ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- שבת ומועדים
- שבת
- שיעורים במסכת שבת
אמר רבא: האי מאן דכניף מילחא ממלחתא - חייב משום מעמר. אביי אמר: אין עימור אלא בגידולי קרקע.
ובמסכת ביצה אומרת המשנה (לא, א):
מביאין עצים מן השדה מן המכונס, ומן הקרפף אפילו מן המפוזר.
בשני המקורות רואים שיש דיון על איסוף גידולי קרקע, אך ביחס למקום הגידול הדבר לא מפורש. וכן לא מבואר האם צריך דווקא אוכלים. אך כן נראה מן הגמרא בביצה שיש אופנים בהם מותר לעמר ביו"ט, ונעמוד על כך בהמשך.
גידולי קרקע או הכל
בנוגע לנאמר במסכת שבת יש להתבונן במחלוקת אביי ורבא. רבא טוען שגם במלח יש מעמר, אע"פ שבפשטות אינו גידולי קרקע, ואביי חולק על כך, שכיון שמלח אינו גידולי קרקע אין בו חיוב כלל. ועל פי הכללים הרגילים בש"ס של הכרעת מחלוקות יש להכריע כרבא, שכן רבא ואביי הלכה כרבא מלבד יע"ל קג"ם (ב"מ כב, ב).
ואכן המאירי, על אף שהביא דעות חולקות, כתב:
ואין אומרי' שאין עימור אלא בגדולי קרקע אף על פי שבדישה פסקנו שאין דישה אלא בגידולי קרקע דישה לחוד ועמור לחוד.
ואף האור זרוע כתב כן (חלק ב, סימן נז). ודבריהם צריכים ביאור - מה בין דישה לבין עימור?
לעומתם, הרי"ף העתיק את הגמרא בשינוי קטן אך משמעותי. וז"ל:
אמר רבא האי מאן דכניף מילחא ממלחתא מיחייב משום מעמר אמר אביי אין דרך עימור בכך אלא בגידולי קרקע:
שני שינויים עשה הרי"ף בציטוט הגמרא: א. שינה 'אביי אמר' ל'אמר אביי' ב. הוסיף את המילים 'דרך' ו'בכך'. להבנתו אכן הלכה כאביי, אך מה יעשה עם הכלל שרק ביע"ל קג"ם כאביי? אלא הרי"ף הבין בגמרא שאביי לא חולק על עצם האיסור של מעמר במה שאינו גידולי קרקע, אלא חלוק על הגדרת מעמר באג"ק כחיוב גמור מדאורייתא. אביי סובר שאכן יש מעמר גם במה שאינו ג"ק, אך אין זו הדרך העיקרית ועל כן איסורו מדרבנן. ולכן כתב 'אמר אביי', ניסוח זה מלמד על תוספת או הערה על דברי קודמו, לעומת הביטוי 'אביי אמר' שמלמד על מחלוקת עם האומר הקודם לו (נ.ב. לכל כלל יש יוצא מן הכלל).
אך קשה לומר כך, שכן ההוספה של המילים 'דרך בכך' מלמדת שיש מחלוקת ממש ואילו שינוי הסדר מלמד שאין מחלוקת, ושוב ראיתי שהב"ח טוען שהגירסא ברי"ף היא כמו הגמרא, ובכך ברור שיש מח'. ובזה אולי מבורר גם מדוע לא התייחסו כמעט בכלל לרי"ף (מלבד התפארת שמואל) שכן הרמב"ם ורא"ש כמותו לגמרי, שמעמר שאינו בג"ק הרי הוא אסור מדרבנן.
אמנם, מעצם הסברא שהעלנו באפשרות הבנת דברי הרי"ף ניתן להבין שאכן שייכת מלאכת מעמר גם באג"ק, אך אין זו הדרך העיקרית. ובזה אולי ניתן להסביר את שיטת המאירי והאו"ז המחייבים גם באינו גידולי קרקע. שהם סוברים שדרך המלאכה היא גם במחצבים כמלח ואבנים, ועל כן חייבים מדאורייתא.
אך כיצד פוסקים שלא כרבא? על כך אומר המגיד משנה (שבת ח, ה):
ואין עמור אלא בגידולי קרקע - פרק כלל גדול (שם ע"ג:) אמר רבה האי דכניף מלחא ממלחתא חייב משום מעמר אביי אמר אין עמור אלא בגידולי קרקע. ופסק כאביי דהוא בתרא.
הגירסא הנכונה היא רבה ולא רבא. ועוד, מרוויחים בזה יישוב לסתירה מרבא לרבא, שכן במעמר אמר רבא שהוא גם בלא גידולי קרקע. ואילו לגבי דישה (עה, א) אמר רבא שאין דישה אלא בגידולי קרקע – ומה הבדל יש בין דישה לעימור? לפי הגירסא הנ"ל אכן אין סתירה.
ואף שו"ע (שמ, ט) פסק להלכה כעמודי ההוראה שאין מעמר אלא בגידולי קרקע, אך במה שאינו ג"ק יש איסור דרבנן וראה השלמת ההלכה להלן.
מקום הגידול
דיון נוסף המצוי בפוסקים הוא ביחס לתנאי של איסוף במקום הגידול, האם הוא הכרחי או לא. הגמרא במסכת ביצה אומרת כך (לא, א):
מביאין עצים מן השדה מן המכונס, ומן הקרפף אפילו מן המפוזר.
ומבאר רש"י שהמדובר בעצים תלושים שמוכנים כבר מבע"י כך שאין איסור של מוקצה ביום טוב. אך קשה כיצד ניתן לאסוף את העצים המפוזרים, הרי זה איסור מעמר, שכן מדובר בגידולי קרקע?! זוהי שאלת התוס' שם (ד"ה מן), אך נראה את הרחבת דבריו כפי שכתב הריטב"א בסוגיין (ד"ה אביי אמר):
אביי אמר אין מעמר אלא בגדולי קרקע. הקשו בתוספות דהא אמרינן במסכת יום טוב (לא, א) דמביאים עצים מן הקרפף אפי' מן המפוזר, ואמאי והא הוי מעמר שהוא בגדולי קרקע ומעמר אסור ביום טוב? ותירצו שאין משום מעמר אלא במעמרו במקום גדולו, או מעיקר תחלת מקום לקיטתו כמקושש בשדה, וכדהוה אמרינן הכא האי מאן דכניף מלחא ממלחתא - דדוקא ממלחתא, אבל זה שכבר היה כנוס בקרפף ונתפזר אין בו משום מעמר ואפי' בשבת.
וכן כתב הרשב"א במפורש (ביצה לג, ב ד"ה ובלבד) וכן משמע מדיוק בדברי רש"י (ביצה יג, ב ד"ה אלא מאי). אך יש לעיין מה הטעם בחלוקה זו, מדוע דווקא במקום הגידול?
והיה נראה לומר שפירות או גידולים אפילו תלושים, אם אינם אסופים אזי ערכם יורד מאד, וכאילו אינם נגישים. אי אפשר להתנהל באופן בו כל פעם שירצה האדם עגבניה יצטרך ללכת ללקוט מהשדה. אלא בסוף הגידול מלקטים ומסדרים את התבואה המוכנה ובכך מכשירים אותה לשימוש. ממילא מובן מדוע דווקא במקום הגידול שייך לדבר על כך. שכן לאחר שכבר תבואה קיבלה שם 'ראוי לשימוש' אין בכח הפיזור לבטל שם זה, כי הפיזור השני יחשב כ'מקרה' לעומת ה'מעמד העצמי' של הפירות שכבר סיימו את מלאכתם.
וזוהי עניינה של המלאכה, ובזה תתבאר שאלה כללית על מלאכת מעמר, מדוע היא אסורה והרי לא נעשה בעצם שום שינוי בגוף התבואה? אלא שהעימור הוא כעין מכה בפטיש על העומרים, הפיכה מסתם תבואה שימושית 'בכח' לתבואה שימושית 'בפועל'.
אך המנ"ח (מוסך השבת, המעמר) סובר בדעת הרמב"ם שאין חילוק כלל בין מקום הגידול לסתם מקום בו מונחים הפריטים הנאספים. ולמד זאת מכך שהרמב"ם לא ציין כלל תנאי זה, והוא בסיסי למי שמצריכו כדעת תוס' ודעימיה. ועוד שכתב במפורש (כא, יא) ששייך מעמר גם בחצר. אך על מה שפסק המדבק דבילה חייב משום תולדת מעמר (ח, ו) כתב הכס"מ:
כתב הרמ"ך דוקא שקבצם ממקום שנפלו שם מן האילן אבל אם קבצם בבית לא כדאמרינן במס' יום טוב דמעמיד ערימה לא הוי גמר מלאכה, עכ"ל.
וכוונת רמ"ך להקשות שבמסכת ביצה אמר' (יג, ב):
איזהו גרנן למעשר? הקשואין והדלועין משיפקסו, ושלא פקסו - משיעמיד ערמה. ותנן נמי גבי בצלים: משיעמיד ערמה. ואילו גבי שבת - העמדת ערמה פטור! וכו'.
א"כ עולה שבשבת עימור שאינו בשדה אינו מחייב, ועל כרחך הוא משום שאינו במקום הגידול. אך המנ"ח חולק ומבאר ששם הסיבה לפטור היא משום שלא נעשה עימור של ממש אלא איסוף בלבד, ולהבנתו אין בזה מעמר.
דווקא אוכלים או כל גידולי קרקע
לאחר בירור נקודה זו בסוגיא נוכל לגשת להבין מחלוקת נוספת בדין מעמר. המנ"ח מחדש דין מיוחד ברמב"ם והוא שדין מעמר שייך רק באוכל ולא בשאר גידולי קרקע. ראייתו מדיוק לשון הרמב"ם שכתב במעמר: המעמר אוכלים אם לאכילה וכו'. ועל פניו המילה 'אוכלים' מיותרת. ועוד מדייק כן מעצם ההיתר של המשנה בביצה לקבץ עצים מפוזרים ביו"ט, לתוס' שהקשו היה תירוץ שאינו מקום גידול, אך כאמור הרמב"ם לא סובר שתנאי זה מעכב (כמוסבר לעיל כפי הבנת המנ"ח) אלא ע"כ שלא הוקשה לרמב"ם משום שמדובר בלקיטת עצים שאינם מאכל ולכן מותר. ועיין עוד במנ"ח מה שהקשה על עצמו מדין מקושש ומה שתירץ.
השבט הלוי (א, עח) לא מקבל את דברי המנ"ח, ומכריע על פי נוסחא מדויקת יותר לדעתו בה כתוב: המעמר אוכלין שיעורו כגרוגרות, שיש עימור בכל גידולי קרקע ולא רק באוכלים. וכן במנחת אשר (שבת סימן סג) הקשה מכמה כיוונים ומיאן בחידושו של המנ"ח בזה.
ונראה שלהלכה הפוסקים נקטו שכל גידולי קרקע חייבים עליהם מדאורייתא אף מה שאינו אוכלים. ומדרבנן בכל דבר שמגיע מן הטבע, כאבנים, פנינים, מלח וכו'.
והוסיף ערוך השולחן גדר חשוב (שמ, ג):
ופשוט הוא דלא שייך מעמר אלא בתבואה ופירות שלא נאפו ולא נתבשלו וגם לא נטחנו שעדיין הם כנקצרים וכנתלשים, דאל"כ יהא אסור בשבת להניח כמה לחמים למקום אחד או להניח כמה מיני פירות זה אצל זה. אלא ודאי דהאיסור אינו אלא בהלקטם מן השדה ומן הגינות ומן האילנות ולא כשהם בבית וכ"ש לאחר טחינה ואפייה ובישול.
גדר המלאכה
ומכאן ניגש לנקודה האחרונה והיא בגדר המלאכה. המאירי על המשנה (עג, א) כתב:
המעמר והוא שמאסף העמרים אחר שהניחום הקוצרים במקומם וצוברם במקום אחד וקושרם והוא הדין אם אסף השבלים אחת אחת ועשה מהם עמרים וכן כל כיוצא בזה.
ומשמע שעצם האיסוף יש בו משום מעמר. אך מאידך כתב הרמב"ם (ח, ו):
המקבץ דבילה ועשה ממנה עגול או שנקב תאנים והכניס החבל בהן עד שנתקבצו גוף אחד, הרי זה תולדת מעמר וחייב וכן כל כיוצא בזה.
ועוד כתב (כט, יא):
המדבק פירות עד שיעשו גוף אחד חייב משום מעמר וכו'.
ונושאי הכלים לא ציינו למקורו בנוגע לגוף אחד. ומכך הבין מנ"ח שדווקא אם דבקם ממש הוי מעמר ואי לאו - לא. ונתן גדר מדויק:
ונראה מדבריו [רמב"ם] דמעמר לא הוי קיבוץ נפזרים לבד אלא שמדבקם, היינו לפי דעתו שינטלו כאחד כמו עומר.
וראיתי בשו"ע הרב (שמ, טו) שמחלק את מעמר לשני אופנים. יש וחייב רק במקום גידול, ויש שחייב אפילו שאינו במקום גידול והוא כאשר מדבק אותם לגוף אחד:
(ויש אומרים שהמדבק פירות עד שנעשו גוף אחד חייב משום מעמר אפילו שלא במקום גידולם כגון) המקבץ דבילה ועשה ממנו עיגול או שנקב תאנים והכניס החבל בהם עד שנתקבצו ונעשו גוף אחד הרי זה תולדת מעמר וחייב וכן כל כיוצא בזה (וצריך להחמיר כדבריהם):
ונראה שהסברא שבאיסוף המיוחד המדבק לגוף אחד יש תיקון ותועלת ייחודית נוספת על פני עצם האיסוף ויצירת אפשרות לשימוש.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
מידות הראי"ה מידת הברית: מוסר טבעי ומושכל
ברית א'
השיעור עוסק במושג הברית כהטבעה מוסרית פנימית ובלתי תלויה, המהווה את טבעו הבסיסי והישר של האדם. בהמשך מוסבר כיצד פגם הברית מערער את הטבעיות הזו, ומדוע תיקונו דורש מעבר לעבודת ה' תבונית ומאומצת הנובעת מתוך שכל ותשובה מאהבה.
וירא מהכנסת אורחים ועד בירור הייעוד
שיחת מוצ"ש פרשת וירא
השיעור עוסק בגדריה ומשמעותה של מצוות הכנסת אורחים ככוח של קירוב וחסד, תוך השוואה בין מקורות שונים והעמקה בדמותו של אברהם אבינו. בהמשך נבחנים הניסיונות וההיפרדויות בחיי אברהם כמסע של בירור רוחני, המחדד את ייחודו ומעלתו של עם ישראל.
שם משמואל על הפרשה ההבדל בין יצחק לאברהם
שם משמואל על הפרשה - וירא - חלק א'
תפקיד של כל אחד מהמלאכים שבאו אל אברהם. לידת יצחק, שהוא מידת הגבורה, לאברהם, שהוא מידת החסד, בהתאם לציווי ה' לאברהם על מצוות מילה. כשצדיק נמצא בעיר הוא מושך אליו קדושה שמביאה שפע ודוחה את החושך.
שיעורים בספר יהושע הטבע והנס בארץ ישראל
יהושע פרק ג'
למה חשוב לומר שתהליך מעבר הירדן מתחיל בבוקר? מהי חשיבותו של ארון הברית באירוע מעבר הירדן? כיצד נכנסו כל עם ישראל יחד בין שני בדי ארון הברית, ואיך זה מסתדר עם דברי יהושוע שאמר לעם להתרחק מארון הברית?
מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.
וירא הכנסת אורחים בפרשה ובהפטרה ובשורת הולדת בן באורח ניסי - פרשת 'וירא'
אברהם אבינו והאישה השונמית מכניסי אורחים, ושניהם מתבשרים בהולדת בן, אשר אינם יודעים מה יעלה בגורלו. שרה והשונמית גבורת האימהות.
רביבים לימוד גמרא ועיון לנשים
חובה לנשים להרחיב ולהעמיק בלימוד התורה וההלכה, תוך הבנת ההיגיון הפנימי שבתורה, כפי שעולה מהתלמוד ומפרשיו | בכלל זה חובה ללמוד באופן כללי גם את המצוות שאינן נוגעות למעשה | פסקו הראשונים שאין ללמד את הבת תורה, שמא מתוך לימודה תורֶה היתר בדברים אסורים | אולם אישה שרוצה ללמוד מעצמה, רשאית ללמוד תנ"ך ותורה שבעל פה בעיון, ויש לה שכר על כך | בכל הדורות היו נשים שלמדו תורה והגיעו בה לרמה גבוהה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת וירא תשפז
בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא – הוּא שֶׁנָּתַן לוֹ עֵצָה עַל הַמִּילָה . איך שאל אברהם אע"ה עצה אם לקיים ציווי המקום. וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים - אצל אברהם המלאכים נדמו כאנשים, גם אצל לוט נדמו כאנשים דכתיב וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ. והכתוב קראם מלאכים מה הטעם לשינוי לשון הכתוב. בְּיוֹם הַמִּשְׁתֶּה הֵבִיאוּ הַשָּׂרוֹת בְּנֵיהֶן עִמָּהֶן וְהֵנִיקָה אוֹתָם שרה. קשה איך היתה מותרת להניק את התינוקות של הגויים. ונפסק בשו"ע ישראלית לא תניק לבן עובד כוכבים אפילו בשכר.
וירא פרשת וירא – שותפים עם השם
איך ייתכן שהקב"ה בורא העולם אומר שאינו יכול להפוך את סדום מבלי לגלות זאת תחילה לאברהם אבינו? מה ההגיון?
