ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- מאבני המקום
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא קמא
ברוכים הבאים בשם ה', ברכנוכם מבית ה'. אשרי מי שזוכה לשבת באהלה של תורה, ללמוד ולעסוק בדבר ה'. אשריכם שזכיתם במה שדוד המלך ביקש "שבתי בבית ה''' (תהילים כז ד). האם יש דבר יותר גדול בעולם הזה מאשר לשבת ולעסוק בלימוד התורה?
אנו מתחילים סדר נזיקין. נפתח בדברי הגמרא במסכת שבת (לא א):
אמר ריש לקיש: מאי דכתיב "והיה אמונת עתיך חֹסן ישועות חכמת ודעת וגו'" (ישעיהו לג ו)? אמונת - זה סדר זרעים. עתיך - זה סדר מועד. חֹסן - זה סדר נשים. ישועת - זה סדר נזיקין.
"אמונת - זה סדר זרעים". תוספות (שבת שם ד"ה אמונת) מביא בשם הירושלמי "שמאמין בחי העולמים וזורע" (ומקורו במדרש שוחר טוב יט אות יד, ושם הגרסא: שהוא מאמין בחיי העולם וזורע). "עתיך" היינו סדר הזמנים, והוא סדר מועד. "חֹסן - זה סדר נשים", אומר רש"י (שם ד"ה חוסן): "לשון יורשין, ועל ידי אשה נולדו יורשין". היורשים שנולדים על ידי האישה הם החוסן לדורות. "ישועת - זה סדר נזיקין". מסביר רש"י (ד"ה סדר נזיקין): "מושיען, מזהיר לפרוש מהיזק ומהתחייב ממון". כלומר, עניינו של סדר נזיקין הוא לא התשלום על הנזק, אלא לפרוש ולהימנע ממצב של היזק. נרחיב בזה להלן.
ממשיכה הגמרא:
חכמת - זה סדר קדשים. ודעת - זה סדר טהרות. ואפילו הכי יראת ה' היא אוצרו.
בפסוק זה נדרש כל ששת סדרי משנה, התלמוד כולו, ואף על פי כן, סוף הפסוק הוא "יראת ה' היא אוצרו" - בלי האוצר שום דבר לא יחזיק מעמד. התורה כולה אינה נשמרת בלא יראת ה'1. שורש הכל היא האמונה, שמתבטאת ביראה ובאהבה. האמונה היא בריבונו של עולם, שהוא בורא עולם, שנתן לנו את התורה. לכן כאשר אנחנו עוסקים בתורה, עלינו לזכור תמיד שאנחנו עוסקים בתורת ה'.
השאלות שנשאל אדם בעת שעומד לדין
הגמרא (שבת שם) דורשת דרשה נוספת על הפסוק "יראת ה' היא אוצרו":
אמר רבא: בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, עסקת בפריה ורביה, צפית לישועה, פלפלת בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר? ואפילו הכי אי יראת ה' היא אוצרו - אין, אי לא - לא.
כשאדם עומד לדין, שואלים אותו את השאלות המרכזיות ביותר לגבי התנהגות שלו.
"נשאת ונתת באמונה", יש שמפרשים זאת על דרך הדרש, האם למדת אמונה בעיון? אף שוודאי פירוש זה אמת, מכל מקום, הפשט בגמרא הוא אחר – האם היית אדם ישר ואמין? האם נזהרת שלא ליטול ממון שאינו שלך? זהו הדבר היסודי הבסיסי ביותר, שעליו האדם נשאל בראשונה. וכל אדם צריך להיות מוכן לשאלה זו, ולחשוב בכל עת, האם יוכל לענות שאכן נשא ונתן באמונה.
"קבעת עתים לתורה" קביעות של עתים לתורה. הקביעות מבטאת את השייכות של האדם לתורה. ר' עקיבא אומר "ואהבת לרעך כמוך וכו' זהו כלל גדול בתורה" (ירושלמי נדרים פ"ט ה"ד). ובמדרש (הובא בנתיבות עולם למהר"ל, נתיב אהבת הרֵע פ"א) הוסיפו: "שמעון בן פזי אומר, מצינו פסוק כולל יותר והוא את הכבש אחד תעשה בבוקר וגו'" (במדבר כח ד).
כלומר, הקביעות של קרבן תמיד שבכל יום, זהו כלל גדול בחיים. הקביעות מגלה שהיחס של האדם לתורה הוא יחס עמוק, פנימי. בדור שלנו יש בזה קושי. האנשים בעולם משתעבדים לרשתות, והדבר פוגע בשקיעה בעולמה של תורה. על דבר זה נשאל אדם בבית דין של מעלה: קבעת עתים לתורה? האם כשלמדת היית שקוע בתורה? היית שייך לתורה?
באופן כללי, איננו נוהגים להטיל איסורים על התלמידים בישיבה. אך נזכרתי שרבנו הרב צבי יהודה הטיל איסור אחד על התלמידים - שלא לעשן בישיבה ובכלל. הוא קרא לזה "לא להכניס העשבים האלה לתוך הפה". ואני רוצה להטיל איסור שלדעתי הוא הכרחי גם כן. "העשבים האלה" העישון, זו התמכרות. כשאדם מתרגל לזה קשה לו מאוד מאוד להפסיק, לכן צריך להיזהר מהתמכרות. והיום, ישנה התמכרות חדשה - התמכרות לפלאפונים. כביכול זהו צורך נפשי, שלא להיות מנותק רגע אחד מהעולם. הייתי מאוד מבקש מכל תלמידי הישיבה, שלא להכניס את הפלאפונים לבית המדרש. אני מבטיח לכולם, שלא יקרה דבר אם לא ידעו מה קרה בדיוק בעולם, וגם מבטיח לתלמידים שהלימוד שלהם יהיה הרבה יותר מוצלח. אני מקבל על עצמי את האחריות להבטחה הזו. אם אדם שוקע בלימוד – יצליח. אני מבטיח כך מפני שחכמים אמרו זאת, ואני סומך עליהם "יגעתי ומצאתי תאמין" (מגילה ו ב). אפילו מי שרוצה להשתמש במכשיר כדי למצוא מקורות ללימוד, אני מבקש שיניח אותו בכניסה לבית המדרש, וכשהוא רוצה מקור ילך לחפש שם כמו שהולכים לארון הספרים לקחת ספר. זאת בקשתי, כדי שנוכל לעתיד לבוא לענות על השאלה "קבעת עתים לתורה?" כן, קבעתי עתים לתורה, כשלמדתי, הייתי שקוע בלימודה של תורה.
"עסקת בפריה ורביה" האם לא היית אדם פרטי? האם דאגת גם לעתיד לבוא? היום אנשים בארצות המערביות לא עוסקים בפריה ורביה, משום שדבר זה בא על חשבון החיים הפרטיים שלהם. הורים צריכים להתעסק ולהיות מחוברים לילדים כל הזמן. זהו יסוד קיומו של העולם, זו המצווה הגדולה ביותר שיכולה להיות, שיהיה אדם שותף עם הקב"ה להביא חיים לעולם, חיים של תורה, חיים של קודש. לא דור אחד, אלא דור ועוד דור ועוד דור, וכך זוכה להיות נצחי. זו שאלה כללית, אם כן, כמו נשאת ונתת באמונה, וכמו קבעת עתים לתורה.
"ציפית לישועה". האם ציפית שתהיה ישועה לישראל? האם הסתכלת במבט כללי, כלל ישראלי, לא רק על עצמך איך אתה מתקדם ועולה בקודש, אלא על ישועת ישראל וישועת העולם, ישועתו של הקב"ה.
"פלפלת בחכמה", האם הבנת דבר מתוך דבר? כלומר, האם חיפשת את העומק של החיים, ולא היית שטחי.
אם כן, שאלות היסוד הללו, הן שאלות שאם יידע האדם לענות עליהן הוא אדם מושלם. אנו צריכים לשאוף תמיד לשלמות הזאת. "ואפילו הכי אי יראת ה' היא אוצרו אין, ואי לא – לא". אמנם, יש לו את כל המידות והמעלות הנפלאות הללו, אבל אם חסרה לו האמונה הבסיסית בריבונו של עולם, שמתוכה כמובן הוא ירא ואוהב את הקב"ה – הכל חסר.
מילי דנזיקין - חסידות
נעסוק בעניינו של סדר נזיקין. במסכת בבא קמא (ל א) אומרת הגמרא:
אמר רב יהודה: האי מאן דבעי למהוי חסידא, לקיים מילי דנזיקין. רבא אמר: מילי דאבות. ואמרי לה: מילי דברכות.
מובן מאוד שהרוצה להיות חסיד נדרש לשם כך לקיים מילי דאבות ומילי דברכות – "מילי דאבות" אלו המידות הטובות שבפרקי אבות, ועל ידי כך בא למידת חסידות. וכמו כן "מילי דברכות", אם אדם מברך על כל מצווה, היינו שעושה את המצווה מתוך הכנה, וכן מברך את כל ברכות הנהנין ומקפיד לברך בכל יום מאה ברכות, הרי שכל היום מחובר וקשור ברצונו של הקב"ה. זוהי חסידות.
אבל, מדוע מונה הגמרא "מילי דנזיקין"? אדם שאינו מזיק לאחרים נחשב לחסיד? מידת חסידות משמעותה, שאדם עושה חסדים ונוהג לפנים משורת הדין. ואילו אדם שאינו מזיק, הוא אמנם לא איש רע ואינו עושה דברים שלא צריך לעשות, אבל זו אינה מידת חסידות. אולי הוא נחשב צדיק, ואולי לא די בזה אפילו כדי להיות צדיק, אבל מהי החסידות שבזה? הביאור מוכרח להיות כך - לקיים מילי דנזיקין, פירושו של דבר להיות זהיר בממונו של חברו, לא רק שלא יזיק, אלא גם לדאוג לכך שלא יארע נזק לאחרים. כאשר הוא רואה בור ברשות הרבים, קרש, אבן, תקלה, קליפה שעלולים להחליק עליה, הוא ער לדבר ומזיז אותה כדי שלא יתקל בה מישהו. זו חסידות.
וייתכן, שיש במילי דנזיקין חסידות גדולה יותר ממילי דאבות וממילי דברכות, כפי שמשמע מכך שהובא ראשון לכולם. וההסבר בזה, שכאשר אדם מסיר היזק מחברו, השני אינו חייב לו דבר. מצד הדין, המבריח ארי מנכסי חברו נחשב כמי שלא נתן רווח לניזק, ולכן פטור מלשלם לו. אדם שייתן סוכריה או פרוסת עוגה לחברו, יזכה להכרת תודה גדולה. אך אם סילק ממנו נזק שיכול להיות נזק מאוד גדול, אין החבר חש שהוא חייב לו תודה, ואומר "חברי לא נתן לי שום דבר, אלא רק מנע נזק". זהו מין חסד של אמת, ולכן מי שער לזה ואיכפת לו שהשני לא יוזק הוא חסיד.
אומרת המשנה במסכת אבות (פ"ב משנה יב): "רבי יוסי אומר יהי ממון חברך חביב עליך כשלך". חמישה תלמידים היו לר' יוחנן בן זכאי, ור' יוסי אחד מהם. רבו שהיה מונה שבחם של תלמידיו קרא לר' יוסי - "חסיד" (אבות שם משנה ח). זוהי החסידות של ר' יוסי, שהיה ממון חבירו חביב עליו כשלו - להיות עירני שלא להזיק. שרוצה שממונו של חברו יישמר ולא יוזק, כמו שאדם שומר על ממונו שלו.
אנחנו מתחילים ללמוד כעת מסכת בבא קמא, שעוסקת בדיני נזיקין, והלימוד בה מוכרח להשפיע על ההתנהגות שלנו. לא רק לעיין ולראות מתי המזיק חייב ומתי פטור, אלא ללמוד כיצד להיות אנשים חסידים יותר ולקיים מילי דנזיקין. זהו עניינו של הלימוד, ללמוד על מנת לקיים.
דרך התשובה שבלימוד דיני ממונות
נביא את דברי מרן הרב. אלו דברים מאוד עמוקים, ואם נזכה להבין אפילו קצת מהם – זו זכות גדולה. אומר הרב בספר אורות התשובה (פי"ג סעיף ה):
דרך התשובה היותר מקורית וטובה, הנובעת מאור התורה בעולם, היא השינון בחלק דיני ממונות וכל המשפטים שבין אדם לחברו הכלולים אצלנו בלמוד "חשן משפט", בכל הבקיאות הגירסאית היותר בהירה וכל החריפות הישרה והרחבה היותר אפשרית.
לכאורה, כדי לחזור בתשובה צריך ללמוד ענייני אמונה, להתחזק באהבת ה', וכמובן בעניינים שבין אדם לחברו. אבל, הרב כאן אומר, שמי שרוצה לחזור בתשובה צריך ללמוד חושן משפט. האם שמענו עצה כזאת במקום אחר? ממשיך הרב ומבאר את דבריו, ומסביר מה גורם לאדם לימוד דיני הממונות בבקיאות ובחריפות:
היא מתקנת את כל מכשולי הלב שבחיים ומעמידה את הצדק האלהי על בסיסו הנאמן ונוטלת את מחץ הספק והנבוכה מתוך הנשמה, על ידי מה שמאירה היא באורה הבהיר את דרך החיים המעשיים.
על ידי הלימוד, האדם יודע כיצד להתנהג. מסתלקים ממנו הספקות - מה מותר ומה אסור, מה טוב ומה לא טוב - וכך הוא יכול ללכת בדרך ישרה. כלומר, התורה נותנת לו דרך ברורה בהליכות העולם.
אמנם צריך תמיד להכשיר את הלב ואת המח על ידי יתר חלקי התורה, וביחוד על ידי השפעה מוסרית ועיונית חזקה ורחבה, בטל האור של ההגיונות הפנימיים שבהכרות האלהיות האציליות (- כלומר, ללמוד אמונה) כדי שתהיה הנשמה מוכשרת להתדבק יפה בצדק האלהי שבחלק המשפטי של תורת החיים, ואז יבא לה מקצוע זה כשמן בעצמותיה לרוממה ולשגבה.
כלומר, זה אינו רק לימוד של התנהגות מעשית חיצונית, אלא הוא בא לרומם את הנשמה - הוא מיישר לאדם את המחשבות, את מהלך החיים הרוחני שלו. נראה בעיני, שדברים אלו שכתב הרב הן הרגשות פנימיות שלו. הרב תמיד חושב ומחדש דרכים בעבודת ה' ובדרכי התשובה, ופתאום עולה בראשו שגם זו דרך תשובה מקורית. כנראה שהרב לא רק חשב על כך אלא גם ביצע, ואצל הרב חושן משפט "בכל הבקיאות הגרסאית", "בכל החריפות הישרה והרחבה", אין כאן לימוד של כמה וכמה סוגיות, אלא היקף רחב ועמוק מאוד. ולימוד כזה מרומם את הנפש.
בסעיף הבא באותו פרק (סעיף ה|) הרב מתחיל מנקודה יותר גבוהה. יש צדק מופשט, לא רק צדק מעשי, לדעת איך להתנהג בפועל בכל שאלה ושאלה בין אדם לחברו, אלא אדם שמחפש את האמת הנכונה, את היושר הגבוה ביותר, באופן היותר רוחני, בצורה מופשטת יותר, תיאורטית, עליונה, אצילית. אולי הכוונה אפילו במקומות גבוהים של עולמות רוחניים. משום שהצדק אין עניינו רק להופיע, אלא על הרעיונות, המחשבות והשאיפות של האדם להיות מסודרים, ולא רק הביצוע וההתנהגות בפועל. וכך אומר הרב:
כשחפץ אל הצדק המחלט התיאורי בצורתו האצילית מתגבר הרבה בנשמת האדם, על ידי טהר נפשו במידות טובות ומעשים טובים ותשובה גמורה מאהבה,
אדם מחפש את הצדק הגבוה ביותר, את היושר הכי גבוה. מתגבר אצלו חיפוש האמת והטוב, חיפוש היושר והצדק. ורצון זה נובע אצל אדם שיש לו מידות טובות והתנהגות טובה, והוא מחפש שלמות עוד יותר גבוהה ועליונה. אומר הרב, שבתוך ההתגברות הזאת של חפץ גדול מאוד של צדק ישנה התפרצות:
פורצת היא התשוקה העליונה הזאת ובוקעת את כל האוירים הרוחניים, ודוחקת את עצמה עד למטה לארץ, ודורשת בחזקה את תפקידה להריץ בארץ משפט.
התשוקה קיימת לא רק למעלה בצדדים המופשטים-התיאורטיים, אלא מתפרצת ומופיעה בתוך המציאות - להוציא את הרעיונות הגדולים והישרים של הצדק העליון, ולהביא אותם למימוש בחיים. אין הכוונה שהדבר בא במקום הצדדים הרוחניים, אלא מתוך הגובה הרוחני הזה ישנה התפשטות של תשוקה עליונה "ובוקעת את כל האוירים הרוחניים ודוחקת את עצמה עד למטה לארץ" שהרי כשנמצאים בעולמות גבוהים צריכים הרבה מעברים לעבור כדי להגיע לעולם המעשי הזה שבעולם הזה. ותשוקה זו דורשת בחזקה את תפקידה להריץ את המשפט בארץ. ממשיך הרב:
ומזה נולדת חבה חמימה מאד לעיון ולשנון של עמקי ההלכות שבין אדם לחברו, והמקצוע היותר גדול שבתורה, שהוא דיני ממונות, הולך ומתרחב, מתחדד ומתלבן, ועמו כל המקצועות של ההלכות המעשיות.
האדם מגיע ממקום גבוה מאוד, והוא חפץ להופיע את כל הגובה הרוחני שלו, את כל היושר הפנימי שלו, בתוך המציאות. ומתוך כך הוא רוצה ללמוד. כלומר, החפץ והרצון ללמוד את כל דיני ההלכות הללו יכול להיוולד מתוך עומק פנימי, מתוך גובה גדול של חיפוש צדק, של מימוש של הצדק בהופעתו בחיים. ועל ידי כך הוא נמשך ללימוד ומחבב אותו, ורוצה לראות מהו הסדר הנכון שעל פיו התורה מכוונת את סדר החיים הצודקים בעולם הזה. דבר זה נלמד מתוך דיני ממונות. ולפי שהחיבה ללימודים הללו גדולה מאוד, הלימודים מתבררים וגם כל ההלכות המעשיות. ממשיך הרב:
וכיון שהצורה הרוחנית של הצדק האלהי מתגלמת בחיי המעשה, הרי היא מוסיפה עז, והנשמה מתחזקת עוד יותר, וההארה הרוחנית שלה מתבררת עוד במעלה יותר עליונה.
אם האדם מופיע את הצורה הרוחנית גם בפועל, זה חוזר בחזרה, ומרומם את הנשמה, לגבהים עוד יותר עליונים.
הרב מרים אותנו גבוה, כדי להתבונן איך ניגשים ללימודים בעבודת ה'. כך ניגש אליהם הרב, ואנחנו צריכים לקחת מזה להסתכל בגדלות, על כל המגמה של דיני ממונות. גם בלימוד התורה עצמו - לא לשקוע בפרטים, אלא להתבונן במבט כללי על כל פרט ועל כל הלכה ולראות את הגודל שלה בתור חלק מהסתכלות כוללת של תיקונו של עולם.
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן הנמצא בים או בבריכה רשאי לברך ברכות בבגד ים אבל נכון ללבוש חולצה או לכסות עצמו
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן רשאי בן לרחוץ עם אביו וחמיו בבריכה ובים ,אולם אין להתרחץ בבית המרחץ באותו הזמן
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן רשאי בן לרחוץ עם אביו וחמיו בבריכה ובים ,אולם אין להתרחץ בבית המרחץ באותו הזמן
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן הנמצא בים או בבריכה רשאי לברך ברכות בבגד ים אבל נכון ללבוש חולצה או לכסות עצמו
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן לא ירחץ כל גופו במים חמים אפילו שהוחמו מלפני השבת והם בחום של שלשים ושבע מעלות
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן המצטער מחמת החום או שהיה איסטניס הרגיל לרחוץ בכל יום רשאי להתקלח במים פושרים
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן אישה בימי נידתה רשאית לרחוץ ביחד עם בעלה בבריכה ובים, ובתנאי שלא יבואו לקלות ראש
