ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא מציעא
המשנה (כה, ב) מלמדת שאדם שמצא חפץ בכותל ישן יכול ליטלו לעצמו. הדין כאן ברור, אך חסרים פרטים במקרה ובטעם.
מיהו המוצא? אם כן, היתכן שסתם אדם יכול לקחת מחפצים הנמצאים אצל פלוני אחר? ועוד יש לברר – האם בחפץ הזה יש סימנים או לא? בשלמא הרי אלו שלו אם אין סימנים, אך אם יש סימנים אמאי מותר ליטול? ובכל מקרה יש לברר מאיזה טעם זוכה המוצא.
ואכן, הגמרא עומדת על שאלות אלו ומבררת שהמוצא לוקח לעצמו ואין בעל הכותל מעכבו משום שהמוצא טוען שאמוריים הטמינו זאת בקיר. וההוכחה לכך היא שהחפץ היה חלוד ביותר, משמע שהנחתו היתה כבר זמן רב.
ועולה השאלה – האם דיברו דווקא על אמוריים או שמא זו דוגמא לחפץ שהיה מונח רב לפני בא בעל הבית?
הגמרא מבארת שהמוצא בכותל ישן הרי אלו שלו משום שיש לו טענה שהחפץ ודאי לא שייך לבעל הכותל אלא לאמוריים שקדמו לו.
וביחס לתשובה זו עיין ביאור הגר"א (רס ס"ק ח), שהוא לאו דווקא. שכן הגמרא אומרת יכול לומר. אלא ה"ה אם ישראל שלא ידוע מי בנה בעבר, לדוגמא קנה דירה אחרי הרבה ידיים, ומצא ברעפים שבגג איזשהו חפץ חלוד.
קניין חצר
שאלה נוספת עולה ע"י כל הראשונים בסוגיא, ולצורך הבנתה נתבונן במושג קניין חצר.
אומרת המשנה בפרק ראשון (יא, א):
ראה אותן רצין אחר מציאה, אחר צבי שבור, אחר גוזלות שלא פרחו, ואמר: זכתה לי שדי - זכתה לו. היה צבי רץ כדרכו, או שהיו גוזלות מפריחין, ואמר זכתה לי שדי - לא אמר כלום.
גמרא. אמר רב יהודה אמר שמואל: והוא שעומד בצד שדהו. - ותקני ליה שדהו, דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו! - הני מילי בחצר המשתמרת, אבל חצר שאינה משתמרת, אי עומד בצד שדהו - אין, אי לא - לא.
גמרא. אמר רב יהודה אמר שמואל: והוא שעומד בצד שדהו. - ותקני ליה שדהו, דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו! - הני מילי בחצר המשתמרת, אבל חצר שאינה משתמרת, אי עומד בצד שדהו - אין, אי לא - לא.
ופוסק הרמב"ם (זכיה ומתנה ד, ח) וכן פסק שו"ע (חו"מ רמג, כ):
זכין לקטן אפילו בן יום אחד, ולגדול בין בפניו בין שלא בפניו, וחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אף על פי שאינו עומד שם כיון שהגיע המתנה לחצירו כאילו זכה בה אחר. במה דברים אמורים בחצר המשתמרת אבל בחצר שאינה משתמרת כגון שדהו וחורבתו עד שיהיה עומד בצדה ויאמר זכתה לי שדי, וכן ארבע אמות של אדם שהוא עומד בצדן קונין לו בסימטא או בצדי רשות הרבים או בחצר שאין לה בעלים, אבל ברשות הרבים או בשדה חבירו אינו זוכה עד שיגיע מתנה לידו, וקטנה תזכה לה חצרה וארבע אמות שלה, אבל הקטן אינו זוכה עד שתגיע מתנה לידו או עד שיזכה לו אחר.
במקור הדין של קניין חצר חוקרת הגמרא (י, ב):
ואמר ריש לקיש משום אבא כהן ברדלא: קטנה אין לה חצר, ואין לה ארבע אמות. ורבי יוחנן משום רבי ינאי אמר: יש לה חצר ויש לה ארבע אמות. במאי קמיפלגי? מר סבר: חצר משום ידה איתרבאי, כי היכי דאית לה יד - חצר נמי אית לה. ומר סבר: חצר משום שליחות איתרבאי, וכי היכי דשליחות לית לה - חצר נמי לית לה. - מי איכא מאן דאמר חצר משום שליחות איתרבאי? והתניא: בידו - אין לי אלא ידו, גגו חצירו וקרפיפו מנין? תלמוד לומר המצא תמצא - מכל מקום. ואי סלקא דעתך חצר משום שליחות איתרבאי אם כן מצינו שליח לדבר עבירה, וקיימא לן: אין שליח לדבר עבירה! - אמר רבינא: היכא אמרינן דאין שליח לדבר עבירה - היכא דשליח בר חיובא הוא, אבל בחצר דלאו בר חיובא הוא - מיחייב שולחו.
פירוש – רשותו של האדם היא כעין הרחבה של שליטתו, מעין זרוע ארוכה, ולכן מהווה אפשרות של הכנסה לבעלות. על יסוד עקרון זה מבררת הגמרא האם קניין חצר שייך בקטן או בקטנה. שם דנים לגבי אדם המגרש ילדה קטנה, ושואלים האם יכול הוא לגרשה ע"י קניין חצר או קניין ד' אמות שהוא הרחבה של קניין חצר.
בשאלה זו נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש, וכפי שהבאנו מהגמרא. בכדי לענות על כך הגמרא חוקרת מה הוא בית האב של קניין חצר? האם החצר היא יד של האדם או שליח של האדם. ויש נפק"מ מהיכן למדים. ולמסקנה אומרת הגמרא שבאמת חצר היא מדין שליח ולכן לקטן אין חצר. אך לקטנה יש קניין חצר, וזאת משום שגט היא יכולה לקנות בחצר משום ריבוי מפורש בפסוק (ונתן בידה – מ"מ) וכיון שיש בגיטין יש גם בממונות.
קניין חצר באבידה
נשוב לסוגייתנו. שואלים כל הראשונים, את שאלת התוס' (כו, א ד"ה דשתיך):
וא"ת וליקני ליה חצירו לבעל הגל או לבעל הכותל?
דהיינו, מדוע אמרו חכמים שהחפץ שבגל הוא של המוצא והרי צריך להיקנות לבעל הכותל מדין קניין חצר?! בשאלה זו רבו התשובות, ונפק"מ יש ביניהן.
התוס' עצמו מתרץ שחפץ המונח בחצר שיתכן ובעליו לא ימצאו אותו לעולם – אין החצר קונה. ומה הביאור בחילוק זה?
הרמב"ם (גזו"א טז, ח), באופן חריג, אף מביא את השאלה הלמדנית בצורה מפורשת ומתרץ:
והואיל וחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו כמו שיתבאר למה לא יקנה בעל החצר זה המטמון שבתוך הכותל הישן אף על פי שהוא של אמוריים ותהיה מציאה זו לבעל החצר, מפני שאינה ידועה לו ולא לאחרים והרי זה המטמון אבוד ממנו ומכל אדם ולפיכך הוא של מוצאו. ומה אבידה של אדם אמרה תורה אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצאת זו שנפלה לים שאבודה ממנו ומכל אדם קל וחומר למטמון קדמוני שלא היה שלו מעולם והוא אבוד ממנו ומכל אדם לפיכך הוא של מוצאו.
כלומר, דין החפץ הטמון כדין זוטו של ים, האבוד מכל אדם, ועוד יותר קל מכך. שהרי המדובר כאן הוא לא על הפקעת בעלות אלא על מניעת זכיה.
אך מקשים על הרמב"ם, בשלמא למ"ד זש"י משום הפקר, אם הפקירו כ"ש שלא יזכה. אך לשיטת הרמב"ם הרי זוטו של ים הוא מדין יאוש, ואם כן צריך שיהא יאוש, בין מדעת בין שלא מדעת, אך כאן כלל לא מודע לקיום החפץ, אז כיצד שייך שהתייאש ממנו? ומתרצים לרמב"ם שהקל וחומר עצמו שהביא הוא העונה על השאלה. שהרי אם יש כח ליאוש להפקיע בעלות ממשית, כל שכן שהיאוש שעתיד לבוא מיד עם הוודע דבר האבידה, יכול למנוע ממנו שלא לזכות.
הראב"ד במקום מקשה מכיוון אחר:
א"א זהו קל וחומר שיש עליו תשובה אבידה שבים למי תזכה הים אבל אבידה שבגל הגל תזכה לבעליו וכן כותל ישן, אבל הטעם בכאן לפי שאינה חצר המשתמרת וצריך שיהא בעליו בצדו ויאמר זכתה לי חצרי.
דחיית הק"ו היא שהרי בים אין חצר שתזכה, ולכן אבודה מכל אדם והוי הפקר או יאוש, אך כאן, איננה אבודה מכל אדם שהרי יש כותל שזוכה בזה עבור הבעלים? ולכן הביאור הוא שהבעלים לא קונה משום שהחצר אינה משתמרת. וכפי שבארנו לעיל, דווקא חצר משתמרת קונה לבעליה.
וגם דברים אלו צריכים ביאור מדוע אינה משתמרת?
ואכן הרמב"ן (כה, ב) כתב שכותל זה הוא חצר המשתמרת לגמרי, אך הטעם מדוע לא קנה הוא משום שאת נכסי האמוריים ירשו כל ישראל ולא אותו השבט המסוים. וגם זאת לא זכיתי להבין, הניחא סתם חפצי אמוריים לא יזכה בהם בכדי, אך כאן שודאי אף אחד אחר לא יזכה בהם, מדוע שחצרו לא תקנה לו?
המרדכי (סימן רנט) מבאר שמה שחצר קונה שלא מדעת הבעלים הוא דווקא בהפקר אך לא באבידה, וכן פוסק סמ"ע (רס, ס"ק ב). אך נתה"מ (שם ס"ק א) חולק שהרי כל הראשונים האחרים לא הביאו תירוץ זה.
ואולי י"ל שנחלקו בהגדרה של 'משתמרת' – לתוס' כיון שלא יֵדַע ממציאות החפץ לעולם הרי אין היא שומרת עבורו, ואילו לדעת הרמב"ן משתמרת היא עניין מעשי, האם היא מונעת מזרים לגשת אל החפץ או לא. ובוודאי שחפץ המונח בעומק הקיר הוא שמור.
וכך מבואר באבן האזל על הרמב"ם (גו"א ט"ז, ח):
דטעמא דחצר שאינה משתמרת לא מהני כתבו הראשונים בשיטה משום דלא הוי דומיא דשלוחו דאין אדם מניח בחצר שאינו משתמר ומטעם יד לא מהני אלא בסמוכה ובעומד בצד שדהו מהני מדין יד וא"כ אין העיכוב דוקא אם אחרים יכולין ליקח, והעיקר הוא שאינו משתמר בשביל הזוכה, וכיון דמה שמונח בגל ובכותל ישן אינו עומד שהבעלים ימצאו, נקרא חצר שאינה משתמרת לבעלים, ויש לומר דזהו תי' התוס' במצא בחנות דאין החצר קונה בדבר שאינו עומד שימצאו הבעלים. אבל דעת הרמב"ם נראה דאין הטעם משום דלא הוי דומיא דשלוחו ומשום החלוק שבין יד לשליחות אלא דחצר שאינה משתמרת לא חשיבא חצר כלל דגדר חצר הוא משתמר, אבל אם החצר בעצמו הוא משתמר אלא דבאותה שעה מציאה זו אינה משתמרת לא הוי חסרון בדין חצר... ולפי"ז סובר הרמב"ם דכיון דהגל בעצמו הוא משתמר ואם ידעו הבעלים שהמציאה מונחת היה משתמר עבורם, ורק שהבעלים לא ידעו אין זה חסרון בדין החצר.
לדעת התוס' העקרון של חצר משתמרת היא התועלת המובאת על ידה לבעלים, אך באינה משתמרת אין שום תועלת, וממילא אינה דומה לשלוחו, שאף אדם לא ישמור דבר מה במקום אינו שמור, וכן אינה דומה לידו משום שידו היא דבר זמין ובשליטה, ואילו בחצר פרוצה שאין הבעלים עומדים על ידה, הרי איננה כמו ידו. והוא סברת התוס' שחצר שמונעת תועלת מהבעלים ע"י שמסתירה כ"כ את האבידה אינה מוגדרת משתמרת וממילא אין היא קונה לבעליה.
ואמנם לדעת הרמב"ם חצר שאינה משתמרת אינה חצר כלל ולכן לא קונה ולא צריך דומיא ליד או לשליחות. אך במקום שבפועל החצר שומרת על החפץ עבור הבעלים, הרי היא קונה, אפילו שלא מדעתם.
להערות [email protected]
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
שיא השיאים בפסח!
האם מותר לפנות למקובלים?
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
איך מותר להכין קפה בשבת?
בריאת העולם בפרשת לך לך
איך מתכוננים לקבלת התורה?
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
הלכות שטיפת כלים בשבת
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
