וזאת הברכה

הדברים האחרונים של משה לבני ישראל הם דברי אהבה וברכה. עכשיו הוא צופה להם רק טוב והצלחה, תקווה וסיפוק. הוא כבר הזהיר את עם ישראל מפני החזון הקודר על עתידו וסיפר לו על המחיר הנורא שהוא יצטרך לשלם בגלות הארוכה. אך כעת הוא מביט לעתיד, לגדולה של עם הנצח, לכושר ההתאוששות, לעקשנות ולנחישות שלו. כעת משה, כמו בורא עולם, כביכול, "לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל", לא רואה רשע או עוול בעם ישראל.
משה, הריאליסט בכל מובן, נחוש בדעתו, למרות זאת, להדגיש בפני עם ישראל שהברכות גוברות על הקללות ושבסופו של דבר הטוב ינצח את הרע ושאנחנו עדיין יכולים לשפר את העתיד ולהצליח. משה מעניק לעם ישראל לא רק ברכות כלליות - דבר שהוא עושה בקלות יחסית - אלא גם מברך ברכות ממוקדות שמכוונות לכל שבט בישראל (חוץ משבט שמעון, אבל הדיון בזה מצריך מאמר אחר). יש בחיינו ברכות כלליות, שמתאימות לכולם, כמו בריאות, הצלחה, שגשוג וביטחון פרטי ולאומי. אך יש ברכות מוגדרות שמותאמות לנסיבות, לכישרונות וליכולות של כל אדם.
משה פונה אל הצרכים והאופי המסויים שלו. אין שני שבטים דומים, ולכן גם הברכות צריכות להיות שונות. אין שני אנשים דומים, ולכן אין שני אנשים שזכאים לאותה ברכה בדיוק. עושר מופרז יכול להיות ברכה לאדם אחד אך קללה לאחר. יש הרבה ברכות שצריך לתפור לפי מידה לכל אדם ואדם. זה מה שמשה מלמד אותנו בברכות האחרונות שהוא מברך את עם ישראל.
משה רואה את ארץ-ישראל ממרחק ואיננו רשאי להיכנס אליה. הוא רואה בעיני רוחו את גורל היהודים עד היום האחרון. התורה לא מספרת לנו מה תגובתו של משה לנוכח העתיד הזה. יש אולי מקרים שבהם מוטב לאדם שלא לדעת יותר מדי על העתיד.
לעתים קרובות אני מהרהר בדברי חז"ל שצדיקים הולכים לעולמם לפני שפורענויות גדולות פוקדות את עם ישראל, כדי שלא יצטרכו לשאת את הכאב ולחזות באירועים הקשים. דומני שמסיבה זו התורה, בכוונה תחילה, לא מספרת לנו מה התגובה של משה כאשר הוא רואה את כל הסיפור היהודי נפרש לפניו ברגעיו האחרונים עלי אדמות. אך לפחות הוא גם יודע שהסוף יהיה טוב, שעם ישראל ישב לבטח בארצו וישגשג בה.
זאת הברכה האמיתית שהוא מעניק לעמו. השלווה שלו והביטחון שלו שבסופו של דבר, אחרי כל הקשיים והניסיונות, הכול יבוא על מקומו בשלום והתורה שהוא נתן לנו תצעיד אותנו לעבר אותו יום גדול של גאולה שלמה וניצחון.