ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- משנה
- מסכת שביעית
מהתורה אנו למדים על שתי מצות עשה בנוגע לשביעית. הראשונה ביחס לאדמה והיא השבתת העבודה. והשניה ביחס לפירות והיא השמטתם-הפקרתם. יש לברר מה הדין במקרה בו יהודי עבר חלילה על המצוות ועבד או שמר את הפירות. בעז"ה נעיין בארבעה מקורות תנאיים, שנים בספרא ושנים במשנה.
ספרא:
בספרא (ויקרא, בהר) מובאות שתי הלכות:
א. (א, ג)
ואת ענבי נזיריך לא תבצור, מן השמור בארץ אין אתה בוצר, אבל אתה בוצר מן המופקר.
ב. (א, ח)
והיתה שבת הארץ לכם מן השבות בארץ אתה אוכל ואין אתה אוכל מן השמור, מיכן אמרו שדה שנטייבה, בית שמיי אומרים אין אוכלים פירותיה בשביעית, ובית הלל אומרים אוכלים.
במה עוסקים שני המקורות?
לפי פירוש המיוחס לר"ש על ספרא, הראשון עוסק בדין שמור ואילו השני עוסק בדין נעבד. אמנם כפי שנראה לקמן ראשונים אחרים מבארים שאף השמור השני עוסק באדם שלא הפקיר.
משנה:
ג. שביעית ב, ו:
אין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין ערב שביעית פחות משלשים יום לפני ר"ה ואם נטע או הבריך או הרכיב יעקור.
הרמב"ם פוסק דין זה בפרק ג הלכה יא ויש לעיין מה הדין ביחס למי שעבר וזרע בשביעית עצמה. יתבאר להלן בעז"ה (ראה מהר"י קורקוס ד"ה נמצאת).
ד. שביעית ד, ב:
שדה שנתקוצה תזרע במוצאי שביעית שנטייבה או שנדיירה לא תזרע במוצאי שביעית שדה שנטייבה בית שמאי אומרים אין אוכלין פירותיה בשביעית ובית הלל אומרים אוכלין.
משנה זו היא בעצם ההלכה המובאת בספרא דלעיל. אמנם יש בה תוספת חשובה ברישא.
ביאור המילה נטייבה עפ"י הירושלמי (ד, ב) היא שנחרשה פעמיים (עיי"ש שהוא משום קנס). אמנם יש לשאול מיד, מדוע ברישא קונסים את החורש ואילו בסיפא ב"ה מתירים לאכול ולא קונסים כפי הרישא? מבאר במקום הרדב"ז שכיון שהסיפא נוגעת לפירות שהינן הפקר, לא שייך לאסור את הפירות באכילה משום שלא שייך לקנוס ממון חבירו על עבירה שלא עשה (וכן הביא סברא זו מרן הרב בשבת הארץ).
דעות הראשונים:
ומצינו בזה ד' שיטות בראשונים:
רמב"ם: אפילו עבר וזרע לא נאסר – מקורו מהמשנה בשביעית ד, ב והלכה כב"ה. וביאר רדב"ז שכיון שהפירות הינם הפקר אינו יכול לאסרם, ואפילו עליו (דאינם שלו לאסור).את קושיות ראב"ד תריץ מהרי"ק שאמנם צריך לעקור מה שנטע, אך אם עבר ולא עקר הפירות מותרים מטעם הנ"ל.
קשה עליו מדרשה מפורשת של ספרא ה – ואם נפרש כמו ר"ש שם דמשמעות 'שמור' הוא נעבד, אזי באמת קשה. אך לפי דברי חזו"א (שביעית י, ו) אפשר להסביר אליבא דרמב"ם שהתורה רק מצוה לאכול מן השבות והוא כולל שביתה והפקר, ולא לאכול מהשמור. וזאת משום שעל האדם לא להיות כבעלים. אך בדיעבד, אם עבר ועבד, כיון שהתנובה איננה שלו, אזי לא שייך לאסרה אלא אם כן מחזיק בה כבעלים וזהו שלא מן השמור. אך לאחר שיפקיר, אכן יהיה מותר וכדעת רש"י.
רש"ס: אסור לעובד ומותר לאחרים משום שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. והוא קנס חכמים.
ראב"ד: מבאר את דרשת ספרא ששמור הוא כפשוטו, אך מדוע לא נכתב כך, שמא הוא משום שהעבודה מבטאת סוג של שמירה, שמירה ע"י עבודה. אך אכן האיסור הידוע הוא שמור, ונח' האם נעבד הוא כמו שמור או לא. לב"ש כן לב"ה לא. או שאפילו הוא כמו שמור, גם שמור מותר כאשר מפקירים ובנעבד לא שייך לצוות על מעשה שיתקן ולכן הוא מותר.
בפירוש הספרא נוקט בדעה אחת כרש"ס, אך בהלכות כתב שפירות אסורים בנעבד אא"כ העובד היה גוי או במקום ששביעית מדרבנן. ועוד בתמים דעים כ' שהפירות אסורים מדאורייתא. ומבאר דרך אמונה (ביאור הלכה ד, טו) יש לומר שהמשנה שדיברה על נטייבה והוא חרישה שאינה נוגעת ישירות לפירות אוסרת רק על עצמו. אך פירות שזרע, ודאי שהם נאסרים מדאורייתא משום 'כל שתעבתי לך'.
ריטב"א: הפירות אסורים לכולם ואפילו במקרה של חרישה אם היא לאברויי אילנא. ונראה שהוא כוונת דבריו שהפירות אסורים בעצמם אך חז"ל גזרו. כלומר, ישנו איסור חפצא על הפירות ולכן נאסר לכולם. ומה שקשה מדעת בית הלל המתירים למעשה לאכול משדה שנטייבה – תירץ בית רידב"ז דה"מ רק מדאורייתא אך מדרבנן אסורים. ויש להעיר שלמסקנת בית רידבז כרם שנזמר בשביעית אסור לאכול פירותיו מדאורייתא.
שמור
כעת נעבור לדין השני, לאחר שהפירות כבר גדלו, כל אדם מישראל צריך להפקיר את פירותיו. מה הדין באם לא עשה כן אלא שמא את הפירות?
הגמרא ביבמות דנה לגבי נאמנות של גוי ומביאה ברייתא שמלמדת שגוי שפירותיו הן איסור, אין לחשוש לזה כיון שרק מנסה ל'השביח' את סחורתו.
עובד כוכבים שהיה מוכר פירות בשוק, ואמר פירות הללו של ערלה הן, של עזיקה הן, של נטע רבעי הן - לא אמר כלום, לא נתכוון אלא להשביח מקחו.
פירות של ערלה ונטע רבעי אנו מבינים, אך מהם פירות עזיקה? מביא רש"י שני הסברים (ד"ה של עזיקה):
א. פירות עזוקים היינו שמורים, וקמ"ל שאין לחשוש שאכן היו שמורים ונאסרו. ב. פירות ממקום בארץ ישראל הנקרא עזיקה, ואין להאמין לדבריו ולחשוש לדיני מעשרות. את הפירוש הראשון רש"י דוחה משום שלטענתו אין שום איסור בכך ששמרו את הפירות.
וכתב מהר"י קורקוס (ד, כד ד"ה מצות עשה) שכדעת רש"י היא ג"כ דעת הרמב"ם והרמב"ן. ונראה שסברתם היא שכיון שהפירות אינם כלל ברשותו של האדם, ממילא לא שייך שיאסור אותם על אחרים. אמנם כל עוד הפירות ברשות השומר אסורים באכילה והוא נדרש להפקירם ובכך להתירם.
אמנם תוס' (יבמות שם ד"ה של עזיקה) אכן סובר כפירוש הראשון, שפירות שנשמרו נאסרו. ודבריו מתאימים לפשט הדרשות של ספרא דלעיל שאין אתה אוכל מן השמור, משמע בכלל לא אוכלים אפילו לאחר הפקר. ואולי אפשר לומר בסברתו, שגם הפקר הבא אחרי שמירה מבטא במידת מה בעלות. שהרי הקוצר הוא זה אשר החליט להפקיר, ולכן הדבר נאסר עולמית.
ערוך השולחן (כא ה-ח) הביא דעה שלישית של הראב"ד בספרו תמים דעים הסובר שפירות שנשמרו ע"י ישראל אסורים אך אם נשמרו ע"י גוים, שאין להם כלל שייכות לפירות, מותרים.
בספר קטיף שביעית (סז, ב-ד) סיכמו את הסוגיות להלכה שגם נעבד וגם שמור מותרים באכילה, אך אין לקנות מאדם החשוד על עבירות אלו, שלא לחזק ידי עוברי עבירה. אך דעת הרב ישראלי והרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל שיש לכתחילה להחמיר בשמור ונעבד.
להערות [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
