ישיבה בית המדרש
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא מציעא
המשנה (כה, ב) מלמדת שאדם שמצא חפץ בכותל ישן יכול ליטלו לעצמו. הדין כאן ברור, אך חסרים פרטים במקרה ובטעם.
מיהו המוצא? אם כן, היתכן שסתם אדם יכול לקחת מחפצים הנמצאים אצל פלוני אחר? ועוד יש לברר – האם בחפץ הזה יש סימנים או לא? בשלמא הרי אלו שלו אם אין סימנים, אך אם יש סימנים אמאי מותר ליטול? ובכל מקרה יש לברר מאיזה טעם זוכה המוצא.
ואכן, הגמרא עומדת על שאלות אלו ומבררת שהמוצא לוקח לעצמו ואין בעל הכותל מעכבו משום שהמוצא טוען שאמוריים הטמינו זאת בקיר. וההוכחה לכך היא שהחפץ היה חלוד ביותר, משמע שהנחתו היתה כבר זמן רב.
ועולה השאלה – האם דיברו דווקא על אמוריים או שמא זו דוגמא לחפץ שהיה מונח רב לפני בא בעל הבית?
הגמרא מבארת שהמוצא בכותל ישן הרי אלו שלו משום שיש לו טענה שהחפץ ודאי לא שייך לבעל הכותל אלא לאמוריים שקדמו לו.
וביחס לתשובה זו עיין ביאור הגר"א (רס ס"ק ח), שהוא לאו דווקא. שכן הגמרא אומרת יכול לומר. אלא ה"ה אם ישראל שלא ידוע מי בנה בעבר, לדוגמא קנה דירה אחרי הרבה ידיים, ומצא ברעפים שבגג איזשהו חפץ חלוד.
קניין חצר
שאלה נוספת עולה ע"י כל הראשונים בסוגיא, ולצורך הבנתה נתבונן במושג קניין חצר.
אומרת המשנה בפרק ראשון (יא, א):
ראה אותן רצין אחר מציאה, אחר צבי שבור, אחר גוזלות שלא פרחו, ואמר: זכתה לי שדי - זכתה לו. היה צבי רץ כדרכו, או שהיו גוזלות מפריחין, ואמר זכתה לי שדי - לא אמר כלום.
גמרא. אמר רב יהודה אמר שמואל: והוא שעומד בצד שדהו. - ותקני ליה שדהו, דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו! - הני מילי בחצר המשתמרת, אבל חצר שאינה משתמרת, אי עומד בצד שדהו - אין, אי לא - לא.
גמרא. אמר רב יהודה אמר שמואל: והוא שעומד בצד שדהו. - ותקני ליה שדהו, דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו! - הני מילי בחצר המשתמרת, אבל חצר שאינה משתמרת, אי עומד בצד שדהו - אין, אי לא - לא.
ופוסק הרמב"ם (זכיה ומתנה ד, ח) וכן פסק שו"ע (חו"מ רמג, כ):
זכין לקטן אפילו בן יום אחד, ולגדול בין בפניו בין שלא בפניו, וחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אף על פי שאינו עומד שם כיון שהגיע המתנה לחצירו כאילו זכה בה אחר. במה דברים אמורים בחצר המשתמרת אבל בחצר שאינה משתמרת כגון שדהו וחורבתו עד שיהיה עומד בצדה ויאמר זכתה לי שדי, וכן ארבע אמות של אדם שהוא עומד בצדן קונין לו בסימטא או בצדי רשות הרבים או בחצר שאין לה בעלים, אבל ברשות הרבים או בשדה חבירו אינו זוכה עד שיגיע מתנה לידו, וקטנה תזכה לה חצרה וארבע אמות שלה, אבל הקטן אינו זוכה עד שתגיע מתנה לידו או עד שיזכה לו אחר.
במקור הדין של קניין חצר חוקרת הגמרא (י, ב):
ואמר ריש לקיש משום אבא כהן ברדלא: קטנה אין לה חצר, ואין לה ארבע אמות. ורבי יוחנן משום רבי ינאי אמר: יש לה חצר ויש לה ארבע אמות. במאי קמיפלגי? מר סבר: חצר משום ידה איתרבאי, כי היכי דאית לה יד - חצר נמי אית לה. ומר סבר: חצר משום שליחות איתרבאי, וכי היכי דשליחות לית לה - חצר נמי לית לה. - מי איכא מאן דאמר חצר משום שליחות איתרבאי? והתניא: בידו - אין לי אלא ידו, גגו חצירו וקרפיפו מנין? תלמוד לומר המצא תמצא - מכל מקום. ואי סלקא דעתך חצר משום שליחות איתרבאי אם כן מצינו שליח לדבר עבירה, וקיימא לן: אין שליח לדבר עבירה! - אמר רבינא: היכא אמרינן דאין שליח לדבר עבירה - היכא דשליח בר חיובא הוא, אבל בחצר דלאו בר חיובא הוא - מיחייב שולחו.
פירוש – רשותו של האדם היא כעין הרחבה של שליטתו, מעין זרוע ארוכה, ולכן מהווה אפשרות של הכנסה לבעלות. על יסוד עקרון זה מבררת הגמרא האם קניין חצר שייך בקטן או בקטנה. שם דנים לגבי אדם המגרש ילדה קטנה, ושואלים האם יכול הוא לגרשה ע"י קניין חצר או קניין ד' אמות שהוא הרחבה של קניין חצר.
בשאלה זו נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש, וכפי שהבאנו מהגמרא. בכדי לענות על כך הגמרא חוקרת מה הוא בית האב של קניין חצר? האם החצר היא יד של האדם או שליח של האדם. ויש נפק"מ מהיכן למדים. ולמסקנה אומרת הגמרא שבאמת חצר היא מדין שליח ולכן לקטן אין חצר. אך לקטנה יש קניין חצר, וזאת משום שגט היא יכולה לקנות בחצר משום ריבוי מפורש בפסוק (ונתן בידה – מ"מ) וכיון שיש בגיטין יש גם בממונות.
קניין חצר באבידה
נשוב לסוגייתנו. שואלים כל הראשונים, את שאלת התוס' (כו, א ד"ה דשתיך):
וא"ת וליקני ליה חצירו לבעל הגל או לבעל הכותל?
דהיינו, מדוע אמרו חכמים שהחפץ שבגל הוא של המוצא והרי צריך להיקנות לבעל הכותל מדין קניין חצר?! בשאלה זו רבו התשובות, ונפק"מ יש ביניהן.
התוס' עצמו מתרץ שחפץ המונח בחצר שיתכן ובעליו לא ימצאו אותו לעולם – אין החצר קונה. ומה הביאור בחילוק זה?
הרמב"ם (גזו"א טז, ח), באופן חריג, אף מביא את השאלה הלמדנית בצורה מפורשת ומתרץ:
והואיל וחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו כמו שיתבאר למה לא יקנה בעל החצר זה המטמון שבתוך הכותל הישן אף על פי שהוא של אמוריים ותהיה מציאה זו לבעל החצר, מפני שאינה ידועה לו ולא לאחרים והרי זה המטמון אבוד ממנו ומכל אדם ולפיכך הוא של מוצאו. ומה אבידה של אדם אמרה תורה אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצאת זו שנפלה לים שאבודה ממנו ומכל אדם קל וחומר למטמון קדמוני שלא היה שלו מעולם והוא אבוד ממנו ומכל אדם לפיכך הוא של מוצאו.
כלומר, דין החפץ הטמון כדין זוטו של ים, האבוד מכל אדם, ועוד יותר קל מכך. שהרי המדובר כאן הוא לא על הפקעת בעלות אלא על מניעת זכיה.
אך מקשים על הרמב"ם, בשלמא למ"ד זש"י משום הפקר, אם הפקירו כ"ש שלא יזכה. אך לשיטת הרמב"ם הרי זוטו של ים הוא מדין יאוש, ואם כן צריך שיהא יאוש, בין מדעת בין שלא מדעת, אך כאן כלל לא מודע לקיום החפץ, אז כיצד שייך שהתייאש ממנו? ומתרצים לרמב"ם שהקל וחומר עצמו שהביא הוא העונה על השאלה. שהרי אם יש כח ליאוש להפקיע בעלות ממשית, כל שכן שהיאוש שעתיד לבוא מיד עם הוודע דבר האבידה, יכול למנוע ממנו שלא לזכות.
הראב"ד במקום מקשה מכיוון אחר:
א"א זהו קל וחומר שיש עליו תשובה אבידה שבים למי תזכה הים אבל אבידה שבגל הגל תזכה לבעליו וכן כותל ישן, אבל הטעם בכאן לפי שאינה חצר המשתמרת וצריך שיהא בעליו בצדו ויאמר זכתה לי חצרי.
דחיית הק"ו היא שהרי בים אין חצר שתזכה, ולכן אבודה מכל אדם והוי הפקר או יאוש, אך כאן, איננה אבודה מכל אדם שהרי יש כותל שזוכה בזה עבור הבעלים? ולכן הביאור הוא שהבעלים לא קונה משום שהחצר אינה משתמרת. וכפי שבארנו לעיל, דווקא חצר משתמרת קונה לבעליה.
וגם דברים אלו צריכים ביאור מדוע אינה משתמרת?
ואכן הרמב"ן (כה, ב) כתב שכותל זה הוא חצר המשתמרת לגמרי, אך הטעם מדוע לא קנה הוא משום שאת נכסי האמוריים ירשו כל ישראל ולא אותו השבט המסוים. וגם זאת לא זכיתי להבין, הניחא סתם חפצי אמוריים לא יזכה בהם בכדי, אך כאן שודאי אף אחד אחר לא יזכה בהם, מדוע שחצרו לא תקנה לו?
המרדכי (סימן רנט) מבאר שמה שחצר קונה שלא מדעת הבעלים הוא דווקא בהפקר אך לא באבידה, וכן פוסק סמ"ע (רס, ס"ק ב). אך נתה"מ (שם ס"ק א) חולק שהרי כל הראשונים האחרים לא הביאו תירוץ זה.
ואולי י"ל שנחלקו בהגדרה של 'משתמרת' – לתוס' כיון שלא יֵדַע ממציאות החפץ לעולם הרי אין היא שומרת עבורו, ואילו לדעת הרמב"ן משתמרת היא עניין מעשי, האם היא מונעת מזרים לגשת אל החפץ או לא. ובוודאי שחפץ המונח בעומק הקיר הוא שמור.
וכך מבואר באבן האזל על הרמב"ם (גו"א ט"ז, ח):
דטעמא דחצר שאינה משתמרת לא מהני כתבו הראשונים בשיטה משום דלא הוי דומיא דשלוחו דאין אדם מניח בחצר שאינו משתמר ומטעם יד לא מהני אלא בסמוכה ובעומד בצד שדהו מהני מדין יד וא"כ אין העיכוב דוקא אם אחרים יכולין ליקח, והעיקר הוא שאינו משתמר בשביל הזוכה, וכיון דמה שמונח בגל ובכותל ישן אינו עומד שהבעלים ימצאו, נקרא חצר שאינה משתמרת לבעלים, ויש לומר דזהו תי' התוס' במצא בחנות דאין החצר קונה בדבר שאינו עומד שימצאו הבעלים. אבל דעת הרמב"ם נראה דאין הטעם משום דלא הוי דומיא דשלוחו ומשום החלוק שבין יד לשליחות אלא דחצר שאינה משתמרת לא חשיבא חצר כלל דגדר חצר הוא משתמר, אבל אם החצר בעצמו הוא משתמר אלא דבאותה שעה מציאה זו אינה משתמרת לא הוי חסרון בדין חצר... ולפי"ז סובר הרמב"ם דכיון דהגל בעצמו הוא משתמר ואם ידעו הבעלים שהמציאה מונחת היה משתמר עבורם, ורק שהבעלים לא ידעו אין זה חסרון בדין החצר.
לדעת התוס' העקרון של חצר משתמרת היא התועלת המובאת על ידה לבעלים, אך באינה משתמרת אין שום תועלת, וממילא אינה דומה לשלוחו, שאף אדם לא ישמור דבר מה במקום אינו שמור, וכן אינה דומה לידו משום שידו היא דבר זמין ובשליטה, ואילו בחצר פרוצה שאין הבעלים עומדים על ידה, הרי איננה כמו ידו. והוא סברת התוס' שחצר שמונעת תועלת מהבעלים ע"י שמסתירה כ"כ את האבידה אינה מוגדרת משתמרת וממילא אין היא קונה לבעליה.
ואמנם לדעת הרמב"ם חצר שאינה משתמרת אינה חצר כלל ולכן לא קונה ולא צריך דומיא ליד או לשליחות. אך במקום שבפועל החצר שומרת על החפץ עבור הבעלים, הרי היא קונה, אפילו שלא מדעתם.
להערות [email protected]
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר

פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.

תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה
השיעור עוסק בשאלת חיוב נשים בהבדלה ובאפשרות שלהן להבדיל בעצמן, תוך סקירת מחלוקות הראשונים והפוסקים הספרדים והאשכנזים. בהמשך נידונים הגדרים ההלכתיים של "חמר מדינה" והתנאים שבהם ניתן להשתמש במשקאות חלופיים ליין עבור הבדלה.

מאמר שלישי מדרגת החסיד וחיבורו לאלוקות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק בהגדרת דמות ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, כמי שחי את הנוכחות האלוקית בכל תנועה ואיבר בגופו. בהמשך לכך, נבחנים האופנים שבהם האדם מבטא קרבה זו הלכה למעשה – החל מכבוד השכינה, דרך מצוות כציצית ותפילין, ועד להרבות בברכות ובשבחים.

לנתיבות ישראל יסודות האמונה ואהבת ישראל שלמה
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (א)
השיעור עוסק בחשיבות קבלת עול מלכות שמיים ולימוד התורה כבסיס לתיקון רוחני שמתחיל מתוכנו. מתוך כך מודגשת החובה לאהוב כל אדם מישראל ללא תנאי, מתוך הכרה בנשמתו הפנימית ובאחדות האומה.

מידות הראי"ה מידת הברית: מוסר טבעי ומושכל
ברית א'
השיעור עוסק במושג הברית כהטבעה מוסרית פנימית ובלתי תלויה, המהווה את טבעו הבסיסי והישר של האדם. בהמשך מוסבר כיצד פגם הברית מערער את הטבעיות הזו, ומדוע תיקונו דורש מעבר לעבודת ה' תבונית ומאומצת הנובעת מתוך שכל ותשובה מאהבה.

וירא מהכנסת אורחים ועד בירור הייעוד
שיחת מוצ"ש פרשת וירא
השיעור עוסק בגדריה ומשמעותה של מצוות הכנסת אורחים ככוח של קירוב וחסד, תוך השוואה בין מקורות שונים והעמקה בדמותו של אברהם אבינו. בהמשך נבחנים הניסיונות וההיפרדויות בחיי אברהם כמסע של בירור רוחני, המחדד את ייחודו ומעלתו של עם ישראל.

שם משמואל על הפרשה ההבדל בין יצחק לאברהם
שם משמואל על הפרשה - וירא - חלק א'
תפקיד של כל אחד מהמלאכים שבאו אל אברהם. לידת יצחק, שהוא מידת הגבורה, לאברהם, שהוא מידת החסד, בהתאם לציווי ה' לאברהם על מצוות מילה. כשצדיק נמצא בעיר הוא מושך אליו קדושה שמביאה שפע ודוחה את החושך.

שיעורים בספר יהושע הטבע והנס בארץ ישראל
יהושע פרק ג'
למה חשוב לומר שתהליך מעבר הירדן מתחיל בבוקר? מהי חשיבותו של ארון הברית באירוע מעבר הירדן? כיצד נכנסו כל עם ישראל יחד בין שני בדי ארון הברית, ואיך זה מסתדר עם דברי יהושוע שאמר לעם להתרחק מארון הברית?

אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עלייה רוחנית וסדר תיקון המידות
טהרת הנפש והמידות ח - י
השיעור עוסק בהדרכתו של הרב קוק לגבי המדרג הראוי בעבודת האדם, שבו לעיתים התעלות הדעת והשאיפה הרוחנית קודמות לתיקון המעשים והמידות בפועל. מודגש כי כאשר אדם נתקל במחסומים מעשיים או פסיכולוגיים, עליו להמשיך ולהתעלות בתחומים הרוחניים שבהם כוחו יפה, ומתוך כך יושפע ויתוקן גם עולמו המעשי והמוסרי.

מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.

מאמר שלישי השראת השכינה והחיבור למלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במושג השכינה ובגילויה לעם ישראל גם בזמן הגלות, תוך עיון במקורות חז"ל ובספר הכוזרי. בהמשך נידונה מדרגתו של החסיד המתבונן בהנהגה האלוקית, ומובאת המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן סביב מציאותם וראייתם של מלאכים.

יסודות הש"ס מבוא עיוני לסוגיות השבת אבידה
השיעור עוסק בהבחנה היסודית בין חיובי מצוות (כגון מצוות עשה של השבת אבידה) לבין הגדרות משפטיות-ממוניות של דינים, בעלות ושמירה בדיני ממונות. עקרונות אלו משמשים כמבוא עיוני לפרק "אלו מציאות", תוך הדגמת יישומם בסוגיות מפתח כגון חיוב שומר אבידה, מכירת אבידה, ייאוש ושכר שכיר.













