בית המדרש

  • מדורים
  • רביבים
לחץ להקדשת שיעור זה

שיקום סמכות המחנכים

הכרסום בסמכות ההורים והמורים בתקופתנו * סמכות הזקנים בגלל ידע או בגלל מוסר ונסיון * הכרסום נובע מהגישה היוונית שמחשיבה כוח, יופי וחכמה ולא ערכים * הפלורליזם המערבי שולל שיפוטיות ובכך מערער את הסמכות להעניש * כאשר יש הכרה בטוב וברע יש חובה לחנך ואף להעניש * חנוכה - חג חינוכי לגדולים ולקטנים

undefined

הרב אליעזר מלמד

וישב תשס"ט
5 דק' קריאה
לקראת בחירות
יתכן שישנם קוראים שמצפים שאביע את עמדתי, באיזו מפלגה אני תומך. אולם כבר שנים רבות שאינני מביע עמדה ברורה, לא לקראת הבחירות לכנסת ולא לקראת הבחירות המקומיות למועצה. אני כמובן מצביע, אבל אפילו אנשי ביתי אינם יודעים למה הצבעתי.
אמנם ככלל אני מזדהה עם הציבור הדתי-לאומי והתורני, ואף תומך באחדות שבין המפלגות שמייצגות את הציבור הזה, כדי למעט את הקטטות והמחלוקות. אבל אין בזה שלילה כלפי מפלגות אחרות - וזאת מתוך מחשבה שבתפקידי כרב, נכון יותר להיות מחוץ למחלוקות פוליטיות. כך אני יכול להרגיש שייכות לרוב המפלגות - מפד"ל, אגודה, ש"ס, ליכוד, איחוד לאומי, ישראל ביתנו, התקווה, חזית יהודית, מימד. הלוואי והייתי יכול להרגיש שייכות גם למפלגות השמאל, אך מפלגות אלו עברו את הגבול בהתנכרותם למולדתם, למורשתם, ואף לאחיהם בני עמם המתגוררים ביהודה ושומרון. אמנם כלפי האנשים שטועים לבחור באותן מפלגות אני חש קשר. הם בני עמי. ואף ישנם בוחרי שמאל שפונים לעיתים בשאלות הלכתיות, וגם להם אני משיב כמיטב יכולתי.
אגב, בכל מערכת בחירות ישנם אנשים שבאים לטעון כי הפעם העניין דחוף וחמור ועל כן חובה להתערב. ואע"פ כן אינני מביע עמדה.
אין בדברים אלו טענה כלפי רבנים שמביעים עמדה פוליטית, שכן פעמים שתנועה מסוימת מבקשת מרב להיות שותף בהתוויית דרכה, ומתוך שהעריכו הרבנים שתצמח מכך תועלת, הסכימו אף להביע תמיכה פומבית במפלגה.

אובדן הסמכות בחינוך
ודווקא מתוך שקיבלתי על עצמי בלי נדר שלא להביע דעה בעד מי לבחור, אני יכול לעסוק בענייני הציבור בחופשיות ועם פחות נגיעות אישיות. ואכן, זמן הבחירות הוא זמן טוב לבירורים ציבוריים. וכיוון שנושא החינוך הועלה על נס, וכולם יודעים את גודל חשיבותו, ראוי לעסוק בו.
אחת הבעיות המרכזיות כיום בחינוך היא הכרסום החמור בסמכות ההורים והמורים. לא ניתן לדבר על הנפת דגל החינוך בלי להתמודד עם בעיית המשמעת והאלימות בבתי הספר.

שורשי הבעיה
בתקופה שבה מעטים מאוד מבני אומות העולם ידעו לקרוא ולכתוב, מעמד ההורים והזקנים היה נכבד ביותר. כולם נזקקו להם. הם היו בעלי הידע, שאותו למדו מהוריהם ומוריהם ומניסיון חייהם. ממילא כבדו אותם, שמעו בקולם וצייתו להוראותיהם.
לפני כמה מאות שנים התחיל תהליך של שינוי. יותר ויותר אנשים מבני אומות העולם למדו לקרוא ולכתוב, הדפוס הומצא, הספרים נעשו זמינים יותר, ואחוז הקוראים עלה בהתאם. במאה האחרונה מחיר הספרים ירד ונעשה שווה לכל נפש, שעות העבודה התקצרו, שעות הפנאי התרבו ומספר הקוראים גדל לאין שיעור. וככל שלמדו יותר מן הספרים, נזקקו פחות להורים ומורים, וממילא מעמדם של אלה נפגע. פחות שמעו בקולם, אבל עדיין היתה משמעות לניסיון החיים שלהם ולכמות המידע שכבר הספיקו ללמוד. כאשר התפתחו מאגרי המידע הממוחשבים, נוצר מצב הפוך: הצעירים נעשו נגישים למידע רחב יותר מהמבוגרים, ומעמדם של ההורים והמורים נפגע קשות.
כמובן שמורה מוכשר במיוחד, בעל יכולת העמקה וניתוח, עדיין יכול להועיל לתלמידיו ולהקנות להם דרכי לימוד וכלי ניתוח, ואת זה מנסים כיום ללמד את המורים. אבל אפילו הורים ומורים מוכשרים במיוחד איבדו במידה רבה את סמכותם. קל וחומר רוב המורים וההורים, שהם בעלי כשרונות ממוצעים, והפער בינם לבין התלמידים והילדים מצטמצם והולך. בתחילה מעמדם נפגע כלפי בני הנעורים, וכיום אף כלפי הילדים הקטנים.

זו בעיה יוונית ולא יהודית
אולם זוהי בעיה יוונית, לא יהודית. ככלל, התפישה היוונית מחשיבה את החכמה, היופי, הכוח, אבל המוסר, חזון תיקון העולם, אינו תופש בה מקום מרכזי. טוב משמעו אצל היוונים - מוצלח, חכם, יפה, חזק, אבל לא בהכרח מוסרי. כלומר השאיפה להיטיב אינה החזון הגדול של תרבות יוון.
התפישה היהודית, לעומת זאת, מציבה את המוסר במרכז השאיפות. השאיפה לתקן את העולם ולהיטיב לברואים היא יסוד היהדות. זהו תחום שדורש הרבה יותר עומק וניסיון מאשר לימוד כל חומר מדעי אחר. גם כאשר כל האנציקלופדיות פתוחות לפני הילדים והנערים, עדיין הם נזקקים להבנתם הבשלה של המבוגרים. ככל שיהיה הילד חכם ובעל ידיעות, עדיין לא יוכל להבין לעומק את מידת הענווה, ואת האופנים שבהם מי שנראה כעניו בעצם מתגאה. אין לו את ניסיון החיים המלמד שלפעמים מעשה של חסד עלול לפגוע יותר מאשר להועיל.
במילים אחרות, כאשר הערכים הם בראש הסולם, אזי יש להורים ולמורים מה ללמד את הילדים. הילדים לומדים להעריכם ולכבדם, וסמכותם מתבססת. וכל זאת כמובן בנוסף למצוות התורה לכבד הורים ומורים.

מעמד הערכים בתרבות המערבית
בימי בית המקדש השני אירעה ההתנגשות הגדולה בין היהדות לתרבות היוונית. לאחר מאות שנים של התפתחות הדרגתית בתחום המחקר המדעי, סדרי הממשל, האומנות, האסטרטגיה הצבאית ועוד, הגיעה התרבות היוונית לשיאה. תוך שנים ספורות כבשה יון את כל העולם העתיק, ותוך עשרות שנים עיכלה התרבות היוונית אל תוכה את כל התרבויות העתיקות, עד שכולם נעשו הלניסטיים. רק אי אחד קטן נותר בתוך האוקיינוס הגדול הזה שלא קיבל את התרבות ההלניסטית במלואה. זו היתה יהודה, שמנתה אז אולי חצי מיליון נפש לעומת מאות מיליונים שמסביב. גם ביהודה התפשט ההלניזם: הכוהנים הגדולים נקראו בשמות יווניים, והעדיפו להשתתף בתחרויות הספורט מאשר בעבודת בית המקדש. נראה היה שגזירותיו של אנטיוכוס יסיימו את הפרק ההיסטורי של האומה הישראלית. אולם אירע הנס, ועם ישראל התעורר ועמד על נפשו. בסופו של דבר, בתהליך ממושך שארך מאות שנים, ניצחה היהדות את היוונות. ערכי המוסר שבתנ"ך התפשטו בכל העולם ההלניסטי ופוררו אותו. האלילות הבוטה עברה מן העולם, ואנשים החלו לחפש מוסר וצדק. גם מבני משפחת הקיסר הרומי היו שהתגיירו. אולם לצערנו לא זכינו להביא את הבשורה היהודית המתוקנת לעולם, וכך רוב ערכי היהדות התפשטו בעמים על ידי הנצרות, בצורה חלקית ומעוותת. אולם השאיפה למוסר הפכה להיות הציר המרכזי שדחף את עמי המערב אל שיאים תרבותיים (על כל זה ממולץ לעיין בספר 'בינה לעיתים' של הרב זאב סולטנוביץ' בהוצאת מכון הר ברכה, ח"א פרקים כב-כו ולב).
בפועל זה היה מוסר חלקי, לא מאוזן, ועל כן לא הצליח לתקן כראוי את עמי המערב. בתקופתנו, אנשים רבים התייאשו מהאידיאולוגיות הגדולות, התאכזבו מתביעות מוסריות דוגמטיות. נותר הערך היהודי הבסיסי של כבוד לאדם ולחירותו וחמלה על הסובל, ואף זאת בצורה מעוותת ולא מאוזנת. אין כמעט דיבורים על אמת ושקר, טוב ורע, אלא העיקר הוא שכל אדם יוכל לבחור בחופשיות את דרכו ולא יזיק לחבריו - "חיה ותן לחיות". יש כאן חזרה מסוימת לאליליות היוונית, הפלורליסטית, בתוספת יסודות מוסריים מסוימים. זהו השיח השולט היום בתרבות המערב ובאקדמיה, וזה גם השורש לאובדן הסמכות.

ומה בישראל
גם אנחנו מושפעים מהתפישה הזו. המורים לומדים כיום באקדמיה שעליהם ללמוד להקנות לתלמידים כלי לימוד וניתוח, כדי שיוכלו להתמודד עם הידע העומד לפניהם ולבחור את דרכם. אבל לפי התפישה המקובלת היום, אין למורה זכות לקבוע לתלמיד אילו ערכים הם הנכונים ואילו שקריים, שכן בכל עמדה יש אמת, ולכל אדם האמת שלו, ואל לו למורה להיות שיפוטי. זוהי בדיוק העמדה שנתפשת כיום כראויה - "אל תהיה שיפוטי". בעמדה הקיצונית, הדברים מגיעים עד לאובדן ערכים חמור, עד אמירה לפיה ליהודי האמת שלו, ולערבי האמת שלו, וזכותנו על הארץ אינה עדיפה על זכותם. ובמדרגות הביניים הדברים מעורבבים. בכל אופן, הסמכות שנשענת על ערכים מוחלטים הולכת ונשחקת.

הסמכות להעניש
מי שיוצא מתוך עמדה שאין ערכים מוחלטים, מתקשה מאוד להעניש את ילדו או תלמידו, שכן הספק מנקר בליבו: מי קבע שהאמת שלו עדיפה על האמת של ילדו או תלמידו?
אבל כאשר ההורים והמורים יוצאים מתוך עמדה ערכית כי יש טוב ויש רע, ועליהם החובה לחנך את ילדיהם ותלמידיהם לבחור בטוב, ממילא מובן להם כי עליהם להענישם על חטאיהם ולשבחם ולתגמלם על מעשיהם הטובים. על המחנכים ללמד את הילדים באופן מוחשי כי אם יבחרו ברע ייענשו בעולם הזה ובעולם הבא, ואם יבחרו בטוב יזכו לכל הטובות והברכות שהבטיח הקב"ה לישראל.
וכפי שנאמר (משלי יג, כד): "חושך שבטו שונא בנו, ואוהבו שחרו מוסר". וכן אמרו חכמים (שמות רבה א): "כל המונע בנו מן המרדות, סוף בא לתרבות רעה ושונאהו".

ימי החנוכה
חג החנוכה, שבו חנכו את המקדש, הוא גם חג חינוכי מאוד לגדולים ולקטנים. מפרסמים את הנס בהדלקת הנרות, זוכרים את עמידתם במסירות נפש של המעטים מול הרבים והטהורים מול הטמאים, ומתקשרים אל החזון הגדול של תיקון עולם בצדק ומשפט, בחסד ורחמים. נותנים מתנות לילדים ומטגנים להם סופגניות ולביבות, כדי שידעו עד כמה טוב להיות יהודי, כמה טוב להתקשר למורשת הקדושה של עמנו, וכמה טוב להיות שותפים בגילוי השכינה בארץ ישראל, ומתוכה לכל העולם.
וכאז כן היום, התיקון יבוא מפך שמן טהור, ממקור התורה, שלא נטמא ממגע זרים, שממנו ידליקו את האור שידריך עמים במישרים, ועל ידו כל עם וכל רעיון ימצא את המקום המכובד והמתאים לו.






את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il