ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- משנה
- מסכת שביעית
בפרשיית שביעית אומרת התורה 'והיתה שבת הארץ לכם לאכלה'. מה ביאור המילה לאכלה?
כותב הרמב"ן בהוספותיו שהיא מצוות עשה כפי שלמדו ממנה שיש איסור סחורה והוא לאו הבא מכלל עשה – משמע ש'אכלה' הוא עשה.
ומביאים ראיה לדבריו מהא דאין מחייבין לאכול מעופש, משמע שאם האוכל טוב יש חובה לאכול. אך גם לשיטה זו לא נראה שהיא חיוב אלא מצווה 'קיומית'. אך אכן החיוב יהיה שאסור לו להיות בתענית רשות אם יופסדו הפירות ע"י התענית (שבת הארץ).
המגילת אסתר במקום חולק ומסביר שלאו הבא מכלל עשה עניינו לגבי עונשים שאין לוקין עליהו כמו על עשה אך אין משמעות הדבר שהיא מצווה מהתרי"ג. וזו הסיבה שלא מנאה הרמב"ם.
חזו"א סובר דלא כמגילת אסתר, שאכן יש מצוות עשה בשב ואל תעשה.
וכך מסביר דרך אמונה את החילוק בין קדושת השביעית לקדושת מעשרות :
והחילוק נראה דבמע"ש כתיב ואכלת לפני ה' אלקיך מעשר דגנך וגו' ובתרומה כתיב עבודת מתנה אתן את כהונתכם וקאי על אכילת תרומה כמבואר בפסחים ע"ג א' הרי התורה קראה עבודה אבל בפירות שביעית לא כתיב אלא והיתה שבת הארץ לכם לאכלה היינו שהתורה צוותה להפקיר כדי שיהא לכולם לאכול וכמש"כ ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה
מנחת אשר – משמעות אין מחייבין מעופש שלא נאמר שאתה גרמת הפסד וחייב לאכול, אלא כיון שהוא כאורחיה מותר. לא כתוב נצטווינו.
על אף שאין חובת אכילה, פשוט לי שיש מעלה גדולה וזו נלמד מדברי הב"ח על או"ח רח. שם מבאר ב"ח מדוע צריך לומר בברכה מעין שלוש 'לאכול מפריה ולשבוע מטובה' אע"פ שזה נראה כאילו חומרי. וזאת משום שע"י אכילת הפירות הקדושים של ארץ ישראל אנו ממשיכים לעצמנו קדושה. ומכך שזהו הנוסח המקובל כיום בכל הנוסחים (כמדומני) נראה שעם ישראל קיבל את ב"ח להלכה. ולכן ודאי שבשנת השמיטה בה יש קדושה על גבי קדושה ראוי עוד יותר לאכול מפריה ולשבוע מטובה.
אופן האכילה
עד כאן דברנו בשלב הראשון על עצם האכילה, האם היא מחויבת או לא, והעלנו שעל אף שדעת רוב הפוסקים שלא מקיימים בזה מצווה, נראה פשוט שיש בזה מעלה.
כעת אנו נגשים לדון בפרטי ההלכות של האופן המותר לשימוש בפרי. הכלל היסודי מדויק מדברי התורה והיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ (ויקרא כה, ו). על פניו היה ניתן לכתוב והיתה שבת הארץ לכם, ללא המילה לאכלה, וכנראה שמכאן מדייקים חז"ל שהיא באה לייחד את השימוש דווקא לאכילה, ושאר דברים הדומים לה, כדלהלן.
ההגבלה הבסיסית ביותר בנוגע לאכילה היא האיסור מלהפסיד את הפירות. וכמו שדורשים חז"ל בפסחים (נב, ב) 'לאכלה – ולא להפסד'. אך יש להבין מה בדיוק מוגדר הפסד. בהבנה הראשונית ניתן היה להבין שתוכן האיסור הוא איבוד האוכלים ללא תכלית. התורה נתנה לאדם לאכול, מדוע אתה מפסיד את הפירות? מדוע אינך מעניק אותם לאחרים?
אך בדברי חז"ל אנו למדים שהאיסור רחב יותר. וכך כתוב במשנה (ח, א-ב):
כלל גדול אמרו בשביעית כל המיוחד למאכל אדם אין עושין ממנו מלוגמא לאדם ואין צריך לומר לבהמה וכו'...שביעית ניתנה לאכילה ולשתיה ולסיכה לאכול דבר שדרכו לאכול ולסוך דבר שדרכו לסוך לא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן וכן בתרומה ובמעשר שני קל מהם שביעית שנתנה להדלקת הנר:
כלומר, גם שימוש בפירות שביעית באופן בו שונה ממה שרגילים להשתמש בהם בכל שנה – אסור. ומה טעם האיסור? ביארו המפרשים שהוא משום הפסד ובכל משנה יש דין עצמאי בנוגע למניעת ההפסד.
במשנה א למדנו שלהוריד פרי מדרגת מזון לדרגת תרופה יש בזה משום הפסד ונראה להסביר משום שמזון הוא מאכל כל אדם ומלוגמא הוא ממאכל חולים בלבד, וממילא פוטנציאל צורכי המזון צומצם. וסברה זו ניתן ליסדה על דברי הירושלמי (תרומות ב, ג) המביאה את שיטת ר' יוחנן המבאר שהאיסור לבשל יין הוא משום 'שממעט בשותיו'.
יותר מכן למדנו במשנה ב, שגם שמירה על הייעוד המקורי כאכילה או אפילו סיכה חייב להשמר בדיוק כפי צורתו המקורית ולא לשנותו.
משתי משניות אלו שפירות שביעית צריכים להאכל ללא שינוי כלל, אך מה הדין אם אכל אדם את פירות השביעית כצורתם אך באופן של שינוי בגברא האוכל ולא בחפצא הנאכל?
כתב בספר תורת הארץ (הרב משה קלירס פרק ח סימן מו) בנוגע לאכילה גסה של פירות שביעית שהיא אסורה מדאורייתא משום שאינה נחשבת לאכילה כלל, וכמו כן אין לעטוף פרי שביעית בסיב ולבלעו שאין בזה דרך אכילה. ושמחתי לראות שכ' דברים שחשבתי עליהם, שהמקלקל מאכל בבישול עד כדי שאינו ראוי כ"כ לאכילה נחשב כמפסיד את האוכל, אע"פ שהוא ניתן לאכילה ע"י הדחק.
מצות לאו להינות ניתנו
ולכאורה יש לשאול, למ"ד שיש מצוה באכילת פירות שביעית. וכי מה בכך שאכל אכילה גסה או לא נהנה מטעמם של הפירות הכרוכים בסיב, סו"ס אין צריך שהאדם יהנה מהאכילה, אלא שיאכל. ואם כן אכילה גסה אכן איננה בעייתית מצד הלכות שביעית. אך אין הדבר כן, שנראה שאכילה גסה פשוט אינה אכילה כלל, אלא מהווה נזק הן לאוכל והן למאכל.
וכך כתב הרמב"ם בהלכות תרומות (י, ח):
היה שבע וקץ במזונו והוסיף על שבעו באכילת תרומה אינו משלם את החומש שנאמר כי יאכל לא שיזיק את עצמו, וכן הכוסס את השעורים פטור מן החומש מפני שהזיק עצמו.
וממילא אין לזה שייכות כלל לדין של מצות לאו להנות ניתנו.
הפסד
לאחר שבארנו שיש לאדם לאכול פירות שביעית בדרך הרגילה, אנו פוגשים בגמרא בפסחים נב, ב (לגבי הפסד) ציווי מיוחד 'לאכלה ולא להפסד' וכאן יש לשאול מהי הגדרת הפסד? האם הוא בערך הממוני או העצמי? האם הוא ירידה ע"מ לאפשר אח"כ עליה לערך הפרי? האם הפסד קטן מותר?
הרב זצ"ל נשאל (משפט כהן פד-פה) ביחס לטיגון תפוזים בשביעית ודעתו היתה שהדבר אסור משום שאין זאת הרגילות. ומספר יסודות חשובים בדיני שינוי מאכלים עולים מתוך דברי הרב שם:
א. שינוי הממעט בפירות ולאחר מכן משביחים – אסור:
ואף על פי שמשביח דמי להא דאין מפטמין את השמן, דתרומות רפי"א, אף על פי שמשביח, אבל כיון שאין דרכו כך ע"פ רוב אסור למעטו בשביל כך. ואפילו בלא מיעוט של גוף הפרי י"ל דשנוי צורה אסור, דלשעתו מאבד ומפסיד הוא טרם שנגמר הבשול ועבר על איסור הפסד, ולא מצינו היתר בזה ע"י מה שאח"כ הוא מתקן, דמ"מ איסורא דעבד עבד.
ב. שינוי צורה באוכלים:
ושינוי מברייתן [האסור] אינו דוקא לעשות מהאוכל משקה, כ"א כל שינוי צורה שאינו נהוג עפ"י רוב.
ג. שינוי במשקין:
אבל לדידן, דלא משגחינן אשבח, אסור למעט וה"ה דאסור לפטם יין שמשביחו ע"י מיעוטו.
ד. שבח ללא הפסד:
שהרי י"ל שדוקא שינוי שמגרע אסור, כמו לבשל דבר שדרכו להאכל חי, אבל המשבח מותר אף על פי שאין דרכו ע"פ רוב, מ"מ פשטא דמילתא דאיסור בשול היין, שהעידה המשנה שהוא משביחו, משמע שכל שממעט אסור
נראה לענ"ד שהיסוד של איסור הפסד בכלל ולפרטיו נובע מאיסור העבודה באדמה. דהיינו, כשם שבעבודה יש לשבות כיון שהאדם אינו בעלים על תוצרת שדותיו, כך ביחס לתוצרת עצמה, האדם אינו בעלים כלל ועיקר. ומשכך אסור לו להפסיד את הפירות. וכל שינוי אפילו קטן גורע מיהודי אחר לזכות בעצם הפירות שה' נתן לכל ישראל. במילים אחרות ניתן להסביר את דרשת 'לאכלה ולא להפסד' כך – לאכלה ולא בשינוי. כלומר ההפסד אינו עיקר הנידון אלא השמירה על הממון שהקב"ה נתן לכל אחד בשביעית.
טיפול בשאריות
לאחר שביארנו את אופן הכנת הגידולים של שביעית לאכילה, באופן שלא יהיה בו הפסד, נעבור לדון בנפק"מ נוספת של קדושת הפירות והיא אופן הטיפול במה שנותר מן המאכלים.
בנידון זה לכאורה היה מקום לכאורה להתנהג כמו כל השנה, ומה שאדם לא רוצה היה מותר לזרוק, אך ההלכה מורה שלא כן הוא הדבר. אלא כל עוד הנותר מן המאכל הינו ראוי לאכילת אדם (והנותר מאכילת הבהמה ראוי לה עדיין) אזי אין להשחית את האוכל. ומצאנו בדברי הפוסקים שני טעמים לדין זה: א. איסור הפסד. ב. ביזוי קדושת שביעית.
נעיין בשני הצדדים האלו:
הפסד והפסד בגרמא
מאכל שעדיין ראוי לאכילה אסור להפסידו, ולכן אסור להשליכו לפח האשפה. כך כתב מרן הרב (משפט כהן, פה):
ובענין השלכת הקליפין, אם הם ראויים לנקותם ולאוכלם ולא נמאסו כ"כ, י"ל שאין בו משום הפסד, אלא די"ל שאם הוא בענין שמי שכבר ראה אותם מאוסין לא יאכלם מחמת מיאוס כבר נקרא הפסד, כהא דנהי דלא חזיא בפניו שלא בפניו מחזי חזיא, חולין ע"א א', ומ"מ מקרי זה הפסד שהרי בפניו לא חזיא
ביאור דבריו שקליפות הנזרקות לפח, אם הן ראויות למאכל, אין בהשלכה זו משום איסור הפסד. אך השלכת הקליפות באופן כזה שאם איש זר יראה אותם זרוקים באשפה – יימאסו הפירות עליו, אזי בזה עובר על הפסד פירות בידים אע"פ שהן עדיין ראויים לאכילה.
דבריו מיוסדים, כפי שכתב, על דין בטומאה וטהרה שאוכל המאוס על אנשים איבד שם 'אוכל' אע"פ שמבחינה אמיתית הינו ראוי לאכילה. והרב לומד את הדברים אף לגבי איבוד קד"ש. ונראה שגם במקרה זה ניתן להסתמך ולהסביר עפ"י העקרון של עצם המיעוט באנשים האוכלים מהווה הפסד, אע"פ שאין מיעוט בפרי עצמו.
ואם כן, שאסור להשליך לאשפה שאריות מאכלי קד"ש, מה ניתן לעשות? אפשרות אחת לדעת חלק מהפוסקים היא להפסיד את הפירות על ידי גרמא.
כך כתב מהרי"ט (שו"ת מהרי"ט א, פג):
נמצא לפי זה דקודם יציאת הפרי ודאי מותר לקצץ את העלין ואף אחר יציאת הפרי מותר לקרטם בעלין ואף על פי שעל ידי כן הפירות מתיבשות ונושרות כדאמרי' בחולין דאלמלא עליא לא מתקיימו איתכליא אין בזה משום לאכלה ולא להפסד הואיל וגרמא הוא ואינם מפסידן ביד כדמוכח בירושלמי בפ"א הדין קינסתא דירקא מסקין לה לאגר' והיא יבש' מגרמ' כלומר שמאכל אדם הוא ואי איפשר להאכילה לבהמה אבל לאחר שיבש' ולא חזיא לאדם שרי ותו איתא בפרק תשיעי הפיגם והירבוזין וכו' ולא נמצא מאבד אוכלי בהמ' ומשני מאליהן הן אבודין.
כלומר, האיסור היחיד הוא להפסיד את הפרי בידים ממש, אך גרמא באופן כללי בתורה אינה נחשבת למעשה ולכן מותר לעשות דבר שבגרמא יפסיד את הפירות. וכן הסכימו כמה אחרונים (ספר השמיטה ועוד), ויש חולקים (משמרת הבית על בית רידב"ז עמוד יד).
דוגמאות למשמעות המעשית של גרם הפסד היא בהנחת השאריות בתוך שקית קשורה, ואת השקית להניח באשפה. הפירות בשלב הראשוני שמורים ע"י השקית, אך לאחר זמן יפסדו, וכנראה מהר יותר מאשר אם ישהו אותם עד שירקבו. אמנם, יש לציין שלפי דעות מומחים אין בזה אפילו גרם הפסד משום שהשקית בד"כ לא נקרעת ואף היותה קשורה לא מזרזת את הרקבון. וכן לפי הסברא של הרב זצ"ל על עצם השלכת האוכל לאשפה הוי הפסד, לכאורה ה"ה גם במשליך בתוך שקית. דוגמא נוספת, האכלת תינוק בפירות קד"ש, שאם גרם הפסד מותר, אזי מותר להאכיל את התינוק בזה. ואם לאו – אסור. וכן לחתוך פרי או אפילו לאכלו בלא חיתוך כשיודע מראש שיאכל רק חציו, אע"פ שהוא מזרז את תהליך הרקבון של החצי שלא יאכל – מותר (ילקוט יוסף שביעית טו, כג).
הערה למדנית בשם גריש"א (משפטי ארץ כא, הערה 25) חוקרת למ"ד שגרם הפסד אסור מה יסוד האיסור. אם האיסור הוא מצד עצם המעשה או שמא האיסור הוא מצד התוצאה, שיהיה פחות פירות שביעית ליהודים שירצו בו.
יתכן לומר שגרם הפסד אסור (אפילו לשיטות האוסרות) רק בדבר שעומד להיאכל, אבל דבר שעומד להיפסד אין איסור לגרום להפסדו, משום שגרם הפסד אינו אסור מצד עצם המעשה אלא מצד הפסד התכלית שלמענו עומד.
נפק"מ מעשית תהיה במקום בו פירות השביעית לא יאכלו יותר, האם מותר לגרום להפסדן? על הצד שיש איסור בעצם המעשה, אזי יהיה אסור, אך אם הבעיתיות היא במה שמפחית את אוכליו, אזי כאן בלאו הכי הפירות לא יאכלו עוד, וממילא יהיה מותר לגרום להפסדן. הכרעת הגריש"א היא לקולא.
וכ' הרב צבי פסח פראנק שאפשר לתלות את המח' בדין גרם הפסד במח' האם יש מצווה לאכול פירות שביעית. לרמב"ן שיש מצווה, אף גרם יהיה אסור כיון שהעניין הוא שהפרי יאכל. אך לרמב"ם שאין לו מצוה, גרם הפסד יהיה מותר כיון שבפועל לא עושה מעשה בידים שמפסיד את הפירות.
ביזוי קדשים
צד נוסף של איסור בהשלכת פירות קד"ש לאשפה ללא שינוי מכל שנה הוא האיסור לבזות מאכלים קדושים.
יסוד הדין בירושלמי (שביעית סוף ח, ב):
רבי חזקיה על מסחי [נכנס למרחץ ורצה לסוך בשמן שביעית] יהב צלוחיתא לזוסימא אודייתא [בנתן את צלוחית השמן לבלן ששמו זוסימא] א"ל אעל ליה לי לאשונא [ביקש ר' ירמיה מהבלן שיעלה לו את השמן] א"ל לית אסור [הבלן שאל האם אין הדבר אסור להשתמש בשמן שביעית]? אתא שאל לרבי ירמיה, אתא ואמר ליה למדתנו, ותני כן אין סכין שמן של שביעית במרחץ אבל סך הוא מבחוץ ונכנס ולא שמן שריפה לא בבתי כנסיות ולא בבתי מדרשות מפני בזיון קדשים:
הגמרא לא מציינת בפירוש מהו האיסור של סיכת שמן שביעית במרחץ, ונחלקו בזה המפרשים. הפני משה, מהר"א פודלא (על אתר) טוענים שהאיסור הוא ביזוי קדשים, בהקבלה להמשך הברייתא, והטעם הבא בסופה מלמד על תחילתה. הדברים תלויים בנוסחת הגמרא ובאיזה שימוש עשו בשמן תרומה (עיין במראה פנים על הסוגיא).
לעומת זאת, ערוך השולחן (כד, יד) אומר שהטעם של בזיון מתייחס רק לתרומה אך לא לשביעית.
שמא המחלוקת נעוצה בהבנה של מהות הקדושה, האם היא עיקרה שלילית או גם חיובית. אם היא רק שלילית דהיינו איסורי סחורה, הפסד וכו' אזי אין בה קדושה עצמית אלא רק חיובי התנהגות וממילא לא שייך בה ביזוי, זה אינו חלק מההגדרות. אך על הצד שקדושת השביעית שבה היא חיובית, אזי דומה קדושה זו לקדושת תרומה ושייך בה דין ביזוי קדשים. וצ"ע.
הנפק"מ אם חוששים לזה היא שאפילו אם גרם הפסד יהיה מותר, עדיין אסור יהיה לנהוג עם הפירות באופן שיחשב כביזוי קד"ש.
למעשה חלוקים הפוסקים האם יש לחשוש לטעם זה של בזיון קדושת שביעית.
הטיפול בשאריות מאכלי שביעית
לאחר שאדם אכל כדין, מה דין המזון שנשאר ואין האדם מעוניין בו. לומר לו לאכול עוד בכח, הרי זה אכילה גסה ויש בזה איסור כדלעיל. לומר לו להביא לאחרים, בדרך כלל יהיה קשה למצוא זאת משום שמאכל שכבר נאכל ע"י פלוני נהיה מאוס לאחרים.
אם כן, מה יעשה האדם? מתי פוקעת קדושת הפירות המאפשרת השלכתם לפח רגיל?
יסוד הדין בתוספתא שביעית (ה, כ) אותה פסק הרמב"ם (ה, ה):
פירות המיוחדין למאכל אדם אין מאכילין אותן לבהמה לחיה ולעופות.
ועל פניו עולה שאם הפרי נפסד וכבר אינו מיוחד לאדם הרי הוא מותר לבהמה (ראה דרך אמונה שם ס"ק כו). אך נקודה זו עדיין קשה משום שכתב הרמב"ם (ז, יג) שגם לאוכל בהמה יש קדושת שביעית, ואסור להפסידו בכדי. א"כ, מה ניתן לעשות עם האוכל המיותר?
החזו"א (יד, י) כ' שהחשבת הפרי כראוי לבהמה אינו רק מצד הפרי אלא גם מצד המציאות בפועל. אם רוב האנשים לא מביאים את השאריות לבהמות הרי נחשבות השאריות כאינן ראויות, וממילא פקעה קדושתם.
לעומת זאת, כ' מרן הרב בשבת הארץ (ז, יג) שגדר 'ראוי' נקבע לפי המציאות ממש, יש לבדוק האם הפרי ראוי להאכל על ידי בהמות או לא, ולא לפי המציאות בפועל האם אכן יעבירו את המזון לבהמות.
למעשה כ' הרב רימון שיתכן ואף הרב זצ"ל יסכים במציאות של השלכת פסולת לאשפה לאחר שהאדם סיים לאכול מה שרוצה שאין בזה איסור של הפסד משום שגם בעת היות השאריות מונחות בפח אינן פסולות מאכילת בהמות.
ומכאן לשאול מה יעשה אדם בשאריות של פרי שנותר עליו בשר הפרי? דעת חזו"א וספר השמיטה שאסור להפסידם ואילו דעת גריש"א שכיון שהאוכל כבר הסיר מהפרי כל מה שרצה, הרי בטל שם אוכל מהשאריות.
שאריות נוזליות
התייחסות מיוחדת יש לשאריות נוזליות כגון מרקים או רטבים של קד"ש. אך ראשית יש לברר כיצד תתכן מציאות זו של קד"ש במים?
על זאת נראה את הרמב"ם (ז, כב) שכתב:
חרובין של שביעית שכבשן ביין ששית או ביין מוצאי שביעית חייב לבער היין, שהרי טעם פירות שביעית בו, זה הכלל פירות שביעית שנתערבו בפירות אחרות מין במינו בכל שהוא ושלא במינו בנותן טעם.
טעם כעיקר ולכן נחשב כאילו יש פירות שביעית בתוך המין שאינו שביעית, וכשם שצריך לבערם כך אסור להפסידם.
וכיצד אם כן אפשר להשליך מרק עם קד"ש? באופן פשוט באותה הדרך כמו מאכלים מוצקים, אלא שיתכן וכאשר מדובר בשקית אזי ההפסד קרוב יותר וכן מסיבות אחרות, של חשש מלכלוך וכדומה, ולכן האפשרות לא תמיד נוחה.
יש שכתבו על יסוד הר"ש (ח, ב) שאפשר להניח את המרק מחוץ למקרר ליום אחד ובכך 'נפסדה צורתו' ומותר ממילא להפסיד. אך יש אומרים שאין הדבר כן משום שבלילה אחד אין המאכל נפסד מאכילה, ולכן יש לחזור לפתרון הראשון.
שאר הנאות
עד כה עסקנו בייעוד הרגיל של פירות והוא אכילה, ובחלקם שתייה. אך האם ניתן להשתמש בפירות הקדושים בקד"ש לשימושים נוספים?
נפנה אל הגמרא בסוכה (מ, א):
אין מוסרין פירות שביעית לא למשרה ולא לכבוסה, רבי יוסי אומר: מוסרין. מאי טעמא דתנא קמא - דאמר קרא לאכלה - ולא למשרה, ולא לכבוסה. מאי טעמא דרבי יוסי - אמר קרא לכם - לכם לכל צרכיכם, ואפילו למשרה ולכבוסה. ותנא קמא, הא כתיב לכם? ההוא לכם דומיא דלאכלה - מי שהנאתו וביעורו שוה, יצאו משרה וכבוסה שהנאתן אחר ביעורן.
הגמרא שם דנה בעוד כמה פרטי דינים, אך העקרון העולה מסוגיא זו דלכו"ע מותר להשתמש בפירות שביעית גם לשימושים שאינם אכילה ממש.
וזהו כנראה היסוד של דברי המשנה שראינו לעיל המלמדת כך:
שביעית ניתנה לאכילה ולשתיה ולסיכה לאכול דבר שדרכו לאכול ולסוך דבר שדרכו לסוך לא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן וכן בתרומה ובמעשר שני קל מהם שביעית שנתנה להדלקת הנר:
ואכן הרמב"ם פסק פרטי משנה זו להלכה (שו"י ה, ח-י). ונראה שרק דברים חשובים הכרחיים כאוכלים התירו. הדלקת הנר, סיכה וצביעה הם עניינים הנדרשים ביומיום אך דברים שאינם חשובים כל כך כצביעה עבור בהמה אסור.
נקודה נוספת יש להעיר שלכאורה כיום שלא נוהגים להשתמש בפירות כצבע, הדבר יהיה אסור. אך לא ראיתי שכותבים זאת.
להערות [email protected]
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
המדריך המלא לבדיקת פירות ט"ו בשבט
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
תהיו חמים!
האם מותר לטייל במקום בלי מניין?
איך ללמוד גמרא?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
איך עושים קידוש?
מה המשמעות הנחת תפילין?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
