הגמ' לומדת מהברייתא שהחוטף מצווה לחבירו צריך לשלם ו שרה זהובים.
האם זה קנס או ממון שבעל המצווה התחסר?
האם החיוב הוא על עצם המצווה או על הברכה?
והאם ניתן לשלם בברכה או במצווה אחרת?
באילו מקרים פטור מזיק הקדש?
לפי תוס' פטור תמיד ולפי הראב"ד פטור בשו ועין.
ניתן לתלות את המחלוקת בשאלה האם מזיק הקדש זה איסור או ממון.
שיטה נוספת שחייב באדם המזיק ופטור בממונו המזיק.
* והיה אמונת עיתיך חוסן ישועות חכמת ודעת. פירוש אחד לששת הסדרים, ופירוש שני לשש השאלות ששואלים מי שמגיע לשמים. מה אנו יכולים ללמוד מהן?
* מאן דבעי למהוי חסידא, לקיים מילי דנזיקין. לא רק שלא להזיק, אלא להיות אכפתי וזהיר בממון חבירו.
הרב זצ''ל מלמד אותנו להסתכל בגדלות, וזה גם בבין אדם לחבירו.
* כתוב בתורה שמי שהזיק משלם, אבל מה המקור שאסור להזיק?
והאם יש הבדל בזה בין אדם המזיק ובין ממון המזיק?
באור מחלוקת נתיבות וים של שלמה בניגוד לשיטת המוהרי"ק בגדרי "עביד איניש דינא לנפשיה". האם מותר לאדם שנגזל לחטוף רק את החפץ הגזול מידי הגזלן, או שיכול לתפוס חפצים אחרים.
הסבר שורש המחלוקת בין הרא"ש לרמ"ה האם מותר לתפוס בקנס, ע""פ המחלוקת האם סוברים איגלי מילתא או שלא, אליבא דהרא"ש לא אומרים איגלי מילתא, ואליבא דהרמ"ה כן אומרים איגלי מילתא.
האם טענת "אי שתקת" זו טענה שנותנת כוח או שהיא איום בעלמא?
הסבר דעת הרמב"ם שסובר שטענת 'אי שתקת' זו טענה שיכולה להחזיר את המצב להיות כמו שהיה בהתחלה ותו לא.
ישנה מחלוקת בין התוס' לרמב"ם האם עיקרה של קרן הוא משום שכוונתה להיזק או משום שזהו נזק משונה. מובאת חקירה מהו הדין במעשה שהוא משונה אך אין כוונתה להזיק ויש לה הנאה, מכוח מה נחייב את הבעלים במעשה זה - לא מקרן שכן אין כוונתה להזיק, לפי הרמב"ם, אך לא שן, משום שזה משונה.
סדר נזיקין הוא סדר שכל הלומד אותו קונה יראת שמיים, שהיא הבסיס לתורה.
חקירה - האם יש אסור להזיק ואם כן איזה איסור זה? (השבת אבידה, גזל וכדו') או שאין איסור להזיק, אך אדם המזיק מתחייב לשלם.
הגמרא אומרת שהלוקח יכול לומר לנושה "אם שתקת - טוב, ואם תתבע יותר אחזיר שדה הזיבורית לבעליה". נחלקו הראשונים אם זה איום כאילו החזיר או כח להשאיר את הדין כבתחילה.
לגבי עדים הזוממין להרוג יש דין "כאשר זמם" ולא כאשר עשה, ונחלקו הראשונים האם גם בממון יש דין זה. הרמב"ם אומר שגם בממון וגם במלקות אין דין זה, והאחרונים מסבירים את שיטתו בכמה דרכים.