ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא מציעא
בכל הלואה, המלווה רוצה (ובצדק) בטוחות לכספו. ועל כן, משעבד הלווה את קרקעותיו למלווה, היינו, נותן הלווה למלווה אחיזת-מה בקרקעות (זהו דיון בפני עצמו מהו גדר שעבוד ואכמ"ל). כאשר הגיע זמן פרעון ההלוואה ואין ביד הלווה לשלם, פונה המלווה לבית דין ושם ישנו תהליך ארוך של כמה חודשים ובסופו ניתנת רשות למלוה להשתלט על קרקעות הלווה, עבור פרעון חובו.
מה הדין אם לאחר מעבר בעלות זה, הצליח הלווה להשיג את הכסף הנדרש עבור חובו ורוצה לקבל חזרה את שדהו? האם מחוייב המלווה להחזיר? אם כן, האם יש הגבלות או חריגות לדין זה? ומה הדין אם מחיר הקרקע עלה מעבר לגובה ההלוואה המקורית?
הגמרא בפרקנו מלמדת שאמנם חובה להחזיר אך אין זו חובה ממונית רגילה כי אם חובה מידותית עליה נצטווינו בפסוק 'ועשית הישר והטוב'.
נפתח בביאור כמה פרטי דינים של הלכה זו:
ועשית הישר והטוב
אומרת התורה בספר דברים (ו, יח):
וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה' לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ:
ומבאר הרמב"ן:
ועשית הישר והטוב בעיני ה' – ...וזה ענין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותקוני הישוב והמדינות כלם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה, כגון לא תלך רכיל (ויקרא יט טז), לא תקום ולא תטור (שם פסוק יח), ולא תעמוד על דם רעך (שם פסוק טז), לא תקלל חרש (שם פסוק יד), מפני שיבה תקום (שם פסוק לב), וכיוצא בהן, חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין, וכגון מה שהזכירו בדינא דבר מצרא (ב"מ קח א), ואפילו מה שאמרו (יומא פו א) פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות, עד שיקרא בכל ענין תם וישר:
כלומר ישנה מצווה בתורה, שעניינה חיוב על האדם להתנהל מול חברו בישרות ובטוב. ולא יתכן לכתוב זאת באופן פרטני כיון שיתכנו, כפשוטו, אינספור מקרים ומצבים. על כן המצווה היא כללית.
יש בראשונים מחלוקת עד כמה אפשר למתוח את גבול 'הישר והטוב'. ביחס לשאלה האם לוקח שקנה קרקע מהלווה, וכעת המלווה פרע את חובו משדה הלוקח, האם יכול הלוקח אח"כ לכפות את המלווה לקחת כסף ולהחזיר לו את השדה המשועבדת. לדעת רמב"ם (מלוה ולווה כב, טז) ושו"ע (חו"מ קג, ט) כן, לדעת הרא"ש (כתובות י, ג) ורמ"א (שם) לא.
ונראה שסברת הרמב"ם היא שהלוקח רצה את הקרקע, ואילו המלווה באמת רצה מלכתחילה מעות, וכיון שכך, היושר נותן שאם מחזירים לו את מה שרצה באמת, הרי הוא מחוייב להחזיר.
סברת הרא"ש (כך שביאר בעצמו) היא שבמקרה הנוכחי הלוקח עצמו נהג שלא לגמרי ביושרה כאשר הכניס עצמו לשדה המשועבדת למלווה. וכתבו באחרונים (סמ"ע ס"ק יד ואורים ס"ק כד) שאפילו אם אין ללווה המוכר כיצד להחזיר לקונה, עדיין יכול המלווה לפרוע מהקרקע.
ויתר על זכותו
ביחס לדינא דבר מצרא אומרת הגמרא (ב"מ קח, א):
אתא [הלוקח] אימליך ביה [בבר המצר] , אמר ליה: איזיל איזבון? ואמר ליה: זיל זבון, צריך למיקנא מיניה או לא? רבינא אמר: לא צריך למיקנא מיניה, נהרדעי אמרי: צריך למיקנא מיניה. והלכתא: צריך למיקנא מיניה.[ולאחר הקנין, אין מסלקין את הלקוח מפני בר המצר].
וכתב הרשב"א (ב"מ לה, א ד"ה והלכתא):
כתב הרמב"ן ז"ל דמסתברא דאי קנו מיניה [מהמלווה] דלא לסלקיה [ללווה] לא מסלקינן ליה, שהרי מחל דומיא דדינא דבר מצרא דבעי למקנא מיניה (ק"ח א') ואי קנו מיניה לית ביה משום דינא דבר מצרא.
מדבריהם מבואר שאם האדם קיבל על עצמו שלא ידרוש חזרה את שדהו במצב שהיא תלקח ממנו, הרי הוא ויתר על זכויותיו ואין הוא יכול לכפות את דין שומא הדר. ודין זה מקביל לדינא דבר מצרא שגם הוא יסודו בדין 'ועשית הישר והטוב'.
אפותיקי
אפותיקי הוא נכס או מטלטל שייחד הלווה עבור המלווה לגבות את חובו. יש מושג של אפותיקי סתם ויש אפותיקי מפורש. 'סתם' הוא מצב שהנכס מיועד עבור הפרעון לפני הנכסים האחרים. 'מפורש' הוא שהנכס הוא המקום היחידי ממנו גובים.
שער המשפט (קג, ס"ק ז) דן באריכות בשאלה האם יש דין שומא הדר באפותיקי ולמסקנה כותב שכיון שיכול הלווה לסלק את המלווה במעות, אפילו באפותיקי מפורש הרי שאכתי שייך 'ועשית הישר והטוב'. והביא שכן כ' הריטב"א. וכן כתב המאירי (לה, א). ועיי"ש שמבחין בין הלוקח ללווה עצמו, שהלוקח כיון שאינו יכול לסלק את המלוה, אין בו דין שומא הדר, ואילו הלווה שיכול לסלקו לכת' יש בו דין שומא הדר.
ונראה שיכולת הסילוק בממון קיימת רק אצל הלווה עצמו, ולא אצל הקונה, וצ"ע מה הסברא בזה? הרי אמר' מה מכר ראשון לשני? על זכות שתבוא לידו'. אלא הוא כמ"ש בשם הרא"ש שלא היה ללוקח להכניס עצמו לשדה משועבדת. ונראה שאף הרמב"ם יודה בזה שכן כ' בשמו הריטב"א.
חקירה במהות שומא הדר
בדברי האחרונים מצאנו חקירה בדין שומא הדר – האם הוא קניין מחודש או שמא רק סילוק החוב. הסבר הצדדים:
קניין – כאשר המלווה יורד ברשות בית דין לקרקע חבירו הרי כסף ההלוואה הופך להיות כסף קניין. ומה שצריך להחזיר הוא חיוב של תורה או חכמים מכח המצווה הכללית להתנהל בישרות. ובהחזרת הקרקע נעשה קניין מחודש לכיוון ההפוך.
פרעון חוב – כל עוד לא שולם החוב ע"י הלווה, הרי הוא עדיין קיים, אלא שלעת עתה המלווה יורד לשדה הלווה ועושה בה כרצונו. ודין 'ועשית' הוא לאפשר ללווה לפרוע את חובו באופן המקורי אפילו אחר הזמן והפרעון שעל ידי הקרקע.
ומצינו בזה מספר נפק"מ.
א. עשיית שטר קנין מחודש
בפרק ראשון (טז, ב) דנה הגמרא אודות מציאת שטר חוב בשוק. ובמהלך הסוגיא מוסבר הטעם מדוע ניתן לכתוב שטר מכר לאחר מצב של 'שומא הדרא'. וכך אומרת הגמרא:
דמדינא ארעא לא בעיא למיהדר, ומשום ועשית הישר והטוב בעיני ה' הוא דאמור רבנן תהדר, הלכך מרישא הוא דקא זבין, איבעי ליה למכתב שטר זביני.
ונחלקו הראשונים בשאלה מתי נצרכת כתיבת שטר מכר? וכתב הר"ן (שטמ"ק ד"ה 'והר"ן כתב וז"ל'):
ובשיטת הרמב"ן כתוב דכי אמרינן איבעי ליה למכתב שטר זביני בכל ענין קאמר דאפילו רוצה להחזיר לו את השטר איבעי ליה למכתב שטרא אחרינא דמשום חזרת השטר לא חזרה שומתו... ואין זה מחוור בעיני... אלא בביטול שומא ראשונה וכל שהחזיר לו שטר ראשון חזרה שומתו וכן נראה מדברי הרמב"ם בפרק כ"ב מהלכות מלוה ולוה וכו' ככתוב בנמוקי יוסף (ט, א דרי"ף).
שיטת רמב"ן ורשב"א שבכל מצב של 'שומא הדרא' יש לכתוב שטר מכר, אפילו אם המלוה מחזיר ללווה את שטר ה'אדרכתא' וכדומה. ואילו שיטת ר"ן וכן נמ"י שכתיבת השטר נצרכת רק במקום בו לא החזיר המלוה את השטר. אך בהחזרת השטר, מסולקת האחיזה של המלווה בקרקע.
ולכאורה מחלוקתם תלויה בשאלה הנ"ל: למ"ד שכותבים שטר חדש הוא משום שיש חיוב על המלווה למכור מחדש, אך למ"ד שאין צורך בשטר, הוא רק סילוק החוב, וממילא חוזרת השדה לבעליה.
ב. קטן
הש"ך (קג, ס"ק יא) דן במקרה בו אדם שהיה חייב כסף לקטן (כנראה דרך ירושה) ולא שילם, והורידו בית דין את הקטן לנכסיו. כעת רוצה הלווה לשלם את חובו ולקבל את שדהו בחזרה. מה הדין? גם בזה מצינו מחלוקת ראשונים: דעת ריטב"א שצריך לחכות עד שיגדיל, ואז יכתוב שטר מכר. ודעת נמ"י שאפשר להחזיר מיד.
וגם מח' זו ניתן להסביר כדלעיל: מי שמצריך לחכות עד שיגדל ס"ל שיש קנין חדש, וצריך שיהיה גדול ובר דעת. אך למ"ד שזה סילוק החוב, אין צורך שיהיה בר דעת כיון שלא מחילים חלות חדשה.
ג. התייקר מעצמו
פעמים רבות מחיר הקרקעות משתנה בעקבות גורמים רבים. מה הדין כאשר ירד המלווה לשדה הלווה, ואחר כך עלה מחיר הקרקע?
כתב הרא"ש (ב"מ ג, ד):
אבל נתייקרו הקרקעות לא מסתבר כלל שיצפה הלוה כל ימיו אם יתייקרו הקרקעות שיפדה קרקעו ואיכא נעילת דלת בפני לווין.
דהיינו, סובר הרא"ש שאם הלווה יכול להמתין לעליית מחיר הקרקע, ואז יפדה אותה במחיר החוב הראשון, הרי זה ימנע מאנשים להלוות, שכן ירגישו שההתנהלות כלפיהם אינה הוגנת. אלא אם ירצה הלווה יכול לחייב את המלווה למכור לו את השדה, אך כפי שווי הקרקע הנוכחי (טור קג).
לעומתו, הבית יוסף (קג, ט) כתב שהפוסקים לא חילקו בכך, אלא נראה שחוזרת אף אם התייקרה. ולנעילת דלת לא חיישינן שכן אוכל פירות כל אותו הזמן. וכך מפורש במגיד משנה (מלוה ולווה כב, יז):
ואם נתייקר מאליו ועמד ממנה למאתים אין לו אלא מנה שאם אתה אומר נוטל מאתים נראה כנוטל שכר מעותיו. וכן אני אומר שאם הוזלה אין כופין להחזירה אלא א"כ נותן לו כשיעור חובו ופשוט הוא:
לדעת הרב המגיד, אפילו התייקר מעצמו, אין למלווה אלא את גובה החוב הקדום. שאלולי כן, הרי בתוספת התשלום יש איסור של ריבית, עבור הארכת זמן ההלוואה.
במה נחלקו? מבארים (רד"פ דף לה, אות פח; ברכ"א לה, א) שדעת הרא"ש ששומא הדר הוא קנייה חדשה, אלא שישר וטוב שיאפשר המלווה ללווה לשוב אל קרקעו, אך אין זה ישר וטוב שימתין הלווה עד שיתייקר ואז ישלם את חובו הראשון במחיר מוזל. ולכן כאן לא חייבוהו למכור מחדש אלא בהשלמת הפער. ואם יוסיף במחיר אין בזה שום סרך איסור שכן זהו קניין מחודש.
וראה בכסף משנה שם שמקשה על ה"ה דאין זה נראה ריבית, ושומא הדרא הוא מכר חדש.
אך לדעת ה"ה יסוד שומא הדר הוא בביטול הגבייה או בלשון אחרת פרעון החוב ובכל זאת חצי מכר עד הגבייה, ועל כן כיון שהקרקע מוחזרת במסגרת ההלוואה הראשונה הרי יש בזה איסור ריבית. אך ביחס לפירות שאוכל אין בעיה של ריבית, כיון שהפקעת החוב נעשית רק מכאן ולהבא ולא למפרע, וזה מדוייק מלשון הרמב"ם שכתב 'מסלקין' ומשמעו מכאן ולהבא (ראה בברכ"א שם).
להערות [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
