ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- הבית היהודי
- חינוך ילדים ותלמידים
שלא תבינו אותי לא נכון. ידע במתמטיקה, בהיסטוריה וגם באזרחות הוא דבר חשוב. אבל בית הספר אמור להכין את התלמיד לחיים. וכשבודקים מה באמת מעצב את החיים, מתגלה פער מטריד בין מה שחיוני לדעת ובין מה שמלמדים בפועל בבתי הספר. וזה לא שלא מתייחסים כלל לנושאים החשובים. מדי פעם מתקיים שיעור חינוך, מגיע מרצה אורח, נערך סמינריון או שבית הספר משתתף באיזו תוכנית מקומית. ועדיין, ביחס לחשיבות העצומה של הדברים, התלמידים מקבלים רק פירורים, טעימות נקודתיות, במקום לימוד שיטתי וקבוע.
זה נכון שאם משווים את הדברים למה שהיה לפני שלושים שנה, יש תזוזה. כשאני הייתי תלמיד, העיסוק ברוב התחומים האלה כמעט לא היה קיים. היום יש יותר ניסיונות להכניס לבתי הספר "תכנים של חיים". ועדיין זה לא עמוד השדרה של המערכת, אלא תוספת צדדית.
מה נשאר בחוץ? התפילה, למשל. אין בית ספר דתי שלא פותח את היום שלו בתפילה ומקדיש לה לא מעט זמן. יהודי שומר הלכה מקפיד לאורך חייו על שלוש תפילות ביום, מה שמצטבר עם הזמן לכדי חמש שנים מהחיים! את תפילת העמידה יהודי ממלמל כשמונים אלף פעמים, ואת הפסוק הראשון של "שמע" עוד חמישים אלף. ועדיין, רבים לא למדו מעולם ברצינות את פירוש המילים שהם אומרים, כיצד התפילה פועלת על הנפש ואיך הופכים אותה מדקלום טרחני למפגש חי עם אלוקים.
כן, במוסדות החינוך עוסקים בהלכות תפילה ובתיכון לומדים עליה לבגרות במחשבת ישראל. אבל בפועל, אצל לא מעט תלמידים התפילה נותרת פעולה טכנית ומשעממת. והאבסורד זועק לשמיים: התחום שבו יהודי משקיע יותר זמן מכל תחום רוחני אחר הוא התחום שבו הוא מקבל הכי פחות כלים להצליח.
בגרות במתמטיקה, נכשל בחיים
נמשיך: מיניות. אין כאן שתיקה מוחלטת, אבל יש המון התחמקות. בכיתה ו' נכנסת האחות ומסבירה לבנות על התבגרות ומחזור (דרך אגב, למה מישהי זרה עושה זאת? מדוע לא האמא או המחנכת? ומה לגבי הבנים? אליהם בדרך כלל לא נכנס אף אחד, ולרוב גם המחנך שומר על זכות השתיקה). לקראת בר המצווה ובת מצווה הבנים ילמדו על תפילין וקריאת הפרשה ולבנות יש סדנאות בתשלום למעוניינות. אצל שניהם אין עיסוק שיטתי ובהיר במה שכל כך מעסיק אותם בגיל הזה: ההתפתחות הפיזית, המשיכה למין השני, שמירת הברית (לבנים) והגבולות. וכשלא לומדים - לומדים במקום אחר: מהאינטרנט, מסדרות הטלוויזיה, מהתרבות. וכך תפיסת המיניות אצל צעירים רבים מתעצבת לא מתוך שיח יהודי עמוק, אלא בעקבות דימויים מערביים שטחיים והרסניים.
נמשיך? החינוך הפיננסי. זו עובדה: רוב המשפחות בישראל חיות במינוס. כילדים אף אחד לא לימד אותנו מהי משיכת יתר, ריבית או מלכודת אשראי וגם למה חשוב להפריש לפנסיה. התוצאה: אנשים מגיעים לגיל שישים ומגלים טעויות שעלו להם עשרות ומאות אלפי שקלים. למה זה חייב להיות כך? ניהול התקציב המשפחתי אינו פיזיקה גרעינית. זו מיומנות בסיסית שאפשר לרכוש הרבה לפני שפקיד הבנק מתקשר. למעשה, כל הליכה לסופר עם ההורים יכולה להפוך לשיעור בצרכנות נבונה, השוואת מחירים והבחנה בין צורך לרצון.
הנושא הרביעי הוא עבודת המידות. וזו כבר ליבת החיים ממש: כעס ושליטה עצמית, קנאה, גאווה ויכולת להודות בטעות, חריצות מול עצלות, ענווה, סבלנות, אחריות, שמחה בחלקך. ברור שנוגעים בנושא לאורך שנות בית הספר, ובכיתה ט' יש הלומדים מסילת ישרים. אבל להיות אדם לא מתחיל בכיתה ט', ולא נגמר בספר אחד. מעט מאוד מקומות מלמדים בשיטתיות איך עובדים על מידה, איך מתמודדים עם מידה רעה ואיך משתנים לאורך זמן. התוצאה: התלמיד צובר הרבה ידע, אבל עולם המידות שלו נותר בוסרי ופגום.
הלאה - צריכת תרבות ועולם המסכים. כל המחקרים מראים: אדם מודרני מבלה מול מסכים יותר מכל שנות הלימוד שלו יחד. ואין הכוונה להייטקיסט שזו עבודתו. אדם רגיל, כמוני וכמוכם, הולך עם מסך בכיס ובתוכו אלגוריתם מתוחכם שתפקידו אחד: להשאיר אותנו שם כמה שיותר זמן. אז מדברים עם ילדים הרבה על תזונה בריאה, אך הרבה פחות על תזונת הנפש ועל מה שנבלע בתוכה. איך צופים במסכים בביקורתיות? איך מחליטים איזה תוכן מקדם אותנו ומה מוריד אותנו? לרוב מגיע לבית הספר מרצה ומדבר על "אתגר המסכים". אבל הרצאה חד־פעמית כזאת היא טיפה בים. יש תעשייה עולמית אדירה, עתירת כסף ומוחות, שפועלת סביב השעון כדי לשאוב אותנו לתוכה, ואנחנו מציבים כנגדה שעה אחת בשנה?
מלכודת ההעשרה
ומכאן לזוגיות. כל העולם חולם על אהבה ומשתוקק להשיג אותה. אך המציאות מאכזבת: הרווקות מתארכת, הנישואים שבריריים (50 אחוזים מהזוגות האמריקנים ו־37 אחוזים מהישראלים מתגרשים), ורבים שנותרים נשואים סובלים ממריבות ומתסכולים. מתברר שזוגיות טובה לא קורית מעצמה. היא מצריכה לימוד מקדים ותחזוקה שוטפת. עכשיו תגידו אתם: כמה שיעורים בתיכון עוסקים בתקשורת בין־אישית? בגישור על פערים? בפתרון קונפליקטים? איך ייתכן שלא מכינים את הילדים לדבר חשוב כמו להקים בית יציב ומאושר בישראל?
ולבסוף - הבינה המלאכותית. המהפכה הגדולה ביותר מאז המצאת החשמל, מתרחשת בקצב מסחרר לנגד עינינו. היא משנה כל תחום - הכלכלה, הרפואה, הביטחון, החינוך - ומשפיעה גם על מקצועות העתיד. בני האדם עתידים להתחלק לשתי קבוצות: אלו שידעו לרתום את הבינה המלאכותית לטובתם, ואלו שיישארו מאחור. האם יש במערכת החינוך שיעור שבועי בנושא? או שאנחנו ממשיכים להכין את הילדים לעולם שהולך ונעלם?
מדוע זה קורה? אפשר להתווכח על כל דוגמה בנפרד. אבל כשמחברים את כולן יחד, קשה להתעלם מהמסקנה: בכל התחומים הללו יש עיסוק מסוים, אך לעולם לא רציף, לא מחייב ולא מעוגן בליבת המערכת. יתר על כן, גם כאשר עוסקים בהם – הם מקבלים מעמד שולי. כי במערכת החינוך יש מקצועות חובה, עם מערכת שעות קבועה, רצף שנתי, בחינות וציונים. לעומתם יש תחומי חיים שלמים שנותרים במעמד של רשות, ותלויים ביוזמה מקומית או בהחלטה נקודתית של הנהלת בית הספר. המסר שעובר מכאן לתלמידים סמוי אבל חד: זה נחמד, זה מעניין, אבל זה לא הדבר האמיתי שצריך לקחת אותו ברצינות ולהשקיע בו מאמץ.
ומה עם הבית? יהיו מי שיגידו: "מה אתה רוצה? העיסוק בנושאים הללו הוא התפקיד של ההורים, לא של בית הספר". כאן בדיוק טמונה הבעיה: בפועל, זה לא זה ולא זה. בבתים רבים הנושאים הללו נותרים שקופים. לא כי להורים לא אכפת, אלא משום שלרבים מאיתנו קשה לפתוח שיח כן ועמוק על "הדברים האמיתיים". וכשגם במערכת החינוך הנושאים הללו אינם מקבלים מעמד של קבע - הילדים עלולים להישאר בלי המצפן שהם כה זקוקים לו.
כרמי, בתי בת השמונה, מקבלת בבית הספר (המעולה!) העשרה עם חוג גינון ואפילו אילוף כלבים. זה נחמד, באמת. אבל אני שואל את עצמי: איך ייתכן שדווקא לשיעורים הכי קריטיים לחיים - איך מתפללים, איך מתנהלים עם כסף, איך בונים זוגיות, איך מפתחים שליטה עצמית, איך חיים עם מסכים ואיך מתכוננים לעתיד - אין מעמד ראוי במערכת: שעה קבועה, רצף שנתי, והכרה מוסדית שזה לא העשרה אלא ליבה? אולי הגיע הזמן להפסיק לגלגל את האחריות מהבית לבית הספר ובחזרה ולשאול יחד: איך אנחנו מתחילים לשים במרכז את מה שבאמת יקבע את איכות החיים של הילדים שלנו?
הכותב הוא איש חינוך, סופר ומרצה, מייסד ומוביל 'מועדון ההורים'
מתוך העיתון 'בשבע'
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
