בית המדרש
  • משנה וגמרא
  • תלמוד בבלי
  • פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
קטגוריה משנית
  • שבת ומועדים
  • שבת
  • שיעורים במסכת שבת
undefined
4 דק' קריאה
צובע מלאכת צובע במשכן במשכן היתה צביעה של יריעות המשכן, אך בירושלמי (ז, ב) כתוב שהיתה ביצירת כתמי צבע על גבי עורות הבהמה. ראינו בנשמת אדם שהוא ההבדל בין מלבן לבין לצובע. שמלבן הוא צבע אחיד וצובע הוא צורות. אך א"כ יוצא שמלאכת צובע היא בדיוק מלאכת כותב, ובודאי שיש הבדל ביניהם, וצריך לבררו. בכדי לעמוד על מהותה של המלאכה נתבונן במספר מקורות העוסקים בדינים שונים הקשורים לצובע ומתוכם ננסה לעמוד על הדברים. המשנה אומרת (צד, ב) שהכוחלת, והיא אישה ששמה סממנים בצבע כחול סביב עיניה, חייבת משום כותבת ויש אומרים שחייבת משום צובעת. וצ"ע מהם הצדדים השונים במקור החיוב. בהמשכה של הגמ' (צה, א) אומרת הגמ':
תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: גודלת כוחלת ופוקסת, לעצמה - פטורה, לחברתה - חייבת. וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי אליעזר: אשה לא תעביר סרק על פניה, מפני שצובעת.
סרק הוא צבע אדום שמורחים על הפנים, ומריחה זו היא צביעה. וכתב המאירי (צה, א ד"ה מפני שצובעת):
אסור לאשה להעביר סרק על פניה והוא הדבקת סמים אדומים על פניה להראות את עצמה כאשה נאה מפני שזה כעין צביעה הוא.
צביעה כעשיית ייפוי וברור אם כן שעניינה של הצביעה הוא עשיית נוי ויופי. וזו היתה המגמה גם בצביעה במשכן, ייפוי העורות. ודבר פשוט הוא. וכ"כ מ"ב (שג, ס"ק עט) בשם אחרונים. אך לפי זה צ"ע מדוע סוברים פוסקים שאין צביעה באוכלים (שו"ע שכ, כ ושם בבית יוסף ובדרכי משה), והרי ודאי שכוונת הצבע לייפות את המאכל? מסביר הקה"י (שבת סימן מ) שאם מגמת הצביעה היא הנאת מראה העיניים, כדוגמת אדם שמבריק או צובע פירות בכדי לבדוק את איכות הצבע – ודאי שיש בזה צביעה. אך במקום בו הייפוי הוא רק כמכשיר את המאכלים אזי אין בו צובע. ולפי הגדרה זו נבין גמרא אחרת האומרת (עה, א):
והשוחטו. שוחט משום מאי חייב? רב אמר: משום צובע, ושמואל אמר: משום נטילת נשמה. משום צובע אין, משום נטילת נשמה לא? אימא: אף משום צובע. אמר רב: מילתא דאמרי - אימא בה מילתא, דלא ליתו דרי בתראי וליחכו עלי. צובע במאי ניחא ליה - ניחא דליתווס בית השחיטה דמא, כי היכי דליחזוה אינשי וליתו ליזבנו מיניה.
ולא ברור מדוע מחייב רב על צביעת הצואר בדם, אלא ברור שהדם מייפה את העור בצואר ומראהו כטוב יותר, ועל כן יש משמעות לייפוי הצואר. צביעה דרך לכלוך אם כן, שצביעה היא ייפוי מדוע פוסק השו"ע (שכ, כ) שאין לנקות ידים במגבת משום צובע, והרי אין בזה שום ייפוי? אלא שם ההסבר הוא שהמחמירים בזה פוסקים דפ"ר בלא ניחא ליה אסור, ועל אף שהוא מקלקל עדיין הדבר אסור. ואילו המתירים (עיי"ש בבית יוסף ובמשנה ברורה) סוברים שאין במעשה זה בכלל צביעה אלא לכלוך. ונ"ל בביאור דבריהם כך - המעשה של צביעה ולכלוך אמנם מקביל אך המשמעות היא שונה לגמרי. מריחת צבע שאינו רצוי על גבי בד נקי, שרוצים שישאר נקי ואף באים לכבסו אחר כך על מנת להוריד את הלכלוכים, אין לקרוא לזה אפילו צביעה לא רצויה, אלא הפך הייפוי – כיעור או לכלוך. וזה לא נאסר בשבת. וכ' במ"ב שבשעת הדחק אפשר לסמוך על זה. עוד הערה חשובה בנידון זה היא הערתו של שו"ע הרב (קונטרס אחרון סימן שא). לדעתו גם המחמירים שלא לנקות ידים במפה משום צובע, סוברים שהדברים אמורים רק ביחס לבדים או סוג משטחים שרגילים לצבוע עליהם. דברים שאין בהם רגילות לצבוע כלל אין בזה צובע אף לא לחומרא. ומביא לכך ראיה ממוך דחוק של אשה, שנחלקו הראשונים האם מותר לה לצאת איתו בשבת מחוץ לעירוב. אך לא נחלקו כלל על עצם שימתו במקום בו יכול לקבל צבע. וע"כ הוא משום שבזה אין מחלוקת האם מותר לצבוע דבר המיועד ללכלוך. וחשבתי שאפשר לצרף ראיה מדין קינוח בשבת (ראה סימן שיב), שפסקו שמותר לטלטל ואין בזה כלל צביעה. צביעה וכתיבה ראינו שעניינה של הצביעה היא יפוי הדבר הנצבע, ואינה ככתיבה. אך לפי הגדרת זו בצובע, מהי ההגדרת הכותב? בקה"י (שם) מביא כמה אפשרויות, נביא שתים מהן: א. צביעה היא ייפוי אך כתיבה היא הבעת מסר או תוכן או רעיון. ועל כן, הכותב או אפילו מצייר או עושה סימן המבטא אמירה כלשהיא חייב משום מלאכת כותב. ב. מעבר לכך שעניינה הוא ייפוי, חלק מהגדרת צובע היא השבחת הדבר אותו צובעים, משא"כ בכתיבה שהמצע עליו כותבים מהווה רק היכי תימצי שכך נעשה. לפי הגדרות אלו, מה הטעם של מאן דאמר שכוחלת חייבת משום כותב ולא משום צובע? עונה הקה"י שאין עניין הכוחלת לייפות את סביב העין אלא ליצור הבלטה של העין והיא דומה יותר לכתיבה. וראה שם עוד הסברים. דבר המתקיים בענין הצביעה מביא החיי אדם (כד, א) מח' ראשונים האם צריך שתהיה על גבי דבר המתקיים או לא. דעת הרמב"ם שכן (ט, יג) ואילו דעת סמ"ג שלא. בנשמת אדם שם מרחיב בביאור מקור הלימוד שלהם, אך נזכיר כאן בעיקר את הסברות. המגיד משנה אומר שמקורו של הרמב"ם הוא מדין כותב. וכשם שכותב הוא רק על דבר מתקיים, ה"ה בצובע. וחשבתי שהסברא היא שרק דבר שיש לו קיום אובייקטיבי לאורך זמן, שייך להגיד שנעשה תיקון או ייפוי מחייב. דבר שאינו מתקיים אין בו חשיבות של מלאכה. אך לפי הסמ"ג, אין הדבר דומה לכתיבה, משום שבדרך כלל כותבים לאורך זמן (ראה רש"י קמח, א ד"ה הלוני) אך בצביעה ייתכן והאדם מקבל את מבוקשו גם בזמן מועט ולכן חייב. ובהגדרת דבר המתקיים כ' מוסך השבת (מנ"ח, מוסך השבת, צובע) שהצבע נמחק מעצמו גם ללא פעולת אדם, דאל"כ וצריך מעשה של אדם, אין לך מלאכה המתקיימת שהרי אפשר לסתור בתים בידים. יש צביעה באוכלים לפי הדברים הנ"ל נוכל להבין יותר את דברי החיי"א (כד, ה. וראה שם בנש"א אות ג) שיש להחמיר בצביעת אוכלים בתבלינים הצובעים כגון כורכום. שכן לשיטת הסמ"ג שהולכים לפי הרצוי לאדם, ולא צריך שהצבע יתקיים, ודאי שבשימוש בתבלינים כעין כורכום שעניינם נתינת צבע יש מעשה של השבחה. ואין לומר שאין הדרך בכך שהרי אף בצביעת הפנים, שדרכה של אשה בכך, חייב הסמ"ג מדאורייתא, דלא כרמב"ם שאמר פטור אבל אסור. וא"כ הוא הדין נמי בצביעת אוכלים בתבלינים המיועדים לזה. ולמעשה, יש שפסקו (ילקוט יוסף שכ, ח) שאין לזוז מדברי השו"ע שאין צביעה באוכלים, ואף במיפה את האוכל, ומה שכתב החיי אדם, לא ראינו למי מהראשונים שחשש לכך במפורש. ויש אחרונים שכתבו שיש לכתחילה להחמיר בכגון זה שצובע על מנת לייפות את המאכל (ראה שש"כ יא, לט).
סרטונים קצרים
שיעורים פופולריים
שיעורים פופולריים
שיעורים חדשים
שיעורים חדשים
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il