בית המדרש
  • משנה וגמרא
  • תלמוד בבלי
  • פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
קטגוריה משנית
  • משנה וגמרא
  • תלמוד בבלי
  • סנהדרין
undefined
6 דק' קריאה
מקור דין לשמה בגט הרמב"ם בתחילת הלכות גירושין (א, א) מביא בין עשרת התנאים לכשרות הגט את התנאי של כתיבת הגט לשמה. ויש להתבונן בעניין ה'לשמה' – מה כלול בו? אילו מחשבות או דיבורים? וכן מה מקור הדברים. למדנו במשנה (כו, א) שבגיטי נשים יש דין מיוחד וצריך להשאיר בשטר פרטים מסוימים ריקים על מנת שיכתבו בדווקא לשם מקרה מסוים זה משום שכתוב בפסוק (דברים כד, א) 'וכתב לה – לשמה'. הביאור בזה הוא מכך שלא אמרה התורה 'וכתב ספר כריתות' שאז היה נשמע שאפילו ספר (גט) שנכתב באופן סתמי מועיל, אלא הספר צריך להיות 'לה' משמע מיוחד לאותה האשה. וכאמור, מה כלול בלשמה, אלו פרטים? וכן צריך להבין מה התוספת של הלשמה על פני המידע הברור הכתוב בגט. מה כלול בלשמה? המשנה אומרת (כד, א):
כל גט שנכתב שלא לשום אשה - פסול. כיצד? היה עובר בשוק, ושמע קול סופרים מקרין איש פלוני מגרש את פלונית ממקום פלוני, ואמר זה שמי וזה שם אשתי - פסול לגרש בו. יתר מיכן, כתב לגרש את אשתו ונמלך, מצאו בן עירו ואמר לו שמי כשמך ושם אשתי כשם אשתך - פסול לגרש בו. יתר מיכן, היו לו שתי נשים ושמותיהן שוות, כתב לגרש את הגדולה - לא יגרש בו את הקטנה. יתר מיכן, אמר ללבלר כתוב לאיזו שארצה אגרש - פסול לגרש בו.
מתוך דברי המשנה אנו למדים שיש כמה רמות של לשמה: א. לשם גירושין ולא לשם עניין אחר כדוגמת לימוד כתיבה. ב. לשם אשה זו ולא לשם אשתו סתם. ג. לשם אשתו זו עכשיו ולא שיתברר אחר כך. אלא שאנו למדים שיש תוכן מאד ייחודי ואישי בגט והוא אינו מהווה שטר כללי המשמר תוכן. ודברים אלו צריכים הסבר, מה טעם מקפידים כל כך בלשמה, והרי התוכן שווה ומספיק גם ללא הלשמה? נראה את ביאור העניין על יסוד דברי שו"ת עונג יו"ט (סימן ב):
יש תרי גווני מחשבות א' מחשבה המורה על עשיית המעשה דהיינו שהוא צריך לחשוב בדעתו למה הוא עושה מעשה הזאת. ועיקר פעולת הדבר נגמר ע"י המעשה. רק שאמרה תורה שאין המעשה פועלת אא"כ מחשב בדעתו בשעת עשייתו למה הוא עושה דבר זה. ויש מחשבה שהיא בעצמה גורמת ופועלת ענין המעשה כמו גבי גט וכל הקנינים שאין האשה מתגרשת אלא אם הבעל רוצה ואין המקח נקנה אא"כ המוכר ולוקח רוצים להקנות ולקנות רק שאמרה תורה שאין הגט נגמר בדברים ורצון לחוד אא"כ נעשה הדבר ע"י מעשה כגון גט ע"י כתיבת ונתינת ספר כריתות.
כלומר, הסיבה היא משום שהגט ביסודו אינו ראיה אלא הוא מהווה את הפעולה בעצמו. וזה בשונה מספרי תורה ועוד שנכתבים בכוונה כללית לשם העניין, וכל מה שנצרך ממנו יכול להתבצע. כמובן שהגט יכול לשמש כראיה לאחר זמן אך אין זה ייעודו המקורי. ועדיין יש להוסיף הסבר, מה יש במחשבת 'לשמה' בגיטין שפועלת היא בעצמה? ביטול גט ננסה להתבונן בסוגיא זו דרך סוגיית ביטול גט. הגמרא דנה אודות אדם שביטל את שליח הגט באופן המועיל, ושוב חזר בו ורצה לגרש בגט זה – האם אפשר או שמא הגט איבד את תוקפו. הגמ' אומרת (לב, ב):
חוזר ומגרש בו, או אינו חוזר ומגרש בו? רב נחמן אמר: חוזר ומגרש בו, ורב ששת אמר: אינו חוזר ומגרש בו. והלכתא כוותיה דרב נחמן. איני? והא קי"ל הלכתא כוותיה דר' יוחנן, דאמר: חוזרת! הכי השתא, התם דיבור ודיבור הוא, אתי דיבור ומבטל דיבור, והכא נהי דבטליה לשליחותא דשליח, גיטא גופיה מי קא בטיל.
ומבאר הריטב"א:
והא קיימא לן הלכתא כוותיה דר' יוחנן דאמר חוזרת. פלוגתא דר"ל ור"י היא במסכת קידושין (נ"ט א') גבי המקדש את האשה לאחר שלשים יום דאמרינן התם דאם קבלה קדושין מאחר מקודשת לשני ובעינן התם היכא שלא קבלה היא אלא שחזרה בקדושין הראשונים מהו, ר' יוחנן אמר חוזרת דאתי דבור שני ומבטל הדבור הראשון שהרי לא נשתעבדה היא לבעל אלא בדבור דהיינו ברצונה שנתרצית היא להתקדש לו. והכא נמי היאך חוזר ומגרש בו ולא אמרינן דבטולי בטליה לדבור ראשון שצוה לכתוב הגט לשמה וליהוי כאילו לא נכתב לשמה כלל, ופרקינן הכי השתא התם דבור ודבור הוא ואתי דבור ומבטל דבור וכדפרישנא אבל הכא נהי דבטליה לשליחותיה דשליח שאינו אלא דבור אבל גט דאיכא ביה מעשה מי קא בטיל.
ונחלקו הראשונים באם אמר אדם בפירוש שהוא מבטל את הגט ולא רק את השליח. הרמב"ם כתב(ו, כא):
השולח גט ביד שליח ובטל הגט הרי זה חוזר ומגרש בו כשירצה, שלא בטלו מתורת גט אלא מתורת שליחות, לפיכך אם היה הגט ביד הבעל ובטלו כגון שאמר גט זה בטל הוא אינו מגרש בו לעולם והרי הוא כחרש הנשבר ואם גירש בו אינה מגורשת, וכן אם פירש בעת שבטלו והוא ביד השליח ואמר גט ששלחתי הרי הוא בטל מלהיות גט אינו מגרש בו לעולם.
לעומתו כתבו כמה ראשונים (תוס' גיטין לב, ב ד"ה התם) שהגט אינו יכול להתבטל כלל, ועל כן אינה מגורשת. ומחמת מחלוקת ראשונים זו פסק שו"ע להחמיר (אה"ע קמא, סו):
השולח גט ביד שליח וביטל הגט, ה"ז חוזר ומגרש בו כשירצה, שלא בטלו מתורת גט אלא מתורת שליחות. לפיכך אם היה הגט ביד הבעל ובטלו, כגון שאמר: גט זה בטל הוא, אינו מגרש בו לעולם. וכן אם פירש בעת שבטלו, והוא ביד השליח, ואמר: גט ששלחתי הרי הוא בטל מלהיות גט, אינו מגרש בו; ואם גירש, הרי זו ספק מגורשת.
ונראה שמחלוקתם בקריאת פשט הגמרא ביחס למשפט 'גיטא מי קא בטיל?!' – שתי אפשרויות להבנת התמיהה: א. שיטת הרמב"ם – 'האם הבעל ביטל את הגט עצמו?!' ואם יבטלו אזי אה"נ יבוטל. ב. שיטת התוס' – 'האם הגט עצמו יכול להתבטל?!' ואפילו יבטלו אותו לא מועיל. מהות המושג 'לשמה' וצ"ע בעצם המושג של ביטול גט כיצד אפשר לבטל דבר מוגמר הרי הוא קיים במציאות?! ועונה על כך הריטב"א שהובא לעיל:
ולא אמר' דבטולי בטליה לדבור ראשון שצוה לכתוב הגט לשמה וליהוי כאילו לא נכתב לשמה כלל.
אך גם דבר זה צריך ביאור, כיצד אפשר לבטל את 'לשמה'? מאי שנא ממצה שנאפתה לשמה שלא שייך לומר ביחס אליה לאחר אפייתה שמבטלים את ה'לשמה' ממנה? ונראה להסביר שהצורך בלשמה עניינו התכווננות והתייחדות למעשה מסוים זה של הגירושין. שטר הגירושין אינו משמש לראיה בלבד אלא הוא הפועל את הכריתות בין בני הזוג, ובכדי שכריתות זו תחול אמרה תורה שצריך הרבה 'לשמה', בירור רב לפני מעשה משמעותי זה. והוא שורש הדינים שלא יכתב באופן סתמי אלא לשם גירושין, וכן כל שאר ההגבלות והדרישות שישנן בגט, ותורף עניינם הוא להרחיק את המימוש הגט ושמא יתקרר וכו'. וכך כותב בקובץ הערות (עו, יג):
וי"ל דהא דצריך כתיבה לשמה, הכונה שיהא הגט מיוחד לשם גירושי אשה זאת משעת כתיבה עד שעת גירושין, אלא דבעינן שיעשה היחוד הזה בשעת כתיבה דוקא, ולאחר שנכתב לא יועיל היחוד לשם גירושין, דאין הקדש לגט, ובמה שכותב לשמה נעשה הגט מיוחד לגירושי אשה זאת עד שעת גירושין, ואם יתבטל היחוד לשם גירושין מכאן ולהבא, פסול לגרש בו, אף דלא נעקר היחוד למפרע, דהיחוד שנעשה ע"י הכתיבה לשמה, צריך שיהא קיים עד שעת הגירושין:
ואף על דבריו היה נלע"ד להוסיף חידוד והוא שהצורך ברציפות הייחוד לשם הגירושין מכתיבה ועד נתינה הוא ביטוי של רצון אחד יציב של הבעל. ולפי דברים אלו נוכל הסביר היטב את מחלוקת הראשונים הנ"ל. הרמב"ם יש לומר שהגט בטל כיון שהרצון לגרש שבא לידי ביטוי בגט השתנה, ומה שרוצה לחזור ולגרש הוא רצון מחודש וצריך לכתבו מחדש. שהרי אפשר לטעון שרצון שלא מומש סימן הוא שלא היה רצון מוגמר. אך לפי התוס' כיון שעשה מעשה של כתיבה והנציח את הרצון שלו בגט הרי זה אינו יכול להתבטל אלא אם כן השטר יקרע וכדו' שאז אכן צריך לכתבו מחדש. ביאור כעין זה ראיתי בברכת אברהם שכותב שדין לשמה בגט אינו דין כוונה אלא דין שיהא נכתב באופן שמתייחד ועומד להתגרש בגט זה. האם צריך דיבור בלשמה? לשם תוספת עיון נעלה שאלה מפורסמת והיא האם צריך דיבור בלשמה בגיטין? לפי הסברא דלעיל נראה שכן, שהיא מעין עיכוב נוסף לפני הגירושין. ובעניין זה כתב שו"ת רדב"ז (חלק א קנ"ד):
שאלת על הדברים הצריכין ליעשות לשמן אם צריך דבור או סגי במחשבה לבד. תשובה כבר דברו הראשונים ז"ל בזה והעלו דצריך דבור והטעם לדעתי שבכל דבר שבקדושה כגון ס"ת תפילין ומזוזה שהצריכו לשמה אין הקדושה חלה במחשבה לבד אלא בדבור שהדבור עושה רושם גדול וחכמי המדרש הזכירו זה בכמה מקומות. וא"ת התינח דבר שבקדושה אבל כתיבת גט דבעינן לשמה דכתיב וכתב לה לשמה לעולם אימא לך דבמחשבה גרידתא סגי. וי"ל דסוף סוף קדושה יש בגט לפי שנקרא ספר וכתוב בו כדת משה וישראל. ותו דאם כתב אותו סתם אינו כורת בינו לבינה וע"י שכותב אותו לשמו ולשמה כורת לפיכך צריך שיוציא הדברים בפה כדי שע"י כך יתקיים המעשה שאין הדברים מתקיימים במחשבה לבד... ולכן טוב וישר בכל הדברים שצריכין לשמה לפרש בדבור שהוא עושה לשמן אבל בדיעבד מודה אני שאין הדבר נפסל בכך כיון שגמר וחשב בדעתו לעשותן לשמן וכו'.
סרטונים קצרים
שיעורים פופולריים
שיעורים פופולריים
שיעורים חדשים
שיעורים חדשים
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il