ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש במדבר
- מטות
מפטיר שִׁמְעוּ דְבַר יְה-ֹוָה (ירמיה ב)
פרשת מטות מסעי – שבת מברכין
עלון חידושי תורה ופרפראות על פרשת השבוע בעניינא דיומא ממפרשי ומדרשי חז"ל
בפרשת מטות 112 פסוקים = זֶה כׇּל הָאָדָם
בפרשת מסעי 132 פסוקים = בָּלָק
סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱ-לֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֺתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כׇּל הָאָדָם. (קהלת יב)
בפרשת מסעי מ"ב מסעות נסעו ישראל עד שבאו לארץ ישראל בסוד מ"ב שערים העליונים. בָּלָק רמז באמרו וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי (במדבר כב) שרצה לעקל פתחי שַׁעֲרֵי צֶדֶק שהם מ"ב, זהו שאמר (תהלים קיח יט) פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק אָבֹא בָם אוֹדֶה יָהּ. (מגלה עמוקות)
בפרשת מטות 2 מצוות, מתוכן 1 מצוות עשה ו-1 מצוות לא תעשה. (ספר החינוך)
בפרשת מסעי 6 מצוות, מתוכן 2 מצוות עשה ו-4 מצוות לא תעשה. (ספר החינוך)
מולד חודש מנחם אב יהיה בליל רביעי בשעה 19, 30 דקות ו 17 חלקים
מהות שם החודש מנחם אב: לפי שהוא אב לפורענות. (מדרש השמות) ולפי שהוא עתיד להיות אב לכל חדשים, מאחר שנעשו בו רבות רעות מוכרח שיהיו בו טובות מרובות יותר מכל חדשים על דרך מה שאמר הכתוב (תהלים צ) שַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ.
תוקף ימים רעים של חודש זה הוא בכניסתו בלבד שהם תשעה ימים שיש בהם רי"ו שעות כמנין גבורה וכמנין אריה (216), לכן מזל חודש זה הוא אריה תוציא מהם ד' שעות שהוא שליש אחרון של יום תשעה באב שאז נולד המשיח מושיען של ישראל נשאר רי"ב שעות ונעשו רי"ב שעות אלו רעים לישראל בחרבן בשביל שבזו תלמידי חכמים כמו שאמרו רז"ל (שבת קיט:) לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁבִּיזּוּ בָּהּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. והנה אנחנו בוטחים כי רי"ב שעות רעות אלו יתהפכו לעתיד לטובה שיהיו מספר אור"ה (212) שעולה רי"ב ויתקיים בימים אלו (אסתר ח) לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן. (בן איש חיש"א דברים)
כתב האריז"ל שיש לכוין בראש חודש אב צירוף השם מי"ב צירופי שמות שם הוי"ה היוצא מראשי תיבות של הפסוק הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם (דברים כז ט) הענין דקדושת חודש אב הוא לזכות לשמיעה שיכנס ללב. ועיקר השמיעה הוא שיכנס ללב ולא רק שיכנס לאוזן כמשפך שמכניס בזו ומוציא בזו וכמו שנאמר (ישעיה נה) שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם וכתיב (משלי ד) מִכׇּל מִשְׁמָר נְצֹר לִבֶּךָ כִּי מִמֶּנּוּ תּוֹצְאוֹת חַיִּים. ובחודש זה הוא הזמן לזכות שיכנס ללב ויזכו שיהיה חביבה עליו כיום שנתנה בו תורה שאז נאמר (תהלים פב) אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם [פרש"י – מלאכים אַתֶּם כשנתתי לכם את התורה נתתיה לכם על מנת שאין מלאך המות שולט עוד בכם.] והיינו לתקן כל פגם וקלקול הנחש ויהיו כל הדברי תורה רק מסטרא דעץ החיים. (פרי צדיק)
הטעם שפרשת מטות מחוברת בדרך כלל עם פרשת מסעי, כדי שבשבת קודם ט' באב יקראו פרשת דברים שכתוב בה אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי, ומפטירין אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה, ואח"כ בט' באב קוראים אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד. משל למטרונה שהיו לה שלושה שושבינין אחד ראה אותה בשלותה ואחד ראה אותה בפחזותה ואחד ראה אותה בניוולה כך משה ראה את ישראל בכבודם ושלותם ואמר (דברים א) אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טׇרְחֲכֶם, ישעיה ראה אותם בפחזותם ואמר אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה, ירמיה ראה אותם בניוולם ואמר אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד. (איכה רבה א א) (אפריון)
כׇּל מְבַקְשֶׁיהָ לֹא יִיעָפוּ בְּחׇדְשָׁהּ יִמְצָאוּנְהָ. (ירמיה ב כד) מפטיר פירש"י דקאי על חודש אב שהוא מוכן לפורענות ובו בכו בכיה של חנם.
על פי זה מתפרש המשך הפסוק מִנְעִי רַגְלֵךְ מִיָּחֵף וּגְרוֹנֵךְ מִצִּמְאָה וַתֹּאמְרִי נוֹאָשׁ וגו' דהיינו הנביא אמר להם לעשות תשובה כדי שלא יחרב בית המקדש ועל ידי זה ימנעו מלילך יחף וצמא בט' באב ולא רצו. ורז"ל דרשו (יומא עז.) מִנְעִי רַגְלֵךְ מִיָּחֵף וּגְרוֹנֵךְ מִצִּמְאָה, מִנְעִי עַצְמְךָ מִן הַחֵטְא כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא רַגְלְךָ לִידֵי יִחוּף, מִנְעִי לְשׁוֹנֵךְ מִדְּבָרִים בְּטֵלִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא גְּרוֹנֵךְ לִידֵי צִמְאָה. דניעלת הסנדל הוי עינוי ואסור ביום הכיפורים. (טעמא דקרא)
א"נ הכוונה שלא תחטאי ואז לא יהיה מיתה שלא בזמנה ותצטרכי לילך יחף באבלות דאבל אסור בנעילת הסנדל, וּמִנְעִי לְשׁוֹנֵךְ מִדְּבָרִים בְּטֵלִים שלא תצטרכי לתעניות שתצמאי בהם למים. (בן יהוידע שם) כהולכי גולה דגולים הולכים יחפים לגמרי. (תוספות ישנים)
א"נ מִנְעִי עַצְמֵךְ מֵחֵטְא, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ רַגְלַיִךְ לִידֵי יִחוּף. קאי על עונות שאדם דש בעקביו שמתייחסים לרגלים. מִנְעִי לְשׁוֹנֵךְ מִדְּבָרִים בְּטֵלִים, כי ברית הלשון מכוון כנגד ברית המעור, ואם יחטא בזה יחטא גם בזה. (בניהו שם)
אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַי-הֹוָה אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכׇל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה. (ל ג)
רמז למה שכתוב בזוהר (ח"ג דף יג ע"ב) על הפסוק (ויקרא ה א) וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֺנוֹ. כי משביעין את הנשמה קודם בואה לעולם, כמו שלמדו רבותינו ז"ל (נדה ל:) כֵיוָן שֶׁבָּא לַאֲוִיר הָעוֹלָם, בָּא מַלְאָךְ וְסֹטְרוֹ עַל פִּיו, וּמְשַׁכְּחוֹ כׇּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'לַפֶּתַח חַטָּאת רוֹבֵץ'. וְאֵינוֹ יוֹצֵא מִשָּׁם עַד שֶׁמַּשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מה): 'כִּי לִי תִּכְרַע כׇּל בֶּרֶךְ תִּשָּׁבַע כׇּל לָשׁוֹן'. 'כִּי לִי תִּכְרַע כׇּל בֶּרֶךְ' — זֶה יוֹם הַמִּיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'לְפָנָיו יִכְרְעוּ כׇּל יוֹרְדֵי עָפָר'. 'תִּשָּׁבַע כׇּל לָשׁוֹן' — זֶה יוֹם הַלֵּידָה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשׁוֹ וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה'. וּמָה הִיא הַשְּׁבוּעָה שֶׁמַּשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ? תְּהִי צַדִּיק וְאַל תְּהִי רָשָׁע, וַאֲפִילּוּ כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ אוֹמְרִים לְךָ 'צַדִּיק אַתָּה' — הֱיֵה בְּעֵינֶיךָ כְּרָשָׁע. וֶהֱוֵי יוֹדֵעַ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טָהוֹר, וּמְשָׁרְתָיו טְהוֹרִים, וּנְשָׁמָה שֶׁנָּתַן בְּךָ טְהוֹרָה הִיא. אִם אַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּטׇהֳרָה — מוּטָב, וְאִם לָאו — הֲרֵינִי נוֹטְלָהּ מִמְּךָ.
כִּי יִדֹּר נֶדֶר, נִשְׁמַת שַׁדַּי תְּבִינֵם (איוב לב ח), בסוד בינה סוד נשמה חדשה, אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה, והיא נשמה מגולגלת, כי כבר מושבע ועומד, ואומר לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ. ועוד רמז נפלא – באיש הוזכרו שני עניינים, לֶאְסֹר אִסָּר, כְּכׇל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה. ובאשה (ל ה) לא הוזכר רק אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם. ולא הזכיר עשיה, לפי שבכל האיסורים שבתורה האשה שווה לאיש, זולת במצות עשה שהזמן גרמא. (קידושין כט.) (אוצרות השל"ה)
'תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךְ', זֶה יוֹם הַמִּיתָה, 'תִּשָּׁבַע כָּל לָשׁוֹן', זֶה יוֹם הַלֵּדָה. (נדה ל:)
שאלה – קשה שהיה לו להקדים את יום הלידה, ומדוע הקדים את יום המיתה.
תשובה – יובן על פי מה שאמרו חכמי המוסר דהמיתה סיבבה הלידה דאם לא היו מתים לא היו נושאים נשים כדי להוליד בנים. אך מחמת שמתים רוצה שיהיה לו זכר קיים לכך רוצה להוליד בנים. (בן יהוידע שם)
אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא. (לא ד) פרש"י - לְרַבּוֹת שֵׁבֶט לֵוִי. (ספרי)
שאלה – אם כן למה לא אמר בקרא שְׁלוֹשָׁה עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא. וכתיב (לא ה) וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא.
תשובה – לפי שמשבט לוי לא הלכו אלף, ובקרא לא חשיב אלא אֶלֶף לַמַּטֶּה. והכי קתני אֶלֶף כלומר לכל שנים עשר שבטים, תִּשְׁלְחוּ אֶלֶף לַצָּבָא, ואלף לכל שבט, לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל דהיינו שבט לוי תשלחו כל דהו, אבל אלף לא בעינן. א"נ דמשבט לוי הלכו אלף, אבל אפרים ומנשה לא היו נמנין כי אם בשביל שנים אחד. (מושב זקנים) ויש שתירץ, שמנין שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף מוסב על מה שנאמר שם וַיִּמָּסְרוּ היינו שהלכו בעל כרחם מפני שלא רצו להקדים את מיתת משה, שהרי מיתתו היתה תלויה במלחמת מדין דכתיב (לא ב) אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ, מלבדם היו עוד אלף משבט לוי שלא נמסרו בעל כרחם אלא הלכו מרצונם, מפני שהיו חרדים יותר על מצות ה'. (עמר נקא) ויש שפירש, שמה שכתוב וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף הכוונה לאותם שנים עשר אלף שילכו לצבא למלחמה, אבל האלף משבט לוי לא היו חלוצים, אלא היו עם הארון, ולא היו צריכים ללכת למלחמה אלא משום גזירת הכתוב שיהיו מכל מטות ישראל לתת נקמת ישראל במדין, או שנצרכו אף הם ללכת למלחמה משום זכותם, שכל אלו הם היו צדיקים וכשרים לפיכך ציוה שילכו גם משבט לוי שבזכות כלל השבטים ינצחו במלחמה. (גור אריה) וכן כדי שלא יתפאר שבט אחד על חבירו. (אברבנאל)
כׇּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם. (לא כג)
אַךְ בְּמֵי נִדָּה ראשי תיבות אבן. לומר שאפר הפרה נעשית בכלי אבן. [משנה פרה ג א וּבֵית אֶבֶן הָיְתָה נִקְרֵאת - שכל הז' ימים היה הכהן משתמש שם רק בכלי אבן שאינן מקבלין טומאה, ובהם בלבד היה משתמש כל שבעת ימי הפרשתו].
וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ כגון קערות של עץ, ולעיל אמר כׇּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ, הם כלי מתכות, לזה אמר דָּבָר, שמשמעין קול כשמכין עליהם, אבל כלי עץ אין משמיע קול, לזה לא נכתב בהם דָּבָר.
דבר אחר – כׇּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ כל עבירה שבאה מחמימות אש היצר הרע. תַּעֲבִירוּ אותיות עבירות, תעבירום באש של גיהנם, וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם, ואין מים אלא תורה, רצה לומר אם תרצה שלא יפגע בך מנוול זה שהוא היצר, משכהו לבית המדרש שהוא מים שנאמר (ישעיה נה) הוֹי כׇּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם. מאה ועשרים בגימטריא לַמַּיִם (120) כנגד מאה ועשרים יום שעמד משה בהר, לומר כמו שמשה כשקיבל את התורה לא אכל ולא שתה , כן מי שירצה להתכתר בכתרה של תורה לא ירדוף אחר התאוות, וכן אמר התנא (אבות ו ד) פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה וְעַל הָאָרֶץ תִּישָׁן וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל. (שפתי כהן)
וְכִבַּסְתֶּם בִּגְדֵיכֶם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וּטְהַרְתֶּם וְאַחַר תָּבֹאוּ אֶל הַמַּחֲנֶה. (לא כד)
על דרך הרמז ניתן לבאר, שהפסוק כאן מדבר על הבגד הרוחני של האדם. ומודיעה לנו התורה ששומה על כל יהודי לכבס בגדיו הרוחניים מכתמי העוונות שדבקו בהם, עד שישוב הבגד להבהיק בנקיונו כמו שהיה קודם החטא. הזמן הראוי ביותר לכיבוס אותם הבגדים הוא בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי – יום השבת. שאז בני ישראל בטלים ממלאכתם ויש להם פנאי ללמוד תורה ולהתבונן בתיקון דריכיהם בעבודת ה'. כמו"כ ביום השביעי נהוג להקהיל קהילות ברבים ללמד את העם דעת, ואין לך כיבוס גדול יותר מזה לנפש האדם כי על ידי הדרשות הללו יבוא להתעוררות של תשובה.
רמז נוסף – הנה ימי שנותיו של האדם הם שבעים שנה – שבעה עשורים, וכוונת הכתוב כאן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לרמוז על העשור האחרון בחייו של האדם עלי אדמות. ועל כך אומרת התורה שלכל הפחות ביום השביעי והאחרון של האדם יכבס את בגדיו הרוחניים, אף אם בכל הששים שנים הקודמות לא נתן אל לבו לשוב בתשובה, כי אִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתַי? וְאַחַר אומרת התורה תָּבֹאוּ אֶל הַמַּחֲנֶה זה מחנה שכינה, עולם הנשמות. (אדרת אליהו)
וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף אֶת מַמְלֶכֶת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וְאֶת מַמְלֶכֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן. (לב לג)
סִיחוֹן עוֹג בגימטריא יגר (213) להבדיל מנין השמות הכתובים בגב המזוזה כוז"ו במוכס"ז כוז"ו (231) שהם מסוגלים לשמירה. [וכתב הרמ"א יו"ד רפו טו עוֹד נוֹהֲגִין לִכְתֹּב מִבַּחוּץ: כוז''ו במוכס''ז כוז''ו נֶגֶד יְ-הֹוָה אֱ-לֹהֵינוּ יְ-הֹוָה. (שאלו האותיות השניות, האות שאחר י' היא כ' ושאחר ה' היא ו' ושאחר ו' היא ז' ושאחר ה' היא ו' הרי כוזו וכן כיו"ב)] וכבר נסמכו בדברי המדרש (ויק"ר ל א) וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת היינו ביזת סיחון ועוג. שהיו כעין מזוזות שומרים את הכנענים לבל תיכנס הקדושה אל ארץ ישראל. וכאשר באו ישראל הנה סילקו מקודם את המזוזה הטמאה וקבעו מזוזה קדושה. (ליקוטי מהרצ"א)
וּמִצְרַיִם מְקַבְּרִים אֵת אֲשֶׁר הִכָּה יְ-הֹוָה בָּהֶם כׇּל בְּכוֹר וּבֵאלֹהֵיהֶם עָשָׂה יְ-הֹוָה שְׁפָטִים. (לג ד) פרש"י - טְרוּדִים בְּאֶבְלָם. השפ"ח מפרש - דמהאי טעמא שהיו עסוקים לא היה להם פנאי לעכב את ישראל מלצאת ממצרים.
שאלה – צריך ביאור הרי הם מיהרו לשלחם מן הארץ. דכתיב (שמות יב לג) וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים. ועוד צ"ב למה הפסוק מדגיש את ענין הקבורה הרי עיקר זה מה שהיו טרודים באבלם דהיינו מעצם המיתה. (אילת השחר)
תשובה – בא הכתוב להגדיל את הנס, שאף שמצרים מקברים את בכוריהם וּבֵאלֹהֵיהֶם עָשָׂה יְ-הֹוָה שְׁפָטִים, עם כל זה לא חרץ להם איש את לשונו, ויצאו ביד רמה ובכבוד גדול. (עקידת יצחק) א"נ אף שיצאו לעיני כל מצרים, כי מצרים היו מקברים את מתיהם במקום הקבורה מחוץ לעיר, ושם ראו את כל המון ישראל היוצאים, מכל מקום לא עשו דבר היות וּבֵאלֹהֵיהֶם עָשָׂה יְ-הֹוָה שְׁפָטִים, ומה להם עוד לדבר בראותם חרפת אלהיהם, שאיך יושיעום אם גם בהם נעשו שפטים. (האלשיך)
וַיִּסְעוּ מִפְּנֵי הַחִירֹת וַיַּעַבְרוּ בְתוֹךְ הַיָּם הַמִּדְבָּרָה וַיֵּלְכוּ דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בְּמִדְבַּר אֵתָם וַיַּחֲנוּ בְּמָרָה. (לג ח)
אמרו רז"ל (סנהדרין נו:) עֶשֶׂר מִצְוֹת נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל בְּמָרָה, שֶׁבַע שֶׁקִּיבְּלוּ עֲלֵיהֶן בְּנֵי נֹחַ, וְהוֹסִיפוּ עֲלֵיהֶן דִּינִין וְשַׁבָּת וְכִיבּוּד אָב וָאֵם. דִּינִין.
שאלה – כיון שהיה עתיד להיאמר מצות שמירת שבת בעשרת הדברות במעמד הנכבד, למה הקדימו השם יתברך ונתנו לישראל במרה.
תשובה – כתיב (בראשית ב) וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכׇּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וכו' וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכׇּל מְלַאכְתּוֹ וכו', אם כן היום השביעי כביכול הוא שרביטו של מלך, והמשתמש בשרביטו של מלך חייב מיתה, (סנהדרין כב) וקי"ל, נׇכְרִי שֶׁשָּׁבַת חַיָּיב מִיתָה, מה שאין כן ישראל שקרויים בנים דכתיב (דברים יד) בָּנִים אַתֶּם לַֽי-הוָה אֱ-לֹהֵיכֶם, והשי"ת למו אב, הן המה משתמשים בשרביט אביהם, ועל כן נתן להם הש"י את השבת עוד קודם למתן תורה. דהנה האיך היו יכולין לקבל התורה אם אין תשובה מועלת ח"ו, ואָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ? ועל כן הוצרך הש"י לבטוח להם על התשובה קודם נתינת התורה. והנה על פי משפטי התורה (קידושין לב:) מֶלֶךְ שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ – אֵין כְּבוֹדוֹ מָחוּל, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז): 'שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ' – שֶׁתְּהֵא אֵימָתוֹ עָלֶיךָ. אבל כיון שהש"י נתן להם קודם מתן תורה את השבת שהוא שרביטו של מלך, בזה הורה להם שהם בנים והוא למו אב, שהרי הָאָב שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ – כְּבוֹדוֹ מָחוּל. (בני יששכר סיון מאמר ב אות ו)
וַיִּסְעוּ מֵאָלוּשׁ וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִם וְלֹא הָיָה שָׁם מַיִם לָעָם לִשְׁתּוֹת. (לג יד)
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: שָׁאַלְתִּי אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּבֵית מוֹתְבָא רַבָּא וכו' וְעוֹד שְׁאִלְתִּיו: מַאי לְשׁוֹן 'רְפִידִים'? וְאָמַר לִי: רְפִידִים שְׁמָהּ. כְּתַנָּאֵי: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: רְפִידִים שְׁמָהּ, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: שֶׁרִיפּוּ עַצְמָן מִדִּבְרֵי תוֹרָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ירמיהו מז): 'לֹא הִפְנוּ אָבוֹת אֶל בָּנִים מֵרִפְיוֹן יָדָיִם'. (בכורות ה:)
שאלה – לכאורה מהי השאלה הזו? אם כן ישאל על שמות כל מקומות כל מ"ב מסעות וכל שמות עיירות האמורים בספר יהושע! ועוד קשה מה השיב לו 'רְפִידִים שְׁמָהּ' וכי אינו יודע ששמה רפידים? ורק הוא שואל טעם למה נקראת כך.
תשובה – לפי שעל הרוב כל עיר נקרא שמה בלשון יחיד והגם שיש נקראו בלשון רבים אית בהו טעמא וכמו הך דכתוב וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת (בראשית לג, יז) והיינו דתחלה היה שמה סֻכֹּתָה לשון יחיד אך בעבור דלמקנהו עשה שם סוכות קראה סֻכּוֹת לשון רבים לכן שאל מַה לְּשׁוֹן 'רְפִידִים' פירוש למה נקראת רפידים בלשון רבים, אם מתחלה היתה נקראת כך בשביל איזה טעם או אם מתחלה היתה נקראת רפידה או רפיד לשון יחיד ואחר כך בעבור סיבה נקראת רפידים לשון רבים וכמו בשם סוכתה וסוכות? והשיב לו רבי אליעזר רפידים שמה מעיקרא ומתחילתה שנקראת בלשון רבים ורבי יהושע סבירא ליה לא היה שמה מעיקרא רפידים ורק אחר שבאו ישראל שם בזמן שרפו ידיהם מן התורה קראתה התורה רפידים שהוא אותיות 'רפים יד' שרפו מן התורה המתייחסת ליד כמו שאמרו (סוטה ז:) יָדָיו רָב לוֹ (דברים לג, ז) במלחמתה של תורה וכן דרשו על 'יָדֶךָ לֹא אֲסֻרוֹת' (שמואל ב' ג, לד) בתורה. א"נ הוא שמע שנקראת בשם רפידים בעת שחנו בה ישראל ושאל מַה לְּשׁוֹן 'רְפִידִים' אם הוא לשון פירוד שנקראת כן בעבור שהיה בישראל פירוד הלבבות או הוא לשון רפוי שרפו ידיהם מן התורה או מן איזה מצוה? והשיב לו כך היה שמה מעיקרא ואין זה נוגע לישראל, ורבי יהושע אמר ששם זה נוגע לישראל והוא לשון רפוי שרפו עצמן מדברי תורה ולכן נקראת רפידים שהם אותיות 'רף ידים' כי עסק התורה ומלחמתה יתייחס לידים כאמור ועל זה מביא שפיר הכתוב לֹא הִפְנוּ אָבוֹת אֶל בָּנִים מֵרִפְיוֹן יָדָיִם (ירמיה מז, ג) דהיינו בעבור ביטול תורה ורפיונה כמו שאמר השם יתברך עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ? עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי (ירמיה ט, יב). (בן יהוידע שם)
וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר עַל פִּי י-ְהֹוָה וַיָּמׇת שָׁם בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם (לג לח) פרש"י – מְלַמֵּד שֶׁמֵּת בִּנְשִׁיקָה.
שאלה – מהי מיתת נשיקה, ומדוע מדמה אותה לנשיקה שהיא בפה.
תשובה – תָּנוּ רַבָּנַן: שִׁשָּׁה לֹא שָׁלַט בָּהֶן מַלְאַךְ הַמָּוֶת, וְאֵלּוּ הֵן: אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב, מֹשֶׁה, אַהֲרֹן וּמִרְיָם. פרש"י - אלא מתו בנשיקה על פי שכינה.(בב"ב יז.)
ואתא קרא לאשמעינן דבלא שום צער מת. ונקט לישנא דקרא דאשכחינן נשיקה בשפתים כמו שנאמר (משלי כד כו) שְׂפָתַיִם יִשָּׁק מֵשִׁיב דְּבָרִים נְכֹחִים. א"נ פירוש בִּנְשִׁיקָה רצונו לומר דבעוד שהיה לו דבקות עם השם ואהבתו עמו, שהיה השם יתברך משרה שכינתו עליו והיה מתנבא היה מת. וכי האי גונא אמרינן נמי במרים, כי בעוד שהיה לה דבקות עם השם שהיה שכינתו עליה מתה. ונקרא האי לישנא דרך משל לשון דרך האהובים כשנפטרין זה מזה נושק זה לזה, כך אלו גם כן נפטרין בעוד אהבתו עמם. (מושב זקנים)
הנה כל צדיק גדול אינו מת על ידי מלאך רע אלא על ידי מלאך הקדוש שהוא מצד הגבורות ועם כל זה בעת שליחותו נקרא מלאך המות. אבל ששה צדיקים אלו מתו על ידי אור שכינתו יתברך בנשיקה. או כל צדיק אף על פי שימות על ידי אור שכינתו יתברך עם כל זה יתגלה לפניו באותה שעה מלאך המות כדי שיפחד וימסור נפשו ברצונו הטוב לאור השכינה וענין הנשיקה הוא רצונו לומר נגיעה. מצינו במשנה (חלה ב ד) הָעוֹשֶה עִסָּתוֹ קַבִּים קב קב בפני עצמו וְנָגְעוּ זֶה בָּזֶה, פְּטוּרִים מִן הַחַלָּה, עַד שֶׁיִּשּׁוֹכוּ. עד שיתדבקו זה בזה כל כך שאם בא להפרידם נתלש מזו לזו. והיינו יבא אור השכינה ויגע בזה הצדיק ומושך ממנו את הנפש ומשום דכל נפש כלולה מן נרנח"י [נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה] שהם חמשה פעמים טוב [17] כי כל חלק מכונה בשם טוב וחמשה פעמים טוב הוא מספר פה [17×5=85] לכך מייחס דבר זה לנשיקה בפה. (בן יהוידע – בב"ב יז.)
א"נ כאשר יחלשו כוחות הגוף ותכבה אש התאוות, יחזק השכל וירבה אורו ותזך השגתו וישמח במה שהשיג, עד כשיבא האיש השלם בימים ויקרב למות, תוסיף ההשגה ההיא תוספת עצומה, ותרבה השמחה בהשגה והחשק למושג, עד שתפרד הנפש מן הגוף בעת ההנאה ההיא, ותקרא ההשגה עם החשק החזק 'נשיקה'. (מורה נבוכים ג נא)
א"נ מיתת נשיקה היא מיתה שהנביא יודע בה כי הוא הולך למות, והוא נפטר בלא חולי, והוא שמח, נושם חיי העולם הבא בשעת פטירתו, כמו העובר מבית אשר היה שוכן בו אל ארמון ופרדסים אשר היה מצפה להם, עליז בפטירתו בלא צער, אפילו צער כלשהוא בשעת פטירתו, בהיותו בטוח מפגעי הפטירה וטורחה ויגיעתה. (ר"א בן הרמב"ם – בראשית מח א)
ארז"ל על דוד המלך (שבת ל:) כל יום השבת היה יושב ולומד כל היום להגן ממלאך המוות. אותו יום שהיה צריך להיפטר מן העולם, עמד מלאך המות לפניו ולא יכול היה לו, משום שלא היה פוסק פיו מלימוד. אמר מלאך המות: מה אעשה לו? היה לו בוסתן, גן אחרי ביתו, בא מלאך המות עלה ונענע באילנות. יצא דוד לראות. כשהיה עולה במדרגות נפחתה המדרגה מתחתיו, נבהל ושתק לרגע, ונחה נפשו, נפטר.
שאלה – איך צדיק וחסיד גדול כדוד המלך ע"ה ימות על ידי מלאך המות חס וחלילה, ואמרו רז"ל שאין הצדיקים מתים אלא בנשיקה.
תשובה – יש בענין המיתה שלשה סוגים: המון העם מתים על ידי מלאך המוות; צדיקים גמורים מתים ב'נשיקה' באמצעות גילוי אור השכינה המושך את נפשם בקלות, אך כדי לעורר בהם את הרצון להיפרד מהחומר, מלאך המוות נגלה אליהם מרחוק, והפחד ממנו מניע אותם למסור את נפשם לה' מרצון; האבות, משה, אהרן ומרים לא נזקקו לכך, ומלאך המוות לא שלט בהם אפילו בראייה, אלא נפשם יצאה בנשיקה ולא נראה כלל לפניהם בעת שיצאה נפשם, ועל זה אמרו בגמרא לא שלט בהם מלאך המות רוצה לומר לא שלט כלל אפילו בראיה בעלמא להפחידם שלא היה לו יכולת להתראות לפניהם. (בן יהוידע - שבת ל:)
שבעים פנים לתורה , לעיתים תהיה יותר מתשובה אחת
התשובות אינם להלכה למעשה , הערות והארות יתקבלו בברכה
לעילוי נשמת הרב חפץ בן אסתר זצ"ל
לקבלת העלון במייל ניתן לפנות לכתובת [email protected]
פסח שני- החיבור של תורה וישראל
כאב הגלות ותקוות הגאולה
מהי אמונה?
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
למה ללמוד גמרא?
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מטות מקום היחיד בתוך כלל ישראל
השיעור עוסק במעבר מעבודת הכלל לעבודת הפרט, דרך התבוננות בכוח הדיבור והרגש האישי הבאים לידי ביטוי בהלכות נדרים. בהמשך, מתוך בקשת בני גד וראובן בפרשת מסעי, מודגש כיצד הייחודיות של כל שבט ועדה משתלבת יחד לכדי פסיפס שלם הבונה את אחדות האומה האמיתית.
אורות ישראל ותחייתו השאיפה הפנימית להתעלות
פסקה ל"ב
הנשמה הפנימית והטהורה של האדם הפרטי, של עם ישראל ושל הבריאה כולה, אשר זועקת ומשתוקקת ללא הרף לצאת מהצמצום אל עבר שלמות, גאולה ותיקון. בנוסף, מוסבר כי כל התנועות והמאבקים בעולם נובעים למעשה מאותו רצון עמוק לאחדות, בניגוד לתפיסת המינות השטחית שמבקשת לנתק את הקדושה מתוך החיים הגשמיים.
נדרים התרת חכם והפרת בעל
השיעור עוסק בהבדל היסודי בהלכות נדרים בין התרת חכם, שעוקר את הנדר מעיקרו (למפרע), לבין הפרת בעל, שחותכת ומבטלת אותו מכאן ולהבא. דרך ניתוח שיטת הרמב"ם, התוספות ומפרשים נוספים, השיעור מנתח את ההשלכות המעשיות של הבדל זה, כגון שאלת החיוב במלקות או הבאת קורבן חטאת.
לנתיבות ישראל התחלת הגאולה בעיני גדולי ישראל
לנתיבות ישראל א' , מאמר נ"א
הרב מביא את עמדותיהם של רבנים בולטים, כדוגמת הרב קלישר, הרב גוטמכר והגאון מווילנא, ביחס למצוות יישוב ארץ ישראל והשאלה האם חזרת העם לארצו מהווה את "אתחלתא דגאולה". בנוסף, נידונות ההשקפות השונות סביב היחס לתנועה הציונית, והמעבר מציפייה פסיבית לעשייה מעשית הכוללת קניית אדמות ובניין הארץ.
מידות הראי"ה זיכוך האמונה ושבירת הקליפות
אמונה י"ג - י"ז
השיעור עוסק בכך שהאמונה האמיתית חייבת להתפתח בהתמדה ולהשתחרר מתפיסות ילדותיות, דמיוניות ושגויות המכונות "קליפות". תהליך הזיכוך הזה מתרחש לעיתים דווקא באמצעות תופעת הכפירה, שתפקידה ההכרחי הוא לנפץ את האמונות המעוותות הללו ולאפשר לאור האלוהי הטהור והבוגר להתגלות מחדש.
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת מטות מסעי
וַיָּמׇת שָׁם בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם (לג לח) פרש"י – מְלַמֵּד שֶׁמֵּת בִּנְשִׁיקָה. מהי מיתת נשיקה, ומדוע מדמה אותה לנשיקה שהיא בפה | איך צדיק וחסיד גדול כדוד המלך ע"ה ימות על ידי מלאך המות חס וחלילה, ואמרו רז"ל שאין הצדיקים מתים אלא בנשיקה | כיון שהיה עתיד להיאמר מצות שמירת שבת בעשרת הדברות במעמד הנכבד, למה הקדימו השם יתברך ונתנו לישראל במרה | אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא. (לא ד) פרש"י - לְרַבּוֹת שֵׁבֶט לֵוִי. אם כן למה לא אמר בקרא שְׁלוֹשָׁה עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא.
האור החיים הקדוש מלחמת מדין- סוד טהרת הכוונה
הרב מסביר את מלחמת מדין בפרשת מטות ומסביר כיצד הניצחון בה התבסס לחלוטין על טהרה אישית וכוונת הלב לשם שמיים, כפי שבא לידי ביטוי בציץ הקדוש שלקחו הלוחמים למערכה. מתוך סיפור המלחמה ובחירת השבטים היוצאים לקרב, אנו לומדים מסר עמוק לחיים על החשיבות העצומה של עשיית מצוות ומעשים מתוך כוונה טהורה ומסירות נפש.
מטות פרשת מטות – נקמה ותקומה
נקמה בישראל אינה עניין של שנאה ומשטמה ו"נחזיר להם" אלא דבר קדוש ונעלה של תיקון עולם רפואת האומה והנפגעים המושפלים
יסודות הש"ס פשט ודרש בפרשת נדרים
ביאור פרשת נדרים על דרך הפשט, וביאור הפרשה על דרך הדרש ואיך הוא מתבקש.
אורות התשובה - הרב הראל כהן יראת חטא- חזרה אל הטבע
אורות התשובה פרק ו פסקה ג'
הרב מסביר שיראת החטא היא טבעית לכל אדם בעולם כלפי המוסר הכללי, ואצל ישראל זה גם כלפי התורה והמצוות, וכדי שזה יחזור להופיע באומה צריך לחזק את הקביעת עיתים לתורה אצל ההמון ולימוד במרה גבוה אצל התלמידי חכמים שיחזירו את הטבע הרוחני לאומה.
אחדות ומחלוקות אלו ואלו דברי א־לוהים חיים, והלכה
האם המחלוקות הן תוצאה של לימוד מרושל או אבן יסוד בבניין העולם? עיון בתורתם של רבים מגדולי ישראל מלמד אותנו על הדרך שבה עלינו להתייחס לדעות מנוגדות לשלנו
רביבים לייקר את ערכם של המורים והמורות
עלינו לייקר את מעמדם של המורים והמורות בישראל, שכן החינוך הוא הבסיס לכל הדברים הטובים | מלמדי התינוקות הם השומרים על ערי ישראל, שבזכות תורתם ולימודם ישראל מתקיימים על אדמתם | גם אם פרנסתם אינה מרווחת לכאורה כמו מקצועות אחרים, תנאיהם נוחים יחסית, קביעותם מובטחת, והם זוכים לסיפוק במעשיהם ובזמן להשקיע במשפחתם
אור החיים על הפרשה תשובת משה לטענות בני גד ובני ראובן
אור החיים על פרשת מטות חלק א'
הסיבה שבני גד ובני ראובן הזכירו את שמות הערים בבקשה שלהם. בקשת בני גד ובני ראובן לנחול בעבר הירדן המזרחי ותשובת משה.
כשרות מעמדו ההלכתי של בשר מתורבת
הרב בוחן את כשרותו של בשר מתורבת המופק מתאים מן החי, תוך השוואה לסוגיות תלמודיות ממסכת נדרים העוסקות ביחס שבין "עיקר איסור" ל"תוספת", ובשאלת ביטול איסור על ידי גידולי היתר. דרך ניתוח שיטות הראשונים (כגון הרא"ש, הר"ן והרמב"ם) בדיני גידולי איסור, מציג הרב כיוונים הלכתיים אפשריים להיתר, כדוגמת הסתמכות על התפתחות רב-שלבית ("גידולי גידולים") המבטלת לחלוטין את התא המקורי.
אור החיים על הפרשה בקשת בני גד ובני ראובן
אור החיים על פרשת מטות חלק א'
טעם הזכרת הכתוב בנוסף למשה גם את אלעזר הכהן ונישאי העדה כשבני גד ובני ראובן באו לבקש לנחול בעבר הירדן המזרחי. בני גד ובני ראובן הזכירו את המקומות בתור סתירות לטענות שאפשר לטעון נגד בקשתם.
