ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- משנה
- מסכת שביעית
איסור ספיחים ידוע ומוכר כאיסור לאכול את הירקות העולים מאליהם בשנת השמיטה. אמנם כפי שנראה אין זה פשוט שכך הוא הדין.
מקורות לדין ספיחים
א. ספרא
אומרת התורה הקדושה (ויקרא כה, ה):
אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ
ודרשו חז"ל בספרא (א,ג; ג,ד):
את ספיח קצירך לא תקצור, מיכן סמכו חכמים על הספחים שיהו אסורים בשביעית... וכי תאמרו עתידים אתם לומר מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתינו, אם אין אנו זורעים מה אנו אוספים, אמר רבי עקיבא מיכן סמכו חכמים על הספחים שיהו אסורים בשביעית וחכמים אומרים אין ספחים אסורים מדברי תורה אלא מדברי סופרים, אם כן למה נאמר הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתינו, אמרת לנו לא תזרעו ומה שאנו אוספים אין מכנסו לקיום אמרת לנו בערוהו ומה אנו אוכלים מן הביעור והילך.
מדברי חז"ל אלו אנו למדים שישנו איסור על הספיחים לרבי עקיבא תוקפו דאורייתא ולחכמים תוקפו דרבנן. יש לציין שבמדרש זה לא מובאת הסיבה לאיסור, וכן מה בדיוק נאסר.
ב. שביעית פרק ט משנה א
מקור מפורש במשניות שמזכיר את איסור ספיחים מופיע פעם אחת בלבד במשנה זו:
הפיגם והירבוזין השוטים והחלגלוגית כוסבר שבהרים והכרפס שבנהרות והגרגר של אפר פטורין מן המעשרות ונלקחין מכל אדם בשביעית שאין כיוצא בהם נשמר רבי יהודה אומר ספיחי חרדל מותרין שלא נחשדו עליהם עוברי עבירה ר' שמעון אומר כל הספיחים מותרין חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצא בהם בירקות שדה וחכ"א כל הספיחין אסורין:
גם במשנה זו לא ברור לחלוטין מהו האיסור הנוגע לספיחים. וכפי שנראה הדבר נתון במחלוקת ראשונים.
ג. משניות המתירות אכילה
פרק ב משנה ז:
האורז והדוחן והפרגין והשומשמין שהשרישו לפני ראש השנה מתעשרין לשעבר ומותרין בשביעית ואם לאו אסורין בשביעית ומתעשרין לשנה הבאה:
פרק ז משנה ג:
ולא יהיה לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו לקח לעצמו והותיר מותר למכרן:
ממשניות אלו ועוד אנו למדים שיש ירקות המותרים באכילה בשביעית, ולפי האיסור המפורסם של ספיחים, הכיצד יתכן היתר זה?
ד. פסחים נא, א
סח לי רבי יוחנן בן אלעזר: פעם אחת נכנסתי אחר רבי שמעון בן רבי יוסי בן לקוניא לגינה, ונטל ספיחי כרוב, ואכל ונתן לי. ואמר לי: בני, בפני - אכול, שלא בפני - לא תאכל. אני שראיתי את רבי שמעון בן יוחי שאכל - כדי הוא רבי שמעון בן יוחי לסמוך עליו, בפניו ושלא בפניו. אתה, בפני - אכול, שלא בפני - לא תאכל.
מאי רבי שמעון? - דתניא, רבי שמעון אומר: כל הספיחים אסורין, חוץ מספיחי כרוב, שאין כיוצא בהן בירק השדה. וחכמים אומרים: כל הספיחין אסורים. ותרוייהו אליבא דרבי עקיבא, דתניא: הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו אמר רבי עקיבא: וכי מאחר שאין זורעין - מהיכא אוספין? - מכאן לספיחין שהן אסורין. במאי קא מיפלגי? רבנן סברי: גזרינן ספיחי כרוב אטו שאר ספיחי דעלמא. ורבי שמעון סבר: לא גזרינן ספיחי כרוב אטו ספיחי דעלמא.
מאי רבי שמעון? - דתניא, רבי שמעון אומר: כל הספיחים אסורין, חוץ מספיחי כרוב, שאין כיוצא בהן בירק השדה. וחכמים אומרים: כל הספיחין אסורים. ותרוייהו אליבא דרבי עקיבא, דתניא: הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו אמר רבי עקיבא: וכי מאחר שאין זורעין - מהיכא אוספין? - מכאן לספיחין שהן אסורין. במאי קא מיפלגי? רבנן סברי: גזרינן ספיחי כרוב אטו שאר ספיחי דעלמא. ורבי שמעון סבר: לא גזרינן ספיחי כרוב אטו ספיחי דעלמא.
בגמ' זו נאמר במפורש שהאיסור הנוגע לספיחים הוא באכילה (ממעשהו של רבי שמעון). וצריך להבין את היחס בין גמרא זו למשנה ט, א הנ"ל בשניהם מובאת המח' של ר"ש וחכמים אלא שדעות ר"ש הפוכות. שם אמר הכל אסור חוץ מספיחי כרוב, וכאן אמר הכל מותר חוץ מספיחי כרוב.
ה. ירושלמי שביעית פרק ט הלכה א
מהו שיהו [הירקות המוזכרים ברישא של המשנה] אסורין משום ספיחים? נשמענא מן הדא רבי יודא אומר ספיחי חרדל מותרין שלא נחשדו עליהן עוברי עבירה ואלו הואיל ולא נחשדו עליהן עוברי עבירה יהו מותרין עד כדון ירקו זרעו אפשר מימר ירקו מותר זרעו לכ"ש?!
בירושלמי זה מפורש שיש איסור אכילת ספיחים וטעמו משום עוברי עבירה שלא יזרעו ויאמרו גדל מאליו.
כעת נעבור להתבונן בשיטות השונות וכיצד כל אחת הסבירה את המקורות.
שיטת בעלי התוס'
שיטת ר"ש ותוס' והרבה ראשונים שיש איסור אכילת ספיחים וכפי שאנו מורגלים. וטעמו שמא יבוא רשעים ויזרעו בשמיטה ויאמרו שאלו גדלו מעצמם, ספיחים. (הרב בשבת הארץ ג, א הביא משם ר"ש שאיסור ספיחים הוא לא באכילה אלא רק בלנהוג בו כדרך בעלים).
ממילא דברי הספרא (א) מובנים, שנחלקו ר"ע וחכמים על תוקפו של חשש זה. לר"ע הוא חשש ואיסור דאורייתא. ואילו לדברי חכמים מדאורייתא מותר לאכול ספיחים אלא אסרו מדרבנן.
המשניות המתירות אכילה (ב,ג) מדברות על גידולי שישית שנכנסו לשביעית, שהם מותרים באכילה, אך סתם ירקות שביעית אה"נ יהיו אסורים. והלשון מותרים ואסורים במח' ר"ש וחכמים, אינו על עצם האכילה שהיא מותרת אלא האם חלה בהם קדושת שביעית או לא. לפי ר"ש אין בהם קדושת שביעית כלל ולכן אומר מותרים, ר"ל כמו כל שאר הפירות והירקות. אך חכמים סוברים שאע"פ שמותרים הם באכילה, אסורים הם במובן שחייבים לנהוג בהם קד"ש.
הגמ' בפסחים (ד) מחזקת את הטענה שיש איסור אכילה של ספיחים אך שם רק דנו אליבא דר"ע, אך באמת קיי"ל כחכמים שאיסור ספיחים הוא רק מדרבנן.
ולבסוף הירושלמי (ה) רק מוכיח שישנו איסור אכילה בספיחים ומטעם החשד.
שיטת הגר"א
שיטתו מופיע בפירושו שנות אליהו על משנה ט, א. אכן יש איסור אכילה בספיחים אך לא לכל הדעות. יש דעות שהאיסור הוא רק באכילה ויש אומרים שהאיסור הוא במסחר. וכך ממש מעמיד את מח' ר"ע וחכמים בספרא (א). דעת ר"ע שאיסור ספיחים הוא באכילה ודעת חכמים שאיסור ספיחים הוא בקניה בלבד.
(ב) משנה ט, א האוסרת ספיחים לא עוסקת כלל באכילה, אלא כמו ברישא של אותה המשנה ממש – באיסור סחורה. וכך המשנה הזו לא סותרת מפורש את הגמרא בפסחים.
לעומת זאת המשניות המתירות אכילת ירקות בשביעית(ג) נאמרו רק אליבא דרבנן, אך אכן לפי ר"ע אין הלכה כמשניות הנ"ל.
סתמא דגמ' בפסחים(ד) אומרת שנחלקו התנאים אליבא דר"ע, ועוסקים באיסור ספיחים – ומכאן שהלכה כר"ע שאיסור ספיחים הוא מדאורייתא. ובזה יובן גם המעשה בירושלמי (ה) האוסר אכילת ספיחים והוא אליבא דהלכתא.
שיטת הרמב"ם
שיטת רמב"ם, כתמיד, מעניינת. וזאת גם בהתייחסות למהדורות בפירושו על המשנה. להלכה קובע הרמב"ם שאכן יש איסור ספיחים ותוקפו מדרבנן. אך לכתח' לא סבר כן וכפי שמעיד על עצמו בתשובה (פאר הדור, טו). ותחילה נבאר את לימודו במקורות הנ"ל.
הספרא (א) עוסקת באיסור אכילה ובמח' ר"ע וחכמים בתוקף האיסור. הבנה זו מסתדרת בפשטות הלשון שם העוסק בדברי הפסוק 'מה נאכל' והרי אסרו לנו ספיחים, כנראה שהאיסור הוא אכן על האכילה.
המשנה (ב) עוסקת גם היא באיסורי אכילה ובו נחלקו ר"ש וחכמים, אך זהו המשך של דברי רבי יהודה שמלמד את עניין החשש מעוברי עבירה, מה שמוסבר על ידי הרמב"ם כטעם איסור ספיחים.
לדעת הרמב"ם המשניות המתירות אכילה (ג) עוסקות באחת משתי אפשרויות: א. האוכלים הללו גדלו במקומות שלא גזרו על איסור ספיחים. ב. מדובר קודם הגזירה.
הגמרא בפסחים (ד) אף היא עוסקת במפורש באיסור אכילה אלא שהדיון שם הוא לפי ר"ע אך אין בזה בכדי לפסוק כן. ואף בירושלמי (ה) רואים במפורש שהוא דן אליבא דהלכתא באיסור אכילת ספיחים.
שיטת רש"י
שיטת רש"י היא ייחודית בסוגיא זו. על הגמרא בפסחים (ד) כתב:
כל הספיחין אסורין - בשביעית, מזמן הביעור ואילך.
משמע שלפני כן אין איסור כלל, אז מה א"כ מח' ר"ע וחכמים?
רבינו דוד (שם בפסחים) כותב שאכן, אין באמת חובת ביעור אלא נחלקו בשאלה האם חלה על הספיחים קדושת שביעית. והחידוש הוא שיש בספיחים קדושת שביעית לגמרי. ולכאורה מה החידוש בדבר, מהיכי תיתי שאין בה? ועל זה חשבתי לומר שכיון שאין הם גדלים מרצון אולי אין בהם חשיבות כלל וממילא אף לא קדושת שביעית. ושמחתי שאח"כ ראיתי בר"ן כעין זה.
וביאר הר"ן בסוגיא דפסחים (ד"ה רבי שמעון אומר) שעיקר החידוש לרש"י הוא שרבי עקיבא חידש שיש חובת ביעור גם בספיחים. ולפי רבי עקיבא החובה בנויה באופן כפול:
א. התורה חייבה לנהוג מנהג קדו"ש בספיחים אע"פ שאין בהם מצד עצמם כיון שאינם חשובים. אך בכל זאת גזרה כך תורה כדי למנוע מרמאים לזרוע ולומר גדל מעצמו. אך כיון שאין בהם קדושה מצד עצמם הרי שאין בהם חובת ביעור, שחלה רק על קדושה שלימה של שביעית. וזוהי דעת רבנן.
ב. והוסיף רבי עקיבא שלא רק לזריעה במהלך השנה חששה התורה, אלא גם למצב בו יבואו לזרוע ולשמור לאחר הביעור, ולא יחששו, מכיון שאין חובת ביעור. ולכן התורה עצמה גזרה איסור. אך רבנן לא חששו לכך, אלא עצם חובת ההפקר של הספיחים היא מספקת בכדי למנוע מעוברי עבירה.
וזהו מש"כ רש"י שיש איסור ספיחים רק לאחר הביעור, דלפני כן אכן מותר אלא שיש לנהוג קד"ש, ולפי חכמים מדין תורה אין חובת ביעור וממילא אין איסור אכילה לאחר זמן ביעור, אך מדרבנן אכן יש איסור. ואילו לר"ע איסור אכילה שאחר הביעור הוא מדין תורה.
ובזה מבוארת מח' ר"ע וחכמים בספרא (א) האם חלה קד"ש על ספיחים. והמשניות המתירות אכילה (ב,ג) שוב אינן קשות כלל, כיון שאין שום איסור בזה. הגמרא בפסחים(ד) דנה בשאלה לאחר זמן הביעור, אז מתחדש איסור האכילה גם על הספיחים. ואילו את הירושלמי (ה) ניתן לומר או שאינו להלכה, או שלאחר ביעור. ועדיין צ"ע.
יש לציין שגם רבינו עובדיה מברטנורא לא הזכיר אפילו פעם אחת בכל מסכת שביעית את איסור אכילת ספיחים, אלא כשנזכר איסור ספיחים היה בתור חובה לנהוג בהם קד"ש. וכך כתב תוי"ט (שביעית ה, ו ד"ה אבל מוכר):
ובכולהו משניות דתנן אסור בשביעית שכתב בהם הרמב"ם בחיבורו אסור משום ספיחי שביעית בכולהו פי' הר"ב אסורות בשביעית שיש להן קדושת שביעית ולא אשתמיט בשום דוכתא לאשמעינן דספיחים אסורים לאכול.
הלכה
למעשה נקטו רוב הפוסקים כרמב"ם ודעימיה בעניין זה של הספיחים, שיש איסור אכילה מדרבנן.
להערות [email protected]
הרב אלישיב קפקה
בעל כושר רבנות עיר, ר"מ בישיבת "אבינועם" תפוח
פתחי אמונה מהו החידוש הכי גדול שיש בתורה?
תורה היא דבר ה' אלינו. הפלא שבלימוד תורה והחידוש הגדול ביותר של התורה לאנושות.
כאב הגלות ותקוות הגאולה
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
החיבור הרוחני של פסח ושבועות
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
קשה עליי פרידתכם
אנחנו קודש למענך
בריאת העולם בפרשת לך לך
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
איך ללמוד גמרא?
"בזאת התורה" - איזו תורה?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
