ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש בראשית
- ויחי
בס"ד טבת התשפ"ו
מפטיר וַיִּקְרְבוּ יְמֵי דָוִד (מלכים א)
פרשת ויחי
עלון חידושי תורה ופרפראות על פרשת השבוע בעניינא דיומא ממפרשי ומדרשי חז"ל
בפרשת ויחי 85 פסוקים = נָא יָדְךָ , מילה , יוֹדוּךָ אַחֶיךָ
אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. (מז כט) תרגום בִּגְזֵירַת מְהוּלְתִּי.
יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ יִשְׁתַּחֲוּוּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ. (מט ח)
וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה. (מז כח) פרש"י - לָמָּה פָרָשָׁה זוֹ סְתוּמָה? לְפִי שֶׁכֵּיוָן שֶׁנִּפְטַר יַעֲקֹב אָבִינוּ, נִסְתְּמוּ עֵינֵיהֶם וְלִבָּם שֶׁל יִשְׂרָאֵל מִצָּרַת הַשִּׁעְבּוּד שֶׁהִתְחִילוּ לְשַׁעְבְּדָם. )בְרֵאשִׁית רַבָּה צו,א).
עֵינֵיהֶם לִבָּם בגימטריא אור הגאולה (257) – על ידי הסתלקות יעקב אבינו ע"ה בחינת עקב ענוה, נסתם ח"ו אור הגאולה. ואם נסתלקה בחינת ענוה אין אחדות, וידוע שעיקר הגאולה היא מכח אהבה ואחדות בקרב ישראל, כי חורבן הבית היה בגלל שנאת חינם (יומא ט:) אמנם צדיקים בכל דור ודור הם בבחינת עקב ענוה ועל ידם נזכה להתגלות אור הגאולה. (אהבת ישראל)
שאלה – הרי כל זמן שהיה אחד מן השבטים קיים וכל שכן בזמן שיוסף היה קיים לא היה שעבוד. כדפרש"י (שמות ו טז) וּשְׁנֵי חַיֵּי לֵוִי - לָמָּה נִמְנוּ שְׁנוֹתָיו שֶׁל לֵוִי לְהוֹדִיעַ כַּמָּה יְמֵי הַשִּׁעְבּוּד, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁאֶחָד מִן הַשְּׁבָטִים קַיָּם, לֹא הָיָה שִׁעְבּוּד. וכאן אומר שֶׁהִתְחִילוּ לְשַׁעְבְּדָם כשנפטר יעקב אע"ה.
תשובה – אמרו חז"ל (ביצה לב:) כׇּל הַמְצַפֶּה עַל שֻׁלְחַן אֲחֵרִים - עוֹלָם חָשַׁךְ בַּעֲדוֹ. פרש"י - חושך פרוס לפניו הכל עליו כחושך. רַב חִסְדָּא אָמַר אַף חַיָּיו אֵינָן חַיִּים. כל זמן שיעקב היה חי היה הנילוס עולה לרגליו והיו המצרים מתברכים בזכותו. כתיב (מז י) וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה פרש"י - וּמַה בְּרָכָה בֵּרְכוֹ? שֶׁיַּעֲלֶה נִילוּס לְרַגְלָיו, לְפִי שֶׁאֵין אֶרֶץ מִצְרַיִם שׁוֹתָה מֵי גְשָׁמִים, אֶלָּא נִילוּס עוֹלָה וּמַשְׁקָה. וּמִבִּרְכָתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב וָאֵילַךְ הָיָה פַרְעֹה בָא עַל נִילוּס וְהוּא עוֹלֶה לִקְרָאתוֹ וּמַשְׁקֶה אֶת הָאָרֶץ (תַּנְחוּמָא). ועל כן לא היו השבטים ניזונים משל מצרים אלא בזכות יעקב, אבל כשמת יעקב אמרו חז"ל שחזר הרעב, כתב רבנו בחיי (מז יח) - וזהו שדרשו רז"ל 'כיון שמת יעקב אבינו חזר הרעב ליושנו, וזהו שכתוב וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה, במה ברכו, שנמנעו שני רעב'. אם כן זה עצמו שהיו סמוכים על שולחן אחרים נקרא שעבוד וסמיית עיניים, כי על ידי זה היו משועבדים לפרעה בעבור שהיו נהנים ממנו והיה בזה התחלת הגלות. ('תורת משה' להחת"ס) א"ר יוסי כיון שמת יעקב אבינו חזר הרעב ליושנו שנאמר (נ כא) וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם נאמר כאן כלכול ונאמר להלן כלכול מה כלכול האמור להלן רעב אף כלכול האמור כאן רעב. (תוספתא סוטה י ג) א"נ מיד כשנפטר יעקב התחילו לשעבד בהם מעט. (דעת זקנים, החזקוני) א"נ מיד כשמת יעקב התחילו המצרים לשאול מהם מיסים וַיִּהְיוּ לְמַס עֹבֵד אבל שיעבוד הבנין לא היה עד שמת לוי, וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם לא היה עד שנולדה מרים שנקראת על שם המרירות, ונסתתמו מיעקב כל צרות שבעולם כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק (ישעיה נז). (הרוקח)
דָּבָר אַחֵר: שֶׁבִּקֵּשׁ לְגַלּוֹת אֶת הַקֵּץ לְבָנָיו, וְנִסְתַּם מִמֶּנּוּ (בראשית רבה שם). מה הטעם שנִסְתַּם הקץ ממנו.
דרשו רז"ל (סנהדרין צח.) כתיב (ישעיה ס כב) אֲנִי יְ-הוָה בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי רָמֵי, כְּתִיב 'בְּעִתָּהּ' וּכְתִיב 'אֲחִישֶׁנָּה'. זָכוּ אֲחִישֶׁנָּה, לֹא זָכוּ בְּעִתָּהּ. גילו בזה שיש לגאולה שני זמנים: האחד – הוא אפשרי על ידי תשובה וזכות הדור; והאחר – הוא מחוייב בהגיע העת הגזור לפניו יתעלה. (משמיע ישועה)
מאחר ויעקב מידתו אמת אם היה מגלה הקץ היה מוכרח להיות כן, דכתיב (מיכה ז כ) תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב, אבל הקב"ה רצה שאם יזכו ישראל יגיע קצם לפני העת על כן נסתם ממנו שלא יגיד. (צמח צדיק)
מובא בזוה"ק שהטעם שזמן קץ הגלות נסתם מעם ישראל ולא נתנבאו עליו כדי שכאשר יבואו צרות על עמ"י יחשבו שהנה בא הקץ והגאולה, שהרי עֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ (ירמיה ל ז) ויתנחמו בצרתם. ואם היו יודעים את הקץ היו מתייאשים מהצרות שיבואו עליהם, משום שידעו שאין זו הצרה האחרונה. (תפארת יהונתן)
וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. (מז כט) פרש"י - סוֹפָהּ לִהְיוֹת עֲפָרָהּ כִּנִּים וּמְרַחֲשִׁין תַּחַת גּוּפִי, וְשֶׁאֵין מֵתֵי חוּצָה לָאָרֶץ חַיִּים אֶלָּא בְצַעַר גִּלְגּוּל מְחִילוֹת, וְשֶׁלֹּא יַעֲשׂוּנִי מִצְרַיִם עֲבוֹדָה זָרָה. (מדרש רבה) בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי ס"ת בגימטריא 'זה במילה השביעו' (491) (הרוקח) אֱמֶת ר"ת ארון מיטה תכריכים (מדרש תלפיות)
'אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם' לכאורה תיבת נָא מיותרת. לפי שכבר אמר 'אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי'. ג' טעמים רמוזים במילים אַל נָא.
אַל נָא ר"ת אצבע אלקים נעשה להם. [כאשר ראו החרטומים שלא יכלו להוציא את הכנים הודו במעשה שהיה מאת האלקים] ד"א שלא יעשו אותו ע"ז גם כן דייק מתיבת נָא כי חז"ל מנו נ"א מצוות התלויים באזהרתה. [כתב הרמב"ם הל' עבודה זרה - יש בכללן אחת וחמישים מצוות: שתי מצוות עשה, ותשע וארבעים מצוות לא תעשה.] ד"א יעקב אמר שלא יפדו בי המצריים, ר"ל זכותו תגן עליהם בהיותו קבור לשם ומתיבת נָא דייק נָא כעת אפילו לשעה כי במקום שגוף הצדיק קבור לפי שעה גם כן מגן זכותו. (אגרא דכלה)
ג' פעמים נָא בפסוק כנגד חן חסד ואמת, כי אין קורין אבות אלא לשלשה (ברכות טז:) על כן בבקשה ממך תביאני שם. אַל נָא תִקְבְּרֵינִי בגימטריא 'צער מחילות' (854), ושמא תאמר לא אקברנו במצרים אלא בארץ פלשתים לכך נאמר וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי, ושמא תאמר בניך ישאו אותך אבל אני שמא לא יתן לי פרעה רשות לכך נאמר וּנְשָׂאתַנִי, ושמא תאמר אף אם יתן לי רשות לא יתן לי רשות להרחיק עד חברון לכך נאמר בִּקְבֻרָתָם, ושמא תאמר לא יניחך פרעה לכן הִשָּׁבְעָה לִי, ולא אמר הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם כמו שאמר לעשו (בראשית כה לג) כי ידע שיוסף אמיתי היה. (הרוקח)
שִׂים נָא יָדְךָ - תתפרש לשון זמן ולשון בקשה, לשון בקשה, מלבד מה שאמר לשון בקשה בסמוך על המעשה חזר לומר בקשה פעם ב' כי מלבד שיסכים על החסד ויאמר לו לעשות כן עוד מפייסו להשבע לו על החסד לקיימו, ותתפרש לשון עתה שנתכוון לשלול ממנו תשובת עוד היום שבו יעשה דבר זה כי לא היה זמן המות כמו שתמצא שאמר אחר זה (מח א) וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וגו' הא למדת שלא היה אז בפרק הנסיעה לזה אמר אליו שים עתה מבלי טענת עד עת בוא דבר מלך שלטון. (אוה"ח)
וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ. (מז ל)
שאלה – מה הטעם דכתיב כִדְבָרֶךָ בכתיב חסר י'.
תשובה – יוסף היה יכול להקשות ליעקב, דאם קבר את רחל בדרך כדי שתהיה לעזרה לבניו כשיגלה אותם נבוזראדן, הלא נראה שטוב יהיה כשיעקב יהיה טמון במצרים עד שיצאו כדי שיהיה להם לעזר לבניו כל ימי עניים וגלותם. אבל יוסף אמר אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ בחסרון חכמה, דהיו"ד מורה על חכמה כנודע, והיינו אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ בחסרון חכמה, הגם שיש מקום להקשות. (לקוטי מהרצ"א אות עב)
וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱ-לֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה. (מח כ)
שאלה – מה הטעם שבברכת יעקב לבניו של יוסף תמצא דברים כפולים, וַיְבָרֲכֵם – יְבָרֵךְ, לֵאמוֹר – לֵאמֹר, יְשִׂמְךָ – וַיָּשֶׂם.
תשובה – לפי שעיקר הברכה היתה לאפרים וראה שהיה ירבעם עתיד לצאת ממנו לכפול עון אבותיו, שהם עשו עגל אחד והוא העמיד שני עגלי זהב אחד בדן ואחד בבית אל. אמר בלבו אברכנו בכפל כדי שתתקיים הברכה בשבטו. (רבינו אפרים)
שאלה – פרש"י - הַבָּא לְבָרֵךְ אֶת בָּנָיו, יְבָרְכֵם בְּבִרְכָתָם, וְיֹאמַר אִישׁ לִבְנוֹ יְשִׂימְךָ אֱ-לֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה. מה הטעם דאמר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הול"ל בָּכֶם יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר. כדכתיב וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר.
תשובה – אינו קאי על אפרים ומנשה אלא על כל אדם מישראל שמברך את בנו אומר לו לבנו בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל, ויְשִׂמְךָ אֱ-לֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה, ופירושו שישימך אלוקים כאפרים וכמנשה שהם מבורכים יברך בך, כל איש מישראל יאמר לבנו. ובְּךָ מוסב על זרע ישראל, כל איש ואשה. (מושב זקנים)
ונוהגים העולם שהאב מברך את הבן, [בליל שבת ובערב יוה"כ] וכן הרב את תלמידו, ביום הקדוש הזה, לפי שצינורי הברכות פתוחים בו, ואל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך (ברכות ז.). גם יש בו עוד טעם אחר, לפי שדרך האב שכועס תמיד על בנו ומקללו כל ימי השבוע, וכן הרב על תלמידיו, ולכך מקדים לברכו בתחילת השבוע, ומשברכו לא יכול לקללו עוד, על דרך (במדבר כג כ) וּבֵרֵךְ וְלֹא אֲשִׁיבֶנָּה. (ספר החיים - פרנסה וכלכלה פרק ו)
וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה. (מח יז) א"ר ברכיה ידא דדחת תליתאה דעלמא היינו את המלאך שנאבק עמו שהוא שליש עולם אתה מבקש לדחותה.
דרש לה מֵעַל רֹאשׁ ר"ת אתה רוצה לדחות מלאך שליש עולם. (אגרא דכלה)
הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. (מח טז)
שאלה – בני כמה היו מנשה ואפרים בזמן שיעקב אבינו ברכם, ומה הטעם שקורא אותם נערים. (טעמא דקרא)
תשובה – לפי החשבון יוצא שמנשה ואפרים היו בני כ"ב, שהרי יוסף היה בן שלושים כשיצא על ארץ מצרים וכשילדם היה בן ל"ד כדאיתא בספר הישר ויעקב בא אחרי חמש שנים דכתיב (מה ו) כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִּיר. והיה במצרים י"ז שנה אם כן היו בני כ"ב. הטעם שקורא להם נערים על שם זריזותם כדפרש"י (יהושע ו כג) וַיָּבֹאוּ הַנְּעָרִים הַמְרַגְּלִים כאן היו צריכים זירוז ונעשו כנערים זריזים..
בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. (מט ו) פרש"י - רָצוּ לַעֲקֹר אֶת יוֹסֵף שֶׁנִּקְרָא 'שׁוֹר', שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג יז): בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לו. וכ"כ האברבנאל - שהוכיחם בזה על עניין יוסף, ששמעון ולוי הם היו אשר אמרו (בראשית לז כ) וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ ושזהו אמרו וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר, שזהו יוסף, שהיה רב תבואות, מלשון (משלי יד ד) וְרָב תְּבוּאוֹת בְּכֹחַ שׁוֹר, ומפני זה אמר משה רבנו ע"ה עליו (דברים לג יז) בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ, ולכן קילל עברתם וכעסם, כי הנה לא קילל את בניו חלילה, אבל על כעסם אמר (בראשית מט ז) אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה.
שאלה – קי"ל (קידושין מ.) בישראל מַחְשָׁבָה רָעָה אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצָרְפָהּ לְמַעֲשֶׂה, ובאומות העולם מצרף מחשבה רעה למעשה. כיצד כעס יעקב על שמעון ולוי בגין מחשבתם הרעה אשר רק חשבו לעשות ליוסף, שהרי רק מכרוהו ולא הרגוהו.
תשובה – דווקא כשחזר ממחשבתו וניחם על הרעה אשר חשב לעשות אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצָרְפָהּ לְמַעֲשֶׂה אבל שמעון ולוי לא חזרו בהם ממחשבתם הרעה מצדם לֹא יִבָּצֵר כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת אלא שראובן ויהודה לא הסכימו בהריגתו ושאר האחים הסכימו עמהם א"כ שפיר מעלה עליהם הכתוב כאילו עשו. (נחלת יעקב) והא דאמרינן (שם) מַחְשָׁבָה שֶׁעוֹשָׂה פְּרִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצָרְפָהּ לְמַעֲשֶׂה, מַחְשָׁבָה שֶׁאֵין בָּהּ פְּרִי – אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצָרְפָהּ לְמַעֲשֶׂה ומוכח מזה כשלא יצאה מחשבתו לפועל מאיזה סיבה שהיא אינה מצטרפת. היינו כשלא עשתה המחשבה פועל בשום דבר, אבל כשעשתה מקצת נקראת שעושה פרי אף אם לא היה גמר מלאכה, הכא שמכרוהו ולא הרגוהו מחמת שאר האחים מצטרפת. עוד י"ל דמחשבתם הרעה מצטרפת למעשה כדין בן נח להחמיר. (חומת אנך) ודרשו חז"ל גדול המחטיאו יותר מן ההורגו, שההורג הורג בעולם הזה ויש לו חלק לעוה"ב והמחטיא הורגו בעולם הזה ובעולם הבא. (במד"ר כא ד). והאבן עזרא פירש - כי העיר שכם היתה גדולה כי היא מוקפת חומה, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר היא חומת שכם כמו (בראשית מט כב) בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר שבְּנוֹת מִצְרַיִם הָיוּ צוֹעֲדוֹת עַל הַחוֹמָה. והאברבנאל פירש - אמר על עניין השטים ועל מעשה קורח, ומילת שׁוֹר הוא מלשון (במדבר כד יז) אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב, ולפי שבלעם צפה ברוח הקודש מעלת ישראל ובירכם, ואלה העוברים השמעונים (משבט שמעון) עקרו הנבואה ההיא וברכתה, וכן קורח ועדתו היה ברצונם ודעתם לעקור נבואת משה, לכן אמר הזקן במליצתו וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר, רוצה לומר, ברצונם וכוונתם עקרו שור, שהוא כינוי לנביא הרואה, אם בלעם ואם משה, בנבואותיהם.
וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר. (נ טו) פרש"י - וַיְצַוּוּ אֶל שְׁלוּחָם לִהְיוֹת שָׁלִיחַ אֶל יוֹסֵף לוֹמַר לוֹ כֵּן. וְאֶת מִי צִוּוּ? אֶת בְּנֵי בִּלְהָה, שֶׁהָיוּ רְגִילִין אֶצְלוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לז ב): וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה. ותרגום ירושלמי - וּפַקִידוּ שִׁבְטַיָא יַת בִּלְהָה אַמְתָא דְרָחֵל לְמֵימָר אָבוּךְ פַּקֵיד קֳדָם עַד לָא יִתְכְּנֵישׁ לְמֵימָר.
שאלה – היכן רמוז בפסוק שאחיו שלחו את בלהה לדבר עם יוסף. והטעם ששלחו דווקא אותה.
תשובה – אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ ר"ת בגימטריא בלהה (42), לפי שהיא גידלה את יוסף והיתה חביבה בעיניו לפיכך שלחוה אחיו. (הרוקח)
וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱ-לֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה. (נ כה)
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מִפְּנֵי מָה נִקְרָא יוֹסֵף עֲצָמוֹת בְּחַיָּיו - מִפְּנֵי שֶׁלֹּא מִיחָה בִּכְבוֹד אָבִיו, דְּקָאָמְרִי לֵיהּ 'עַבְדְּךָ אָבִינוּ', וְלָא אֲמַר לְהוּ וְלָא מִידֵּי. (סוטה יג:)
שאלה – מה השייכות בין 'עצמות' לכך שלא מיחה בכבוד אביו. ועוד מדוע קרא כך יוסף לעצמו ומדוע באמת לא מיחה בכבוד אביו.
תשובה – אמרו חז"ל (נדה לא.) תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁלֹשָׁה שׁוּתָּפִין הֵן בָּאָדָם: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאָבִיו, וְאִמּוֹ. וכי העצמות של הבן באים מכחו של האב. לכך נתבזה שיקרא עצמות בחייו כאילו לא היה לו אלא חלק הבא מאביו דהיינו עצמות. (חידושי אגדות שם) כאן אנו רואים את שבחו של יוסף ומה שלא מיחה כדי שלא ירגישו השבטים שהוא יוסף. ובפרט שהיה להם ספיקות בעניין דאם היה מוחה בהם שלא יאמרו 'עַבְדְּךָ' (בראשית מד, לא) היו מכירים בו. בכדי לגלות שכבוד אביו גדול אצלו עד מאוד קרא לעצמו עצמות בחייו על שם החלק שנתן בו אביו. (בן יהוידע – סוטה יג.)
איתא במדרש שאלו תלמידיו את רבי מפני מה קברו את יוסף בשכם אמר להו משכם גנבו אותו ולשכם החזירוהו ולא נתקררה דעתם עד שהביא להם הפסוק וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה. והוא טעון ביאור, מה היתה כוונת שאלתם, מה ענה להם, מדוע לא נקררה דעתם, איזה ראיה הביא להם מהפסוק הזה.
מובא שהסיבה שהאחים קברו את יוסף בשכם משום שגזלוהו משכם ורצו להשיב את הגזילה למקום שמשם נלקחה – שכם. והקשה על כך בשו"ת הרשב"א: הלא כשמת יוסף נהיה בו 'שינוי מעשה' כיון שאינו אדם חי, ושינוי השם ששוב אינו נקרא יוסף אלא עצמות בעלמא ואם כן אין זו השבת גזילה. יש לומר שהרי כתבו רוב הפוסקים שהכל תלוי בשינוי השם, ואם נשתנה השם ולא נשתנה הגוף הגזלן קנה את הגזילה, ואין השבת הגזילה נחשבת להשבה, משא"כ אם היה רק שינוי מעשה לא קנה ואם השיב עלתה לו ההשבה.
וכך מבואר המדרש: שאלוהו תלמידיו מדוע יוסף נקבר בשכם? ענה להם רבי משום השבת גזילה שהרי משכם 'גזלוהו' ולכן השיבוהו לאותו מקום. ולא נתקררה דעתם כיון שהיה 'שינוי מעשה' ו'שינוי השם', וא"כ זה נחשב שהאחים 'קנו' את יוסף, ואין זה נחשב 'השבת גזילה'. לכך הראה להם רבי פסוק שממנו מוכח שלא היה שינוי השם שהרי יוסף אמר וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי דהיינו שקרא לעצמו כבר בחייו 'עצמות' ואם כן כשמת לא היה שינוי השם והגזילה הושבה כשם שנגזלה, כיון שהכל הולך אחר שינוי השם, ואז נחה דעתם של תלמידי רבי. (מדרש יהונתן)
וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱ-לֹהֵי אָבִיךָ (נ יז) כאן כפרו שלא היו עבדיו אלא להקב"ה, לפי שכמה פעמים אמרו עֲבָדֶיךָ אֲנַחְנוּ ולא הזכיר שם שהוא אדון הכל, לכך חזרו והודו להקב"ה. מכאן רמזו למי שכפר בעיקר שאין לו כפרה אם לא שילך למקום שכפר ויודה להקב"ה.
וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו היה מצטער ששתק כל כך ולא אמר עבדי אלוקים אתם. (רבינו אפרים)
וַיֵּשֶׁב יוֹסֵף בְּמִצְרַיִם הוּא וּבֵית אָבִיו וַיְחִי יוֹסֵף מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים. (נ כב)
שאלה – אחרי שנכתב שיוסף חי מאה ועשר שנים מה הטעם דכתיב (נ כו) וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים והוא כפל לשון.
תשובה – בא לומר שהשלים שנותיו מעת לעת מיום שנולד כדאמרינן (סוטה יג:) שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁלִים שְׁנוֹתֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ. והנה יוסף נולד בכ"א תשרי (מדרש תדשא) שהוא הושענא רבה, ואם כן נפטר בהושענא רבה. מֵאָה וָעֶשֶׂר ס"ת ה"ר רמז להושענא רבה. (טעמא דקרא)
מההפטרה - וְהִנֵּה עִמְּךָ שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא בֶן הַיְמִינִי מִבַּחֻרִים וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת בְּיוֹם לֶכְתִּי מַחֲנָיִם וגו', וְהוֹרַדְתָּ אֶת שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל. (מ"א ב ח)
שאלה – למה לא רצה דוד למחול לשמעי בן גרא וציוה על שלמה להורגו, ואי אפשר לומר מטעם (סנהדרין יט:) מֶלֶךְ שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ – אֵין כְּבוֹדוֹ מָחוּל, דהרי כל הימים שהיה בבריחה לא היה נקרא מלך, כמו שארז"ל (ירושלמי ר"ה פ"א ה"א) כל אותן ששה חדשים שהיה דוד בורח מפני אבשלום בנו בשעירה היה מתכפר כהדיוט בקרבן.
תשובה – אמרו רבותינו ז"ל כשכפרו ישראל במלכות בית דוד היה זה כעין כפירה באלוקות, כמו שדרשו (מדרש שמואל פי"ג) תני רבי שמעון בן יוחי אֹתִי מָאֲסוּ גם אֹתִי מָאֲסוּ, כי גם אֹתִי מָאֲסוּ, א"ל בשלשה דברים הן עתידין למאוס במלכות שמים ובמלכות בית דוד ובבנין בית המקדש, אימתי מאסו בשלשתן בימי רחבעם, הדא הוא דכתיב וַיַּרְא כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר מַה לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד (מ"א יב טז), זו מלכות שמים, וְלֹא נַחֲלָה בְּבֶן יִשַׁי, זו מלכות בית דוד, לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל עַתָּה רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִד, זה בנין בית המקדש. ובמהרה בימינו בזאת תהיה גאולתם (הושע ג ה) וּבִקְשׁוּ אֶת יְ-הוָה אֱ-לֹהֵיהֶם וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם. והטעם לשייכות למלכות בית דוד כי דוד הוא סוד רגל רביעי מלכותא קדישא, היינו שהוא מרכבה למלכות שמים, ממילא הכפירה במלכות בית דוד יחשב לכפירה במלכות שמים, והודאה במלכות דוד הוה הודאה במלכות שמים. והנה שמעי כפר לגמרי במלכות בית דוד, דהנה כל ישראל על כל פנים המליכו את אבשלום שהוא זרעו של דוד, אבל שמעי אמר (ש"ב טז ח) הֵשִׁיב עָלֶיךָ יְ-הוָה כֹּל דְּמֵי בֵית שָׁאוּל אֲשֶׁר מָלַכְתָּ תַּחְתָּיו, הנה כפר במלכות בית דוד שהוא מרכבה למלכות שמים, והכפירה במלכות בית דוד היא כפירה במלכות שמים, ולא היה בידו למחול. (בני יששכר כסלו טבת מאמר ג אות ד)
שבעים פנים לתורה , לעיתים תהיה יותר מתשובה אחת
התשובות אינם להלכה למעשה , הערות והארות יתקבלו בברכה
לעילוי נשמת הרב חפץ בן אסתר זצ"ל
לקבלת העלון במייל ניתן לפנות לכתובת [email protected]
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
איך ללמוד אמונה?
איך עושים קידוש?
איך ללמוד גמרא?
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
אם יש הבטחה, למה יעקב ירא?
אנחנו קודש למענך
איך אדם יכול לדאוג שיאהבו אותו?
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
אהבת ה' או אהבת האדם, מה גדול יותר?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
