בית המדרש
  • משנה וגמרא
  • תלמוד בבלי
  • פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
קטגוריה משנית
  • משנה וגמרא
  • תלמוד בבלי
  • סנהדרין
undefined
5 דק' קריאה
סמיכה ורשות מעבר לדין שצריך סמוכין בשביל לדון, למדנו שצריך גם רשות להורות בשאר דיני תורה. וכך היא לשון הגמ' (ה, ב):
יורה? - יורה. אי גמיר - רשותא למה לי למישקל? - משום מעשה שהיה... והוא - מי ביצים דרש להו. ואינהו סבור: מי בצעים קאמר. וטעו נמי בהא... תנא: באותה שעה גזרו: תלמיד אל יורה אלא אם כן נוטל רשות מרבו. תנחום בריה דרבי אמי איקלע לחתר, דרש להו: מותר ללתות חיטין בפסח. אמרו לו: לאו רבי מני דמן צור איכא הכא, ותניא: תלמיד אל יורה הלכה במקום רבו, אלא אם כן היה רחוק ממנו שלש פרסאות כנגד מחנה ישראל! - אמר להו: לאו אדעתאי.
בגמ' מופיעות שתי מימרות: א. אל יורה הלכה אא"כ נטל רשות מרבו. ב. אל יורה הלכה במקום רבו. צריך לעיין מה היחס בין שני מימרות הנ"ל, שאע"פ שהן שונות נראה על פניו ששני דינים אלו מושתתים על יסוד אחד. והיינו שיש לשאול, מה הוסיפה גזירת חכמים מעבר לאיסור הוראה בפני רבו? האם נטילת הרשות מתירה תוך ג"פ או שמא בכל מקרה בתוך ג"פ אסור? או להיפך, האם הרשות נדרשת להוראה תוך ג"פ אך מחוץ לכך אין צורך בהוראה? כמו כן צריך עיון מה מקור הדין, טעמו ותוקפו. ונראה מדקדוק בגמרא כמה אפשרויות להבנת הדין: א. משום כבוד התורה. וכנלמד ממשה רבינו ע"ה בעניין ההוראה תוך ג' פרסאות. ב. משום טעות, והרשות היא מעין מבחן הסמכה. כנלמד מהוראת היתר מי ביצים. שיטת רי"ף תוס' ורא"ש והנה הרי"ף העתיק מדברי הגמ' כאן רק את המשפט 'תניא תלמיד אל יורה הלכה בפני רבו אא"כ רחוק ממנו שלשה פרסאות כנגד מחנה ישראל' וכעין זה ברא"ש (א, ב):
תניא תלמיד אל יורה הלכה בפני רבו אא"כ רחוק ממנו שלש פרסאות כנגד מחנה ישראל ומסקינן בעירובין פרק הדר (דף סב ב) דתלמיד מובהק בתוך שלש פרסאות חייב מיתה כבני אהרן שלא הורו בפני משה ממש אלא בתוך מחנה ישראל הורו. וכאותו תלמיד שהורה בפני ר"א בתוך ג' פרסאות וחוץ לג' פרסאות אסור ואין חייב מיתה. ותלמיד חבר בתוך ג' פרסאות אסור חוץ לג' פרסאות מותר ודוקא בדבר שהוא חדוש לשואל כגון ביעתא בכותחא ומגלת תענית אבל דבר שאין חדוש לשואל כגון בטל בששים ונותן טעם לפגם מותר:
וכעין זה גם בדברי התוס' (ה, ב ד"ה אלא). והרי יש לשאול על הגמרא כנ"ל מה הוסיפה הגזרה של נטילת הרשות? מתוך שאלה זו העמידו בשני סוגי תלמידים: תלמיד מובהק ותלמיד חבר. בתלמיד מובהק יש איסור להורות בתוך ג"פ של רבו ויש עונש על כך, אך מחוצה להם יש איסור ללא עונש. ואילו בתלמיד חבר אסור תוך ג"פ אך אין עונש ואילו מחוץ לג"פ מותר, וגזרו שאף תלמיד חבר יטול רשות. ומעצם כך שהביאו רק את המימרא השנייה, נראה שהבינו שהכל דין אחד והוא משום כבוד הרב. והגזירה היתה לכבוד הרב גם מחוץ לגבולו, ביחס לתלמיד מובהק. ונ"ל שלמדו כן ממהלך הסוגיא עצמה שהביאה את שני המימרות ברצף אחד באותו העניין וללא הערות עליה. שיטת הר"ן אך מדברי הר"ן נראה שלומד אחרת ושני מימרות הגמ' – שני דינים: א. דין עיקרי שהוא מדאורייתא שאסור להורות בפני רבו ממש והכוונה בעומד סמוך אליו וכדומה, וזה קאי אפילו לתלמיד חבר. ובמקרה של הוראה בתוך ג"פ של רבו, לתלמיד מובהק - אסור מדאורייתא, אך לתלמיד חבר - מותר. ומסוף דבריו משמע שהרב יכול למחול ולתת רשות להורות. ב. חכמים גזרו שתלמיד מובהק לא יורה חוץ לג"פ אלא בנטילת רשות, שבתוך ג"פ אסור מדאורייתא בלאו הכי. וביאר דבריו ר' דוד פוברסקי:
ונמצא דהוי כאן שני עניני רשות, דתוך ג' פרסאות [אי מהני רשות], הוי רק מדין מחילה, שמוחל על כבודו, וסגי בזה. אבל הדין רשות דבעינן מחמת הגזירה, היינו ליתן ממש היתר להוראה, דמחילה לא מהני בזה. ועכ"פ נתבאר, דנחלקו אם דין הגזרה דתלמיד אל יורה אא"כ נטל רשות מרבו, הוי דין אחד עם הברייתא דתלמיד אל יורה במקום רבו, או דהוו שני ענינים. דלהר"ן הוו זה שני ענינים, ולהרי"ף והרא"ש הוו ענין אחד, ורק דבפניו היה כבר איסור קודם, ושלא בפניו הוי מחמת גזרה דהכא.
ונראה לומר בדעת הר"ן שהגזירה איננה תלויה בדין המקורי, והוא משום שטעמיהם שונים. הדין מדאורייתא של איסור הוראה בפני רבו נובע מחיוב כבוד רבו, וזהו ניתן למחילה. אך מחוץ לג"פ אין בזה כבוד לרבו, שהרי אינו בתחומו אלא נראה לומר שהוא משום חשש טעות בהוראה. ושמא ניתן לומר שבתוך 'גיזרתו' של הרב, היינו ג"פ, גם במקרה של טעות אזי הדבר יכול להיות מתוקן על ידי הרב. אך מעבר לג"פ אין לרב שליטה ועל כן צריך רשות מיוחדת להורות. ובסגנון אחר ניתן לומר שהדין שלא להורות בפניו הוא דין מצד התלמיד, כבוד רבו. ולא להורות בדבר חדש חוץ לג' פרסות הוא מצד הרב, שצריך לדאוג שלא יטעו. רמב"ם הרמב"ם (תלמוד תורה ה, ב-ג) מחלק בין הוראה קבועה להוראה אקראית. הגמרא שאומרת אסור להורות בפני רבו היינו תוך ג' פרסות, אפילו באקראי. והגמרא שאומרת שחוץ לג' מותר היינו באופן זמני, אך לא באופן קבוע. ואין חילוק של תלמיד חבר או תלמיד מובהק שכן אינו מוזכר כלל בגמרות. ועיקר הטעם הוא משום כבוד. והראיה מכך שבאיסורים מותר אפילו בפני רבו משום שכבוד רבו הוא כבוד התורה וכל רגע שלא מפרישים מן האיסור הרי כבודה יורד, משא"כ בקיום אקטיבי של מצוות שלא נפגע כבוד התורה בשב ואל תעשה. סיעתא דשמיא ערוך השולחן מקשה מדוע לא מזכירים את הטעם של הטעות. ועונה שאכן כל עניין הדין הוא משום כבוד רב, והמעשה בתלמיד שבעקבותיו גזרו אינו משום חשש טעות אלא בא ללמד שאין סיעתא דשמיא כאשר לא מכבדים את הרב ופוסקים במקומו. ועל כן חייב תמיד רשות אא"כ הוא חוץ לג"פ שאז מותר באקראי:
וה"נ בסנהדרין כן הוא דלא מסתעייא מילתא לאותו תלמיד והכל מפני כבוד רבו ומקודם לא שמו לב על זה כאביי שלא שם לב משום דלא מיחזי כאפקירותא ואח"כ כשראו דלא מסתייעא מילתא גזרו בזה דבמקום רבו אסור לגמרי ושלא במקום רבו והיינו אחר י"ב מיל מותר באקראי ולקבוע ישיבה להוראה אסור בכל מקום דזה אפקירותא וחולק על רבו ואיסור זה היה מקודם אך על הוראה מקרית במקום רבו לא הקפידו עד שראו דלא מסתייעא מילתא:
ולפי כל הנ"ל יש לבאר את המובא בסוף הגמרא שיכול הרב לצמצם את הוראת התלמיד. אם הוא משום חשש טעות, אזי מובן, שכך יחזור ויבחנהו. וכן משמע קצת בפירוש ר"ח, וכן בפירוש יד רמה שתולה את ההגבלה בגזירה. אך אם הוא מחמת הכבוד, הכיצד יכול לצמצם? ונראה לומר שכאן לומדים יסוד חשוב בהעברת התורה. התורה איננה רק עוברת דרך חכמינו, אלא היא הופכת להיות שלהם ממש, לא רק שיכולים למחול על כבודה, אלא שיכולים גם להשית הגבלות בזמן, מקום ותוכן הפסיקה. והוא עומק תורה דיליה.
סרטונים קצרים
שיעורים פופולריים
שיעורים פופולריים
שיעורים חדשים
שיעורים חדשים
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il