מפני שהיא עבודה והרשב"ם מבאר שהאיסור בשמיטה הוא משום 'לא תזמור' (ד"ה מפני וד"ה הלכך). אלא באופן שיהיה לה קשה והוא קציצה עד הקרקע. אך בין הקרקע לג' טפחים אין קוצצים משום שהוא 'לא מקשי קשי לה ולא עילויי מעלי לה'.
שואלים התוס' ושאר הראשונים, הרי אם המצב הוא כזה שלא מעלה ולא מוריד, לכאורה זוהי הגדרת 'לאוקמי', ומדוע אסור בשביעית? אלא מבארים שכוונת הגמרא היא שאין ודאות שזה מועיל ואין ודאות שזה מזיק, ומבאר הרשב"ם שאי הידיעה הזו נובעת מכך שיש זמנים שהקציצה הזו עזרה לצמח ויש זמנים שהיא הזיקה. ולכן, כיון שיש כאן ספק במציאות והוא בדין דאורייתא הרי שיש להחמיר. אך אם היה ודאי שאינו משביח הרי היו מתירים אוקמי גם בדאורייתא. שכן שם מיירי בזמירה והיא ודאי דאורייתא.
הסוגיא שלישית בנידון דידן מופיעה בע"ז (נ, ב), ואלו דברי הגמ':
מ"ש זיהום דשרי, ומ"ש גיזום דאסור? מי דמי? זיהום אוקומי אילנא ושרי, גיזום אברויי אילנא ואסור.
הגמרא מבררת מהו ההבדל בין שתי סוגי המלאכות, זיהום וגיזום, מדוע זיהום מותר בשביעית ואילו גיזום אסור? עונה הגמרא שההבדל הוא ברור! הזיהום אינו אלא מקיים את האילן ולכן מותר, משא"כ הגיזום שעניינו להבריא את האילן וממילא אסור.
לשאלתנו האם אוקמי נאמר גם במלאכות דאורייתא, ניתן לפרש גמ' זו בשני דרכים:
א. שיטת ר"ח שגיזום הוא זמירה ממש, והיא כידוע מלאכה האסורה מדאורייתא, וממילא אוקמי שייך גם במלאכות דאורייתא, שכן הגמ' אמרה שגיזום שהוא אברויי אסור אך גיזום שיהיה אוקמי, יהיה מותר.
ב. למיוחס לרש"י הסובר שהיתר אוקמי הוא משום הפסד (במו"ק) ניתן לבאר שכיון שכל המלאכות האחרות המוזכרות הן ודאי דרבנן, גם את מלאכת הגיזום יש להעמיד באופן זה, שהיא דרבנן ואינה הזמירה. או באופן נוסף, שגיזום הוא אמנם זמירה ואסור מדאורייתא אך אין מציאות של גיזום שהוא אוקמי, אלא זמירה היא תמיד רק אברויי.
שורש המחלוקת
הדבר אולי תלוי בחקירה מה היסוד של אוקמי – המיוחס לרש"י כותב שהוא מטעם הפסד (מו"ק ג, א ד"ה שרי). אך ריטב"א (שם ד"ה סתומי) ורש"י בע"ז (נ, ב ד"ה אבל סכין) כותבים שהוא מטעם שאינו מלאכה כלל.
וכך משמע בגמרא (ע"ז שם) האומרת ששביעית נאסרה משום מלאכה ולא משום טורח כחוה"מ. וממילא נבין שדבר שאינו מוגדר כמלאכה יתכן ויהיה מותר אף בדאורייתא אך אם הוא משום הפסד אזי אין להתיר אלא בדרבנן.
גם ביארנו מה פשט הראשונים הכותבים שאוקמי אינה מלאכה. ועל פי חזו"א נבאר שרק מלאכה שמצמיחה היא מלאכת קרקע ממש והשאר המלאכות אינן אלא מסייעות לה. וכך אפשר להבין מהגמרא בע"ז שאומרת ששביעית אסורה משום שהיא מלאכה. ולדעה הנגדית י"ל שכל מה שעושים לצרכי האילן הוי בכלל מלאכת האילן. ומה שקשה לכאו' מהגמרא בעבודה זרה שכותבת ששביעית היא משום מלאכה, י"ל ששם לא כתוב מפורש שאוקמי הוא מלאכה.
אמנם על המיוחס קשה מהגמרא בב"ב ששם משמע שאוקמי הוא מדאורייתא, כך לפחות הבינו רשב"ם ותוס'.
וכ' הרב זצ"ל שכן משמע מהרמב"ם (א, י) שכתב שהיתר המלאכות לאוקמי הוא רק בדרבנן. אך העיר ספר השמיטה שברמב"ם לא מפורש כן, ואילו ראשונים אחרים התירו במפורש אוקמי בדאורייתא ועל כן יש להקל.
יש מספר נפק"מ מהבנת ההיתר של אוקמי:
א. דאורייתא ודרבנן – הסברנו הנ"ל, ונפק"מ למצבי ספק.
ב. האם מותר לכת' לעשות מלאכות לאוקמי בשביעית או יש לעשותם קודם. וה"ה לעשות בסוף שביעית לקראת שנה אח"כ. אם הוא משום שאינו מלאכה אזי הדבר מותר, אך מצד ההפסד לכא' יהיה אסור.
ג. אם אין הפסד כלל אזי על הצד שתלוי בהפסד אסור לעשות אפילו אוקמי, אך על הצד שהוא משום שאינו מלאכה יהיה מותר.
אוקמי בפירות או באילן
דיון נוסף בנוגע לדינו שביעית הוא בשאלה האם היתר האוקמי הוא מלאכות באילן בלבד או גם בפירות. באופן מעשי יש נפק"מ עצומה בין הצדדים. על הצד שמותר גם לאוקמי פירי הרי מלאכות רבות יותרו.
בצורה ישירה הגמרא מדברת על אוקמי ביחס לאילן בלבד אך האם זהו בדווקא או שמא האילן הוא שם כולל לאילן ולפירות?
כותב הרמב"ם (א, י):
ומפני מה התירו כל אלה, שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה, והואיל ואיסור הדברים האלו וכיוצא בהם מדבריהם לא גזרו על אלו שאין אסור מן התורה אלא אותן שני אבות ושתי תולדות שלהם כמו שביארנו.
ונראה מכאן שההיתרים של חכמים מיירי במצב בו הקרקע עצמה תעשה מלחה ותפסד וימותו העצים וממילא יהיה ההפסד לשנים הבאות, אך אין דין זה נוגע ביחס לטיפול בפירות של אותה השנה כלל.
וכך כותב הרב זצ"ל (שבת הארץ א, ה):
אפילו להאומרים שמותר לעשות עבודה שהיא לאוקמי אילנא, אפילו בגוף האילן, זהו דוקא להעמיד האילן, שיהיה ראוי לעבודתו לאחר השמיטה, אבל עבודה שהיא לצורך הפירות לעולם אסורה, שמה שהוא לצורך הפירות הפקיעה תורה שהפקירה פירות שביעית לכל, וסילקה יד הבעלים מהם, ואפילו כשהם נאבדים אסור לעשות עבודה בשבילם.
נלבן מעט את סברתו, הרי התורה ציוותה על האדם לשבות ממלאכת קרקע, והתבואה הצומחת מאליה מותרת לאדם. וכי איזו שביתה תהיה אם מותר לאדם לדאוג לפירותיו? ציווי התורה הוא שהפירות אינם שייכים לשום אדם, כיצד אם כן מצטיירת הפקעת הבעלות של השמיטה כאשר לאדם מותר לדאוג לפירות? כל העבודות של האוקמי כשמו כן הוא, העמדה, להשאיר את העצים כנותני פרי לשנה הבאה, אך להעמיד את הפירות של השנה הנוכחית? הכיצד יתכן? וכי תאמר, מה משמעותו של עץ ללא פירותיו? היא גופא אשר אמרנו, הפירות לא בבעלות האדם כך שלא אכפת לנו מה ייעשה איתם (ראה משפט כהן עט), לעץ עצמו יש ערך מצד השנים הבאות.
שיטת החזו"א
החזו"א טוען שמש"כ הרמב"ם אינו אוסר את הטיפול לאוקמי בפירות, אלא מש"כ 'וימות כל עץ שבה' כוונתו לעניין השנה הנוכחית, שכן מהותו של העץ היא בפירות שמגדל, ובלעדיו אין לו ערך. כיון שכן, ודאי שההיתר לטפל באילן כולל גם את הטיפול המעמיד את הפירות הקיימים בשמיטה.
לראיה מביא את הגמרא במו"ק (ב, ב) האומרת שלפי אביי ההיתר להשקות הוא ששביעית בזה"ז מדרבנן. מדייק החזו"א, א"כ בזמן שהוא דאורייתא יוצא שאסור להשקות כלל, ותוצאת אי-השקיה היא הרס העצים. וא"כ יוצא שכל שנה ראשונה נוטעים ורק ברביעית אוכלים (לאחר שנות ערלה) ואזי יוצא שנס הברכה האלקית בפירות אינו רק לשלוש שנים אלא לחמש שנים! וזה נס גדול יותר מהכתוב בתורה ואף אחד לא התייחס לזה. אלא ע"כ יש היתר להשקיה ובכלל עבודות לאוקמי עבור פירות אותה השנה, ואביי דיבר על השקיה מרובה יותר מלאוקמי.
מהו גדר לאוקמי?
כעת נעבור לברר מהו בדיוק הגדרת אוקמי, באיזה מצב צריכים הגידולים להיות ומה מותר לעשות עבורם?
רש"י בע"ז כתב מחד גיסא ש'לא ימות' ומאידך כתב מיד אחר כך שיתקלקל מכמות שהוא ולא ישביח. אז מה אם כן העיקר?
הרב טיקוצ'ינסקי בספר השמיטה כתב שאפילו ירידה כלשהיא מספקת על מנת להתיר מלאכת אוקמי, שכן שבירתן היא מיתתן. וכן משמע מתוס' שכתבו שמה שאמרו שבמועד אין מתליעין מיירי שאינו דבר האבד, דאם היה דבר האבד היה מותר כמו בשביעית שמתירין אוקמי. והרי דבר האבד אינו בהכרח גדר קבוע של הפסד מוחלט. וה"ה לעניינו.
אמנם בדברי הרמב"ם משמע שהוא הפסד גמור וכפי שכתב (א, י):
ומפני מה התירו כל אלה, שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה, והואיל ואיסור הדברים האלו וכיוצא בהם מדבריהם לא גזרו על אלו שאין אסור מן התורה אלא אותן שני אבות ושתי תולדות שלהם כמו שביארנו.
ואכן גם החזו"א (כא, יז ד"ה ולכן) שכתב שיפסדו האילנות או רוב הפירות. וכן נוקט דרך אמונה.
לעומת זאת, הרב זצ"ל מבאר (קונ"א ב) שאמנם מדברי הרמב"ם משמע שצריך הפסד גמור, אך זה דווקא בהשקייה שצריכה היתר מיוחד כיון שהיא משמשת גם לאברויי. אך בשאר המלאכות די בכך שהם דרבנן ויש בהם הפסד ואפילו אינו גמור.
נקודה נוספת היא היכן מתבצעת פעולות האוקמי. ראה בשבת הארץ (א, ה בתחילתו) המביא מח' ראשונים בדבר. דעת רמב"ם שאוקמי מותר רק בקרקע אך לא בגוף האילן אפילו במקום הפסד. ואילו דעת רש"י ור"ש שכיון שהוא להעמיד את האילן על עמדו מותרת המלאכה אפילו בגופו של אילן.
להערות [email protected]
אנחנו קודש למענך
"בזאת התורה" - איזו תורה?
הלכות קבלת שבת מוקדמת
כאב הגלות ותקוות הגאולה
הזיכרון המשותף לראש השנה ושבת
איך ללמוד גמרא?
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
המהפך בחייו של התנא רבי שמעון בר יוחאי
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
