ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- שבת ומועדים
- שבת
- שיעורים במסכת שבת
תנא: הקוצר הבוצר והגודר והמסיק והאורה - כולן מלאכה אחת. אמר רב פפא: האי מאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי - חייב שתים, אחת משום תולש ואחת משום מפרק. רב אשי אמר: אין דרך תלישה בכך, ואין דרך פריקה בכך.
לכשנתבונן על פעולת הקצירה או מקבילותיה נראה כמה מאפיינים: ניתוק הצמח מחיבורו לאדמה, ניתוקו ממקור חיותו, איסוף הנקצר, שימוש בכלים. וצריך לברר איזה מן המאפיינים הינו המרכזי בהגדרת המלאכה שעל פיו תקבע דרך המלאכה וכן יקבעו תולדות המלאכה. בנוגע לשאלה זו מצאנו במקורות שונים שתי הגדרות נפרדות, נראה אותן ונדון האם הן משלימות או חולקות.
עקירה ממקום גידול או הפסקת חיים
הגמרא לקמן (קז, ב) דנה בדיני צידה בשבת ומתוך כך דנה במימרות של שמואל הנוגעות לנטילת חיים מבעלי חיים:
אמר שמואל: השולה דג מן הים, כיון שיבש בו כסלע – חייב וכו'... אמר מר בר המדורי אמר שמואל: הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה - חייב. מאי טעמא? אמר רבא: בר המדורי אסברא לי, לאו אמר רב ששת: האי מאן דתלש כשותא מהיזמי והיגי - מיחייב משום עוקר דבר מגידולו, הכא נמי - מיחייב משום עוקר דבר מגידולו. אמר אביי: האי מאן דתלש פיטרא מאונא דחצבא - מיחייב משום עוקר דבר מגידולו. מתיב רב אושעיא: התולש מעציץ נקוב - חייב, ושאינו נקוב - פטור. - התם לאו היינו רביתיה, הכא - היינו רביתיה.
לעניין מלאכת קוצר עולה מסוגיא זו הגדרה חשובה. התולש שהוא תולדת קוצר (רש"י עג, ב ד"ה תולש) עובר משום – עוקר דבר מגידולו. והרי לן שזוהי עיקרה של מלאכת הקצירה. ועוד ניתן ללמוד מכאן שעקירת דבר מגדולו, קצירה, שייכת אף בבעלי חיים כגון עובר בהמה, וכן במה שאינו מחובר ממש לקרקע כגון פטריות שעל ידית הדלי.
אמנם, מדברי הירושלמי (שבת ז, ב) עולה הגדרה שונה:
רבנן דקיסרין אמרין ההן דצייד כוורא וכל דבר שאתה מבדילו מחיותו חייב משום קוצר:
מכאן שהפסקת חיות היא עיקרה של מלאכת קוצר, ולאו דווקא עקירת דבר מגידולו. ממילא מובן מדוע פשוט לירושלמי שקוצר שייך גם בבעלי חיים. ואף שלכאורה גם מהבבלי למדנו שיש קוצר בבע"ח נראה לקמן שאין הדבר פשוט.
אז מה א"כ עיקרה של המלאכה, ומה נפק"מ?
רק נחדד כאמור לעיל, שבפעולה המקורית של קוצר, יש את שני המרכיבים גם יחד, ועל כן קשה להפריד. אך אם נמצא מציאות בה רק אחד מן המרכיבים קיים, אזי נוכל לדון מהו עיקרה של המלאכה. כלומר, מה הדין אם יש הפסקת חיות ללא ניתוק ממקום הגידול – כגון ריסוס? ומאידך, מה הדין אם יש ניתוק ממקום הגידול ללא הפסקת חיות – כגון עץ שכבר יבש לגמרי ואינו מצמיח, מהו לקטוף ממנו ענף?
דין עץ שיבש
כתב הרמב"ם (ח, ד):
תאנים שיבשו באיביהן וכן אילן שיבשו פירותיו בו, התולש מהן בשבת חייב אף על פי שהן כעקורין לענין טומאה.
מסתימת לשון הרמב"ם נראה שכל שיבש האילן עד כדי כך שכבר אינו מזין את העלים והפירות, עדיין נחשבים הפירות למחוברים. ואכן כך הבין המג"א בדברי הרמב"ם (שלו, ס"ק א). אמנם, דעת רש"י ותוס' ועוד ראשונים (ראה ביאור הלכה שלו, יב ד"ה חייב) סוברים שאם יבש לגמרי אזי נחשב כתלוש ולא עוברים בקצירה בתלישתם.
ומהו שורש מחלוקתם?
נכתוב עפ"י ביאור שמופיע באחרונים (דבר אברהם סימן כד). שני סוגים או שתי רמות של חיבור ישנם: א. חיבור עצמי של גוף אחד כחיבור שבין הענף לגזע וכן חיבור בין הפרי לענף שהוא גוף אחד מתפשט. ב. חיבור בין האילן לקרקע שבמהות אין הם דבר אחד אלא הם דברים שונים אך ע"י המים בקרקע נאחזים השורשים בקרקע.
ואם כן אפשר להתבונן על המקרה שיבשו הפירות דרך שני הסוגים הנ"ל. אם נתבונן בחיבור הראשון אזי אין זה משנה אם הפירות יבשו או לא, שכן עדיין יש חיבור של גוף אחד, ועל כן תלישת הפרי אסורה מדאורייתא משום קוצר. אך במבט של החיבור השני, אזי הקשר בין האילן כולו לקרקע, תלוי ביניקה, ואם היא פסקה, אפילו מהפירות אזי יש ניתוק בין האילן או הפרי לקרקע ועל כן יחשב כבר כתלוש.
דין בעלי חיים
כפי שהזכרנו, ישנו דיון נוסף המצוי ביחס למלאכת קוצר נודע בשאלה האם שייכת מלאכה זו במה שאינו גדל בקרקע. שכן על אף שודאי ומלאכת הקצירה היא בקרקע, אם נאמר שעיקרה של המלאכה הוא הפסקת מקור החיות, אזי מדוע לא נשליך זאת גם לעצירת מקור חיותם של בעלי חיים?
כתב הרמב"ם בדין קוצר (שבת ח, ג): "וכל העוקר דבר מגידוליו חייב משום קוצר", לעומת זאת בנוגע למעמר ודש כתב: "ואין עמור אלא בגדולי קרקע" (שם, ה), "וכן ואין דישה אלא בגדולי קרקע"(שם, ז).
מעצם סתימת הרמב"ם בקוצר מול מעמר ודש הסיק המנ"ח (מוסך השבת, קצירה) ששיטת הרמב"ם היא שיש קוצר אף במה שאינו מגידולי קרקע. ואף נראה שכך הם פשטי הגמרא הן בבלי והן ירושלמי הנ"ל.
אך דעת הרבה מרבותינו הראשונים שאין הדבר כן. נעיין בדברי הרשב"א בסוגיא (קז, ב):
הא דאמרינן במושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה דחייב משום עוקר דבר מגדולו. הקשה הרמב"ן ז"ל דהא תולש כנף מן העוף וכן גוזז כשהן חיין לא מחייבינן תרתי חדא משום עוקר דבר מגדולו וחדא משום תולש או גוזז, וכן הנוטל שערו ושפמו וצפרניו, דאלמא ליכא משום עוקר דבר מגדולו אלא בגדולי קרקע לפי שהוא תולדת קוצר ואין קצירה אלא בגידולי קרקע כמו שאין דישה אלא בגדולי קרקע, והכי נמי משמע בבכורות (כ"ה א') גבי תולש צמר מבכור דתולש לאו היינו גוזז וכנגדו ביום טוב מותר דלית ביה משום עוקר דבר מגדולו, ולפיכך פירש הוא ז"ל דדלדל את העובר משום נוטל נשמה הוא חייב והכי קאמר אף על גב דהאי עובר לית ליה בדידיה נשמה כיון דגידולו תלוי בנשמת אמו העוקרו חייב משום נוטל נשמתו ממנו, דלאו מי אמר רב ששת בגדולי קרקע דמאן דתליש כשותא מהיזמי שיניקתו תלויה בהיזמי כדאמרינן בעירובין בפרק בכל מערבין (כ"ח ב') דקטלין ליה להיזמתא ויבשה כשותא ומיחייב משום עוקר דבר מגדולו [דהוא תולדה דקוצר הכי נמי בבעלי חיים מיחייב משום עוקר דבר מגדולו] דהוא משום נטילת נשמה דומיא דחובל שהוא משום נטילת נשמה מאבר אחד, וסירכא דלישנא נקט, וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק אחד עשר מהלכותיו, ומה שאמרו בירושלמי בפרק כלל גדול רבנן דקסרין אמרין ההיך דצד נונא וכל דבר שהוא מבדילו מחיותו חייב משום קוצר לא אתי כשיטתא דגמ' דין.
תמצית דבריהם, אמנם הגמרא עצמה משתמשת באותו ביטוי הן לבע"ח והן לצומח, אך קשה מדוע במקומות אחרים ששייך להזכיר איסור קוצר בבע"ח לא כתבו שחייב כן? ועוד, שמסברא נראה, שקצירה היא כפעולת הדישה – פעולות הנוגעות לגידולי קרקע, וכשם שאין דישה אלא בגידולי קרקע ה"ה בקצירה. על כן נראה שביאור הגמרא הוא שהדימוי בין בע"ח לצומח בביטוי 'עוקר דבר מגידולו' אינו מלמד על דמיון ביסוד המלאכה אלא על כך שאע"פ שיש שלב ביניים בכל זאת חייב. הסבר הדבר - עקירת כשות מההיזמי, אינה עקירה ממש ממקור היניקה שהיא הקרקע, ואעפ"כ נחשב לקוצר, מכאן נלמד שאע"פ שעיקר חיות העובר היא מאמו, אעפ"כ עקירתו נחשבת גם כן להפסקת חיים ועל יתחייב משום נטילת נשמה.
ובדרך זו שאין קצירה במה שאינו מגידולי קרקע נקטו עוד ראשונים ואחרונים (ראה דבר אברהם סימן כד, תחילת ענף ה, אות יח). ויש להעיר שאף בנוגע לרמב"ם עצמו יש דעות חלוקות האם סובר כמ"ש מנ"ח שיש קצירה במה שאינו ג"ק או לא.
ביאור בדברי רמב"ם ורש"י
לביאור כאן נלך עם דעת המנ"ח ברמב"ם הסובר שיש קוצר בבע"ח. ואף על הוצאת דג יהיה חייב משום קוצר, ומה שלא כתב כן, הוא משום שבכמה מקומות שחייב שתים לא כתב אלא התרכז במלאכה המסוימת עליה מדבר. אך לפי הביאור לעיל, שהעיקר בקצירה הוא עקירה ממקום הגידול מדוע חייב על קוצר בבעלי חיים?
ואולי הרמב"ם סובר שהעיקר הוא מקום הגידול הטבעי כמו שכתוב בבבלי, וכל בע"ח חי בסביבת גידול טבעית. ועל פי הסברא לעיל שהחיבור המהותי הוא חיבור של גוף אחד, ואף חיבור של עובר לאמו כך הוא. על כן אף ביבש האילן חייב משום קוצר. ואף הירושלמי לא חולק על הדין הנקודתי עצמו אלא על הגדרת המלאכה.
ולדעת רש"י לעיל, שהעיקר בקוצר הוא היניקה, מה הדין בנוגע לבע"ח? בתחילה חשבתי שסובר שאין קוצר בבע"ח, שכן הירושלמי כתב במפורש שהוצאת דג היא קוצר ואילו בבבלי כתוב שהוצאת דג עד שיבש חייב ופירש רש"י משום נטילת נשמה. ואם כן, נראה שלא קיבל את דברי הירושלמי, ואף ראיתי שיש שכתבו שהסבר זה אפשרי. אך יותר נראה וכפי שכתבו אחרונים שרש"י סובר שיש קוצר בבע"ח. שכן כתב בנוגע לנאמר בגמרא (צה, א) שהחולב חייב משום מפרק (שם ד"ה מפרק):
מפרק - כמו מפרק משאוי, שפורק אוכל ממקום שנתכסה בו, והוי תולדת דש, ואית דאמרי תולדה דקוצר - ולא היא, דלאו מחובר הוא, אלא פקיד ועקיר, וקאי בעטיני הדד כתבואה בקשיה, ולשון מפרק נמי לא שייך למימר, אלא לשון תולש.
והרי התייחס לקוצר ולא אמר בפשטות שאינו שייך בבע"ח, אלא נימק בדחייה אחרת. וא"כ נראה שיש לשיטתו קורצ בבע"ח, כמ
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
מידות הראי"ה מידת הברית: מוסר טבעי ומושכל
ברית א'
השיעור עוסק במושג הברית כהטבעה מוסרית פנימית ובלתי תלויה, המהווה את טבעו הבסיסי והישר של האדם. בהמשך מוסבר כיצד פגם הברית מערער את הטבעיות הזו, ומדוע תיקונו דורש מעבר לעבודת ה' תבונית ומאומצת הנובעת מתוך שכל ותשובה מאהבה.
וירא מהכנסת אורחים ועד בירור הייעוד
שיחת מוצ"ש פרשת וירא
השיעור עוסק בגדריה ומשמעותה של מצוות הכנסת אורחים ככוח של קירוב וחסד, תוך השוואה בין מקורות שונים והעמקה בדמותו של אברהם אבינו. בהמשך נבחנים הניסיונות וההיפרדויות בחיי אברהם כמסע של בירור רוחני, המחדד את ייחודו ומעלתו של עם ישראל.
שם משמואל על הפרשה ההבדל בין יצחק לאברהם
שם משמואל על הפרשה - וירא - חלק א'
תפקיד של כל אחד מהמלאכים שבאו אל אברהם. לידת יצחק, שהוא מידת הגבורה, לאברהם, שהוא מידת החסד, בהתאם לציווי ה' לאברהם על מצוות מילה. כשצדיק נמצא בעיר הוא מושך אליו קדושה שמביאה שפע ודוחה את החושך.
שיעורים בספר יהושע הטבע והנס בארץ ישראל
יהושע פרק ג'
למה חשוב לומר שתהליך מעבר הירדן מתחיל בבוקר? מהי חשיבותו של ארון הברית באירוע מעבר הירדן? כיצד נכנסו כל עם ישראל יחד בין שני בדי ארון הברית, ואיך זה מסתדר עם דברי יהושוע שאמר לעם להתרחק מארון הברית?
מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.
וירא הכנסת אורחים בפרשה ובהפטרה ובשורת הולדת בן באורח ניסי - פרשת 'וירא'
אברהם אבינו והאישה השונמית מכניסי אורחים, ושניהם מתבשרים בהולדת בן, אשר אינם יודעים מה יעלה בגורלו. שרה והשונמית גבורת האימהות.
רביבים לימוד גמרא ועיון לנשים
חובה לנשים להרחיב ולהעמיק בלימוד התורה וההלכה, תוך הבנת ההיגיון הפנימי שבתורה, כפי שעולה מהתלמוד ומפרשיו | בכלל זה חובה ללמוד באופן כללי גם את המצוות שאינן נוגעות למעשה | פסקו הראשונים שאין ללמד את הבת תורה, שמא מתוך לימודה תורֶה היתר בדברים אסורים | אולם אישה שרוצה ללמוד מעצמה, רשאית ללמוד תנ"ך ותורה שבעל פה בעיון, ויש לה שכר על כך | בכל הדורות היו נשים שלמדו תורה והגיעו בה לרמה גבוהה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת וירא תשפז
בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא – הוּא שֶׁנָּתַן לוֹ עֵצָה עַל הַמִּילָה . איך שאל אברהם אע"ה עצה אם לקיים ציווי המקום. וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים - אצל אברהם המלאכים נדמו כאנשים, גם אצל לוט נדמו כאנשים דכתיב וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ. והכתוב קראם מלאכים מה הטעם לשינוי לשון הכתוב. בְּיוֹם הַמִּשְׁתֶּה הֵבִיאוּ הַשָּׂרוֹת בְּנֵיהֶן עִמָּהֶן וְהֵנִיקָה אוֹתָם שרה. קשה איך היתה מותרת להניק את התינוקות של הגויים. ונפסק בשו"ע ישראלית לא תניק לבן עובד כוכבים אפילו בשכר.
וירא פרשת וירא – שותפים עם השם
איך ייתכן שהקב"ה בורא העולם אומר שאינו יכול להפוך את סדום מבלי לגלות זאת תחילה לאברהם אבינו? מה ההגיון?
