בית המדרש
  • משנה וגמרא
  • תלמוד בבלי
  • פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
קטגוריה משנית
  • משנה וגמרא
  • תלמוד בבלי
  • מכות
undefined
3 דק' קריאה
שני צדדים לסיבת הגלות ידוע שעונשו של רוצח בשגגה הוא לגלות לערי מקלט, ולשהות שם עד מות הכהן הגדול. זהו הכלל, וכדרכה של תורה, נמסרו בעל פה הרבה פרטי דינים כמפורט במשנה ובגמרא. אך יש לשאול האם הגלות היא חובה או אפשרות? האם עניינה לכפר על החטא ועל כן מחויב האדם לגלות, או שמא עניינה להגן על האדם מפני גואל הדם, ואם אינו חפץ בדבר מסיבה כלשהיא אינו חייב לגלות. בדברי רבותינו מצאנו כמה כיוונים בשאלה זו. כתוב ברמב"ם (רוצח ושמירת הנפש ו, הלכה ד):
ויש הורג בשגגה ותהיה השגגה קרובה לזדון והוא שיהיה בדבר כמו פשיעה או שהיה לו להזהר ולא נזהר, ודינו שאינו גולה, מפני שעונו חמור אין גלות מכפרת לו ואין ערי מקלט קולטות אותו שאינן קולטות אלא המחוייב גלות בלבד. לפיכך אם מצאו גואל הדם בכל מקום והרגו פטור.
ומכאן מבואר שעניין הגלות הוא לכפר אך יש כאלו שפטורים משום אחד משני צדדים: קרוב לאונס אינם צריכים כפרה. קרוב למזיד אינם זכאים לכפרה. ועיין בדברי האור שמח כאן באריכות. לעומת זאת, המהרש"א (י, ב ח"א ד"ה אחד הרג) כותב: 'דהא הגלות לערי מקלט אינו רק מפני גואל הדם שיהרגנו', והיינו שעניין הגלות הוא הצלה. בספר החינוך מובאים שני הצדדים (מצווה תי):
משרשי המצוה, לפי שעון הרציחה חמור עד מאד שבה השחתת העולם, עד שאמרו זכרונם לברכה שההורג נפש מזיד אפילו עשה כל המצוות אינו ניצול מן הדין, שנאמר [משלי כ"ח, י"ז], אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס, ולא ימלט, ולכן ראוי למי שהרג אפילו שוגג מכיון שבאת תקלה גדולה כזו על ידו, שיצטער עליה צער גלות ששקול כמעט כצער מיתה שנפרד האדם מאוהביו ומארץ מולדתו ושוכן כל ימיו עם זרים. ועוד יש תיקון העולם במצוה, כמו שביאר הכתוב שינצל עם זה מיד גואל הדם לבל יהרגנו על לא חמס בכפיו שהרי שוגג היה. ועוד תועלת בדבר לבלי יראו קרובי המוכה הרוצח לעיניהם תמיד במקום שנעשתה הרעה, וכל דרכי התורה נועם.
ובכל אחת מהשיטות, צריך להבין מה מקורה? נתבונן בכמה כיוונים. מקור בגמרא הסוגיא הראשונה במסכת עוסקת בעונש הניתן לעדים הזוממים כאשר א"א לקיים את זממם הפסוק. אחד מדינים אלו הוא סוגיא דידן, עדים שהעידו בשקר על פלוני שחייב גלות, אינם גולים אלא לוקים. ומבררת הגמרא דין זה:
מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב גלות כו'. מנא הני מילי? אמר ר"ל, דאמר קרא: הוא ינוס אל אחת הערים, הוא - ולא זוממין. ר' יוחנן אומר: ק"ו, ומה הוא שעשה מעשה - במזיד אינו גולה, הן שלא עשו מעשה - במזיד אינו דין שלא יגלו. והיא נותנת (והלא דין הוא): הוא שעשה מעשה - במזיד לא ליגלי, כי היכי דלא תיהוי ליה כפרה, הן שלא עשו מעשה - במזיד נמי ליגלו, כי היכי דליהוי להו כפרה! אלא, מחוורתא כדר"ל.
ומכאן נראה פשוט שהגלות היא כפרה. אך מאידך הגמרא אומרת (יא, ב):
משנגמר דינו מת כ"ג - ה"ז אינו גולה... מ"ט? אמר אביי: ק"ו, ומה מי שגלה כבר יצא עכשיו, מי שלא גלה אינו דין שלא יגלה. ודלמא האי דגלה איכפר ליה, האי דלא גלה לא! מידי גלות קא מכפרא? מיתת כהן הוא דמכפרא.
ומכאן נראה שאין הגלות כפרה כלל, אלא רק מיתת הכהן הגדול. ואם כן כיצד מיישבים את הסתירה? כותב הריטב"א (ב, ב ד"ה ת"ר):
...וי"ל דשאני גלות שאינו כפרה ממש ומיתת כהן גדול היא שמכפרת עליו כדאיתא בפרק הגולין (י"א ב'), ותדע שהרי אם יצא חוץ לתחום נהרג, ודבר המסור לבית דין הוא להגלותו.
ושמא הוא המקור של שיטת המהרש"א, שעיקר הגלות היא בהצלת הרוצח. ואפשר שמחייבים את הרוצח גלות אע"פ שהיא לטובתו משום שרוצה התורה לשמר תיקון עולם, שלא יהיה כל אחד פוגע בחבירו. ומה שכתוב שמיתת כה"ג מכפרת, אכן ישנה כפרה אך היא איננה ע"י הגלות אלא ע"י מות הכה"ג וזהו נקודת ציון של זמן שבו כבר התכפר לו חטאו וחל איסור על גואל הדם לפגוע ברוצח בשגגה. הגלות ככפרה מאידך, הסוברים שהוא משום כפרה, הרי להם גמרות מפורשות המדברות על כפרה. ויותר מכך, שהרי הדין הוא שגם אם מת הרוצח לפני שנס אל עיר המקלט קוברים אותו בעיר המקלט (מכות יא, ב; רמב"ם שם ז, ג) ומה יש להציל לאחר מותו?! אך גם לשיטתם יש לבאר מה שכתוב במפורש בגמרא שגלות אינה מכפרת, ונראה שיסבירו כמו שכותב שם הריטב"א (יא, ב ד"ה מידי גלות):
מידי גלות קא מכפר. פי' לאו דגלות לא מכפרא כלל דודאי בכל מקום גלות מכפרת ולא לחנם אמרה תורה שיגלה לכאן, אלא לומר דגלות לא מכפרא ליה להחזירו לפטרו מגואל הדם, ומיתת כ"ג היא דעבדא כפרה לחודא.
סרטונים קצרים
שיעורים פופולריים
שיעורים פופולריים
שיעורים חדשים
שיעורים חדשים
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il