ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- חמדת ימים
- חמדת השבת
במסכת שבת (דף קיז ע"ב) רבי אבא לומד מכך שבשבת חייבים לבצוע שתי ככרות. רב אשי מספר שרבו, רב כהנא, היה לוקח שתי חלות אך בוצע חלה אחת בלבד, שכן נאמר "לקטו לחם משנה" – לחם המשנה הוא בלקיטה, ולא באכילה.
התבוננות באמירה זו מעלה מספר מחשבות: ראשית, אכן ביום ששי עם ישראל לקטו שתי מנות של מן, אך בשבת הם אכלו מנה אחת בלבד. לא היה לעם ישראל יותר מן בשבת. בשבת היה להם בדיוק אותה הכמות שהיה להם יום יום. העניין הוא שבשבת אין אפשרות ללקט, ולכן נאלצו ללקוט פי שניים ביום ששי. נראה שרב כהנא אומר שהדרך האידיאלית לזכור את מופת המן הוא על ידי לקיחת שתי ככרות ובציעה של רק אחד מהם כל פעם, כמו שעשו ישראל במדבר. מבחינה עקרונית היה מקום להציע מנהג קיצוני יותר: לקנות שתי חלות ביום ששי, לאכול אחד ביום ששי ואת השני בשבת. כמובן שבדרך זו לא נשים לב שיש כאן לחם משנה, ולכן יש צורך ששתי הככרות יהיו לפנינו בו זמנית.
הדבר מעלה תהייה נוספת: בכל דברינו טמונה הנחה שהצורך בלחם משנה הוא זכר למופת המן. אם כך הדברים, על פניו אין קשר מהותי בין מעשה המן וחובת השבת. אם כך, התזכורת של המן מתבצעת (תרתי משמע) בשבת, אך היא שונה, לדוגמא, מחובת הקידוש.
נראה שהראשונים חלוקים בשאלה זו.
הר"ן (על דפי הריף שם) מביא את שיטת ר"ת, האומר שחובת נשים בלחם משנה נובעת מכך שאף הן היו באותו הנס, בנס המן. הר"ן עצמו מתפלא על שיטה זו: לכאורה נשים חייבות בלחם משנה כמו שהן חייבות בקידוש ובכל שאר חיובי שבת! נראה שר"ת סובר שלחם משנה הוא זכר לנס של המן, ואינו מחובר מהותית לחובת השבת.
חמדת השבת (104)
הרב בצלאל דניאל
93 - חמדת הכשרות: חיוב מלקות על אכילת טעם כעיקר
94 - חמדת השבת: לחם משנה
95 - חמדת הכשרות: האם 'טעם' הוא גל או חלקיק?
טען עוד
הרב שלמה קלוגר (בשו"ת האלף לך שלמה) מסביר הסבר מפתיע, שמסקנתו שנשים אינן חייבות בלחם משנה. הוא מצדד כשיטת ר"ת, שלחם משנה הוא זכר למן. אך הוא מזכיר לנו שהמן ניתן במסגרת התלונות של עם ישראל. מבחינה עקרונית היה נכון יותר שעם ישראל יאכלו אוכל טבעי יותר, אך לא הייתה להם סבלנות, ולכן הקב"ה הוריד להם את המן מן השמיים. אם כך, אותו זכרון למן הוא מורכב: מצד אחד, זה זכר לנס. מצד שני, זו תזכורת לכך שהקב"ה שינה את הטבע בשל התלונות שלנו. התזכורת הזאת אינה בהכרח טובה. היא מזכירה לנו לא להיות חסרי סבלנות, בגלל שהקב"ה ידאג למזונותינו לפי רצונו. הוא מראה מהמדרש שחסרי הסבלנות בעם ישראל היו הגברים, ולא הנשים. לכן הגברים זקוקים ללחם משנה, להזכיר להם לסמוך על הקב"ה יותר, ואילו הנשים אינן זקוקות לכך!
האשל אברהם (סימן רעד) מציע תשובה שונה: הוא אומר שהנשים יוצאות ידי חובת לחם משנה בכך שהן שומעות את ברכת 'המוציא' על לחם המשנה של הגברים. והוא הדין לכל אחד: אפשר לשמוע את ברכת 'המוציא' של אדם אחר על לחם משנה, ולאחר מכן ליטול ידיים ולאכול, מפני שניתן לקיים את חובת לחם המשנה בשליחות.
על פניו הדבר מפתיע. קצות החושן ייסד יסוד מפורסם בגדרי שליחות (סימן קפב): לא ניתן לקיים בשליחות מצווה המוטלת על הגוף. לדוגמא: לא ניתן להניח תפילין על ידי שליח. אפשר לבקש מאדם אחר להניח תפילין על היד שלי. אבל הוא אינו מסוגל להניח תפילין על ידו עבורי, מפני שהתפילין צריכות להיות מונחות על ידי שלי. לכאורה בלחם משנה אמור להיות דבר דומה: אדם אחר אינו יכול לבצוע ולאכול את לחם המשנה עבורי!
לכאורה הוא סובר שיש שתי מצוות נפרדות: מצווה אחת – אכילת פת בסעודה בשבת (בצמידות לקידוש). מצווה נוספת, נפרדת לחלוטין, לקיים מעמד של לקיחת לחם משנה. יש כאן הרחבה של המעשה של רב כהנא – רב כהנא הראה שאין צורך לאכול את שני הלחמים, מפני שלא כך עשו במדבר, אלא לקטו. אם הלחם משנה הוא זכר ללקיטה, הרי שלקיטה ניתן לבצע על ידי שליח.
בשו"ת להורות נתן (חלק ו סימן ט) מחדד את הדברים: אנו רגילים לחשוב שמצוות לחם המשנה מקבלת את תוקפה בברכת 'המוציא' (אפשר לומר שבברכה זו החַלּוֹת מקבלות את החָלוּת). אך הגמרא במסכת שבת אומרת שאם סעדו לפני השבת, ניתן לקדש בכניסת שבת (כתבנו בעבר על הבסיס לנהוג כך כאשר פורים חל בערב שבת). לאחר מכן לוקחים לחם משנה, אך אין ברכה נוספת, מפני שכבר בירכו ברכת 'המוציא' בשלב הקודם של הסעודה. מקיימים את הלחם משנה בהכרזה בלבד על כך שזהו לחם המשנה. כלומר: מקיימים כאן טקס של הכרזה: זכרו את לחם המשנה שהקב"ה נתן לעם ישראל במדבר כאשר נתן להם את המן! הכרזה זו ניתן לבצע בשליחות.
כמובן שמקובל יותר לנהוג כפי שכתבו הפוסקים, להשתתף בלחם המשנה על ידי אכילה מלחם המשנה. אך גם לפי השיטות הללו יש כאן מרכיב של שליחות: אדם אחד אוחז את לחם המשנה, והמסובין אוכלים מלחם המשנה שהוא אחז, ולא הם!
בדברי יציב (סימן קכו) לוקח צעד אחד מעבר: אין כאן שליחות כלל. "שליחות" היא כאשר אדם אחד מבצע פעולה, והיא נחשבת פעולה של אדם אחר. אך כאן המצווה היא לקחת לחם משנה שיעמדו במרכז פתיחת הסעודה. את זה כל המסובין עושים, בין אם הם אוכלים מהלחם ובין אם לא.
הוא מחדד את הדברים יותר: יש חובה לאכול פת בשבת מצד קביעות סעודה. חובת לחם המשנה היא חובה טקסית יותר, להזכיר את הכפל שנעשה לקראת השבת. אנו נוהגים לחבר את שני הדברים. אך מבחינה עקרונית ניתן לנתק ביניהם בדרכים נוספות. לדוגמא: כאשר מקדשים על פת הבאה בכיסנין, לכאורה נכון יותר לקחת שניים (שתי עוגות וכדו'). אמנם לא יוצאים בכך ידי חובת הסעודה, אך את הזכר למן אנו מקיימים. ישנם דיונים בשאלה אם ניתן לעשות לחם משנה כאשר אחת החלות אינן ראויות לאכילה כרגע (חלה קפואה וכדו'). הפרי מגדים אומר שניתן, מפני שיש בכך זכר למן. זהו עיקרון דומה: החובה היא לקבוע את הסעודה על שתי חלות, אך אין חובה לאכול את שתיהן. מה אוכלים זה דבר נפרד.
מצד אחד, למדנו שניתן לנתק בין סעודת השבת וחובת לחם המשנה, שבשורשה מבוססת על המופת של המן. ובכל זאת הדבר אומר דרשני: מצוות השביתה הראשונה שעם ישראל מקבלים היא המצווה לאסוף שתי מנות לפני שבת, מפני שאסור לאסוף מן בשבת.
בעבר עמדנו על כך שמהות מלאכות השבת היא לקיחה של דברים מהטבע והפיכתם לשימושיים לאדם. כל בניין המשכן עומד על מעין רצוא-ושוב – הקב"ה נתן לנו את הטבע, אנחנו מייצרים ממנו דברים השימושיים לנו (אוכל בניין בדים בגדים ועורות) ומשיבים אותם לשירות של הקב"ה. המלאכה החריגה ביותר בזה היא מלאכת הוצאה מרשות לרשות, בה השינוי בחפץ הוא הקטן ביותר: שינוי מיקומו ונגישותו לאדם בלבד.
מאז חטא אדם הראשון אנו אוכלים לחם בזעת אפינו, על ידי ביצוע מלאכות 'סידורא דפת'. אך בתקופה מסוימת עם ישראל שבו לאכילה 'מפרי עץ הגן' – מידו הרחבה של הקב"ה: בדור המדבר. שם לא אכלו את הלחם בזיע. שם הכנת המן לאכילה דרשה דבר אחד בלבד: ללקוט אותו פנימה. אין שום מלאכה אחרת. הקב"ה הזכיר אפילו לדור ההוא, שחיו במעין עולם הבא, שהם עדיין לא בעולם הבא ממש. יש מלאכה אחת שהם עדיין צריכים לעשות כדי לאכול, ואותה יש לבצע לפני השבת. לחם המשנה, שאנו בוצעים עד היום, נועד להזכיר לנו את הדבר הזה: שהשאיפה היא שיהיה זמן שכולו שבת ומנוחה לחי העולמים.
ארץ חמדה – קישור לשיעורי "מורנו" ביוטיוב
ניתן ליצור קשר עם הכותבים דרך: [email protected]
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן לא ירחץ כל גופו במים חמים אפילו שהוחמו מלפני השבת והם בחום של שלשים ושבע מעלות
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן רשאי בן לרחוץ עם אביו וחמיו בבריכה ובים ,אולם אין להתרחץ בבית המרחץ באותו הזמן
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן הנמצא בים או בבריכה רשאי לברך ברכות בבגד ים אבל נכון ללבוש חולצה או לכסות עצמו
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן לא ירחץ כל גופו במים חמים אפילו שהוחמו מלפני השבת והם בחום של שלשים ושבע מעלות
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן המצטער מחמת החום או שהיה איסטניס הרגיל לרחוץ בכל יום רשאי להתקלח במים פושרים
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן אישה בימי נידתה רשאית לרחוץ ביחד עם בעלה בבריכה ובים, ובתנאי שלא יבואו לקלות ראש
רביבים לימוד מדעים - המפתח להבנת התורה
המדעים השונים נחשבים חוכמה אלוקית | המנורה שהייתה בבית המקדש הייתה בעלת שבעה קנים, כנגד שבע חוכמות העולם ששורשן גנוז בתורה | מי שאינו מצוי בחוכמות אינו יכול להתמנות לחבר בסנהדרין, וממילא אינו יכול להיחשב בין גדולי התורה | הגאון מווילנה עודד את תלמידיו ללמוד מדעים | לתלמיד חכם שאינו מצוי בחוכמות חסרה הבנה רבה בתורה | אם לימודי המדע יובילו לעזיבת התורה, חובה לוותר על המדעים | סיבה נוספת לשילוב לימודים בסיסיים של מדע ושפה (לימודי ליבה) היא שבעזרתם יוכלו הבוגרים לרכוש מקצוע
