הגאולה מתוארת בתורה בפירוט ציורי. על אף שאת המחיר הכבד משלמים בעיקר פרעה והעם המצרי, מי שדיכאו ושעבדו את בני ישראל, המדרש מלמד אותנו שגם בני ישראל סבלו מאובדן גדול בתהליך הגאולה וקבלת החירות. לפי דעה אחת במדרש, רוב בני ישראל לא הצליחו כלל לצאת ממצרים. רק מיעוטם הצליחו ללכת אחרי משה ולצאת מעבדות לחירות. למרבה האירוניה, אפילו רוב אלה שכן יצאו ממצרים בסופו של דבר לא הצליחו להאריך ימים ולהגיע לארץ המובטחת. מדוע הדרך לגאולה ולעצמאות צריכה להיות דרך כל כך ארוכה וכואבת?
הרי הקב"ה יכול היה להקל על כל הנוגעים בדבר. הלקח הברור כאן הוא שלגאולה ולחירות, בין אם הן גשמיות ובין אם הן רוחניות, אין ערך רב כאשר אינן מושגות במאמץ וייסורים.
זאת המשמעות של הדם על המשקוף, הדם שסימל את רגע הגאולה ההולך וקרב. "ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי" - חז"ל מפרשים את החזרה על הפסוק הזה פעמיים כהתייחסות לקורבן פסח ולדם ברית המילה. נראה שגאולה הוא משהו שצריך להרוויח בייסורים. כדי להיות יהודי בן-חורין אמיתי, כפי שהתורה מצווה עלינו להיות, יש צורך בהקרבה שנמשכת כל החיים ובדם שנלווה לה.
גם הדור שלנו עסוק במאבק למען גאולה וישועה, גם ברמה האישית וגם ברמה הלאומית. המאבק הזה גבה מחיר כבד מאויבינו, אבל מבחינה פסיכולוגית ורוחנית הוא גבה מאתנו מחיר גבוה הרבה יותר. הרבה דם נשפך במאבק הזה, ולמען האמת, עדיין לא רואים באופק הצלחה. חלק ניכר מיהדות העולם במאה שנים האחרונות לא שרד ולא זכה לראות את התחלת הגאולה ואת עם ישראל שב להיות ריבון במולדתו העתיקה. ומאלה שכן זכו רבים עכשיו איבדו את הנחישות להמשיך בדרך עד הסוף, עד שנגיע לארץ המובטחת.
לבני ישראל שיצאו ממצרים היו מנהיגים בולטים כמו משה ואהרן שהובילו אותם ונתנו להם השראה, אך היום, במצב הנוכחי, יש מחסור במנהיגים משכמם ומעלה. אולי בדיוק לזה התכוונו חז"ל כשאמרו "אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמים".
כל דור עובר משברים של אמונה. הדור שלנו, שהיה עד למותם של כל האידיאלים הכוזבים שרווחו בחברה היהודית במאתיים השנים האחרונות, נשאר בלי שיהיה לו על מי לסמוך "אלא על אבינו שבשמים". אך הנביא הבטיח לנו ש"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". התהליך הכואב והיקר של הגאולה מתרחש לנגד עינינו. מי יתן ונזכה לראות בהשלמתו המוצלחת במהרה ובייסורים מעטים ככל האפשר.
הרי הקב"ה יכול היה להקל על כל הנוגעים בדבר. הלקח הברור כאן הוא שלגאולה ולחירות, בין אם הן גשמיות ובין אם הן רוחניות, אין ערך רב כאשר אינן מושגות במאמץ וייסורים.
זאת המשמעות של הדם על המשקוף, הדם שסימל את רגע הגאולה ההולך וקרב. "ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי" - חז"ל מפרשים את החזרה על הפסוק הזה פעמיים כהתייחסות לקורבן פסח ולדם ברית המילה. נראה שגאולה הוא משהו שצריך להרוויח בייסורים. כדי להיות יהודי בן-חורין אמיתי, כפי שהתורה מצווה עלינו להיות, יש צורך בהקרבה שנמשכת כל החיים ובדם שנלווה לה.
גם הדור שלנו עסוק במאבק למען גאולה וישועה, גם ברמה האישית וגם ברמה הלאומית. המאבק הזה גבה מחיר כבד מאויבינו, אבל מבחינה פסיכולוגית ורוחנית הוא גבה מאתנו מחיר גבוה הרבה יותר. הרבה דם נשפך במאבק הזה, ולמען האמת, עדיין לא רואים באופק הצלחה. חלק ניכר מיהדות העולם במאה שנים האחרונות לא שרד ולא זכה לראות את התחלת הגאולה ואת עם ישראל שב להיות ריבון במולדתו העתיקה. ומאלה שכן זכו רבים עכשיו איבדו את הנחישות להמשיך בדרך עד הסוף, עד שנגיע לארץ המובטחת.
לבני ישראל שיצאו ממצרים היו מנהיגים בולטים כמו משה ואהרן שהובילו אותם ונתנו להם השראה, אך היום, במצב הנוכחי, יש מחסור במנהיגים משכמם ומעלה. אולי בדיוק לזה התכוונו חז"ל כשאמרו "אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמים".
כל דור עובר משברים של אמונה. הדור שלנו, שהיה עד למותם של כל האידיאלים הכוזבים שרווחו בחברה היהודית במאתיים השנים האחרונות, נשאר בלי שיהיה לו על מי לסמוך "אלא על אבינו שבשמים". אך הנביא הבטיח לנו ש"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". התהליך הכואב והיקר של הגאולה מתרחש לנגד עינינו. מי יתן ונזכה לראות בהשלמתו המוצלחת במהרה ובייסורים מעטים ככל האפשר.
