ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- מאבני המקום
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא קמא
בתורה נאמר "ומכה בהמה ישלמנה" (ויקרא כד כא), כלומר, אדם שהזיק את בהמת חבירו חייב לשלם, אך לא מפורש בתורה שאסור להזיק. בנוגע לממונו של אדם שהזיק, ודאי שלא מפורש בכתוב שיש בכך איסור, אלא פרטה תורה את דיני התשלומין - כגון: אם שור הזיק שור, שור המועד משלם נזק שלם ואילו תם משלם חצי נזק. אם בהמתו הלכה והזיקה נזקי שן ורגל, ברשות היחיד חייב וברשות הרבים פטור. וכן אדם שעשה בור חייב על נזקיו כך וכך ועוד - אך לא כתוב שאסור להזיק.
הקהילות יעקב (בבא קמא סי' א) דן בשאלה זו, ואומר שישנם מקורות מהם מוכח שיש איסור בדבר.
הגמרא במסכת קידושין (מא ב) אומרת, שהשולח את הבעירה ביד פיקח, הפיקח חייב ולא השולח, משום שאין שליח לדבר עבירה. אם כן, לשלוח לשרוף שדה של חברו היא שליחות לדבר עבירה, כלומר, יש איסור להזיק. בדומה לזה אנו מוצאים בגמרא במסכת בבא קמא בפרק חמישי (נא א). הגמרא מחפשת מקרה של בור השייך לשני שותפים, ומציעה שהבור נעשה על ידי אדם אחד בשליחותם של שני השותפים. דוחה הגמרא, שאי אפשר לומר שנעשה על ידי שליח, שהרי אין שליח לדבר עבירה. זאת אומרת, שגם לעשות בור ברשות הרבים זהו מעשה איסור ועבירה. אנו רואים מן הגמרות הללו, שיש איסור לעשות נזקים לחברו, אך מהו המקור של איסור זה?
היה מקום לומר שזהו איסור דרבנן, אך הקהילות יעקב מביא ראיה מרש"י במסכת גיטין (נג ב), בד"ה מטמא ומדמע וכו' ממנו משמע שזהו איסור תורה. הגמרא מביאה את דברי רבי מאיר שמחייב את המזיק גם אם הזיק הזק שאינו ניכר, כגון אדם שטימא, ואומר על זה רש"י "מטמא ומדמע איסורא דרבנן הוא כיון דלא שמיה היזק אין כאן איסורא דאורייתא" כלומר כיון שמטמא זה היזק שאינו ניכר ואין שמו היזק על כן האיסור הוא מדרבנן. משמע מדבריו שבהיזק ניכר האיסור מהתורה.
המקור לאיסור להזיק
כעת, נשוב ונברר היכן אנו מוצאים איסור זה בתורה?
אומר הקהילות יעקב, שאיסור זה מקורו במצות השבת אבדה. התורה מצוה להשיב אבדה, ואפילו אבדת קרקע, כגון אדם שרואה שהקרקע של חברו עומדת להינזק מצוה עליו לשמור עליה מפני הנזק משום השבת אבידה לבעלים (עי' בבא מציעא לא א). אם כן, כיון שמצוה למנוע נזק חיצוני שבא על ממון חברו, ואפילו בקרקע, ודאי שיש מצוה לאדם למנוע את עצמו מלהזיק. לפי זה, יש במניעת הנזק מצות עשה של השבת אבדה, וזהו המקור לאיסור להזיק. אמנם, יש לשאול, הרי כל מזיק חייב בתשלומים - האם גם כאשר אדם מזיק על מנת לשלם הדבר אסור, או שכיוון שהניזק אינו מפסיד את דמי החפץ אין בזה מצות השבת אבדה?
הקהילות יעקב דן בשאלה זו, ובסופו של דבר מחדש, שיש מקור נוסף מן התורה לאיסור להזיק. התורה אומרת "שופטים ושוטרים תתן לך" (דברים טז יח) וכן "בצדק תשפט עמיתך" (ויקרא יט טו), דהיינו, מצוה למנות דיינים שידונו בדיני תורה. אילו אנשים היו באים לדין, האחד רוצה להזיק את חברו, וחברו תובע שלא יזיק אותו, מה היה פוסק בית הדין? פשיטא שהיו אומרים, אין לך רשות להזיק את ממונו של חברך. אם כך היה פוסק בית הדין, מצווה לשמוע לדבריו, ונכלל דבר זה בכלל מצוות הדיינים שהיא מדאורייתא.
חיזוק לדבריו, מביא הקהילות יעקב מדברי החתם סופר (שו"ת חושן משפט סי' עט). אסור לרדת לאומנות חבירו, כגון לפתוח חנות ליד חנותו של חבירו. לכאורה, זוהי תקנת חכמים, אך החתם סופר מחדש שזהו איסור מן התורה, ומקורו מן הפסוק "שָׁם שָֹם לו חוק ומשפט" (שמות טו כה), שפירש הרמב"ן (שם) שהוא הנהגת סדרי המדינה שמסרן ה' יתברך לחכמי ישראל. כלומר, חכמים קבעו כיצד צריך להתנהג, ומי שעובר על סדרים אלו שקבעו עובר על דין תורה. ולכן היורד לאומנות חברו שקבעו חכמים שאין לעשות כן, וכן המזיק לחברו, שאם היה שואל את בית הדין על כך ודאי היו מורים לו שלא להזיק - ממילא, העובר על דבריהם עבר באיסור תורה.
האיסור להזיק היזק שאינו ניכר
מרן הרב בספר אורח משפט (חושן משפט סי' כו, עמ' רלח) דן בשאלה, האם יש איסור במזיק היזק שאינו ניכר?
לעיל הבאנו את דברי רש"י שהיזק שאינו ניכר אסור מדרבנן. אומר הרב, שגם היזק שאינו ניכר אסור מדין "ואהבת לרעך כמוך" שהיא מצוה דאורייתא. על פסוק זה אמרו בגמרא "מה דעלך סני לחברך לא תעביד" (שבת לא א), כלומר, מה שאתה אינך רוצה שיעשו לך אסור לך לעשות לחברך, והוראה זו היא המשך ותולדה של הציווי "ואהבת לרעך כמוך". ממילא, הכלל הזה שייך גם לגבי היזק שאינו ניכר, שאף על פי שאין לנזק שכזה דין נזק (לסוברים שלאו שמיה היזק), מכל מקום אדם אינו רוצה כמובן שיזיקו לו היזק שאינו ניכר, שהרי מבחינת הניזק אין זה משנה מהו סוג הנזק. לכן המזיק באופן זה לאחרים עובר בעשה.
האיסור בממון המזיק
עד כאן בררנו האיסור שיש לאדם המזיק. אך יש לדון עוד, האם יש איסור בכך שממונו הזיק? אם האדם עצמו השתתף בנזק, כגון שהלך וחפר בור, אף על פי שהנזק אינו נעשה באופן מידי, ראינו שאסור לעשות פעולה כזו שתכליתה היזק. אבל, כאשר ממונו של אדם הזיק כתוצאה מכך שלא שמר עליו היטב – האם עשה בכך איסור, או שרק חייב לשלם ממון?
לשאלה זו ניתן למצוא תשובה בדברי הרשב"א בתחילת המסכת (בבא קמא ב: בד"ה אבל במחוברת).
הגמרא שם דנה מהי קרן שנזכרה במשנה. מפסוק אחד ניתן ללמוד שקרן היא קרן תלושה, אך לאחר מכן מביאה הגמרא פסוק נוסף שממנו נלמד שגם לקרן מחוברת יש גדר של קרן. משמע מן הגמרא שבשלב ההווה אמינא כל עוד סברה הגמרא שאין פסוק ללמוד ממנו שאף קרן מחוברת נחשבת קרן, היינו חושבים שקרן מחוברת מועדת לעולם, ואין בה דין של תם ומועד. מקשה הרשב"א, מדוע היינו אומרים שהיא מועדת לעולם, הרי זהו ספק ממון, וספיקא דממונא לקולא? ומתרץ שם: "ויש לומר, דאדרבה בנזיקין ספיקי דידהו להחמיר כאיסורין".
כלומר, כאשר יש לנו ספק בנזיקין זהו ספק איסור לחומרא. צריך להסביר את דברי הרשב"א, כיוון שהכלל הנקוט בידינו הוא, שאם יש לנו ספק אם ממונו הזיק או לא הזיק, אומרים ספיקא דממונא לקולא ולא לחומרא (עי' בבא קמא ו ב בספק אכל כחושה או שמנה, שהדין הוא המוציא מחברו עליו הראיה).
מסביר זאת החתם סופר בתשובה (יורה דעה סי' רמא), ומחלק בין שני סוגי ספיקות בנזיקין.
חיובי התורה לשלם ממון לנזיקין הם למעשה גדר לחיוב שמירה. התורה באה ואומרת: אם תזיק תשלם, וכוונתה לומר: שמור על ממונך שלא יזיק, כי אם תזיק תצטרך לשלם. זאת אומרת, שכל חיובי התשלום הם בעצם הוראות וגדרים של חיובי שמירה, כמה צריך לשמור. זו לשונו של החתם סופר שם:
אמנם בניזקין מילתא אחריתי היא, דעיקר ענין נזיקים היא גדר למצות עשה "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" ו"לא תעמוד על דם רעך" וכתיב "והיה עליך דמים" וכו' ושיער הקב"ה בחכמתו שאם יתחייב התם כך והמועד כך ובור כך ורגל כך וכדומה, בזה נגדר הדבר וכל אחד ישמור נזקיו. ואם אנו מסופקים אם קרן מחובר די לו בשמירת תם או בשמירת מועד, ספיקו להחמיר, וכן כל מה שאנו מסופקים בכוונת הקרא (- הכתוב) צריכים להחמיר מספק איסורא.
משמעות דבריו, כיוון שכל החיובים הממוניים שהתורה מחייבת הם גדר בשמירה, לכן אם מסופקים כמה חייב לשלם בקרן מחוברת, הספק הוא באיזו שמירה מחויב, וזהו ודאי ספק איסור וספיקא דאורייתא לחומרא. אבל, אם היה לנו ספק אם שור של אדם זה הזיק או שור של אחר הזיק, או שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצידה, ואיננו יודעים אם הזיק השור גם את העובר, או לא הזיק את העובר - במקרים אלו וכדומה זהו ספיקא דממונא ולקולא, כיוון שכאן הספק הוא לא במידת השמירה המחוייבת, אלא האם עשה פעולת נזק שחייבה אותו בממון.
כדברי החתם סופר כתב גם בספר המאיר לעולם (חלק א סי' כ, מהדורה שלישית עמוד לז):
דידוע דמה שחייב האדם לשלם בעד נזקי בהמתו מסתעף ממה שחייב כל אדם לשמור את בהמתו שלא תזיק. כדתנן (בבא קמא ט ב) "כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו". והנה אם נסתפק לנו מתחילה הדין על עיקר חיוב השמירה, אם הוא מחוייב לשמור את בהמתו מהיזק הזה או לא. הדין נותן שמספק הוא מחוייב לשומרה, דקודם שנעשה ההיזק והספק הוא על חיוב השמירה דין זה הוא כדין כל האיסורים שאזלינן לחומרא מספק.
כלומר, הספק של חיוב השמירה דין הוא כדין כל האיסורים שהולכים לחומרא בספיקא, אבל לאחר מעשה הנזק, כאשר מסתפקים אם הזיק או לא הזיק, זהו ספק ממון ובו הולכים לקולא. זאת אומרת, מדברי שני האחרונים שהבאנו אנו רואים שביארו את דברי הרשב"א באופן אחד - ישנו חיוב של תורה לשמור על ממונו וחיוב התשלומין מבטא את חיוב השמירה. אם כך, גם בממון המזיק יש גדר של איסור ולא רק באדם המזיק.
נזקי שן ורגל ברשות הרבים
ברכת שמואל (בבא קמא סי' ב אות א) אומר בשם ר' חיים מבריסק, שבחיוב שמירה של נזקי ממון יש גדר של איסורים, והביא ראיה לדבר מדין כופר. הבעלים של בהמה שהרגה אדם, חייב לשלם כופר, וכופר הוא כפרה (עי' בבא קמא מ א ומכות ב ב), כלומר צריך לכפר על האיסור שעשה. ולכאורה, הלא הבעלים לא עשה את פעולת ההיזק ומדוע צריך לכפר עליה? אלא, הביאור הוא שהבהמה נתונה תחת אחריותו של הבעלים וחובה עליו לשמור עליה, לכן פשיעה בשמירה היא עבירה וצריך לכפר עליה. לדעתו, אין לחלק בין שמירה בבהמה שהרגה אדם, לשמירה של בהמה שהזיקה אדם או ממון.
דן ברכת שמואל (שם אות ב) מה הדין במקום שאין עליו חיוב לשלם, כגון נזקי שן ורגל ברשות הרבים, שהוא פטור מתשלומין - האם מותר להזיק באופן כזה ולא עשה איסור כלל במה שלא שמר, או שאסור להזיק וחובה להיזהר בשמירה, אך פטור מלשלם. ברכת שמואל בא לידי מסקנה, שאכן אין בשן ורגל ברשות הרבים צד של איסור. ונראה לי שעל פי זה אפשר לבאר את דברי הרי"ף והרמב"ם בעניין זה.
הרי"ף (בבא קמא א ב מדפי הרי"ף) כותב טעם לכך שנזקי שן ורגל פטורים ברשות הרבים "משום דאורחייהו הוא". וכך כתב גם הרמב"ם (נזקי ממון פ"א ה"ח): "מפני שיש לה רשות להלך בכאן ודרך הבהמה להלך כדרכה ולאכול ולשבר כדרך הילוכה".
כלומר, כיוון שמותר לבהמה ללכת ברשות הרבים, ודרך הבהמות ללכת ולקלקל דברים בדרך הילוכן, וכן רגילות לאכול כל דבר הנקרה בדרך הליכתם, לכן פטור מלשלם. הרא"ש מקשה על הרי"ף, מדוע צריך ליתן טעם לדין, הרי פטור זה נלמד מגזירת הכתוב "ובער בשדה אחר" (שמות כב ד) למעט רשות הרבים, ואין צורך למצוא טעם לדין התורה? ביאור דברי הרי"ף והרמב"ם הוא, שלא רק שפטור מלשלם ממון על נזקי שן ורגל ברשות הרבים, אלא שאין בזה שום איסור. והטעם לזה, מפני שהסדר הוא שבהמות הולכות ברשות הרבים, שהרי מוכרחים להוביל אותן ברשות הרבים למרעה, ונוסף לכך, הבהמות עושות מלאכות שונות ברשות הרבים, כגון לסחוב את העגלות וכדומה. ממילא, הניזק הוא שצריך להיזהר שלא יוזק, ולא צריך המזיק להיזהר שלא יזיק. הווה אומר, אפילו איסור אין בזה.
לסיכום: למדנו שהחופר בור ברשות הרבים עובר באיסור. בכל מקום שחייב על ממונו שהזיק עובר באיסור אם לא שמר. אולם בשן ורגל שפטור ברשות הרבים, אינו עובר באסור אם הזיקו.
מחלוקת הרמב"ם והרא"ש באיסור להזיק בדיני שכנים
בשולחן ערוך (חושן משפט סימן קנ"ה סעיף ג') נפסק שאסור לבנות רפת בקר מתחת לאוצר חברו, אך אם קדם בעל הרפת ואחר כך בנה חברו את האוצר מעליו אינו צריך להרחיק את הרפת. אם התחיל להכין את האוצר ועדיין לא עשה אוצר - ספק אם חייב בעל הרפת להרחיק, ולכן פסקו הרמב"ם והשולחן ערוך שלכתחילה לא יסמוך, ואם סמך אינו חייב להרחיק. הגר"א מבאר את טעם ההלכה, שלכתחילה, כיון שבעל הרפת עדיין אינו מוחזק הוי ספק איסור תורה להזיק, ובדיעבד, לאחר שהוא מוחזק - קיימא לן המוציא מחברו עליו הראיה.
הרא"ש חולק על הרמב"ם, ואומר שגם לכתחילה יכול לסמוך כי הוי ספק ממון לקולא. ולכאורה נחלקו הרמב"ם והרא"ש בשאלה הנ"ל, האם יש איסור להזיק על ידי ממונו. לדעת הרא"ש אין איסור להזיק, והספק אינו באיסורים אלא בדיני התקנות בין שכנים - וזהו ספק ממוני, וספק ממונא לקולא.
אלא שיש להבין על פי דרך זו, מהי סברת הרא"ש? הרי "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", וכיצד יתכן שהתורה התירה לאדם להזיק? דעת הרמב"ם נראית הרבה יותר פשוטה - כשם שהתורה אסרה לאדם לגזול, כך אסרה עליו להזיק.
הטעם שאין איסור להזיק
נראה שניתן לבאר את הרא"ש בדרך אחרת, שעל פיה שונים נזקי שכנים משאר ממון המזיק. הרא"ש מסכים שבדרך כלל אסור לאדם להזיק, אך כאן לא חייבו את בעל הרפת להרחיק, כי הדבר ימנע ממנו את השימוש בביתו, ויגרום לו עצמו נזק. השאלה אינה רק האם מותר להזיק, אלא במקרה זה כדי להימנע מהאיסור - אתה מונע ממנו מלהשתמש בביתו כפי שהוא רוצה, ואתה מזיק אותו, וכיון שבכל מקרה אחד הצדדים ינזק - אין איסור.
לאחר שהגענו לסברא זו, ניתן להרחיבה ולומר כן כטעם כללי לכך שאין לאדם חיוב לשמור את ממונו, בכל ממון המזיק - ולא רק בנזקי שכנים. אם אתה מחייב את בעל הממון לשמור על ממונו שלא יזיק - אתה מפסידו ומטריח אותו, ונמצא שאתה לא רק מונע ממנו להזיק, אלא גם מפסיד ומזיק אותו עצמו. על כן באמת התורה לא חייבה את בעל הממון לשמור, אולם מאידך אם הזיק חייב לשלם.
יש פעמים שאף שאם ממונו הזיק חייב לשלם ואף על פי כן לא עובר באיסור. נאמר בבבא קמא ו, א:
כל אלו שאמרו פותקין ביבותיהן וגורפין מערותיהן - בימות החמה אין להם רשות, ובימות הגשמים יש להם רשות, ואף על פי שברשות אם הזיקו חייבין לשלם.
כלומר, מותר לאדם לפתוח את הביוב שלו ולהוציא את כל הלכלוכים לרשות הרבים בימות הגשמים, ואם הזיקו חייבים לשלם. אם כאשר הזיקו חייבים לשלם, מדוע מותר לפתוח אותם? משום שזהו הסדר, כיוון שמוכרחים לפתוח את הביוב ואין ברירה אחרת. אבל, בכל זאת אם הזיקו חייבים לשלם. אם כך, יכול להיות שגם בנזקי ממון אחרים יהיה שייך בהם אותו כלל, שהרי דין פותקין ביבותיהן נלמד משור ובור (עי' בבא קמא ו שם), וכשם שכאן אין איסור להזיק, כך גם שור ובור וכל שאר הנזקים.
נמצאנו למדים, שיש מקום לומר לצדד לכאן ולכאן. יש מקום לומר, שאמנם באדם המזיק, וכמו כן בבור שבו האדם יוצר את המזיק, יש איסור להזיק. אבל בממון המזיק אין איסור, אלא שאמרה תורה שאם הזיק חייבים לשלם.
מחלוקת בפסק ההלכה
הטור כותב בתחילת הלכות נזיקין (חושן משפט סי' שעח): "כשם שאסור לגנוב ולגזול ממון חבירו כך אסור להזיק ממון שלו".
כתב הטור במפורש שאסור להזיק לחברו, אולם, הטור מדבר כאן על אדם שמזיק ממון. ומדייק הפרישה (שם ס"ק א) מכך שדימה הטור נזק לגזילה וגניבה, שאסור לעשות כן אפילו אם הזיק על מנת לשלם, כשם שאסור לגנוב ולגזול על מנת לשלם.
להלן (סי' שפט) התייחס הטור גם לנזקי ממונו: "כשם שאסור לאדם שיזיק את חברו ואם הזיק חייב לשלם, כך צריך לשמור ממונו שלא יזיק ואם הזיק חייב לשלם".
כלומר, משמע מדברי הטור שגם בממון המזיק יש גדר של חיוב שמירה על ממונו ולא רק חיוב לשלם במקרה שהממון הזיק.
אמנם, השולחן ערוך לא כתב כך. לגבי אדם המזיק (סי' שעח) כתב "אסור להזיק ממון חבירו", אבל בנוגע לממון המזיק (סי' שפט) לא כתב השולחן ערוך שחייב לשמור על ממונו, כפי שכתב הטור, אלא כתב "כל נפש חיה שהיא ברשותו של אדם שהזיקו חייבים הבעלים לשלם". זו גם לשונו של הרמב"ם בהתחלת הלכות נזקי ממון (פ"א ה"א). נראה שהרמב"ם ושולחן ערוך סוברים שאם אדם לא שמר על ממונו וממונו הזיק לא עשה איסור.
אם כן, ייתכן שיש כאן מחלוקת בין הטור לבין הרמב"ם ולשולחן ערוך אם יש בממון המזיק איסור, או שאין בכך איסור.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל
לקורות חייו המלאים לחץ כאן.
עולת ראי"ה - הרב זלמן מלמד "לפיכך", "ולשבחך", "ולפארך", "ולברך ולקדש", "ולתת שבח"
עולת ראיה – קריאת שמע זוטא
אנחנו קודש למענך
איך ללמוד גמרא?
חכמת התורה ומדעים
תיקון ימי השובבי"ם
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
איך ללמוד אמונה?
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
מיהו האדם הקרוב ביותר אל המלך?
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
