ישיבה בית המדרש
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- שבת ומועדים
- שבת
- שיעורים במסכת שבת
מה בניין היה במשכן. שהיו נותנין קרשים על גבי אדנים.
אך כאשר אנו רואים את מכלול הגמרות רואים שהדבר רחב יותר, נתבונן בחלק מן בדינים שונים.
א. גבשושית וגומא
אומרת הגמרא (עג, ב):
אמר רב ששת: היתה לו גבשושית ונטלה: בבית - חייב משום בונה, בשדה - חייב משום חורש. אמר רבא: היתה לו גומא וטממה: בבית - חייב משום בונה, בשדה - משום חורש.
מכאן דוגמא מובהקת לעקרון שהבאנו בפתיחה, אותו מעשה בדיוק - הסרת גבשושית או סתימת גומא - אך המיקום של עשיית המעשה, משנה את המשמעות (הפעולה) ממלאכת חורש למלאכת בונה.
ויש לעיין כאן מדוע שייכת בנייה בסתם סתימת גומא או השטחת הגבשושית, הרי אין הדבר נוגע כלל בגוף הבית? ובעיון ראשוני נראה לומר שהסיבה היא שבונה הוא כל יצירת מבנה או תיקונו, ועל כן שכלול הבית באופנים הנ"ל אסור מדאורייתא.
ב. מיטת טרסיים, יתד במעדר
גמרא נוספת דנה במנורה המורכבת מחלקים מתפרקים ומתחברים ובמיטה של טרסיים (מז, א), לפי רש"י (ד"ה טרסיים) זו מיטה של בעלי מלאכה שונים ההולכים עם סחורתם מעיר לעיר ונושאים עמהם מטות של פרקים. ובגמ' מובאת מחלוקת האם מותר לבנות מיטה זו בשבת. יש המתירים ויש המחייבים חטאת! רש"י סובר שחיוב החטאת הוא משום מכה בפטיש, משום שלדעתו אין בנין בכלים בשום צורה. אך לפי התוס' (קב, ב ד"ה האי מאן) ועוד ראשונים חיוב החטאת הוא משום מלאכת בונה.
מח' אמוראים נוספת בעניין בניין בכלים מופיעה בדין תקיעת ידית בראש מעדר (קב, ב) לפי רב החיוב הוא משום בונה ואילו לפי שמואל החיוב הוא משום מכה בפטיש.
ג. בונה באדם
עניין נוסף בדין בונה לומדים מהמשנה האומרת שאסור לאשה לגדול או לפקוס בשבת, ונחלקו התנאים רבי אליעזר אומר שהוא מדין תורה ואילו חכמים אומרים שהוא מדרבנן. במקור האיסור מבואר למסקנה בגמרא שהוא משום בונה. וכך לשון הגמרא (צה, א):
גודלת ופוקסת - משום בונה. - וכי דרך בנין בכך? - אין, כדדרש רבי שמעון בן מנסיא: ויבן ה' אלהים את הצלע מלמד שקילעה הקדוש ברוך הוא לחוה והביאה אצל אדם, שכן בכרכי הים קורין לקלעיתא בניתא.
והדבר דורש עיון שהרי מה בין קליעת צמה לבנין? ועוד נוסיף על זה קושי ממה שהגמ' מלמדת שהמפיס מורסא בשבת חייב. וביאר רש"י (כתובות ו, ב) שהוא דאורייתא מכך שמצאנו בונה באדם, ממש"כ 'ויבן את הצלע'.
ד. בונה באוכלים
המקור המפתיע ביותר בדין בונה נוגע לעשיית גבינה בשבת. אומרת הגמ' (צה, א):
תנו רבנן: החולב והמחבץ והמגבן כגרוגרת, המכבד, והמרבץ, והרודה חלות דבש, שגג בשבת - חייב חטאת, הזיד ביום טוב - לוקה ארבעים, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות... מגבן חייב משום בונה..
ותימה גדולה היא מה שייך בניין באוכלים? מה דמיון יש בין בניית משכן ליצירת גבינה?!
שיטת רש"י
הזכרנו למעלה את סוגיית בניין בכלים, ויש להעמיק בה יותר, וממנה להבין את סוגית בונה בשבת. נחלקו התנאים האם יש בנין בכלים או לא. כך אומרת הגמרא בביצה (כב, ב):
ואין זוקפין את המנורה. מאי קא עביד? אמר רב חיננא בר ביסנא: הכא במנורה של חליות עסקינן, דמחזי כבונה. דבית שמאי סברי: יש בנין בכלים, ובית הלל סברי: אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים.
ופשוט שהלכה כבית הלל שאין בנין בכלים, אך בפרטי הדינים בזה נחלקו הראשונים. רש"י מבין את פסיקת בית הלל באופן גורף שהמושג בניין לא שייך בכלים. ואילו תוס' מבאר בכוונת בית הלל שאין בנין חלקי בכלים, אך תיקון כלי בצורה של 'חיזוק ואומנות' כלשונו, אכן נחשב לבניין. או לחילופין אם עושה את כל הכלי מיסודו יש בזה בניין.
כאמור, דעת רש"י שדברי בית הלל נאמרו ללא סייג, וכך כתב בביצה (כב, א ד"ה אין תורת):
ואינו חייב אלא אם כן עשה בו מלאכה, כגון ממחק או מחתך או אורג או תופר שהן אבות מלאכות לעצמם, אבל חזרת חליות, שאין בה אלא משום בנין - אין בונה אלא בבתים ואהלים.
כלומר יש שייכות למושג בנין בכלים, אין הדבר מופרך להשתמש בביטוי בניין ביחס לכלים, אך באופן מהותי המושג בנין בצורתו המקורית שייך רק בבתים ואהלים. כלים רק דומים לבתים בצורת הפעולה ולפעמים אף בחזות החיצונית של מבנה. אך באמת בנין אינו אלא בבתים ואהלים. ושמא דעתו של רש"י משום שכך למדנו מהמשכן, ואף הגמרות המביאות דוגמאות לבנין עוסקות במבנים שמחוברים לקרקע ולא בכלים. ושמא לכן נקט רש"י בגירסת הגמרא 'אין תורת בנין בכלים' ולא אין בנין בכלים.
אך אם כן מה יעשה רש"י עם דברי רב ביחס לתקיעת היתד במעדר, ועם דין המגבן שחייבוהו משום בונה?
ואפשר לתרץ עפ"י דברי רב האי גאון המובא ברשב"א (קב, ב ד"ה האי):
ורבינו האיי גאון ז"ל כתב רב אמר משום בונה ואף על גב דכלי הוא קסבר רב יש בנין בכלים, ולפי זה הא דתנן התם בית הלל מתירין, כלומר לזקוף את המנורה, ומפרשינן בגמרא דביש בנין בכלים או אין בנין בכלים פליגי, לית ליה לרב הכין אלא קסבר דאפילו בית הלל סבירא להו יש בנין בכלים והא דשרו זקיפת המנורה היינו משום דלא מיחזי להו זקיפתה בלחוד כבנין כיון שלא נתפרקה כלל, והכין נמי סבירא ליה לרבי יוחנן במה שאסר לטלטל את המנורה בשבת, והיינו נמי דקאמר התם בפרק קמא דביצה גבי מתניתין דתריסין מוחלפת השיטה, אבל אנן דקיימא לן אין בנין בכלים מפרשינן טעמא דבית הלל משום דאין בנין בכלים.
כלומר הדעות באמוראים האומרות שיש בנין בכלים אינם סוברים דבית הלל מתירים בנין בכלים. ואכן רש"י מכריע כאן שהלכה כשמואל כנגד רב, אע"פ שהכללים הם שהלכתא כרב באיסורי. ומבאר הגר"א (שיד, א) שישנן בסוגיא כאן ג' מחלוקות בין רב לשמואל (מסתת, עושה נקב בלול, תוקע יתד במעדר), בכולן רב מחייב משום בונה ושמואל מחייב משום מב"פ, ומשמע שהן שוות והיה סגי בהבאת רק אחת מהן אלא שיש צריכותא בכל אחת. ובהמשך מהלך הגמ', רבי יוחנן פוסק שהמסתת חייב משום מכה בפטיש וכשמואל. והכלל הוא שרב ורבי יוחנן – הלכה כרבי יוחנן. ועל כן ההכרעה היא כשמואל אף במעדר ובנקב בלול שאין בנין בכלים כלל.
ובדבר המגבן יתכן וסובר כריטב"א שכתב שלמסקנת הגמרא אין במגבן משום בונה (קב, ב. ועיי"ש שהדברים לפי גירסתו בגמ', שאינה כגירסא שלפנינו), או שמגבן הוא בונה מדרבנן, והסבר הגמרא הוא שחכמים חולקים על רבי אליעזר וסוברים שהכל הוא דרבנן, לא רק מחבץ ורודה אלא גם חולב, מחבץ ומגבן. ועוד אפשר להביא את דברי המאירי (צה, א ד"ה והחולב):
והמגבן חייב משום בונה ואף על פי שאמרו אין בנין בכלים יש בנין באוכלים:
אם כן יוצא לפי רש"י שבונה הוא דווקא בעשיית מבנה בקרקע ושאר מלאכות המסתעפות מכך, כחיזוק הבנין וחיבור אליו. אך בכלים ואוכלים לא שייך בונה (אא"כ כמאירי הנ"ל). לעומת זאת, בגוף שייך בונה וכפי שכתב רש"י במפורש לגבי המפיס מורסא בשבת (כתובות ו, ב) וה"ה ממילא על הנידון הבא של 'גודלת ופוקסת'. ובזה יש לומר שכיון שיש גילוי מילתא של התורה שקוראת לתיקון בגוף האדם בניין, הרי זה נחשב לבניין.
שאר ראשונים
מדברי הראשונים אחרים נראה שאכן יש בניין בכלים, וכן מפורש בדברי התוס' (עד, ב ד"ה חביתא):
פי' רש"י דמשום בונה לא מיחייב דאין בנין בכלים ואין נראה דדוקא במחזיר מטה ומנורה של חוליות אמרי' דאין בנין בכלים אבל כשעושה לגמרי כל הכלי מיחייב משום בונה דאמרינן בריש הבונה (קב, ב) האי מאן דעייל שופתא בקופינא דמרא חייב משום בונה וכו'.
וכך כתבו גם הרשב"א והריטב"א שיצירת כלי יש מאין הוא ודאי בונה גמור, ובזה מבואר בפשטות דברי רב על קופינא דמרא, ועל מטה של חוליות ושאר הסוגיות שמשמע מהן שיש חיוב של בונה בכלים.
ונצטרך לדון מהי הגדרת המלאכה לפי שיטתם. ולפי הנראה מהאחרונים אולי אפשר לומר שלשיטתם בונה הוא מלאכת נתינת צורה ומהות לדבר מסוים, והדבר יהיה נכון הן בבתים והן בכלים חדשים שקבלו צורה. וכך מבארים האחרונים, נביא את דברי החיי אדם (כלל לט, סעיף א):
אפילו בדבר מאכל שייך בנין, כגון המגבן גבינה וכיוצא בו. ולאו דוקא גבינה, אלא אפילו המדבק פירות ומכוין לעשותם בעל תמונה, ארוך או מרובע, חייב משום בונה.
וכן משמע בדברי הפני יהושע (צה, א ד"ה הרודה):
דנ"ל ברור דהא דאמרינן הכא בשמעתין המגבן חייב משום בונה היינו דוקא דמגבן כדי ליבשם ולהצניען לזמן מרובה או למוכרן דבכה"ג צריך לעשותן ולתקנן כעין בנין כדי שיתקיים ולא יתפרק אבל במגבן כדי לאכלה לאלתר באותו היום נראה דלא דמי לבנין כלל.
כלומר, בונה מקורי הוא עשיית צורה, ולא סתם חיבור של חלקים שבזה יהיה נחשב למלאכה אחרת – לש, תופר או מלאכה אחרת. ואם זו ההגדרה אזי הדבר נכון לא רק במבנים אלא גם בכלים ואוכלים. אך בכלים צריך שיהיה הבנין חדש, שאם הצורה כבר היתה קיימת ורק מוסיפים עליה או מרכיבים אותה מחדש אין בזה נתינת צורה חדשה ויהיה מכה בפטיש או מלאכה אחרת.
שיטת הרמב"ם
בשיטת הרמב"ם דנו רבים. במקום אחד כתב (שבת ז, ו):
ואם גבנו ועשהו גבינה חייב משום בונה, שכל המקבץ חלק אל חלק ודבק הכל עד שיעשו גוף אחד הרי זה דומה לבנין.
במקום שני כתב (י, יג):
העושה אהל קבוע הרי זה תולדת בונה וחייב, וכן העושה כלי אדמה כגון תנור וחבית קודם שישרפו הרי זה תולדת בונה וחייב, וכן המגבן את הגבינה הרי זה תולדת בונה, ואינו חייב עד שיגבן כגרוגרת, המכניס יד הקרדום בתוך העין שלו הרי זה תולדת בונה וכן כל כיוצא בו, וכן התוקע עץ בעץ בין שתקע במסמר בין שתקע בעץ עצמו עד שנתאחד הרי זה תולדת בונה וחייב.
ויש לעיין בדבריו מהו גדר בונה המקורי? הרי בכל הדוגמאות הנ"ל רק חייב משום תולדה? והרי בהלכה יב כתב:
הבונה כל שהוא חייב, המשוה פני הקרקע בבית כגון שהשפיל תל או מילא גיא הרי זה בונה וחייב וכו'.
וודאי שיש בכל הנ"ל, ובפרט באוהל יותר מבנין כל שהוא?
האבן האזל (י, יז) מאריך הרבה בקושיות וביאורים בשיטת הרמב"ם ומעלה בסוף את העקרון הבא:
דעיקר אב מלאכה דבונה הוא בונה בנין שע"כ יש בו שני הענינים א' שהוא עושה אוהל קבוע, ב' שהוא מקבץ חלק אל חלק, ונמצא דעושה אוהל קבוע באמת אינו אלא תולדה דהיינו שהוא דומה לאב במקצתו, דהיינו עשיית האוהל קבוע וכן המגבן את הגבינה הוא ג"כ תולדה דבונה היינו בתולדה השנית שהוא מקבץ חלק אל חלק כמש"כ הרמב"ם בפ"ז הנ"ל.
אך אם כן קשה על הלכה יב הנ"ל של משוה פני קרקע, שאין בו לא משום קיבוץ חלקים ולא משום יצירת מבנה. ועל כך עונה, שכאשר כבר קיימת מציאות שלימה של בניין הכולל את שני המרכיבים אזי כל תוספת תיקון בו נחשבת היא למלאכת בונה.
ולפי הסברו זה מבאר שדין 'אין בנין בכלים' שייך רק באחד מהמרכיבים והוא עשיית אוהל. ולכן אם לוקח גזע עץ וחוקק בו בכדי לעשותו אוהל אין בזה גדר בנין. אך חיבור של חלקים זה לזה אפילו בכלים יהיה גדר של בנין:
ועכשיו מיושב שפיר גדר דין אין בנין בכלים, דהא דאמרינן אין בנין בכלים היינו בתולדה הראשונה דהוא עשיית האוהל זה אינו אלא דוקא ע"ג קרקע אבל בכלים לא הוי בנין ולא הוי מלאכת אוהל ובנין כלל, וא"כ אם לוקח חתיכת עץ ועושה ממנה כלי ע"י שחקק בה קב אין בו דין בונה דאין בזה גדר בנין משום עשיית אוהל אבל התולדה השניה שמקבץ חלק אל חלק עד שנעשה גוף אחד דשייכא נמי במגבן פשיטא דאין נ"מ בזה בין ע"ג קרקע בין בכלים דלא גרע ממגבן, ולכן שפיר פסק הרמב"ם שהתוקע עץ בעץ עד שנתאחד ה"ז תולדת בונה, וכן ניחא שפיר גם מה שפסק הרמב"ם דוקא בעושה כלי אדמה כגון תנור וחבית דשם הוי בונה אבל בעושה כלי עץ שחקק קב בבקעת ועשהו כלי אינו חייב דדוקא בכלי אדמה שמדבק הרגבים כמו שפי' רש"י על הא דחייב ז' חטאות, ואם עשה כלי עץ ג"כ מעצים נפרדים כבר כתב אח"כ שהתוקע עץ בעץ ה"ז תולדת בונה משום דגדר מלאכת בנין בזה שמקבץ חלקים נפרדים ועושה גוף אחד שייך גם בכלים אבל גדר בנין בזה שעושה אוהל לא שייך בכלים ובזה אמרי' אין בנין בכלים.
^ 1.
אין להצמד דווקא לשמות אלו של מעשה ופעולה, ייתכן גם לומר הפוך, אך העיקר הוא להבחין בין ה'גוף' של העשייה לבין הנשמה' של העשייה.
אין להצמד דווקא לשמות אלו של מעשה ופעולה, ייתכן גם לומר הפוך, אך העיקר הוא להבחין בין ה'גוף' של העשייה לבין הנשמה' של העשייה.
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר

פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.

תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה
השיעור עוסק בשאלת חיוב נשים בהבדלה ובאפשרות שלהן להבדיל בעצמן, תוך סקירת מחלוקות הראשונים והפוסקים הספרדים והאשכנזים. בהמשך נידונים הגדרים ההלכתיים של "חמר מדינה" והתנאים שבהם ניתן להשתמש במשקאות חלופיים ליין עבור הבדלה.

מאמר שלישי מדרגת החסיד וחיבורו לאלוקות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק בהגדרת דמות ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, כמי שחי את הנוכחות האלוקית בכל תנועה ואיבר בגופו. בהמשך לכך, נבחנים האופנים שבהם האדם מבטא קרבה זו הלכה למעשה – החל מכבוד השכינה, דרך מצוות כציצית ותפילין, ועד להרבות בברכות ובשבחים.

לנתיבות ישראל יסודות האמונה ואהבת ישראל שלמה
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (א)
השיעור עוסק בחשיבות קבלת עול מלכות שמיים ולימוד התורה כבסיס לתיקון רוחני שמתחיל מתוכנו. מתוך כך מודגשת החובה לאהוב כל אדם מישראל ללא תנאי, מתוך הכרה בנשמתו הפנימית ובאחדות האומה.

מידות הראי"ה מידת הברית: מוסר טבעי ומושכל
ברית א'
השיעור עוסק במושג הברית כהטבעה מוסרית פנימית ובלתי תלויה, המהווה את טבעו הבסיסי והישר של האדם. בהמשך מוסבר כיצד פגם הברית מערער את הטבעיות הזו, ומדוע תיקונו דורש מעבר לעבודת ה' תבונית ומאומצת הנובעת מתוך שכל ותשובה מאהבה.

וירא מהכנסת אורחים ועד בירור הייעוד
שיחת מוצ"ש פרשת וירא
השיעור עוסק בגדריה ומשמעותה של מצוות הכנסת אורחים ככוח של קירוב וחסד, תוך השוואה בין מקורות שונים והעמקה בדמותו של אברהם אבינו. בהמשך נבחנים הניסיונות וההיפרדויות בחיי אברהם כמסע של בירור רוחני, המחדד את ייחודו ומעלתו של עם ישראל.

שם משמואל על הפרשה ההבדל בין יצחק לאברהם
שם משמואל על הפרשה - וירא - חלק א'
תפקיד של כל אחד מהמלאכים שבאו אל אברהם. לידת יצחק, שהוא מידת הגבורה, לאברהם, שהוא מידת החסד, בהתאם לציווי ה' לאברהם על מצוות מילה. כשצדיק נמצא בעיר הוא מושך אליו קדושה שמביאה שפע ודוחה את החושך.

שיעורים בספר יהושע הטבע והנס בארץ ישראל
יהושע פרק ג'
למה חשוב לומר שתהליך מעבר הירדן מתחיל בבוקר? מהי חשיבותו של ארון הברית באירוע מעבר הירדן? כיצד נכנסו כל עם ישראל יחד בין שני בדי ארון הברית, ואיך זה מסתדר עם דברי יהושוע שאמר לעם להתרחק מארון הברית?

אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עלייה רוחנית וסדר תיקון המידות
טהרת הנפש והמידות ח - י
השיעור עוסק בהדרכתו של הרב קוק לגבי המדרג הראוי בעבודת האדם, שבו לעיתים התעלות הדעת והשאיפה הרוחנית קודמות לתיקון המעשים והמידות בפועל. מודגש כי כאשר אדם נתקל במחסומים מעשיים או פסיכולוגיים, עליו להמשיך ולהתעלות בתחומים הרוחניים שבהם כוחו יפה, ומתוך כך יושפע ויתוקן גם עולמו המעשי והמוסרי.

מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.

מאמר שלישי השראת השכינה והחיבור למלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במושג השכינה ובגילויה לעם ישראל גם בזמן הגלות, תוך עיון במקורות חז"ל ובספר הכוזרי. בהמשך נידונה מדרגתו של החסיד המתבונן בהנהגה האלוקית, ומובאת המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן סביב מציאותם וראייתם של מלאכים.

יסודות הש"ס מבוא עיוני לסוגיות השבת אבידה
השיעור עוסק בהבחנה היסודית בין חיובי מצוות (כגון מצוות עשה של השבת אבידה) לבין הגדרות משפטיות-ממוניות של דינים, בעלות ושמירה בדיני ממונות. עקרונות אלו משמשים כמבוא עיוני לפרק "אלו מציאות", תוך הדגמת יישומם בסוגיות מפתח כגון חיוב שומר אבידה, מכירת אבידה, ייאוש ושכר שכיר.













