ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- משנה
- מסכת שביעית
מהתורה אנו למדים על שתי מצות עשה בנוגע לשביעית. הראשונה ביחס לאדמה והיא השבתת העבודה. והשניה ביחס לפירות והיא השמטתם-הפקרתם. יש לברר מה הדין במקרה בו יהודי עבר חלילה על המצוות ועבד או שמר את הפירות. בעז"ה נעיין בארבעה מקורות תנאיים, שנים בספרא ושנים במשנה.
ספרא:
בספרא (ויקרא, בהר) מובאות שתי הלכות:
א. (א, ג)
ואת ענבי נזיריך לא תבצור, מן השמור בארץ אין אתה בוצר, אבל אתה בוצר מן המופקר.
ב. (א, ח)
והיתה שבת הארץ לכם מן השבות בארץ אתה אוכל ואין אתה אוכל מן השמור, מיכן אמרו שדה שנטייבה, בית שמיי אומרים אין אוכלים פירותיה בשביעית, ובית הלל אומרים אוכלים.
במה עוסקים שני המקורות?
לפי פירוש המיוחס לר"ש על ספרא, הראשון עוסק בדין שמור ואילו השני עוסק בדין נעבד. אמנם כפי שנראה לקמן ראשונים אחרים מבארים שאף השמור השני עוסק באדם שלא הפקיר.
משנה:
ג. שביעית ב, ו:
אין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין ערב שביעית פחות משלשים יום לפני ר"ה ואם נטע או הבריך או הרכיב יעקור.
הרמב"ם פוסק דין זה בפרק ג הלכה יא ויש לעיין מה הדין ביחס למי שעבר וזרע בשביעית עצמה. יתבאר להלן בעז"ה (ראה מהר"י קורקוס ד"ה נמצאת).
ד. שביעית ד, ב:
שדה שנתקוצה תזרע במוצאי שביעית שנטייבה או שנדיירה לא תזרע במוצאי שביעית שדה שנטייבה בית שמאי אומרים אין אוכלין פירותיה בשביעית ובית הלל אומרים אוכלין.
משנה זו היא בעצם ההלכה המובאת בספרא דלעיל. אמנם יש בה תוספת חשובה ברישא.
ביאור המילה נטייבה עפ"י הירושלמי (ד, ב) היא שנחרשה פעמיים (עיי"ש שהוא משום קנס). אמנם יש לשאול מיד, מדוע ברישא קונסים את החורש ואילו בסיפא ב"ה מתירים לאכול ולא קונסים כפי הרישא? מבאר במקום הרדב"ז שכיון שהסיפא נוגעת לפירות שהינן הפקר, לא שייך לאסור את הפירות באכילה משום שלא שייך לקנוס ממון חבירו על עבירה שלא עשה (וכן הביא סברא זו מרן הרב בשבת הארץ).
דעות הראשונים:
ומצינו בזה ד' שיטות בראשונים:
רמב"ם: אפילו עבר וזרע לא נאסר – מקורו מהמשנה בשביעית ד, ב והלכה כב"ה. וביאר רדב"ז שכיון שהפירות הינם הפקר אינו יכול לאסרם, ואפילו עליו (דאינם שלו לאסור).את קושיות ראב"ד תריץ מהרי"ק שאמנם צריך לעקור מה שנטע, אך אם עבר ולא עקר הפירות מותרים מטעם הנ"ל.
קשה עליו מדרשה מפורשת של ספרא ה – ואם נפרש כמו ר"ש שם דמשמעות 'שמור' הוא נעבד, אזי באמת קשה. אך לפי דברי חזו"א (שביעית י, ו) אפשר להסביר אליבא דרמב"ם שהתורה רק מצוה לאכול מן השבות והוא כולל שביתה והפקר, ולא לאכול מהשמור. וזאת משום שעל האדם לא להיות כבעלים. אך בדיעבד, אם עבר ועבד, כיון שהתנובה איננה שלו, אזי לא שייך לאסרה אלא אם כן מחזיק בה כבעלים וזהו שלא מן השמור. אך לאחר שיפקיר, אכן יהיה מותר וכדעת רש"י.
רש"ס: אסור לעובד ומותר לאחרים משום שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. והוא קנס חכמים.
ראב"ד: מבאר את דרשת ספרא ששמור הוא כפשוטו, אך מדוע לא נכתב כך, שמא הוא משום שהעבודה מבטאת סוג של שמירה, שמירה ע"י עבודה. אך אכן האיסור הידוע הוא שמור, ונח' האם נעבד הוא כמו שמור או לא. לב"ש כן לב"ה לא. או שאפילו הוא כמו שמור, גם שמור מותר כאשר מפקירים ובנעבד לא שייך לצוות על מעשה שיתקן ולכן הוא מותר.
בפירוש הספרא נוקט בדעה אחת כרש"ס, אך בהלכות כתב שפירות אסורים בנעבד אא"כ העובד היה גוי או במקום ששביעית מדרבנן. ועוד בתמים דעים כ' שהפירות אסורים מדאורייתא. ומבאר דרך אמונה (ביאור הלכה ד, טו) יש לומר שהמשנה שדיברה על נטייבה והוא חרישה שאינה נוגעת ישירות לפירות אוסרת רק על עצמו. אך פירות שזרע, ודאי שהם נאסרים מדאורייתא משום 'כל שתעבתי לך'.
ריטב"א: הפירות אסורים לכולם ואפילו במקרה של חרישה אם היא לאברויי אילנא. ונראה שהוא כוונת דבריו שהפירות אסורים בעצמם אך חז"ל גזרו. כלומר, ישנו איסור חפצא על הפירות ולכן נאסר לכולם. ומה שקשה מדעת בית הלל המתירים למעשה לאכול משדה שנטייבה – תירץ בית רידב"ז דה"מ רק מדאורייתא אך מדרבנן אסורים. ויש להעיר שלמסקנת בית רידבז כרם שנזמר בשביעית אסור לאכול פירותיו מדאורייתא.
שמור
כעת נעבור לדין השני, לאחר שהפירות כבר גדלו, כל אדם מישראל צריך להפקיר את פירותיו. מה הדין באם לא עשה כן אלא שמא את הפירות?
הגמרא ביבמות דנה לגבי נאמנות של גוי ומביאה ברייתא שמלמדת שגוי שפירותיו הן איסור, אין לחשוש לזה כיון שרק מנסה ל'השביח' את סחורתו.
עובד כוכבים שהיה מוכר פירות בשוק, ואמר פירות הללו של ערלה הן, של עזיקה הן, של נטע רבעי הן - לא אמר כלום, לא נתכוון אלא להשביח מקחו.
פירות של ערלה ונטע רבעי אנו מבינים, אך מהם פירות עזיקה? מביא רש"י שני הסברים (ד"ה של עזיקה):
א. פירות עזוקים היינו שמורים, וקמ"ל שאין לחשוש שאכן היו שמורים ונאסרו. ב. פירות ממקום בארץ ישראל הנקרא עזיקה, ואין להאמין לדבריו ולחשוש לדיני מעשרות. את הפירוש הראשון רש"י דוחה משום שלטענתו אין שום איסור בכך ששמרו את הפירות.
וכתב מהר"י קורקוס (ד, כד ד"ה מצות עשה) שכדעת רש"י היא ג"כ דעת הרמב"ם והרמב"ן. ונראה שסברתם היא שכיון שהפירות אינם כלל ברשותו של האדם, ממילא לא שייך שיאסור אותם על אחרים. אמנם כל עוד הפירות ברשות השומר אסורים באכילה והוא נדרש להפקירם ובכך להתירם.
אמנם תוס' (יבמות שם ד"ה של עזיקה) אכן סובר כפירוש הראשון, שפירות שנשמרו נאסרו. ודבריו מתאימים לפשט הדרשות של ספרא דלעיל שאין אתה אוכל מן השמור, משמע בכלל לא אוכלים אפילו לאחר הפקר. ואולי אפשר לומר בסברתו, שגם הפקר הבא אחרי שמירה מבטא במידת מה בעלות. שהרי הקוצר הוא זה אשר החליט להפקיר, ולכן הדבר נאסר עולמית.
ערוך השולחן (כא ה-ח) הביא דעה שלישית של הראב"ד בספרו תמים דעים הסובר שפירות שנשמרו ע"י ישראל אסורים אך אם נשמרו ע"י גוים, שאין להם כלל שייכות לפירות, מותרים.
בספר קטיף שביעית (סז, ב-ד) סיכמו את הסוגיות להלכה שגם נעבד וגם שמור מותרים באכילה, אך אין לקנות מאדם החשוד על עבירות אלו, שלא לחזק ידי עוברי עבירה. אך דעת הרב ישראלי והרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל שיש לכתחילה להחמיר בשמור ונעבד.
להערות [email protected]
הלכות קבלת שבת מוקדמת
מהדורות החדשות במצרים שדיברו על ישראל
מסירות או התמסרות?
אנחנו קודש למענך
איך נראית נקמה יהודית?
איך ללמוד גמרא?
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
כשר קצר ולעניין!
ארץ החיים – הקשר המיוחד שלנו לארץ
איך ללמוד אמונה?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
