בית המדרש
  • משנה וגמרא
  • תלמוד בבלי
  • פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
קטגוריה משנית
  • משנה וגמרא
  • תלמוד בבלי
  • סנהדרין
undefined
6 דק' קריאה
פתיחה מחלוקת ידועה בגמרא בכמה מקומות היא מחלוקת רבי מאיר ורבי אלעזר בעניין העדים המהווים את עיקר הגירושין. רבי מאיר סובר עדי חתימה כרתי ואילו רבי אלעזר סובר עדי מסירה כרתי. סוגיא זו נוגעת בכמה וכמה עניינים שונים (עניינו של שטר בכלל, הבדלים בין שטר קניין לראיה, עדות בדבר שבערווה ועוד), כדרכנו ניגע רק בחלק מן היסודות. הגמרא (פו, ב) קובעת שהלכה כרבי אלעזר בגיטין ועדי מסירה כרתי, וכך פסקו גם הראשונים להלכה (רמב"ם גירושין א, טו). אמנם הרי"ף (על המשנה בדף פו, א) כתב שהלכה כר"א אך גם אם היו רק עדי חתימה אכתי האשה מגורשת. ולכאורה זה כשיטת ר"מ ולא ר"א. ראיות ודחיות הרי"ף מביא שתי ראיות לדבריו: א. מדין כתב סופר ועד אחד – הולד ממזר. ואם המציאות היא שיש גם עדי מסירה אזי מדוע הולד ממזר, אלא ע"כ מדובר שאין עדי מסירה. ב. בשיטת רבי אלעזר במשנה נאמר 'אין העדים חותמים אלא מפני תיקון העולם' והרי סוף סוף לא סומכים על עדי המסירה, שהרי הם אינם, וממילא משמע שעדי חתימה בלבד כרתי. אך עדיין ראוי שיהיו שני סוגי העדים ועדי המסירה הם העיקר. ראיות אלו מתורצות בדברי הראשונים. הרי"ף עצמו דוחה את הראיה הראשונה בהבאת דברי גאון המבאר שכתב סופר ועוד אחד הוא בעיה שלמזויף מתוכו וולד ממזר מדרבנן. הרא"ש (ט, ז) דוחה ראיה זאת בטענה שכל הדיון שם בגמרא הוא אליבא דר"מ ולא אליבא דר"א. ויתכן לומר דהרי"ף סובר שהיא גופא ראיה שדנים אליבא דר"מ משמע שהלכה גם כמותו. וחיזוק לזה ממה שהקשה הרא"ש על עצמו מכך שרב, רב לוי ורבי יוחנן פליגי אליבא דר"מ, ועיי"ש מה שתירץ. והנה קושיית הרא"ש היא גופא ראייה לרי"ף, דלהלכתא אזלי' אף כר"מ. לגבי הראיה השניה של הרי"ף טוענים הראשונים (שיטת ר"ת בתוס' ד, א ד"ה דקיי"ל) שדין זה של חתימה מפני תיקון עולם אינו אומר שאין עדי מסירה כלל, דזה לא ניתן להאמר, שהרי אין דבר שבערווה פחות משניים. אלא מדרבנן קבעו שעל ידי החתימות הכשרות נוכל לסמוך על כך שבהכשר נעשה הגט. וכן מפורש בגמ' (לו, א) שחכמים הם אלו שתקנו את החתימה, וממילא היא אינה דאורייתא וצריך עדי מסירה. ואולי אפשר לתרץ את הרי"ף כך – באמת עדי חתימה כרתי בפני עצמם, והסיבה מדאורייתא שמועילים עדים אלו הוא מטעם שתהיה עדות שניתן לבדקה גם לאחר ימים רבים. ואכן לשון המשנה בדברי ר"א "שאין העדים חותמים על הגט אלא מפני תיקון העולם" – ולא מוזכר כאן תיקנו רבנן. והציע אחד התלמידים שהביאור לפי הרי"ף הוא שתקנת רבנן היא שתמיד יחתמו, בין יש עדי מסירה ובין אין עדי מסירה, מכיון שלפעמים עדי המסירה אינם זמינים להעיד מסיבות שונות, תקנו חכמים שכולם יעשו גם את סוג העדות שיכולה להחזיק ימים רבים. עוד מקשים רבינו אפרים (ר"ן על רי"ף שם תחילת ד"ה והיינו), והרא"ש מהא דאמרי' בכל דוכתא 'עדי מסירה כרתי' ולא אמרי' אף עדי מסירה כרתי, משמע שהוא בדווקא. ותירוץ לשיטת הרי"ף נראה לי נמצא במה שכותב הר"ן:
מדקתני אף על פי שאין עליו ולא קתני רבי אלעזר אומר אם נתנו לה בפני עדים כשר ואם לאו פסול והולד ממזר אלמא משמע דרבי אלעזר נמי בעדי חתימה סגי ליה.
והנה לן, מדייק הר"ן מלשון המשנה ממש כדיוק אותו דורשים רבינו אפרים והרא"ש. עדי חתימה לתיקון עולם נחזור לביאור בעניין עדי החתימה בגט. דעת הרי"ף שמדין זה של תיקון עולם אנו למדים שעדי חתימה מועילים אף ללא עדי מסירה. והזכרנו דעות הראשונים החולקים ואומרים שאין הם מועילים בלבד אלא יש צורך בעדי מסירה. אך אם כן כיצד מכשירים את הגט? והנה מצאנו שני כיוונים בראשונים בביאור העניין – שיטת התוס' ורא"ש ושיטת הר"ן. שיטת תוס' לדעת התוס' אכן לא צריך עדי חתימה משום שאנו מניחים שהיו עדי מסירה ובלשון התוס' - 'דמסתמא בהכשר נעשה', וכן כתב הרא"ש במפורש:
דכיון שהגט בידה ועדים חתומים בו תלינן דמסתמא בהכשר נעשה גם בעדי מסירה דהכל יודעין דאין דבר שבערוה פחות משנים ואי אפשר להתיר אשת איש אם לא נמסר לה הגט בפני שנים להתירה לשוק.
אמנם צריך עוד ביאור בהנחה זו, כיצד משלימים את הפער שבין חתימה בכשרות לנתינה עפ"י אומדנא?! מבאר הנחלת משה:
ההסבר היא דאנן סהדי דכשהבעל רוצה לגרש את אשתו משתדל שיהי' הגט כשר בלי שום חשש דאינו רוצה להכשיל אנשים באיסור אשת איש, וכן אם שולח הגט ע"י שליח משתדל השליח שימסר הגט כדין בפני עדי מסירה כדי שלא יכשלו אנשים באיסור אשת איש. ורק אנחנו צריכין לחשוש שמא האשה כתבה את הגט בעצמה דיש לה נגיעה בגלל שהיא רוצה להינשא לאחר וכיון דאיכא עדי חתימה א"כ אנן ידעינן שהבעל כתב את הגט וממילא אנן סהדי שנכתב ונמסר בכשרות.
כלומר, כאשר רואים שיש גט כשר כראוי, אזי יש אנן סהדי שהבעל לא ירצה להכשיל אף אחד באיסור חמור, ועל כן ברור שהוא גם הביאו בכשרות עם עדים. ונראה לי דאנן סהדי זה מבוסס על הא דקיי"ל דאין אדם חוטא ולא לו (ב"מ ה, ב), והרי הבעל יכול לשאת אחרת גם ללא גירושין (כמובן בעיקרון בלבד ולפני חדר"ג). אך ביחס לאשה המדובר הוא שתרצה להרויח לעצמה חיים נוחים יותר ועל כן חוששים כאן לזיוף. אך אכתי יש נקודה אחת שלא מוסברת דיה והיא מדוע אנו מניחים שהבעל אכן הביא את הגט ולא היא לקחה אותו מעצמה. וחשבתי שהסיבה היא שהגט הוא דבר בעל ערך גדול מכדי שהבעל יכין אותו כראוי ולא ישמור אותו כראוי. בדומה לצ'ק פתוח שלא סביר שאדם יאבד, אלא ידאג היטב לשמרו. ואחר כך ראיתי לי סמך מדברי הגמרא ורש"י המגדירים גם לבעל את הגירושין כפורענות, ולכן לא יקדים לתת אותו (יח, א ושם ברש"י ד"ה לא מקדים). ומאותה עמדה של פורענות נראה שלא יתן לאשתו להביאו למצב של גירושין ללא כוונתו – ועל כרחך הבעל הוא זה שהביא את הגט לאשתו. שיטת הר"ן הר"ן מבאר באופן אחר, שמא כך סובר בדברי הרי"ף ושמא חולק על הרי"ף ואלו הם דברי עצמו:
אבל מה שנראה לי בזה ... מאי דמודה ר"א דעדי חתימה מהני היינו משום דס"ל שהמסירה כורתת כל שיש בשעתה עדים בין שהם מעידים על המסירה עצמה או על גוף הדבר. ומעתה מה שמודה ר"א דגט החתום בעדים כורת אף על פי שלא נתן בעדי מסירה...לאו משום דס"ל דעדי חתימה כרתי אלא שהמסירה כורתת מכיון שיש עדים על עיקר הדבר דהוו להו עדי חתימה כעדי מסירה שהרי הגט יוצא מתחת ידה בעדים הללו ובידוע שהבעל מסרה לה ונמצאו כאילו הן עצמן מעידים על המסירה.
יש להבחין בין דברי הר"ן לתוס'. לפי התוס' עדי החתימה מייצרים אנן סהדי שהיו בפועל עדי מסירה, אך לפי הר"ן אפילו לא היו בפועל עדי מסירה כלל, אכתי הגט כשר משום שעדי החתימה משמשים כעדי מסירה. דהיינו עדי המסירה הם היחידים הפועלים את הגט, וזה מתאים למה שכתב הרי"ף שעדי מסירה עיקר. אך מה שצריכים עדי המסירה לפעול, ניתן לפעול גם ע"י עדי חתימה. כך ביאר ר' שמואל (שיעורי ר"ש ד, א):
והנה כבר בארנו לעיל בס"ק מ"ד בדברי הר"ן ב' אופנים, דהקצות החשן בסי' מ"ב באר בשיטת הר"ן דהוא משום דע"י חתימתן אנן סהדי שמסר לו, וזה חשוב כעידי מסירה, וכ"כ עוד בסי' רמ"א סק"א, יעו"ש, ועוד בארנו בדברי הר"ן באור אחר, דזהו דין השטר דחשיב שהעדים החתומים על השטר מעידים על הגרושין אף שאינם רואים כלום, ומשום דחשיב דבחתימתם מעידים דבשעה שיראו גט זה בידה ה"ז ראיה על הגרושין.
וצריך לברר יותר בכוונת הר"ן, מה פירוש מעידים על גוף הדבר – או ראו את המסירה או לא ראו? ונראה שכמובן גם בגיטין צריכים עדים, כמו כל דבר שבערווה, אלא כאשר יש עדים על החתימה עצמה אזי ודאי לנו שנמסר הגט ע"י הבעל, ובזה יוצאים ידי התנאי של שני עדים כשרים בדבר שבערווה. וביאור לדברים אלו מצאתי בקובץ שיעורים (ב"ב, אות תקצט):
וכ"ז אם נפרש דעדות החתימה היא על ציווי הבעל, אבל מלשון תוס' כאן "עיקר עדותו אינה אלא שזה השטר מסר לוה למלוה", היינו כיון שלא חתם אלא בציוויו של לוה, ועכשיו השטר ביד מלוה, א"כ ידוע לנו על ידי חתימתם שהלוה מסר למלוה, ונמצא שכל עדותן היא על המסירה, וע"ז הרי יש לנו שני עדים, דכיון שכל אחד מעיד שנצטוה לחתום ממילא הוא מעיד על המסירה, והא דצריך בזה לדין צירוף, והא הוי כשני עדים ממש אפילו לת"ק דריב"ק, דזה מיקרי לא ראו כאחת, כיון דידיעת המסירה היא על ידי ציווי על החתימה לשני עדים, וזה לא ראו שניהן כאחד.
שורש המחלוקת ונראה להסביר את מחלוקת עדי חתימה או מסירה על פי תוס' ור"ן בשני אופנים: א.
תפקיד חתימת העדים בשטר – לפי תוס' העדות הכתובה בשטר היא על רצון הבעל לגרש, ומזה נדע רק על רצינות כוונתו, אך לא נדע על המסירה בפועל, ואעפ"כ בזה סגי כי אנו עושים השלמה לסיפור ומבינים שנתן גם בעדים. אך לפי הר"ן (והוא גם שיטת התוס' המובא בקו"ש) יש לומר שחתימת העדים עדות היא על המסירה בפועל ולא על הציווי לכתוב גט, ועל כן חתימת העדים היא במקום עדי הראיה. בניסוח אחר אפשר להסביר את שיטת הרי"ף שעיקר כח הגט הוא במה שיוצר ראיה לימים רבים שהאשה התגרשה, וממילא העדים החותמים המהווים כוח זה פועלים כשם שפועלים עדי ראיה. ב. מה מסיקים מראיית הגט אצל האשה – לפי התוס' מסיקים שהוא נתן בהכשר גמור ע"י עדים. אך לפי הרי"ף מה שניתן להסיק הוא שהבעל בוודאי מסר ולא היא לקחה לעצמה. ויתכן שחילו של הרי"ף מכך שקשה על טענת ההכשר הודאי, הרי יש כאן ריעותא שהוא עצמו טוען שהגט לא היה בהכשר.
סרטונים קצרים
שיעורים פופולריים
שיעורים פופולריים
שיעורים חדשים
שיעורים חדשים
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il