ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש ויקרא
- בהר
מפטיר יְ-הֹוָה עֻזִּי וּמָעֻזִּי (ירמיה טז)
אבות פרק ה'
פרשת בהר בחוקותי
עלון חידושי תורה ופרפראות על פרשת השבוע בעניינא דיומא ממפרשי ומדרשי חז"ל
בפרשת בהר 57 פסוקים = דגן . אוכל .
בפרשת בחוקותי 78 פסוקים = לחם . מלח .
בפרשת בהר 24 מצוות , מתוכן 7 מצוות עשה ו-17 מצוות לא תעשה. (ספר החינוך)
בפרשת בחוקותי 12 מצוות ,מתוכן 7 מצוות עשה ו-5 מצוות לא תעשה. (ספר החינוך)
וַיְדַבֵּר יְ-הֹוָה אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. (כה א)
שאלה – פרשת אמור הסתיימה בפרשת המקלל 'וַיּוֹצִיאוּ אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה' ויש להבין את עניין סמיכות פרשת המקלל לעניין שמיטה.
תשובה – משום ג' דברים. א). דאמרינן לעיל (כד טז) וְנֹקֵב שֵׁם יְ-הֹוָה מוֹת יוּמָת. ואמרינן (קידושין עא.) הצנועין מוסרין אותו לתלמידיהם פעם אחת בשמיטה. ב). לפי שדיבר כאן מפסולי היחוס וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי ואומר (דמאי פ"ג ד) שלא יתנו את תבואתם אצל תבואת עם הארץ החשוד על השביעית. ג). שאם תאמר מי לימדו למקלל זה השם, לזה אמר בְּהַר סִינַי. שֶׁנָּקַב שֵׁם הַמְיֻחָד וְגִדֵּף, וְהוּא שֵׁם הַמְפֹרָשׁ שֶׁשָּׁמַע מִסִּינַי. ד"א לפי שהיה הולך ומספר תחלה ויקרא סדר הקרבנות והלכותיהן, ואח"כ סידר שמירת הטומאות אשר על אהרן ובניו כמו שנאמר (דברים כא ה) וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כׇּל רִיב וְכׇל נָגַע, עד שבא לנגעי בתים הנוהגים בארץ. וכתב משה רבינו פרשת שמיטה וסמכה להו מעניין לעניין. ופרשת מכירה וערכין הנוהגין בארץ, ואע"פ שנאמרו בסיני ראויין ליסמך כאן. (מושב זקנים)
נסמכו גם אלו 'שמיטה ויובל חרמין ערכין והקדשיות' לתורת כהנים אע"פ שלא נאמרו באהל מועד, מפני שעד כאן איירי בקרבנות וטומאה וטהרה וכל דברים הנהוגים ושייכים בכהנים, והנה גם שמיטה ויובל ושנים הכהנים מקדשין אותם, וכן חרמים וערכין והקדישות כולם שייכים בכהנים. (פענח רזא)
מָה עִנְיַן שְׁמִטָּה אֵצֶל הַר סִינַי – ע"פ פשוטו יש לבאר שהשי"ת אמר למשה הקדמה למצות שמיטה, ואמר לישראל ענין הר סיני, שלפי שהיה נמוך שבהרים זכה שניתנה עליו התורה וכביכול ירד עליו השי"ת. והנה מצות השמיטה היא שיעזוב אדם שדותיו וכרמיו הפקר לכל, הנה היצר הרע יסיתנו היאך יעזוב את שלו הפקר לכל, אבל כשיש בו מדת ענוה ושפלות ידע שאין העולם שלו רק לַי-הֹוָה הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ (תהלים כד). וז"ש בְּהַר סִינַי 'לֵאמֹר', יאמר להם תחלה ענין הר סיני. (ליקוטי מהרצ"א, אות קסג)
שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. (כה ג)
שש שנים תזרע ס"ת שמע. בפסוק שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְ-הֹוָה אֱ-לֹהֵינוּ יְ-הֹוָה אֶחָד (דברים ו ד) ששה תיבות, לומר לך כל הזורע ששה ימים וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מעיד בייחודו של הקב"ה שהוא יחיד וברא כל העולם בששה ימים וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וכל הזורע בשמיטה כאילו כופר ביחידו של עולם. שַׁבָּת לַי-הֹוָה שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע כלומר אם תשמור שמיטה כראוי מבשרך המקום שתזרע שדך שֵׁשׁ שָׁנִים, כלומר שלא תצטרך למכרה, ואם לאו תמסתכן וסופך למכרה מחמת עוני. כמו שאחז"ל (קידושין כ.) אָדָם נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בְּפֵירוֹת שְׁבִיעִית – לְסוֹף מוֹכֵר אֶת מִטַּלְטְלָיו, לֹא הִרְגִּישׁ – לְסוֹף מוֹכֵר אֶת שְׂדוֹתָיו, לֹא בָּאת לְיָדוֹ עַד שֶׁמּוֹכֵר אֶת בֵּיתוֹ, לֹא בָּאת לְיָדוֹ עַד שֶׁמּוֹכֵר אֶת בִּתּוֹ, לֹא בָּאת לְיָדוֹ עַד שֶׁלֹּוֶה בְּרִבִּית, לֹא בָּאת לְיָדוֹ עַד שֶׁמּוֹכֵר אֶת עַצְמוֹ. (רבינו אפרים)
וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאׇכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ. (כה ו)
שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאׇכְלָה ראשי תיבות בגימטריא שס"ה, רמז שלא יאכל אדם כל ימות השנה אלא משל שבת כמו שהיה עושה שמאי הזקן. וכן מזון כל השבוע הוא מן שבת, לזה מונין אחד בשבת שני בשבת וכו'. לְאׇכְלָה בגימטריא מלאך עם האותיות, רמז שנעשה הישראלי ביום השבת כמלאך הלובש לבנים, כמו שאמרו (שבת כה:) על רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִלְעַאי שהיה לובש סדינים לבנים ודומה כמלאך ה'. שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם בגימטריא זו היא הנפש יתירה (1089 עם הכולל), וזהו לָכֶם לא עשה כן לאחרים, לָכֶם אותיות מלך, שהוא בשבת כמלך בטל ממלאכה. (שפתי כהן)
תַּנְיָא: אָמְרוּ עָלָיו עַל שַׁמַּאי הַזָּקֵן, כׇּל יָמָיו הָיָה אוֹכֵל לִכְבוֹד שַׁבָּת. מָצָא בְּהֵמָה נָאָה, אוֹמֵר: זוֹ לַשַּׁבָּת. מָצָא אַחֶרֶת נָאָה הֵימֶנָּה — מַנִּיחַ אֶת הַשְּׁנִיָּה וְאוֹכֵל אֶת הָרִאשׁוֹנָה. (ביצה טז.) עיקר טעם הענין בזה כמ"ש (שמות כ ז) זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. זכרהו - מאחר שבאת להשכיחו שבכל יום מששת ימי השבוע יזכור אותו להכין לו על צד היותר טוב. (חידושי אגדות)
כָּל בִּרְכָּאן דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא, בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה תַּלְיָין וְתָאנָא, אֲמַאי לָא אִשְׁתְּכַח מָנָּא בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה, מִשּׁוּם דְּהַהוּא יוֹמָא, מִתְבָּרְכָאן מִינֵּיהּ כָּל שִׁיתָא יוֹמִין עִלָּאִין, וְכָל חַד וְחַד יָהִיב מְזוֹנֵיהּ לְתַתָּא, כָּל חַד בְּיוֹמוֹי, מֵהַהִיא בְּרָכָה דְּמִתְבָּרְכָאן בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה. (זוהר יתרו כז) כל הברכות שלמעלה ומטה תלויות ביום השביעי. ולמדנו, למה לא היה נמצא מן ביום השביעי, משום שמיום ההוא מתברכים כל ששה ימים העליונים, שהם חג"ת נה"י, וכל אחד ואחד נותן מזון למטה כל אחד ביומו, מברכה ההיא שמתברכים ביום השביעי. (הסולם)
וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכׇל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ. (כה י)
שאלה – מה ביאור המילה דְּרוֹר בחז"ל.
תשובה – לשון נקי. כמו מׇר דְּרוֹר (שמות ל כג) כתרגומו מֵירָא דָּכְיָא. וכן כאן נקי מבלי שעבוד שיהיו כולם בני חורין. כענין (שמות כא כח) וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי. (הרמב"ן) והא"ע פירש - דְּרוֹר פירושו חופשי, והוא שֵׁם עוף שאינו מנגן אלא כשהוא ברשות עצמו ולא ברשות אחרים, ואם הוא ברשות אדם אינו אוכל עד שימות. (הרא"ש) כוונת הכתוב שילכו העבדים איש לארצו כדרור לנוד וכציפור לעוף. (אברבנאל) הציפור תקנן גם בבית, ובכ"ז דרכה לנוד ממקום למקום ואינה נשארת בקביעות, והדרור אינה מקבלת מרות ולא תמצא בבית כלל רק בקן, כמ"ש (תהלים פד) גַּם צִפּוֹר מָצְאָה בַיִת וּדְרוֹר קֵן לָהּ, ודרכה לעוף חוץ לבית למרחוק. (מלבי"ם – משלי כו ב). ובגמרא הובאו דברי רבי יהודה (ר"ה ט:) שדְּרוֹר הוא לשון דירה, והכוונה כאדם שמוביל סחורה בכל המדינה שהוא ברשות עצמו לדור בכל מקום שירצה ואינו ברשות אחרים, כך מצבו של העבד אחר שיצא לחירות, שאינו ברשות אחרים ויכול לדור היכן שרוצה. (ע"פ רש"י כאן) א"נ לתיבת דְּרוֹר שתי משמעויות האחת דירה והשניה לשון מסחר וסיבוב כי שורש 'דור' משמש בלשון סיבוב ועיגול כמו (ישעיה כב יח) צָנוֹף יִצְנׇפְךָ צְנֵפָה כַּדּוּר, שהוא כסוחר העושה מסחר בכל המדינה ודר בכל מקום שירצה. (כתב והקבלה, מלבי"ם). א"נ מלשון דירה, ע"ש חזרת הקרקעות לבעליהן, שידורו יושבי הארץ איש בדירתו. (משיבת נפש).
וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ – רמז שלאחר דְּרוֹר (410) שנה יחרב הבית ויתבטלו יובלות, שמחורבן בית ראשון בטלו מלמנות יובלות. (שפתי כהן)
וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ (כה לה)
שאלה – מה הטעם שהזהירו חז"ל לתת דווקא מצוות צדקה קודם התפילה, ולא מצוה אחרת.
תשובה – איתא בכתבי האריז"ל (ליקו"ת פ' ראה) כי המצוה הראשונה שאדם עושה ביום נרשמת במצחו, ואח"כ כשעושה מצוה שניה נבלעת הראשונה ובאה השניה במקומה, משא"כ מצות הצדקה נשאר רישומה לעולם, וז"ש (תהלים קיב) וְצִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד. זה שהזהירו חז"ל לתת צדקה קודם התפילה, כהא דרַבִּי אֶלְעָזָר יָהֵיב פְּרוּטָה לְעָנִי, וַהֲדַר מְצַלֵּי – אָמַר, דִּכְתִיב (תהלים יז): 'אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ'. (בב"ב י.){דריש אֶחֱזֶה פָנֶיךָ על עת התפילה כי האדם צריך לחשוב ולצייר בדעתו שהוא עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וכמו שאמרו דַּע לִפְנֵי מִי אַתָּה עוֹמֵד. (בן יהוידע שם), שאעשה צדקה מתחילה והדר אֶחֱזֶה פָנֶיךָ בתפילה. (רבינו גרשום שם)}ולמה דווקא צדקה ולא מצוה אחרת, הענין הוא כשעושה מצוה אחרת, הנה בבואו להתפלל שהיא גם כן מצות עשה (דברים יא) וּלְעׇבְדוֹ בְּכׇל לְבַבְכֶם, אז נבלעת המצוה הקודמת, ושוב המלאכים אינם מכירים בה ויש בה חשש לאיזה קטרוג, משא"כ מצות הצדקה שנשארה ברישומה, כל המקטרגים בראותם חותם המצוה אומרים דֵּין הוּא בְּרָא דְּמַלְכָּא, ומי יוכל לדון. (אגרא דפרקא, אות קנד)
אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ. (כה לו)
ארז"ל (בב"מ עה:) מַלְוֵי רִבִּית יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁמַּרְוִיחִים – מַפְסִידִים. פרש"י – כדאמר בפירקין (דף עא.): מתמוטטין לעולם. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמְּשִׂימִים מֹשֶׁה רַבֵּינוּ חָכָם וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת. וְאוֹמְרִין: אִילּוּ הָיָה יוֹדֵעַ מֹשֶׁה רַבֵּינוּ שֶׁיִּהְיֶה רֶיוַח בַּדָּבָר לֹא הָיָה כּוֹתְבוֹ. וכן (שם עא.) כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָעוֹת וּמַלְוֶה אוֹתָם שֶׁלֹּא בְּרִבִּית, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר 'כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם'. הָא לָמַדְתָּ שֶׁכׇּל הַמַּלְוֶה בְּרִבִּית נְכָסָיו מִתְמוֹטְטִין. פרש"י - הא אם לקח שוחד ימוט לעולמי עד ולא יהיה לו תקומה.
כתיב (תהלים נה) וְאַתָּה אֱ-לֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, פירשו חז"ל שהפסוק מדבר על מלווים בריבית.
שאלה – הלא אנו רואים הרבה מלווים בריבית שמאריכים ימים.
תשובה – יבואר ע"פ מאמר חז"ל (שבת פט:) לְעָתִיד לָבֹא יֹאמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִצְחָק: בָּנֶיךָ חָטְאוּ לִי. אֹמֵר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בָּנַי וְלֹא בָּנֶיךָ?! בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ לְפָנֶיךָ 'נַעֲשֶׂה' לְ'נִשְׁמָע' קָרָאתָ לָהֶם 'בְּנִי בְכוֹרִי', עַכְשָׁיו בָּנַי וְלֹא בָּנֶיךָ?! וְעוֹד, כַּמָּה חָטְאוּ? כַּמָּה שְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם — שִׁבְעִים שָׁנָה. [הסר עשרים ראשונות שאינך מעניש עליהן], שבדיני שמים אין עונשים אלא מגיל עשרים ומעלה. פשו להו חמשין [נשארו להן איפוא חמישים שנה]. דל עשרין וחמשה דלילותא, פשו להו עשרין וחמשה [הסר עשרים וחמש שנה של לילות נשארו להם עשרים וחמש]. דל תרתי סרי ופלגא דצלויי ומיכל [הסר שתים עשרה וחצי שנים של תפילה ואכילה] ושל בית הכסא — פשו להו תרתי סרי ופלגא [נשארו שתים עשרה וחצי שנים], אם אתה סובל את כולם ויכול לסלוח עוון של שנים אלה — מוטב, ואם לאו [לא] — פלגא [חצי] עלי ופלגא [וחצי] עליך. ואם תמצא לומר כי כולם, כל שתים עשרה השנים ומחצה שנותרו, עלי יהיו — הא קריבית נפשי קמך [הרי הקרבתי את עצמי לפניך] וראוי שתמחול בזכותי להם. ע"פ דברי הגמרא אין כוונת חז"ל לומר שאותם מלווים בריבית ימותו בקיצור שנים, אלא שיצחק אע"ה אינו יכול להמליץ עליהם טובה לפני הקב"ה ולומר לו חצה את ימיהם מחמישים לעשרים וחמש ומעשרים וחמש לשתים עשרה וחצי, לפי שכל דבריו מבוססים על כך שבשעת השינה אכילה תפילה וכדו' האדם לא מסוגל לחטוא, אך אותם מלווים בריבית בכל רגע ורגע משנות חייהם הם פוגמים בנשמתם בעוון החמור של הלוואה בריבית, ולכן לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם כשמחשבים את כמות הימים שחטאו ועונשם מרובה מן השמים. (בן יהוידע – בב"מ עה:)
כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ. (כה מ)
שאלה – מה ההבדל בין שָׂכִיר לבין תּוֹשָׁב. ולמה לי תרוייהו.
תשובה – שניהם שכירים, אלא ששכיר הוא שכיר יום ותושב הוא שכיר שנה. וכשם ששכיר יום אי אתה יכול לשעבדו עבודה קשה בעיניו שהרי יחזור בו מיד דפועל חוזר בו אפילו בחצי היום, כך תושב לא תעבוד בו עבודת פרך ולא יהא חילוק בינו ובין השכיר. (החזקוני) השכיר נשכר לזמן מועט, אינו עובד אלא את העבודה המיוחדת ששכרוהו לעשותה, והתושב שנשכר לזמן מרובה, עובד כל עבודה שיתן לו אדוניו לעשותה, ועבד עברי הוא ממוצע בין שניהם, שאינו מיוחד לעבודה מיוחדת כמו שכיר, אך גם אינו ברשות רבו לכל העבודות כמו תושב. (הרלב"ג)
אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי יְ-הֹוָה. (כו ב) פרש"י - נֶאֱמָן לְשַׁלֵּם שָׂכָר.
שאלה – אחר שהזכיר בפרשה את דיני שנת השמיטה, שנת היובל, ודיני אדם שירד מנכסיו, מה הטעם שהסמיך את הציווי על שמירת שבת לפרשה זו. ועוד שהרי פסוק זה כבר נאמר למעלה (יט ל) אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי יְ-הֹוָה.
תשובה – נסמך כאן אצל קדושת הארץ, כי בהיות השבת אות כִּי אֲנִי יְ-הוָה מְקַדִּשְׁכֶֽם, תשמרו גם אתם חקתי שהן בדרך הקדש, וכן וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ, ולא תחללו את הארץ שמקדשי בתוכה. (ביאור יש"ר עה"ת). א"נ כנגד הנמכר לעכו"ם הכתוב מדבר שלא יאמר הוֹאִיל וְרַבִּי עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, אַף אֲנִי כְּמוֹתוֹ! הוֹאִיל וְרַבִּי מְחַלֵּל שַׁבָּת, אַף אֲנִי כְּמוֹתוֹ. (אדרת אליהו). שלא תמכור עצמך לגוי, שהוא יצוה לך לעשות מלאכה בשבת שתחלל שם שמים שיעשה תועבות וחלול השם, וכן הוא אומר (יחזקאל לו) וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קׇדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם יְ-הֹוָה אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ. (בכור שור)
וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ. הַמְּקוֹמוֹת הַמְּקֻדָּשִׁים בַּגָּלוּת, וְהֵם בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּש, כְּאָמְרוֹ (יחזקאל יא: טז) וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעָט, וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מגילה כט.) אֵלּוּ בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. (ספורנו) א"נ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ. שיבא למקדש שלש רגלים, בעבור שאמר עֲבָדַי הֵם מאחר והם עֲבָדַי יעבדו אותי לבדי ולא אחרים. (א"ע) וְנִרְאֶה שֶׁנִּתְכַּוֵּן לְהַסְמִיךְ מִצְוַת שַׁבָּת לַמִּצְוָה שֶׁלְּפָנֶיהָ, דִּכְתִיב 'לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִים' וְגוֹ׳, לוֹמַר כְּשֵׁם שֶׁעֲבוֹדָה זָרָה שְׁקוּלָה כְּכָל הַתּוֹרָה, גַּם מִצְוַת שַׁבָּת שְׁקוּלָה כְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. גַּם עוֹד יְכַוֵּן לוֹמַר עַל הַשְּׁמִטּוֹת, שֶׁהֵם נִקְרָאִים שַׁבָּתוֹת, דִּכְתִיב (ויקרא כה: ב) שַׁבָּת לַי-הוָֽה שֶׁמַּזְהִיר עֲלֵיהֶם לְשָׁמְרָם. וְסָמַךְ לְאַזְהָרָה זוֹ אָמְרוֹ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ, עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (אבות פ״ה) לֹא נֶחְרַב הַבַּיִת אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא שָׁמְרוּ מִצְוַת שְׁבִיעִית, וְכֵן אָמַר הַכָּתוּב (ויקרא כו: לד) אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ, וְהוּא עַצְמוֹ אָמְרוֹ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ שֶׁלֹּא תְּסַבְּבוּ לְהַחְרִיבוֹ כְּשֶׁלֹּא תְּקַיְּמוּ מִצְוַת הַשַּׁבָּתוֹת. (אוה"ח) וכתב הא"ע - אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ מוסב על שנות השמיטה. וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ מוסב על שנת היובל, כי כן כתוב על שנת היובל קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם (ויקרא כה יב) (דעת עזרא). אתקש מקדש לשמירת שבת לומר לך מה שמירת שבת לעולם שנאמר (שמות לא) אוֹת הִוא לְעֹלָם אף מורה מקדש לעולם שאף בחורבנו אסור ליכנס בו. (דעת זקנים)
אֶת שַׁבְּתֹתַי ראשי תיבות אש, רמז למה שאמרו ז"ל (שבת קיט:) אֵין הַדְּלֵיקָה מְצוּיָה אֶלָּא בִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ חִילּוּל שַׁבָּת. (שפתי כהן)
אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. (כו ג-ד) אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת ראשי תיבות אבות שילכו בחוקי האבות. (שפתי כהן)
שאלה – פרשת בהר מסתיימת בפסוק אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, ויש להבין את עניין סמיכות הפרשיות.
תשובה – מובא בגמרא (שבת קיח:) כׇּל הַמְשַׁמֵּר שַׁבָּת כְּהִלְכָתוֹ נמחלין לו כל עוונותיו. ואיתא בגמרא (תענית ז:) אֵין הַגְּשָׁמִים נֶעֱצָרִין אֶלָּא אִם כֵּן נִתְחַיְּיבוּ שׂוֹנְאֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל כְּלָיָה. דהיינו כאשר הגשמים אינם יורדים לצורך כפרת עוונות – בצער הזה נמחלים עונותיהם של ישראל. לפי זה אתי שפיר אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ ואז ימחלו עוונותיכם, וכך לא יהיה צורך למנוע את ירידת הגשמים לצורך כפרת עוונותיכם, ולכן וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם. (מדרש יהונתן)
וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם. (כו ו) פרש"י - שֶׁמָּא תֹּאמְרוּ: הֲרֵי מַאֲכָל וַהֲרֵי מִשְׁתֶּה, אִם אֵין שָׁלוֹם אֵין כְּלוּם! תַּלְמוּד לוֹמַר אַחַר כָּל זֹאת: וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ; מִכָּאן שֶׁהַשָּׁלוֹם שָׁקוּל כְּנֶגֶד הַכֹּל. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: 'עוֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא אֶת הַכֹּל'. ובמשנה (עוקצין ג יב) לֹא מָצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּלִי מַחֲזִיק בְּרָכָה לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא הַשָּׁלוֹם.
שאלה – מדוע חז"ל הגדירו את השלום רק בתור כלי, וכי השלום עצמו אינו ברכה?
תשובה – באמת השלום אינו דבר ממשי, כי אם מנוחה ורגיעה ב'שב ואל תעשה'. רק שבהעדר שלום אין שום מתנה או ברכה בעולם, שהרי המלחמה ומדון משביתים ומשתקים את כל החיים. נמצא שהשלום עצמו אינו ברכה, אלא כלי שמחזיק את כל שאר הברכות, ובלעדיו אין לך הנאה מכל הברכות שבעולם. (פניני הגר"א)
וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית וְנֶאֱסַפְתֶּם אֶל עָרֵיכֶם. (כו כה) פרש"י - וְיֵשׁ נָקָם שֶׁאֵינוֹ בִּבְרִית כְּדֶרֶךְ שְׁאָר נְקָמוֹת, וְזֶהוּ סִמּוּי עֵינָיו שֶׁל צִדְקִיָּהוּ. (ספרא) א"נ נוקמת באותה הנקמה הכתובה בספר הברית כאמרם ז"ל (סנהדרין לז:) אַף עַל פִּי שֶׁבָּטְלָה סַנְהֶדְרִין, דִּין אַרְבַּע מִיתוֹת לֹא בָּטְלוּ. (ספורנו)
שאלה – העונש של צדקיהו כיצד היה מדה כנגד מדה.
תשובה – איתא במדרש (תנחומא ואתחנן) וְזֶה אֶחָד מִשִּׁבְעָה שֶׁנִּדְמוּ לְאָדָם הָרִאשׁוֹן, צִדְקִיָּהוּ בְּעֵינָיו. נַעֲצוּ בְּעֵינָיו לוּנְבִּיּוֹת שֶׁל בַּרְזֶל, וְלֹא נִתְעַוְּרוּ עֵינָיו עַד שֶׁשָּׁחַט אֶת בָּנָיו לְעֵינָיו וְאַחֲרֵי כֵן נִתְעַוְּרוּ עֵינָיו, והנה בכל התוכחה מצינו שהחוטא נענש, אבל לא מצינו שאחר נענש כדי שהחוטא יקבל ענשו וזהו נָקָם שֶׁאֵינוֹ בִּבְרִית וזה היה מדה כנגד מדה שכתוב בצדקיהו וגם את בריתי הפר ולכך גם העונש היה שלא בברית. (טעמא דקרא)
וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר. (כו מב) פרש"י - בַּחֲמִשָּׁה מְקוֹמוֹת נִכְתָּב מָלֵא, וְאֵלִיָּהוּ חָסֵר בַּחֲמִשָּׁה מְקוֹמוֹת .יַעֲקֹב נָטַל אוֹת מִשְּׁמוֹ שֶׁל אֵלִיָּהוּ עֵרָבוֹן, שֶׁיָּבֹא וִיבַשֵּׂר גְּאֻלַּת בָּנָיו.
שאלה – הדבר צריך ביאור דאליהו הנביא זכור לטוב הקב״ה שולחו כדכתיב (מלאכי ג) הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא ובוודאי יעשה שליחותו לשם מה הוצרך לקחת משמו ערבון.
תשובה – איתא במדרש (ילקוט ראובני) דאליהו הנביא זכור לטוב מתחילה היה מלאך ובשעה שאמר הקב״ה לאליהו ושאר המלאכים (בראשית א כו) נַעֲשֶׂה אָדָם אמר לקב״ה אם לפניך טוב לפני לא כ״ש? אם טוב בעיניך אני ארד ואשמש לפניו וכו׳ וירד אחר זמן ועשה שיאמינו העולם כי יְ-הֹוָה הוּא הָאֱ-לֹהִים וכו׳ ואחר כך העלהו לשמי מרום וא״ל הקב״ה אתה אפטרופוס על בני תמיד. אפשר לומר דיעקב אע״ה דידע כל זה אמר לאליהו הנביא זכור לטוב שיבא לבשר גאולת בניו והקב״ה מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ יעקב אע״ה ואמר הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא. א"נ כדי שישתדל מה שיוכל לקרב הגאולה כדי שיתפלל על זה, ע״ד מה שאז"ל (ספר שכחת לקט) שהוא מקבל איזה עונש כדי שינוח הצדיק בג״ע והן שיהא סניגור וכותב זכויות על ישראל וכל זה מועיל לקרב הגאולה. (חומת אנך)
וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר. (כו מב)
שאלה – קשה איך הפסיק בפסוק של נחמה בתוך הקללות, ועדיין לא גמר הקללות שהרי חוזר ואומר (כו מג) וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בׇּהְשַׁמָּהֿ מֵהֶם וגו'.
תשובה – גם פסוק זה הוא מן התוכחה, לפי שאינו דומה רשע בן רשע החוטא לרשע בן צדיק, כי הרשע בן צדיק ענשו מרובה, שראה את אביו מתנהג בחסידות והוא אין מנהג אבותיו בידיו. וכן אינו דומה מי שהוא דר במקום מכוער למי שהוא דר במקום תורה. על זה אמר אני אזכור לך הדברים האלו לכף חובה, שאתה מזרע אברהם יצחק ויעקב. וְגם הָאָרֶץ אֶזְכֹּר, כי נתתי לך ארץ ישראל שאַוֵּירָא דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מַחְכִּים (בב"ב קנח ב) ועם כל זאת לא הלכת בדרך ישר. (אוצרות השל"ה)
שבעים פנים לתורה , לעיתים תהיה יותר מתשובה אחת
התשובות אינם להלכה למעשה , הערות והארות יתקבלו בברכה
לע"נ הרב חפץ בן אסתר זצ"ל - נלב"ע י"ד אייר התשפ"א
לקבלת העלון במייל ניתן לפנות לכתובת [email protected]
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן לא ירחץ כל גופו במים חמים אפילו שהוחמו מלפני השבת והם בחום של שלשים ושבע מעלות
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן הנמצא בים או בבריכה רשאי לברך ברכות בבגד ים אבל נכון ללבוש חולצה או לכסות עצמו
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן רשאי בן לרחוץ עם אביו וחמיו בבריכה ובים ,אולם אין להתרחץ בבית המרחץ באותו הזמן
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן הנמצא בים או בבריכה רשאי לברך ברכות בבגד ים אבל נכון ללבוש חולצה או לכסות עצמו
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן לא ירחץ כל גופו במים חמים אפילו שהוחמו מלפני השבת והם בחום של שלשים ושבע מעלות
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן המצטער מחמת החום או שהיה איסטניס הרגיל לרחוץ בכל יום רשאי להתקלח במים פושרים
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן אישה בימי נידתה רשאית לרחוץ ביחד עם בעלה בבריכה ובים, ובתנאי שלא יבואו לקלות ראש
