ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- כתובות
קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא נותן לה שכרה ובועל אותה על אם הדרך והולך לו, וזו היא הנקראת קדשה, משנתנה התורה נאסרה הקדשה שנאמר לא תהיה קדשה מבנות ישראל, לפיכך כל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין לוקה מן התורה מפני שבעל קדשה.
נראה ששיטת הרמב"ם היא כמו שפירש רא"ם את רש"י, שכל בעילת זנות, דהיינו בעילה ללא קידושין, כלולה בלאו זה, ולוקין עליו ככל לאווין שבתורה. ומלקות הן אפילו במעשה יחידי ואפילו במיוחדת לו, כל זמן שאין המעשה במסגרת של קידושין יש איסור לאו. כך נראה שהבין גם הראב"ד ברמב"ם (לפי מש"כ בהשגות).
ועיין ברא"ם על רש"י (הנ"ל) המבאר שאין כוונת רש"י דווקא במזומנת לכך, אלא אפילו עוברת פעם אחת היא בכלל הלאו, אך משום שרוב בעילות זנות הן בהכנה והזמנה לכך, כינה הכתוב בשם זה, קדש, את כל הבעילות האסורות. וא"כ הרי שיטתם מקבילה.
אך קשה על שיטה זו מכמה כיוונים: א. אם גם בעילה אקראית נחשבת לבעילת זנות ולוקין עליו, מדוע אין לוקים האונס והמפתה אלא רק משלמים. והרי מכח 'קים ליה בדרבה מיניה', היה צריך דווקא ללקות ולא לשלם? ב. כיצד התירו רבנן 'נישואי קטנה' אם מדאורייתא הביאה עליה אסורה (כיון שאין כאן קידושין דאורייתא)? ג. הכיצד מצאנו בתנ"ך פעמים רבות את המושג 'פילגש' כקיים אצלי גדולי אומתנו, והוא הרי קשר בין איש לאישה שאינו תלוי בקידושין? (יש בזה הרבה מה להרחיב אך לא נתעכב).
המגיד משנה מבאר את הביטוי 'קדשה' בבעילות אסורות, ולשם הבנת העניין מביא מקור לדברי הרמב"ם מהסוגיא ביבמות (סא, א-ב) שדנה בהגדרת פסול זונה לכהן. שם בסוגיא מובאות כמה דעות, ביניהן דעת חכמים הסוברים שרק גיורת, משוחררת והנבעלת לפסול חיתון עליה – נחשבות לזונה האסורה לכהן. ואילו דעת רבי אלעזר שאפילו פנוי הבא על הפנויה נעשית זונה. אך קשה, דהרי קיי"ל כחכמים, וא"כ כיצד פוסק הרמב"ם כרבי אלעזר, שכל בעילה שאינה בקידושין, ומשמע אפילו פנוי ופנויה, היא בלאו? עונה הבית יוסף (אה"ע סימן כו) שיש לחלק בין שם זונה בפסול כהונה ששם הלכה כחכמים, לבין עצם הביטוי הרווח ביחס לבעילות אסורות. התורה עצמה מגדירה את מעשה תמר 'כזנונים'. וא"כ אע"פ שהלכה כחכמים, ניתן להגדיר כל בעילה שאינה לפי הדין כבעילת קדשה או זונה.
ומכאן להסבר המגיד משנה. אמנם הלכה כחכמים ולא כרבי אלעזר שביאת פנויה לא פוסלת לכהונה, אך אם בעצם אין איסור כלל בפנוי ופנויה והביאה מותרת, הכיצד יפסול אותה רבי אלעזר מכהונה בשם 'זונה'? איזה איסור הם עברו, הרי הוא היתר? אלא ע"כ כו"ע, חכמים ורבי אלעזר, מודים שיש בזה איסור אלא נחלקו ביחס לפסולי כהונה. ואין להקשות בפסולי כהונה מפסול אחד לפסול אחר, שכן כל מילי דעריות הן גזה"כ.
ראיה נוספת לרמב"ם מביא ה"ה מהביטוי של חז"ל 'חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות' – וסמכו חכמים בכמה מקומות על הנחה זו. אך אם בעילה ארעית של פנויים היתה איסור מדרבנן, לא היו סומכים עליה כך באופן גורף כיון שלצערנו 'העולם' לא זהירים בדרבנן כמו בדאורייתא.
ולמדנו אם כן ממקורות אלו את שיטת הרמב"ם, אך מה יעשה עם 'פילגש'? מבארים נו"כ שהרמב"ם סובר שפילגש אכן אסורה להדיוט ומותרת רק למלך. אך מקשים על הרמב"ם שהרי חלק מן הפילגשים המוזכרות בתנ"ך לא היו של מלכים? מתרצים האחרונים (ביאור הגר"א אבה"ע סימן כו) שבמקומות אלו מדובר על אמה עבריה אחר ייעוד ולא על פילגש ממש.
וביחס לשאלה על נישואי קטנה, יש לומר שכיון שהדבר מוסדר על פי חכמים הרי אין בדבר זנות ופריצות. וביחס לשאלה מדוע אין לוקין על אונס ופיתוי, הרי זה לאו? כותב הרמב"ם עצמו (נערה בתולה ב, יז):
זה שחייבה תורה לאונס ולמפתה ממון לא מלקות בשאירע הדבר מקרה שלא מדעת אביה ולא הכינה עצמה לכך שדבר זה אינו הווה תמיד ואינו מצוי אבל אם הניח זה בתו הבתולה מוכנת לכל מי שיבוא עליה גורם שתמלא הארץ זמה וכו'.
ונראה שרוצה לומר שכיון שהדבר אינו הדדי ממש אין הדבר נחשב כזנות ועל כן יש כאן בעילה אסורה בעיקר מצד הפגיעה באשה, ופחות מגדרי זנות. ואולי אפשר לחזק הסבר זה במה שכותב הרמב"ם (אישות א, ד) שהבועל אשה לשם זנות, אך כאן שאין הדדיות אין בזה מעשה גמור של זנות.
לעומת מש"כ עד כאן בשיטת הרמב"ם, שכל בעילה ללא קידושין היא בלאו דלא תהיה קדשה כתב הגר"א (שם) שלפי הרמב"ם אין מלקות בבעילה יחידה אם אינה מופקרת לכל, וכ"ש אם מיוחדת לאיש. אלא יש בזה ביטול עשה דאורייתא של 'כי יקח איש אשה ובעלה'.
שיטת הרמב"ן
לפי הרמב"ן יש לחלק בין המושג קדשה למושג זונה. כך כתב הרמב"ן בהשגותיו ביחס לדברי הרמב"ם (ספה"מ לאוין, שנה):
אבל אנחנו התנינו בענין הלאו הזה שתהיה המניעה בביאה אסורה שאין קדושין תופסין בהן. שכבר נתבאר בדבריהם שאין זונה בכל מקום בתורה בכהן ואתנן אלא באסורי הביאה שאין בהם קדושין. וכן הזכירו בכל לשון זנות שבא בתורה. אם כן אל תחלל את בתך להזנותה יזהיר מזה... אבל אסר עליו למכרה למי שאין קדושין שלו תופסין בה.
הוי אומר שהרמב"ן סבור שאיסור זנות שייך רק בין איש ואישה שאין קידושין תופסים בהם, אך בסתם פנוי ופנויה אין איסור לאו זה. וכן כתב במפורש בפרשת קדושים על הפסוק לא תחלל את בתך להזנותה (ויקרא יט, כט). ובזה חולק על הרמב"ם בהגדרת 'זנות'.
וביחס לאיסור קדשה כתב בפירושו לתורה:
והנראה בעיני בלאו הזה, כי הוא אזהרה לב"ד שלא יניחו אחת מבנות ישראל להיות יושבת בפרשת דרכים בעינים על הדרך לזמה או שתתקן לה קובה של זונות כמנהג ארצות זרים.
כלומר, איסור קדשה אינו מדבר על איסור החל על האיש היחיד, אלא על בית הדין. רצון התורה הוא שהמרחב הציבורי בישראל יהיה טהור, ומחובת ההנהגה הרוחנית לדאוג לכך. ובכך חולק על רש"י וראב"ד הנ"ל, הסוברים שהאיסור הוא על האיש או אישה הספציפיים, ולפי זה אפילו בפעם אחת יהיה איסור לאו.
כלומר קדשה היא הפרוצה לכל, ואילו זונה היא מושג המתייחס לפסולי ביאה. לרמב"ן ביאת פנוי ופנויה מותרת, ורק ביאת האסורה עליו נחשבת לזנות. נראה שלומד כן מהלכה כחכמים החולקים על רבי אלעזר. ואעפ"כ נראה שאין דעתו של הרמב"ן נוחה ממציאות זו, שכן היא יכולה להביא לידי מלאה הארץ זימה. אמנם, אם היא מיוחדת לו הרי היא כפילגש ומותרת. ולפי זה נבין גם את דבריו בתורה, שהאיסור הוא כללי על בית הדין ולא על האדם הפרטי. כיון שיש לזה היתר מדאורייתא.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.
רביבים איסור כתובת קעקע
אסור מהתורה לחקוק בעור אותיות או צורות שיישארו בו לתמיד | האיסור חל על איש ואישה כאחד, ועל כל מקום בגוף | איסור עשיית קעקוע הוא חוק שטעמו לא נתפרש בתורה | עם זאת, ביארו כמה ראשונים שכך היה מנהגם של עובדי עבודה זרה | המקעקע על עורו צורה קבועה, משתעבד לצורה זו ומונע מעצמו להמשיך ולהתחדש | אחר שהקעקוע כבר קיים אין איסור בקיום התוצאה, ולכן אין חובה מהתורה להסירו | כיום ניתן להסיר את הקעקוע באמצעות לייזר, ולכן נכון להתאמץ להסירו, כדי לבטא בכך את ההתנערות מהחטא
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
חיי שרה כיצד לבקש בקשה -ארבעה ביקשו שלא כהוגן ושלושה נענו כהוגן
המבקשים אליעזר עבד אברהם, כלב בן יפונה, שאול המלך, יפתח הגלעדי.
חיי שרה פרשת חיי שרה – נפילת בני ישמעאל
כשהאויב הערבי מרים ראש בהתנשאות על המדינה היהודית ועוד מבפנים זו בדיוק נקודת המפנה שתביא לצמיחה ישראלית
תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה
השיעור עוסק בשאלת חיוב נשים בהבדלה ובאפשרות שלהן להבדיל בעצמן, תוך סקירת מחלוקות הראשונים והפוסקים הספרדים והאשכנזים. בהמשך נידונים הגדרים ההלכתיים של "חמר מדינה" והתנאים שבהם ניתן להשתמש במשקאות חלופיים ליין עבור הבדלה.
מאמר שלישי מדרגת החסיד וחיבורו לאלוקות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק בהגדרת דמות ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, כמי שחי את הנוכחות האלוקית בכל תנועה ואיבר בגופו. בהמשך לכך, נבחנים האופנים שבהם האדם מבטא קרבה זו הלכה למעשה – החל מכבוד השכינה, דרך מצוות כציצית ותפילין, ועד להרבות בברכות ובשבחים.
מידות הראי"ה סוד תיקון המידות בנפש האדם
אל המידות א'
עבודת המידות היא הגשר המחבר בין נשמת האדם הטהורה לבין חיי החומר והמעשה בעולם הזה. השינוי האמיתי מתאפשר כאשר מקדימים את התבוננות השכל והדעת לעבודה הרגשית, ובכך יוצרים הרגלים נכונים ומרוממים.
לנתיבות ישראל יסודות האמונה ואהבת ישראל שלמה
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (א)
השיעור עוסק בחשיבות קבלת עול מלכות שמיים ולימוד התורה כבסיס לתיקון רוחני שמתחיל מתוכנו. מתוך כך מודגשת החובה לאהוב כל אדם מישראל ללא תנאי, מתוך הכרה בנשמתו הפנימית ובאחדות האומה.
מידות הראי"ה מידת הברית: מוסר טבעי ומושכל
ברית א'
השיעור עוסק במושג הברית כהטבעה מוסרית פנימית ובלתי תלויה, המהווה את טבעו הבסיסי והישר של האדם. בהמשך מוסבר כיצד פגם הברית מערער את הטבעיות הזו, ומדוע תיקונו דורש מעבר לעבודת ה' תבונית ומאומצת הנובעת מתוך שכל ותשובה מאהבה.
וירא מהכנסת אורחים ועד בירור הייעוד
שיחת מוצ"ש פרשת וירא
השיעור עוסק בגדריה ומשמעותה של מצוות הכנסת אורחים ככוח של קירוב וחסד, תוך השוואה בין מקורות שונים והעמקה בדמותו של אברהם אבינו. בהמשך נבחנים הניסיונות וההיפרדויות בחיי אברהם כמסע של בירור רוחני, המחדד את ייחודו ומעלתו של עם ישראל.
