ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- מאבני המקום
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא קמא
תני ר' חייא, עשרים וארבעה אבות נזיקין - תשלומי כפל, ותשלומי ארבעה וחמשה, וגנב, וגזלן, ועדים זוממין וכו'.
ר' חייא מונה בין אבות הנזיקין גם עדים זוממים. ולכאורה יש לשאול, הלא בעדים זוממים הכלל הוא "כאשר זמם ולא כאשר עשה"1, כלומר העדים נענשים דווקא קודם שנעשה הנזק, אך לאחר שנתבצע הדין על פי עדות העדים ונעשה הנזק - פטורים. אם כן, לא היה מקום לכלול עדים זוממים בין עשרים וארבעה אבות נזיקין, שהרי לא הזיקו בפועל, אלא שהיה להם רצון להזיק.
תוספות (שם ד"ה ועדים זוממין) מכוונים ליישב קושיה זו, ומחדשים שהכלל "כאשר זמם ולא כאשר עשה" לא נאמר בממון. ובטעם הדבר, מובאים בתוספות שני ביאורים:
פירש ריב"א, דאפילו שילם על פי העדים זוממין חייבין, דלא שייך בממון כאשר זמם ולא כאשר עשה דאפשר בחזרה.
ריב"א מבאר, שבממון לא שייך לומר "ולא כאשר עשה", משום שתמיד ניתן להחזיר את הממון למי שהעידו עליו. אם העידו העדים שפלוני חייב לשלם ממון לחברו, ונגזר הדין ובוצע על פי דבריהם, ולאחר מכן הזימו את העדים והתברר שהעידו שקר, צריך אותו איש שזכה בממון להחזיר את הממון שקיבל שלא בצדק. ממילא מתחייבים העדים לשלם מדין "כאשר זמם לעשות לאחיו", אף על פי שכבר בוצע גזר הדין, כיוון שאפשר לתקן ולהחזיר את הדין לא נקרא הדבר "כאשר עשה". אולם, בכל זאת הכסף שולם וכעת צריך לטרוח כדי לקבל אותו בחזרה. לכן יש כאן גדר של נזיקין ונמנים העדים כאחד מאבות הנזיקין.
ר"י מבאר באופן אחר:
ור"י מפרש, דלא צריך להאי טעמא דגבי ממון מחייבינן להו בקל וחומר דגבי ממון עונשין מן הדין, והא דאמרינן במכות (ה ב) הרגו אין נהרגים היינו משום דהתם אין עונשין מן הדין.
הגמרא במסכת מכות אומרת "לא הרגו - נהרגין, הרגו - אין נהרגין". הגמרא לומדת מן המילים "כאשר זמם", שאם גזר הדין עדיין לא בוצע, אלא רק נגמר דינו למיתה על פי העדים הזוממים – העדים נענשים. אך אם בוצע הדין ונהרג הנידון, נתקיים "כאשר עשה", ואין מענישים את העדים (עי' רש"י דברים יט יט). לכאורה, מדוע לא נחייב את העדים לאחר ביצוע הדין מקל וחומר - אם על גמר הדין שהוא מעשה קל, שהרי טרם נתבצע בפועל, נענשים העדים, קל וחומר שיש להענישם על מעשה חמור כאשר גם התבצע הדין בפועל? אלא, שהכלל בדיני עונש הוא "אין עונשין מן הדין" (סנהדרין נד א ומכות שם ועוד), כלומר אין למדים מקל וחומר לתת עונש, ולפיכך אי אפשר להעניש אלא במה שמפורש בתורה "כאשר זמם", ולא במקרה של "כאשר עשה" שאינו מפורש. לכן אם נהרג הנידון על פיהם, אין העדים נהרגים.
אומר ר"י, שהכלל "אין עונשין מן הדין" הוא בעונש מיתה, ואולי בעונשים נוספים, אך בממון עונשין מן הדין. לכאורה, יש להביא ראיה חזקה לדברי ר"י מן הסוגיות שבתחילת מסכת בבא קמא. המשנה אומרת "לא ראי זה כראי זה" (בבא קמא ב א), פירושו של דבר, אילו היה אפשר ללמוד מאב נזיקין אחד לחייב גם בשאר האבות היינו למדים, אלא שהם שונים האחד מחברו ואי אפשר ללמוד זה מזה. ולמסקנה אומרת הגמרא (שם ה ב), שאפשר ללמוד מקרן ובור יחד על כל שאר הנזיקין, וכן מבור ועוד אחד משאר אבות הנזיקין אפשר ללמוד על הכל חוץ מקרן. אם כן, מפורש בגמרא שאפשר ללמוד מן הדין לחייב בתשלומין על שאר אבות נזיקין שאינם מפורשים, ומוכח שעונשין ממון מן הדין.
לפי זה, קשה על ריב"א: מדוע ביאר שאין בממון "כאשר עשה" משום שאפשר בחזרה, ולא תירץ כדברי ר"י שבממון עונשין מן הדין, כפי שמוכח בגמרא?
ביאור במחלוקת ריב"א ור"י
התוספות (בבא קמא ב א ד"ה ולא זה וזה) התייחסו לכך שמהמשנה הנזכרת (ב א) משמע שלומדים לענוש אבות נזיקין זה מזה. אך מביאים תוספות ראיה הפוכה מן המכילתא2 (משפטים מסכתא דנזיקין פרשה יא) שאין עונשין ממון מן הדין:
ד"א (- דבר אחר) וכי יפתח איש, אין לי אלא פותח, כורה מנין, תלמוד לומר, או כי יכרה איש. עד שלא יאמר יש לי בדין, אם הפותח חייב הכורה לא כל שכן, הא אם אמרת כן ענשת מן הדין, לכך נאמר או כי יכרה, ללמדך שאין עונשין מן הדין.
"יפתח" פירושו שהאדם הסיר את המכסה שעל הבור, ואילו "יכרה" פירושו שחפר את הבור מתחילתו. מקשה המכילתא, אם חייב אדם על הסרת המכסה, וודאי שיהיה חייב על עצם כריית הבור וחפירתו, ומדוע צריכה התורה להגיד לפרש גם פתיחה וגם כרייה - "כי יפתח איש בור וכי יכרה איש בור"? אלא, ללמדך שאין עונשין ממון מן הדין, שאם היה הכתוב מפרש רק פתיחה, לא היינו יודעים לחייב מכח קל וחומר גם בכרייה, מפני שאין עונשין ממון מן הדין.
אם כן, ישנה סתירה בין המשנה למכילתא, שמן המשנה במסכתנו משמע שעונשין ממון מן הדין, ואילו במכילתא מפורש שאין עונשין ממון מן הדין. אמנם, כותבים תוספות, שמן הפסוק עצמו "כי יכרה" אין להוכיח שאי אפשר לענוש ממון מן הדין, כיוון שמצינו בגמרא להלן (מט ב) שלמדה דבר אחר מייתור זה.
מכל מקום, אנו רואים שישנה מחלוקת תנאים בדבר זה, אם עונשין ממון מן הדין, או שאין עונשין. לפי זה, ר"י סובר כשיטת התנאים שעונשין ממון מן הדין, ולדבריו עדים שזממו לחייב ממון וגמרו את הדין על פיהם והוציאו ממון, משלמים מקל וחומר. לכן בתוך עשרים וארבעה אבות נזיקין כלולים גם עדים זוממים, שהרי דינם כמזיקים, כיוון שמשלמים על כך שהוציאו ממון מן הניזק על פיהם.
מאידך, ריב"א סובר כשיטת התנאים שאין עונשין ממון מן הדין, כפי שמפורש במכילתא שהביאו התוספות. לדבריו, עדיין קשה: מדוע עדים זוממים כלולים בעשרים וארבעה אבות נזיקין, הרי אין חיובם משום מזיק, כיוון שאחר שכבר הוציאו ממון על פיהם אינם בגדר "כאשר זמם" אלא "כאשר עשה" ופטורים? על כך תירץ ריב"א, שבעדים זוממים הדין שונה. בשאר דיני ממון כמו חיוב בור אין עונשין מן הדין, אבל עדים זוממים שאפשר להחזיר את הממון לניזק ולא נתקיים הדבר על פיהם באופן מוחלט, נשארים תמיד במצב של זוממים, גם אחרי שהוציאו ממון על פיהם.
בארנו לפי תוספות, אם כן, שעדים זוממים הם בכלל אבות נזיקין משום שגם כאשר עשו חייבים לשלם - או מטעם שאפשר בחזרה, או מטעם שעונשין ממון מן הדין.
ראיית הגבורות ארי לדברי תוספות
הגבורת ארי במסכת מכות (ה ב ד"ה הרגו אין נהרגין), מביא ראיה חזקה לדברי התוספות, שעדים זוממים חייבים גם לאחר שעשו על פיהם, מעדים שהעידו להחזיק ממון.
אדם תובע מחבירו מנה ומוכיח דבריו משטר, והלווה טוען פרעתי, ומביא עדים על כך שפרע. באותו רגע שבית הדין מכריע שהעדים כשרים ומקבל את דבריהם, נפטר הלווה מלשלם. כלומר, בשעה שנגמר הדין גם בוצע הדין. לכן בעדות שבאה לזכות את הנתבע ולהשאיר הממון בחזקתו, אין מצב של "כאשר זמם" ועדיין לא עשה, משום שכל עוד לא נגמר הדין העדים הזוממים פטורים, ולאחר שנגמר הדין הרי כבר בוצע למעשה. אם נאמר שבממון פטורים במקרה של "כאשר עשה", ממילא אי אפשר כלל לחייב עדים זוממים על עדות להחזיק ממון. משמעות הדבר היא, שאי אפשר להזים את עדותם, ונחשבת עדות זו כעדות שאי אתה יכול להזימה, שאינה מתקבלת בבית דין. אלא שלא ייתכן לומר שכל עדות לפטור ולהחזיק ממון תוגדר כעדות שאי אתה יכול להזימה. שאם כך, לא יוכלו עדים להעיד לפטור את האדם, אלא רק לחייב, ומעשים בכל יום שמקבלים עדים לפטור את הלווה. אומר הגבורת ארי - על כורחך, שבממון גם אחרי שנעשה הדין אפשר להזים את העדים ולחייב אותם, ולכן לעולם נחשבת עדות ממון עדות שאתה יכול להזימה. לכאורה, זו ראיה גדולה לדברי התוספות, בין לטעמו של ריב"א ובין לטעמו של ר"י.
דחיית ראיית הגבורות ארי
אולם, הנודע ביהודה (מהדורא קמא אבן העזר סי' עב, בהגה"ה ד"ה והנה מה שכתב הש"ך) חולק על זה, וסובר שבממון אין צורך כלל בעדות שאפשר להזימה. ראיה לדבריו הביא הנודע ביהודה מדברי הריטב"א בעניין עדות חזקת שלוש שנים בקרקע.
נאמר במשנה (בבא בתרא נו א): "היו שנים מעידין אותו שאכלה שלש שנים, ונמצאו זוממים - משלמין לו את הכל". כלומר, עדים באו להעיד על פלוני שאכל פירות הקרקע שלוש שנים וממילא הוא מוחזק בקרקע. לאחר מכן, נמצא שהעדים זוממים וכלל לא היו באותו מקום. הרי שעדים אלו זממו להעביר את הקרקע לרשות המחזיק ולהפסיד את בעל הקרקע האמיתי, ולכן חייבים לשלם את דמי הקרקע לבעלים מדין "כאשר זמם". שואל הנימוקי יוסף (בבא בתרא ל א מדפי הרי"ף ד"ה משלמין), באיזה אופן מדובר במשנה – אם הוזמו קודם גמר דין, הלא פטורים מלשלם שאין נעשים זוממים אלא אחר גמר דין, ואם הוזמו אחר גמר דין, הרי המחזיק שנמצא בקרקע זוכה בה מיד, וכבר התקיים בזה "כאשר עשה"? מתרץ הנימוקי יוסף שני תירוצים, תירוץ ראשון בשם אחד מגדולי רבני צרפת, כשיטת הריב"א בתוספות בסוגייתנו, שכיוון שאפשר בחזרה אינו נחשב "כאשר עשה". ותירוץ שני הביא בשם הריטב"א:
והריטב"א ז"ל תירץ, דאיירי שהמחזיק הוא חוץ לקרקע כשדן עליו, ואחר שנגמר הדין הוזמו עדיו קודם שהחזירוהו שם, והשתא הוא כאשר זמם.
כלומר, העדים העידו שקרקע זו של פלוני שאכלה שלוש שנים, אלא שברגע זה אותו פלוני אינו מוחזק בה, כגון שתפס התובע או אדם אחר את הקרקע מן המחזיק. אם כן, על פי דברי העדים צריך להחזיר את הקרקע לפלוני זה ולאפשר לו להתיישב בה מחדש. אם כן, זהו מצב של "כאשר זמם" ולא "כאשר עשה", כיוון שהמחזיק אינו זוכה מיידית בקרקע בשעת גמר דין. הווה אומר, שבניגוד לדברי תוספות בסוגייתנו לפי דברי הריטב"א, גם בממון כדי לחייב עדים זוממים, נדרש להיות מצב של "כאשר זמם" ולא "כאשר עשה", אך אם כבר התבצע גזר הדין - פטורים. לכן אם היה אותו פלוני יושב בקרקע, ומעידים עליו שהוא מוחזק, פטורים מלשלם כיוון שכבר זכה בקרקע.
כך אנו מוצאים גם בדברי הרמב"ן בתחילת מסכת מכות (עי' שם ב ב ד"ה תדע וריטב"א שם בדעתו), שם מוכח מדבריו כשיטת הריטב"א, שגם בממון רק במצב של "כאשר זמם" חייבים עדים זוממים. אך במצב של "כאשר עשה" שכבר בוצע גזר הדין, העדים הזוממים פטורים.
מעתה יש לשאול, לפי שיטת הרמב"ן והריטב"א, במקרה שמוחזק אותו פלוני בקרקע, שבאופן זה נחשב הדבר "כאשר עשה", הלא אי אפשר להזים את העדים ולחייבם. אם כן, לכאורה אין עדים יכולים להעיד על כך כלל, שהרי זו עדות שאי אתה יכול להזימה. ודבר זה וודאי לא ייתכן, כפי שמוכח בגמרא בפרק "חזקת הבתים" בבבא בתרא.
הגמרא בתחילת פרק "חזקת הבתים" עוסקת באדם שהחזיק בקרקע שלוש שנים, ובא הבעלים הקודם של הקרקע ומערער על החזקה וטוען שהקרקע שלו. הדין הוא, שמביא המחזיק עדים שהחזיק בקרקע שלוש שנים ומשאירים את הקרקע בידו, אף שאין לו שטר ראיה שקנה את הקרקע. והטעם בזה, שיכול המחזיק לטעון לא שמרתי על השטר משום שלא מחית בי שלוש שנים, והנחתי שלא תמחה עוד (עי' משנה בבא בתרא כח א וגמרא שם כט א). שואלת הגמרא, איך עדים מעידים על חזקה בבתים, כלומר שהיה בתוך ביתו שלוש שנים, הרי אינם יכולים לראות שנמצא בביתו בלילה? אומר אביי, שמדובר שהשכנים מעידים על המחזיק, שישב בבית זה שלוש שנים יום ולילה. לפי זה, מדובר בגמרא שמעידים להשאיר את הקרקע ביד פלוני המוחזק בה. ועוד ישנן סוגיות מפורשות בהמשך הפרק, שמהן מוכח שהמחזיק היה בתוך ביתו, ובכל זאת הביא עדי חזקה (עי' בבא בתרא שם כט ב בסוגיה של שכוני גוואי "מאי בעית בהאי ביתא" שמשמע שגר כעת בבית, וכן שם ל א). הרי שעל אף שלדעת הרמב"ן והריטב"א יש בעדות להחזיק קרקע גדר של "כאשר עשה", שכן ברגע שמעידים ונגמר הדין על פיהם מיד זכה בקרקע שבידו, מוכח מן הגמרא שמקבלים עדות כזו. וכיצד עושים כן, הלא עדות כזו היא עדות שאי אתה יכול להזימה? אלא על כרחך צריך לומר, שלפי שיטת הרמב"ן והריטב"א, בממון עדות שאי אתה יכול להזימה כשרה. כך הוכיח הנודע ביהודה.
הש"ך והגבורות ארי חולקים על דברי הנודע ביהודה. לדעתם, גם בממון נדרשת עדות שאתה יכול להזימה. ולפי דבריהם, כיוון שמצאנו בגמרא שמקבלים עדות להחזיק ממון, היינו מצב של "כאשר עשה", הכרח לומר שגם עדות כזו אחר שכבר התבצע הדין אפשר להזים. היינו, שעדים שזממו לחייב ממון, חייבים גם ב"כאשר עשה", כשיטת תוספות לעיל.
אם כן, יש כאן מחלוקת כפולה – מחלוקת אחת, אם בממון נדרשת עדות שאתה יכול להזימה, או שאין בממון צורך בעדות שאתה יכול להזימה. ומחלוקת זו קשורה במחלוקת נוספת, אם בממון חייבים עדים זוממים גם במצב של "כאשר עשה", או שאף בממון חייבים רק במצב של "כאשר זמם" ולא "כאשר עשה".
פסק הרמב"ם
הרמב"ם סובר אף הוא כדעת הריב"א. וכך כתב בהלכות עדות (פ"כ ה"ב):
נהרג זה שהעידו עליו ואחר כך הוזמו אינן נהרגין מן הדין, שנאמר "כאשר זמם לעשות" ועדיין לא עשה, ודבר זה מפי הקבלה. אבל אם לקה זה שהעידו עליו לוקין, וכן אם יצא הממון מיד זה ליד זה בעדותן חוזר לבעליו ומשלמין לו.
כלומר, פוסק הרמב"ם שבעונש מיתה, אם כבר בוצע הדין ונהרג זה שהעידו עליו, ואחר כך הזימו את העדים, אינם נהרגים. אולם, בעונש ממון, אם יצא הממון מבעליו על פי עדות העדים - הממון חוזר לבעליו מפני שהוא נלקח שלא כדין, אך העדים משלמים, אף על פי ש"כאשר עשה" - כבר בוצע הדין. משמע מדברי הרמב"ם, שמפני שהממון חוזר אינו נקרא "כאשר עשה", ולכן העדים חייבים. ודברים אלו הם בפשטות כשיטת הריב"א (עי' כסף משנה לרמב"ם שם ובמשובב נתיבות סי' לח שלהלן).
נוסף לזה, מחדש הרמב"ם שאף בעונש מלקות שבוצע, מקיימים בעדים דין "כאשר זמם". נתייחס לכך בהמשך.
נפקא מינה לטעם החיוב בממון
כפי שאמרנו, טעמו של הריב"א לכך שאין בממון "כאשר עשה" הוא מפני שאפשר בחזרה, ואילו לדעת ר"י מתחייבים העדים ממון גם "כאשר עשה" מכח קל וחומר. הנפקא מינה שבין שיטת הריב"א לבין שיטת ר"י תהיה במקרה ביניים שבו הדין בוצע, ואי אפשר להחזיר לאחר מכן את הממון - לפי הריב"א, מקרה זה נחשב "כאשר עשה" ועדים זוממים יהיו פטורים. ואילו לפי ר"י, בדבר שבממון עדים זוממים חייבים גם "כאשר עשה". האם יש לנו דוגמה למקרה כזה?
נעיין בדברי קצות החושן (סי' לח ס"ק ד). קצות החושן אומר שעדים זוממים שהעידו על יינו של אדם שנעשה נסך והוזמו חייבים לשלם. מחדש בזה הקצות חידוש, שכן בדרך כלל הגדר של עדים זוממים הוא עדות שמעידים על האדם, וכאן מעידים על החפץ שהוא חפץ אסור, וממילא הבעלים מפסידים אותו משום שאי אפשר להשתמש בו. וכך כתב הקצות שם:
יראה לי, דשנים שהעידו באחד שנתנסך יינו והוזמו, חייבין העדים לשלם דמי היין ככל תורת עדים זוממים. ואף על גב דבקרא כתיב (דברים יט יט) כאשר זמם לעשות לאחיו (- ומשמע שמעיד על אחיו, היינו על האיש), והני אין מחייבין אותו כלל אלא על היין הוא דמעידין. וראיה מפרק קמא דסנהדרין (י א) פלוני רבע שורו של פלוני, נהרגין ומשלמין דמי שור לבעלים, אלמא אף דמסהדי על השור ולא על בעל השור אפילו הכי משלמין דמי השור.
במקרה שבסנהדרין מעידים העדים על אדם שרבע שור של פלוני. כתוצאה מעדותם, הרובע חייב מיתה והשור חייב סקילה. לאחר שנמצאו זוממים, נהרגים על כך שזממו להרוג את האדם, ומשלמים ממון לבעל השור משום שזממו להפסיד את שורו. מוכח מדברי הגמרא, אם כן, שיש חיוב "כאשר זמם" גם בעדות על ממון ולא רק בעדות על אדם. וצריך לומר, שגם עדות על הממון נחשבת "זמם לעשות לאחיו", משום שרצה להפסיד לאחיו את ממונו.
אולם מקשה קצות החושן על דברי עצמו מן הרמב"ם (עדות פ"כ ה"ח): "העידו על שורו של זה שהרג הנפש והוזמו, הרי הן לוקין ואין משלמין את הכופר".
הרמב"ם עוסק במקרה שבו עדים העידו על שור שהרג אדם ומחייבים את בעליו בתשלומי כופר, ובאו אחרים והזימו אותם. פוסק הרמב"ם, שהעדים אינם משלמים כופר. והטעם בזה, משום שתשלומי כופר הם כפרה, ואין חיוב כפרה אלא למי ששורו הרג (עי' מכות ב ב). מוסיף הרמב"ם לחדש, שכיוון שאינם משלמים, חייבים העדים מלקות. אך קשה, הלא העדים זממו להפסיד לאדם את שורו, שהרי שור שהרג אדם חייב מיתה. ואם כך, חייבים העדים לשלם לבעלים את דמי השור, וממילא צריכים להיות פטורים ממלקות, שכן הכלל הוא שעדים זוממים שמשלמים ממון פטורים ממלקות. כך מקשה קצות החושן, לפי החידוש שחידש, שעדים זוממים חייבים גם בהעידו על הממון, ולא על האדם.
אחיו של הקצות (מובא במשובב נתיבות בסי' לח) מביא חידוש יפה מאוד. הגמרא בכריתות (כד א) אומרת, שאם העידו על אדם ששורו נסקל, ברגע שנגמר הדין השור נעשה הפקר, משום שבעליו מתייאש ממנו כיוון שעומד להריגה3. ממילא, ברגע שבו התייאש מן השור במחשבתו, באותו רגע הפסיד אותו ואינו שלו עוד. זאת אומרת, שברגע של גמר הדין גם בוצע פסק הדין למעשה, כיוון שהשור יצא מרשותו ואינו שלו, ונתקיים "כאשר עשה". אין נפקא מינה בזה שעדיין לא נהרג השור, שכן בפועל כבר יצא השור מרשותו.
בכך מתרץ המשובב נתיבות את דברי הרמב"ם. לדעת הרמב"ם, רק ממון שאפשר להחזיר לבעלים, נקרא "כאשר זמם" ולא "כאשר עשה" כשיטת ריב"א שהבאנו לעיל. לעומת זאת, שור שהעידו עליו שהרג אדם, נחשב כממון שאי אפשר להחזירו. מדוע? משום שגם אם ילך ויזכה בחזרה באותו שור, זוכה כעת זכיה חדשה מן ההפקר, ולא שחזר המצב לקדמותו. כלומר, זהו מקרה שבו התבצע הדין "כאשר עשה" ואי אפשר להחזיר את הממון בחזרה. לכן סובר הרמב"ם שאין העדים משלמים את דמי השור לבעלים, משום שכאן נחשב הדבר "כאשר עשה" בממון, ומפני שאינם משלמים – לוקים.
מצאנו, אפוא, דוגמה אחת למקרה שבו התבצע הדין בממון, ואי אפשר בחזרה.
"כאשר עשה" בעונש מלקות
נחזור לדברי הרמב"ם שהבאנו לעיל (פ"כ ה"ב). כך כתב בנוגע לעדים שזממו לחייב מלקות: "אבל אם לקה זה שהעידו עליו - לוקין".
מחדש הרמב"ם שלא רק בממון חייבים עדים זוממים אחרי שבוצע הדין, אלא גם במלקות, אם לקו על פיהם, העדים לוקים. פירוש הדבר, שלדעת הרמב"ם הדין "כאשר זמם ולא כאשר עשה" נאמר רק בעדים שזממו להרוג את האדם, כדברי המשנה "הרגו – אין נהרגין", אך לא נאמר במלקות ולא בממון.
אמנם, בגמרא לא נזכר שיש הבדל בין מיתה למלקות. הגמרא (מכות ה ב) אומרת, שאין להעניש לאחר שבוצע הדין מקל וחומר, מפני שאין עונשין מן הדין. ואף שהדין עליו מדברת הגמרא הוא "הרגו", אבל הכלל שאין עונשין מן הדין אינו משתנה בין בעונש מיתה ובין בעונש מלקות, בשונה מממון שם ישנה מחלוקת תנאים אם עונשין ממון מן הדין, כפי שראינו לעיל. מהיכן, אם כן, למד הרמב"ם לחלק בין מיתה לבין מלקות?
אכן, הראב"ד (בהשגות שם) כתב על דברי הרמב"ם "שיבוש הוא זה". הכסף משנה הביא את דבריו, אך הוסיף שרבינו ירוחם כתב שכדברי רבינו הרמב"ם נראה עיקר. ויש לבאר את טעמו של הרמב"ם.
ביאורי הרדב"ז והכסף משנה בשיטת הרמב"ם
מפרשי הרמב"ם מסבירים את דברי הרמב"ם בדרכים שונות.
הרדב"ז מבאר, שהרמב"ם למד דין זה מהכתוב "כאשר זמם לעשות לאחיו", ומשמע שאחיו עדיין קיים. מכאן נלמד שדווקא באופן זה מתקיים דין כאשר זמם, אבל אם אחיו כבר לא קיים נחשב "כאשר עשה". וזהו פירוש המשנה "הרגו – אין נהרגין", משום שאין אחיו קיים. אבל במלקות, גם לאחר שקיבל מלקות עדיין אחיו קיים, ולכן גם לאחר שלקה מתקיים כאן הגדר "כאשר זמם לעשות לאחיו".
הכסף משנה ביאר את דעת הרמב"ם באופן שונה מדברי הרדב"ז:
ואפשר לתת טעם לדברי רבינו, דלא אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה אלא היכא דהרגו על פיהם, משום דגדול עונשם מנשוא אין ראוי לתת להם מיתת בית דין שתכפר עליהם אלא ראוי להניחם שיהיו נדונין אחר מיתה בעונשים נוראים. דוגמא לדבר, נותן כל זרעו למולך שהוא פטור. מה שאין לומר כן בהלקו על פי עדותם.
כלומר, עדים שזממו להרוג אדם, ובחוצפתם העידו על כך בבית דין - אם לא התבצע הדין, ענשם מיתה "כאשר זמם לעשות לאחיו". אך אם התבצע הדין, הרי שעברו עבירה חמורה הרבה יותר, שכן על ידי עדותם הביאו בפועל לכך שנהרג אדם. לפיכך הם ראויים לקבל עונש גדול פי כמה ממיתה, ובמקום שאי אפשר לתת את העונש המתאים, לא עונשים בכלל. מביא הכסף משנה דוגמא לזה מהנותן מזרעו למולך. בפסוק נאמר "ומזרעך לא תתן להעביר למֹלך" (ויקרא יח כא), ולמדו חכמים "מזרעך, ולא כל זרעך" (סנהדרין סד ב) שאם מקריב בן אחד למולך חייב מיתה, אך אם הקריב את כל זרעו פטור ממיתה. וטעמו של דבר, שבמקרה כזה מגיע לו עונש כפל כפליים, ולא נוכל להסתפק בעונש קטן. מדין זה מוכח, שכאשר בלתי אפשרי לתת את העונש המתאים אין בית דין מענישים כלל, אלא מותירים זאת בידי שמים. וכן בעדים זוממים, אם נעשה על פיהם דבר איום ונורא שכזה ונהרג אדם, ראויים לעונשים נוראים ופטורים ממיתת בית דין.
מציע הכסף משנה דרך נוספת בביאור דעת הרמב"ם, וכדברים אלו כתב גם הרמב"ן על התורה (דברים יט יט):
ועוד יש לומר טעם אחר, שמאחר שאלהים נצב בעדת אל אילולא שהיה חייב זה מיתה לא היה מניח הקדוש ברוך הוא שתאבד נפש אחת מישראל, ומאחר שהניח הקדוש ברוך הוא לבית דין שיסכימו להרוג את זה ונהרג, חייב מיתה היה. הילכך אין לעדים משפט מות מה שאין לומר כן במלקות.
מבארים הרמב"ן והכסף משנה, שאם בית דין פסקו על פי עדים זוממים שאדם מסוים חייב מיתה ונהרג על פיהם, צריך לומר שאותו אדם היה באמת חייב מיתה. לא ייתכן לומר שבית דין עשה כאן דבר שאינו נכון, שהרי "אלהים נצב בעדת אל" (תהילים פב א) וכן "כי המשפט לאלהים הוא" (דברים א יז) - ריבונו של עולם הוא שמנהל את המשפטים. כאשר בית דין רק פסק על אדם שייהרג והוזמו העדים, ניתן לומר שקביעה זו נעשתה בטעות על פי העדים הזוממים. אבל אם כבר בוצע הדין, הכרח לומר שהיה חייב מיתה מסיבה אחרת ועל ידי סדר אלוקי נגזרה עליו מיתה בבית דין, שכן ריבונו של עולם לא יגלגל שאדם פטור ימות על פי בית דין. על כן אין העדים נענשים, אף שוודאי נהגו שלא כשורה במה שהעידו שקר על אדם שסברו שהוא זכאי, אך התברר למפרע, שלמעשה לא זממו להרוג אדם זכאי אלא אדם חייב. ואולי יש להוסיף, שאחר שבוצע הדין אין מענישים את העדים כדי לגלות ולפרסם עניין זה, שמה שפסקו בית דין כך ראוי להיות. כלומר, גם מצד האמת אין להענישם, וגם מצד כבוד בית דין.
הרמב"ן לא חילק בדבריו בין עונש מיתה לעונשים אחרים, וייתכן שלדבריו אפשר היה להרחיב סברא זו גם לגבי עונש מלקות וכדומה. אבל הכסף משנה, רוצה להבחין בין עונשי ממון ומלקות ובין עונש מיתה. עונש מלקות הוא עונש קשה, ואף על פי כן ההבדל בינו לבין עונש מיתה הוא הבדל תהומי. לכן כאשר בית דין פוסק עונש מלקות, ייתכנו מקרים יוצאים מן הכלל בהם בית דין טועה ופוסק פסק טעות על פי עדי שקר, שאף מגיע לידי ביצוע, וכך ייתכן גם בממון. אבל בעונש מיתה יש סייעתא דשמיא לבית הדין, ואין הקב"ה מאפשר להם לטעות טעות חמורה שכזו, ולחייב את מי שאינו חייב מיתה. על כן "הרגו - אין נהרגין", אבל מלקות שאני.
שני הביאורים של הכסף משנה יפים מסברה, אך אומר התוספות יום טוב (מכות פ"א מ"ט ד"ה והשנייה), שאי אפשר על פי סברה לפסוק הלכה כזו ולהבחין בין מיתה למלקות, שהרי בגמרא אין מקור לחילוק זה. לפי דברי הגמרא הכלל "כאשר זמם ולא כאשר עשה" הוא כלל גורף. אמנם, בממון ראינו דעות תנאים שסוברים שעונשים ממון מן הדין, אבל במלקות לא מצאנו דעות כאלו, ולא ייתכן שהרמב"ם יחלק כך על פי סברתו. באורם של הכסף משנה ושל הרדב"ז ברמב"ם קשה כי לפי דבריהם לא היה צריך הרמב"ם להסביר שבממון חייבים העדים גם אם נעשה. מכיוון שאפשר בחזרה הרי לדעתם כל דין כאשר זמם ולא כאשר עשה הוא בנפשות בלבד.
ביאורו של ר' חיים הלוי
ר’ חיים הלוי (עדות פ"כ ה"ב) רוצה להסביר את דברי הרמב"ם באופן אחר.
אומר ר' חיים, שבעונש מלקות יש הלכה מיוחדת השונה מממון וממיתה. בית דין שפסק מלקות לפלוני, ובא איש אחר וביצע עונש מלקות באותו פלוני - אין לזה דין מלקות. לעומת זאת, בממון אין הדבר כך. אדם שחייב ממון ולקח אחר ממנו את הממון בעל כורחו, התקיים בזה פסק הדין. כלומר, בממון ובמיתה, ברגע שבית דין פסק את הדין הוא גמר את תפקידו, ולאחר מכן יש אנשים אחרים שמצווים לבצע את הדין. ואילו במלקות, גם ביצוע הדין צריך להיות דווקא על ידי בית דין. ומביא ר' חיים כמה פרטי דינים בדין המלקות, שמהם מוכח שהמלקות נעשות דווקא על ידי בית דין:
א. יש סדר בנתינת המלקות - דיין אחד קורא את הפרשה, דיין שני סופר את המלקות, ודיין שלישי אומר הכה (מכות כג א), ואם נעשה שלא כסדר הזה ושלא בבית דין, לא מתקיים בזה דין מלקות.
ב. בית דין שלקחו את החייב מלקות וקשרו אותו לעמוד כדי להלקותו, וברח – נפטר מן המלקות, מפני שכבר נתקיים בו "ונקלה אחיך לעיניך" – כבר ספג את הבושה על כך שעומד לקבל מלקות. מוכח, שלא המלקות עצמן מגדירות מעשה זה כעונש מלקות, אלא עצם החיוב שהחילו בית דין על הנידון, וכאן פסקו שהבושה מספקת.
ג. שיעור המלקות נקבע על פי בית דין. לדוגמא, עדים זוממים העידו על פלוני שחייב מלקות ונגמר הדין על פי עדותם, אלא שקבע בית דין שאדם פלוני אינו יכול לקבל שלושים ותשע מלקות, מפני שהוא אדם חולני, אלא רק שלוש מלקות. אם הוזמו העדים לפני שבוצע הדין, מתחייבים שלושים ותשע מלקות מדין "כאשר זמם", ולא שלוש כפי שהיה פלוני לוקה. כלומר, חיוב מלקות אצל הנידון הוא כפי שיכול לסבול, וחיוב המלקות אצל העדים הוא כפי שהם יכולים לסבול. מדין זה מוכח, שעצם החיוב שמטילים בית הדין הוא שעושה את העונש להיות עונש מלקות, ולכן משתנה גדר המלקות מאדם לאדם לפי אומדן בית הדין.
מכל אלו אנו למדים, שדין המלקות צריך להתקיים דווקא על ידי בית הדין, ואם לא נעשה באופן זה, אין למלקות הללו דין מלקות. לפי זה אומר ר' חיים, שאם בית דין פסק מלקות על פי עדים זוממים וביצע את הדין והלקה, ולאחר מכן התברר שפסק הדין היה מוטעה משום שהעדים היו זוממים – הרי התברר למפרע שמלקות אלו ניתנו שלא על פי בית דין, וממילא אין להן שם של עונש מלקות. היינו, עונש המלקות לא התקיים כלל. שלא כמו בממון, שם אין גדרים כיצד לבצע ולממש את פסק הדין, בעונש מלקות מאחר שהדין לא בוצע בצורה נכונה מפני שהוא מבוסס על טעות של בית הדין, אין זה גדר של מלקות.
לכן סובר הרמב"ם שאף על פי שלקה הנידון, לוקים העדים, משום שאין נחשב הדבר שבוצע כאן דין מלקות, ואין כאן "כאשר עשה". וזהו מה שכתב הרמב"ם "וכן אם יצא ממון מיד זה ליד זה בעדותם חוזר לבעליו", כלומר הדבר דומה לממון, כמו שבממון, אף על פי ששילם הנידון אנו מחשיבים זאת כאילו לא שילם, כיוון שאפשר לקחת בחזרה. כמו כן במלקות, אף על פי שלקה, נחשב הדבר כאילו לא לקה מפני שאין לזה דין מלקות.
ביאור מחלוקת הרמב"ם והראב"ד
לפי פירושו של ר' חיים, יש מקום להקשות קושיה גדולה. הרי לפי הדברים אין אפשרות לעדים זוממים לחייב אדם מלקות. שהרי מלקות צריכים להיות על פי עדים ובית דין, ואם העדים משקרים לא נחשב שהמלקות ניתנו על פי בית דין, ומה שחייבו את הנידון מלקות לא נחשב עונש מלקות. לפי זה, אין כאן כלל "כאשר זמם", שהרי מה שזממו לחייבו הוא מכות מחוץ לבית דין שאינן מלקות, וממילא נחשבת כעדות שאי אתה יכול להזימה. על כורחנו צריך לומר, שלעניין "כאשר זמם" אנו רואים את מה שזממו בשקר, כאילו היתה עדותם אמת. כלומר, לו היתה העדות אמת היה בכוחה ליצור חיוב מלקות על פי בית דין, ולכן אנו מחשיבים זאת כאילו זממו להלקותו.
מאידך, לעניין "כאשר עשה", נראה שהדבר תלוי בצורת ההסתכלות. אם מסתכלים על גדר "כאשר זמם" ומגדירים לפיו את גדר "כאשר עשה", הרי שהעדים זממו שילקו את הנידון על פי השקר שלהם, ולפיכך יש כאן גם "כאשר עשה" משום שזממו שיקבל מלקות שקריות שאינן בגדר מלקות על פי דין, וכך אכן נעשה על פיהם. אולם, אם אנו מסתכלים על גדר "כאשר עשה" לעצמו ומפרידים אותו מדין "כאשר זמם", יש לומר שאף על פי שהעדים זממו לתת מלקות בשקר, אבל "כאשר עשה" אין כאן, מפני שבסופו של דבר למלקות שלקה הנידון אין גדר הלכתי של מלקות. זו אולי נקודת המחלוקת בין הראב"ד לרמב"ם.
כדי לבאר מחלוקת זו יותר, נעמוד על חקירה נוספת שחוקר ר' חיים (שם): מהו יסוד הפטור של "כאשר עשה" – האם פטור משום שיש כאן "כאשר עשה", כלומר ה"כאשר עשה" גורם פטור, או שפטור משום שאין כאן "כאשר זמם", כלומר ה"כאשר זמם" הוא הגורם המחייב את העונש. נפקא מינה במקרה שלא מתקיים "כאשר זמם" וגם לא "כאשר עשה", שעל הצד שחייבים על "כאשר זמם" הרי לא התקיים וממילא לא התחייבו. ועל הצד ש"כאשר עשה" גורם פטור, הרי לא התקיים "כאשר עשה" ולא חל הפטור, וממילא נשאר החיוב כמקודם.
לפי חקירה זו מבאר ר' חיים את המחלוקת בעדים שזממו לחייב מלקות. לדעת הראב"ד, חיוב העונש תלוי ב"כאשר זמם", ובמקרה זה העדים זממו לחייבו מלקות שקריות שלא על פי דין, ונעשה על פיהם כפי שזממו. כלומר המצב הזה שקבלו מלקות שלא על פי הדין הוא מצב ביניים יצא מ"כאשר זמם" ול"כאשר עשה" לא הגיע, לכן אי אפשר לחייב אותם, כדין "כאשר עשה". מאידך, לדעת הרמב"ם, "כאשר עשה" הוא דין פוטר, ובמקרה זה אין כאן מלקות על פי דין, ואינו נחשב "כאשר עשה", וממילא חייבים העדים.
ביאור המחלוקת בממון על פי החקירה הנזכרת
על פי החקירה הנזכרת יש לדון גם בעונש ממון.
שני עדים זוממים חייבו אדם לתת לפלוני ממון, ואותו פלוני מת בלא יורשים. אין לנידון למי לשלם, וממילא אי אפשר לבצע את פסק הדין. מצד אחד, אי אפשר כבר לקיים את מה שהעדים זממו לעשות ואין כאן "כאשר זמם". ומצד שני, לא נתקיים כאן "כאשר עשה". האם במקרה כזה העדים הזוממים יהיו חייבים, או פטורים?
אולי זו נקודת המחלוקת בין ר"י לריב"א בשאלה, האם האפשרות להחזיר את הכסף מסלקת את הגדר של "כאשר עשה". זהו מין מצב ביניים. כבר שילמו על פי העדים הזוממים, אבל אפשר לבטל את התשלום. מצב זה כבר יצא מ"כאשר זמם" משום שהדין בוצע, אבל אולי לא נקרא "כאשר עשה", משום שיכול להתבטל. אם כן, המחלוקת ביניהם תהיה בחקירה שהזכרנו – לדעת ר"י, "כאשר זמם" גורם את חיוב העונש, וכאשר כבר אין "כאשר זמם" ממילא היו העדים צריכים להיות פטורים מלשלם, אף על פי שלא נחשב "כאשר עשה". לכן הוצרך ר"י לומר, שבדיני ממונות עונשין מקל וחומר. ולדעת ריב"א, "כאשר עשה" גורם את הפטור, ומצב ביניים שכזה אינו נקרא "כאשר עשה" כיוון שאפשר להחזיר את הממון, ממילא לא חל הפטור והעדים חייבים.
^ 1.
לשון זו לא מופיעה בגמרא אלא בראשונים (עי' רש"י דברים יט יט ותוספות שלהלן, ועוד רבים), וכן נזכרת במדרש אגדה (בובר) דברים שם.^ 2.
בתוספות שלפנינו הגרסא "ובמכלתין תניא", אלא שאין מופיעה ברייתא כזו במסכתנו. על כן תיקנו הרש"ש והיפה עינים לגרוס בתוספות "ובמכילתא".^ 3.
עי' בגמרא כריתות שם, שמדובר שמעידים על שורו ואינו יודע את האמת, ולכן מתייאש. אך במקרה שיודע הבעלים שהעדות היא שקר, מקווה עדיין שיבואו עדים אחרים להזים את הראשונים, ואינו מתייאש.
לשון זו לא מופיעה בגמרא אלא בראשונים (עי' רש"י דברים יט יט ותוספות שלהלן, ועוד רבים), וכן נזכרת במדרש אגדה (בובר) דברים שם.^ 2.
בתוספות שלפנינו הגרסא "ובמכלתין תניא", אלא שאין מופיעה ברייתא כזו במסכתנו. על כן תיקנו הרש"ש והיפה עינים לגרוס בתוספות "ובמכילתא".^ 3.
עי' בגמרא כריתות שם, שמדובר שמעידים על שורו ואינו יודע את האמת, ולכן מתייאש. אך במקרה שיודע הבעלים שהעדות היא שקר, מקווה עדיין שיבואו עדים אחרים להזים את הראשונים, ואינו מתייאש.
"בזאת התורה" - איזו תורה?
חידוש כוחות העולם
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
איך מכינים תה בשבת?
מהו החידוש הכי גדול שיש בתורה?
הלכות שטיפת כלים בשבת
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
איך ללמוד אמונה?
איך מותר להכין קפה בשבת?
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
