ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- מאבני המקום
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא קמא
הגמרא בתחילת מסכת בבא קמא (ב ב) אומרת שתולדות קרן – נגיפה, נשיכה, רביצה ובעיטה – דינם כקרן:
מאי שנא קרן דכוונתו להזיק וממונך ושמירתו עליך, הני נמי כוונתן להזיק וממונך ושמירתן עליך.
מדברי הגמרא משמע, שהגדר של "קרן" הוא כוונה להזיק, ולכן כל הפעולות שכוונתן להזיק קרויות תולדות קרן, ויש להן דיני קרן. לעומת זאת, הגדר של "שן" הוא שיש הנאה להיזקה, וגדר "רגל" הוא שהיזקה מצוי. לגדרים אלו של אבות הנזיקין יש נפקא מינה, משום שלקרן דינים שונים מאשר לשן ולרגל – על נזקי שן ורגל פטורים ברשות הרבים, כיוון שהיזקן מצוי, ואילו על נזקי קרן חייבים ברשות הרבים. כמו כן, קרן תמה חייבת חצי נזק ומועדת נזק שלם, ואילו שן ורגל מועדים מתחילתם ומשלמים נזק שלם.
מחלוקת ראשונים בקרן שהיזקה מצוי
מה הדין בקרן שכוונתה להזיק אך היזקה מצוי כרגל, האם יש לה גדר רגל, או גדר קרן? נחלקו בדבר זה התוספות והרמב"ם.
אומרת המשנה (בבא קמא טו ב): "הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והנחש הרי אלו מועדין".
מדברי הברייתא להלן (טז א) עולה, שחיות אלו הנזכרות במשנה הן "מועדין מתחילתן", היינו שדרכן להזיק, בדומה לשן ורגל. מעתה, יש לדון האם משום שדרכם להזיק יש להם דין שן ורגל ופטורים ברשות הרבים. או שכיוון שכוונתם להזיק הרי גדרם כקרן וחייבים ברשות הרבים.
כתבו תוספות (טז א ד"ה והנחש):
ואפילו נחש שאין נהנה מנשיכתו וכו' מכל מקום כיון דאורחיה בהכי הוי כמו רגל ופטור ברשות הרבים, ולא הוי כמו קרן בתר דאייעד אף על פי דמתכוין להזיק, מדחשיב ליה גבי אחריני.
תוספות אומרים, שכוונה להזיק אינה קובעת את ההיזק בגדרי קרן, אלא הדבר תלוי בשאלה האם ההיזק מצוי או אינו מצוי, שאם הוא מצוי יש להיזק גדר של רגל. ולכן נחש שמסתובב ברשות הרבים ומזיק, בעליו פטור מלשלם, וכן שאר בעלי החיים המזיקים, שטבעם ודרכם להזיק, פטורים ברשות הרבים, משום שלנזקיהם יש דין רגל. לפי זה, הגדר של קרן לפי דעת התוספות הוא דבר משונה, שאין דרכו בכך.
הרמב"ם, לפי פירושו של המגיד משנה, חולק על דברי תוספות. כך כתב בהלכות נזקי ממון (פ"א ה"ו):
חמשה מיני בהמה מועדין מתחלת ברייתן להזיק ואפילו הן תרבות, לפיכך אם הזיקו או המיתו בנגיחה או בנשיכה ודריסה וכיוצא בהן חייב נזק שלם, ואלו הן: הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס, וכן הנחש שנשך הרי זה מועד ואפילו היה תרבות.
מוסיף המגיד משנה (נזקי ממון שם):
וכל אלו אם עשו מעשה שן ורגל, דינם כדין שן ורגל, ואם עשו מעשה קרן והם חמישה מעשים הנזכרים למעלה דינן כדין קרן לענין חלוק הרשויות כמבואר בסמוך, אלא שהן מועדים מתחלתן.
לפי הרב המגיד, אם הלכו הבהמות הללו ברשות הרבים והזיקו בדרך הליכתם, יש להם דין שן ורגל ופטורים. אבל אם נגחו או נשכו וכדומה, יש לנזק דין של קרן וחייבים ברשות הרבים. על נזקי קרן אלו אין צורך להעיד בהם שלוש פעמים, אלא יש להם דין קרן מועדת וחייבים לשלם נזק שלם, מפני שהם מועדים להזיק כך מתחילתם.
הווי אומר, הרמב"ם חולק על תוספות שסוברים שגדר שן ורגל מה שדרכו בכך ולא משנה אם כוונתו להזיק או אין כוונתו להזיק, וגדר קרן מה שאין דרכו בכך. לדעתו של הרמב"ם הגדר של קרן הוא כוונה להזיק, ואפילו אם דרכם להזיק כך. כלומר, הרמב"ם סובר שההגדרה תלויה במעשה שעשו, אם עשו מעשה רגל כדרך הילוכם, או מעשה שן שאכלו להנאתם – דינם כשן ורגל. ואם עשו מעשה קרן, שהזיקו בכוונת נזק – דינם כקרן.
קושי בדעת תוספות
דעת תוספות צריכה ביאור. שואל בים של שלמה (בבא קמא פ"א סי' מז):
הלא שן ורגל פטורים ברשות הרבים משום דיש לה רשות להלוך ברשות הרבים, ואין הבעל צריך כל פעם לילך עמהם. וכל מאי דמצאה ברשות הרבים לאכול בראוי בודאי אוכלת, ולהכי פטריה רחמנא ברשות הרבים, וחייב ברשות הניזק. אבל ארי שדורס ואוכל בהמות, וכי כהאי גוונא נאמר אורחיה לפטור? אם כן לא יהיה רשות לחבירו להניח בהמתו לילך ברשות הרבים מפני ארי של זה. וגם אחד שיש לו ארי או זאב יניח בכוונה לילך ולטרוף ברשות הרבים כדי צרכו, ולא ישלם רק מה שנהנה, ויזיק כמה מנה. וכי בזה פוטרו התורה?
אדם שמגדל ארי בביתו, שמטבעו רגיל לטרוף, לדרוס ולאכול בהמות. הייתכן שיהיה מותר לו להסתובב ברחובות ולטרוף בהמות של אחרים, וכיוון שרגיל בכך נאמר שלנזקיו גדר של שן ורגל ופטורים בעליו מלשלם? הלא באופן זה, לא יוכל אף אדם לשלוח את בהמותיו לרשות הרבים, משום שאריה מהלך שם, ובוודאי מותר לאדם שילכו בהמותיו ברשות הרבים, שהרי הדבר הכרחי מפני שהבהמות יוצאות למרעה ונושאות משאות ממקום למקום.
על כן, מוכרח הים של שלמה לתרץ ולומר, שמאחר ואין דבר זה שכיח שתהיינה לאדם חיות מזיקות בישוב, כאריה וזאב וכדומה, לכן לא חילקה התורה בנזקי שן ורגל בין מיני החיות השונות, ולעולם פטורים ברשות הרבים, ואף אם נאמר שהתורה חילקה, חכמים לא חילקו בדיניה. כלומר, אומר הים של שלמה, לא שינו את הכלל בגלל דברים חריגים, ולכן לא קבעו הלכה מיוחדת לחיות מזיקות אלו, אף על פי שהטעם לפטור שן ורגל ברשות הרבים אינו קיים אצל אותן חיות טורפות. ומוסיף הים של שלמה שם להביא ראיות לכך שזהו סדר ההלכות, שפעמים רבות הדין קיים אף שיש מצבים שבהם הטעם לא שייך "ואף שלפעמים יבטל הטעם, מכל מקום הדין קיים". כך גם בענייני חוק ומשפט, כמעט בכל חוק יש יוצאים מן הכלל שנפגעים ממנו. זהו הסדר של חוקה, שהחוק הוא כללי ויש יוצאים מן הכלל שהטעם לא שייך בהם, אבל אומרים "לא פלוג".
אם כן, ישנה כאן מחלוקת ראשונים. תוספות סוברים, שבמקום שדרכו להזיק כך, אפילו שכוונתו להזיק, זהו גדר של רגל. ואילו הרמב"ם סובר, שכוונתו להזיק זהו הגדר של קרן, אף שדרכו בכך.
דין שן משונה
ויש לדון במקרה נוסף שבו עוסקת הגמרא (שם טו ב): "האי כלבא דאכל אימרי (- כבשים. רש"י שם), ושונרא דאכלה תרנגולא - משונה הוא, ולא מגבינן בבבל".
במקרה זה, מצד אחד יש הנאה להיזקה כגדר שן, ושן פטורה ברשות הרבים, וברשות היחיד משלמת נזק שלם. אך מאידך, זהו היזק משונה ולא שכיח שכלב יאכל כבשים.
רש"י (ד"ה משונה הוא) מפרש: "דאין דרכן בכך והוי תולדה דקרן לשלם חצי נזק". דברי רש"י מתאימים לשיטת תוספות, שכל דבר משונה גדרו כקרן, ועל כן חייב חצי נזק ובמועד משלם נזק שלם. וכך כתבו גם תוספות (שם ד"ה והשתא):
נראה דדוקא למאן דאמר פלגא דנזקא קנסא, אבל למאן דאמר פלגא דנזקא ממונא לא מיחייב כלל דמהי תיתי, דמקרן לא אתיא דקרן אורחיה הוא דסתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי, והאי משונה הוא דלאו אורחיה דכלבא למיכל אימרי רברבי.
כלומר, לדעה הסוברת שפלגא ניזקא ממונא (עי' בבא קמא טו א), נזקי קרן אינם משונים אלא דרך הבהמה להזיק בקרן, לכן תשלומי חצי נזק של קרן בשור תם יש להם דין ממון ולא קנס1. לפיכך לדעה זו, שן משונה פטורה, משום שאין לנו מקור ללמוד ממנו תשלומין על נזק משונה, שהרי גם נזקי קרן אינם משונים. אם כן, לדעה זו לא חייבה תורה כלל על נזק משונה. אבל, לדעה הסוברת פלגא ניזקא קנסא, נזקי קרן הם משונים, ולכן התשלום שחייבה עליהם תורה נחשב לקנס, ולפי זה חייבה תורה על נזק משונה בקרן, וממנו נלמד לחייב גם בשן משונה.
אם כן, לשיטת תוספות גדר קרן הוא נזק משונה, ולכן יש ללמוד ממנו גם לשן משונה. אבל לשיטת הרמב"ם שהובאה לעיל, שגדר קרן הוא כוונה להזיק, הרי שבמקרה זה אין כוונה להזיק, אלא ליהנות, וממילא אי אפשר לחייב את בעל הכלב מגדרי קרן. מאידך, זהו איננו גדר רגיל של שן, אלא שן משונה. אם כן, מאיזה צד יהיה כלבא דאכל אימרי חייב, לשיטת הרמב"ם?
שן משונה נלמדת משן ומקרן יחד
חשבתי בליבי, שאם נאמר כדברי הרמב"ם שהכוונה להזיק היא שעושה את הגדר של קרן, אפשר לומר שנזקי שן משונה יהיו נלמדים משן ומקרן יחד. אם תאמר שאי אפשר ללמוד משן, כיוון ששן חייבת רק כאשר מזיקה באופן שדרכה להזיק, ואילו שן משונה אינה חייבת - קרן תוכיח, שהרי קרן היא משונה. דבר זה מוסכם גם על הרמב"ם שקרן משונה חייב שהרי בתם משלם חצי נזק מפני שמשונה, אלא שלדעתו הגדר המחייב הוא הכוונה להזיק. ואם תאמר, שאין כוונתה להזיק, שן תוכיח, שאין כוונתה להזיק ובכל זאת חייבים עליה. זאת אומרת, משן אנו למדים שיש מקום לחייב בלא כוונה להזיק, ומקרן אנו למדים שיש מקום לחייב גם בנזק שאין בו רגילות, וממילא מבין שניהם עולה שגם באופן מחודש כזה של הנאה להיזקו ומשונה ישנו חיוב לשלם.
דוגמה לדין כזה שנלמד משני דינים יחד, מצאנו בתחילת פרקנו. אומרת הגמרא (ו א):
הצד השוה שבהן. לאתויי מאי, אמר אביי, לאתויי אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו וכו' לעולם דאפקרינהו, ולא דמו לבור, מה לבור שכן אין כח אחר מעורב בו, תאמר בהני שכח אחר מעורב בהן. אש תוכיח, מה לאש שכן דרכו לילך ולהזיק, בור תוכיח וחזר הדין.
למסקנת הגמרא מדובר שהניח את אבנו סכינו ומשאו בראש הגג ונפלו ברוח מצויה, ולאחר שנפלו ונחו על הקרקע הזיקו. מאיזה דין חייב על היזקם? אין לחייב מדין בור בלבד, כי כח אחר מעורב ביצירתו, ונוסף לכך אין תחילת עשייתו לנזק (עי' רא"ש בבא קמא פ"א סי' א, שהוסיף טעם זה), אך גם מדין אש בלבד אין לחייב, כיוון שכעת החפץ המזיק נח ואינו מזיק בדרך הליכתו כאש, אלא, למדים מבין שניהם, מאש ומבור כאחד. כלומר, אין לפטור במקרה זה מטעם שאינו מזיק בדרך הליכתו, משום שבור שחייב אפילו שלא בדרך הליכתו יוכיח. וכן אין לפטור מטעם שאין תחילת עשייתו לנזק, משום שאש תוכיח, שאין תחילת עשייתה לנזק ובכל זאת חייבים, ומשניהם נלמד, שלא זהו הגדר המחייב ולא זהו הגדר המחייב, אלא הצד השווה המחייב הוא שהם ממונו ושמירתן עליו (עי' גמרא שם).
מהם הדינים שנוהגים במזיק זה שנולד משני מזיקים אחרים – אש ובור? האם לאבנו סכינו ומשאו יש דין בור, ונפקא מינה שפטור על כלים (עי' בבא קמא ה ב), או שיש לו דין אש וחייב על כלים, אך פטור בחפץ טמון (עי' שם). הרא"ש (שם) דן בזה ואומר, שיש גדולים שכתבו, שכיוון שלמדים את דין אבנו סכינו ומשאו מבין שניהם, יש לו דינים של שניהם, פטור על הטמון ופטור על הכלים. אך הרא"ש חולק:
ולי נראה דכל דין בור יש להם וכו' אלא דלא מצינו למילף מבור לחודיה משום דלא דמי לגמרי לבור בתחלת עשייתו לנזק, או משום דכח אחד מעורב בהן בעשייתן, או שלא גרמו לו מעשיו, או שעשייתן ברשותו, הוצרך להביא יוכיח משאר נזיקין שאין לחלק ביניהם ובין בור משום הני פירכות שאינם מונעות חיוב בהם. הלכך גם אלו לא יצאו מכלל בור בשביל אלו פירכות, ובור גמור הוא וכל דין בור להם קולות וחומרות שבהן ולא יהבינן להו קולות של אש ורגל.
הרא"ש אומר, שלמזיק המחודש יש גדר של בור, ומה שלמדנו מאש הוא, שאף על פי שישנם צדדים שאינו דומה לבור, מפני שהיה כח אחר מעורב בעשיית הבור וכדומה, בכל זאת נחשב לבור.
עתה, יש לברר, מה יאמר הרמב"ם בדין כלבא דאכל אימרי. הצענו לומר, שלדעת הרמב"ם שן משונה כמו כלבא דאכל אימרי, נלמדת משן ומקרן יחד, ויש לדון אלו דינים נוהגים במזיק זה. האם לדעתו נוהגים כאן דיני הפטור של שן ושל קרן, או שיהיה למזיק זה גדר של שן? בדברי הרמב"ם דין זה לא מבואר כל כך, וכך כתב (נזקי ממון פ"ג ה"ז):
חיה שנכנסה לרשות הניזק וטרפה ואכלה בהמה או בשר, משלם נזק שלם שזה הוא דרכה, אבל כלב שאכל כבשים קטנים או חתול שאכל תרנגולים גדולים הרי זה שינוי ומשלם חצי נזק.
ההלכה עוסקת בחיה שאכלה ברשות הניזק, אך לא מפורש מהו הדין באוכלת ברשות הרבים. ייתכן שלדעת הרמב"ם, מפני שאנו לומדים לחייב במזיק זה משן וקרן כאחד צריכים ללמוד את צדדי הקולא של שניהם יחד, ולפיכך נוהגים בו גם דיני הפטור של שן, וגם דיניה של קרן תם חייב חצי נזק, וגם יהיה פטור ברשות הרבים.
דין מזיק שאכל שלוש פעמים
עוד יש לדון, מה הדין במקרה שהכלב אכל כבשים שלוש פעמים – האם כיוון שבפעם הראשונה שאכל באופן זה היה נזקו משונה ונחשב קרן, ולאחר שלוש פעמים שעשה כך נחשב קרן מועדת, או שנאמר, שכיוון שיש הנאה להיזקו, וכעת התרגל לאכול באופן זה ודרכו בכך, יהיה להיזק זה דין של שן? אם נחשב קרן מועדת, חייב ברשות הרבים נזק שלם, ואם נחשב שן חייב רק ברשות היחיד ופטור ברשות הרבים.
האם ייתכן מצב שבו בתחילה המזיק הוא קרן, ולאחר שלוש פעמים יתהפך מקרן לשן? מצינו גמרא כזו בפרק חמישי (מח ב), שעוסקת בשור שנפל ברשות היחיד לתוך בור:
היה אביו או בנו לתוכו - משלם את הכופר. ואמאי, הא תם הוא? אמר רב, במועד ליפול על בני אדם בבורות עסקינן. אי הכי בר קטלא הוא! (- כלומר, כבר בפעם הראשונה שעשה כן, ואינו בא לידי מועד. עי' רש"י) אמר רב יוסף, דחזא ירוקא ונפל.
בתוך הבור נמצא בעל החצר או בנו, והשור נפל לבור והרג אדם בנפילתו. הדין הוא שבעל השור משלם כופר. מבארת הגמרא, שמדובר במקרה שראה השור ירק בשולי הבור ונפל תוך כדי אכילתו, והיה מועד לדבר זה שלוש פעמים. בפעם הראשונה שאירע כך היה השור נחשב קרן תמה, משום שזהו דבר משונה שהשור יסכן נפשו על האכילה - שיאכל ויפול אל הבור, וקרן תמה פטורה מכופר. אך בפעם הרביעית חייב כופר. מבאר רש"י (שם ד"ה דחזא):
והכי נמי דחזא ירוקא ונפל תולדה דשן היא דמתכוין להנאתו, ואם תאמר משונה הוא ואין זו שן, כיון דאייעד ליה אורחא הוא.
כלומר, סובר רש"י, שעל ידי כך שהשור אכל שלוש פעמים, התרגל באכילה זו ומקבל דין של שן, וכעת חייב כופר מטעם שן ולא מטעם קרן מועדת2. אם כן, בתחילה היה לאכילתו זו דין קרן, ועל ידי שאכל שלוש פעמים התהפך מקרן לשן.
ונראה, חידוש זה שיתהפך המזיק מקרן לשן יהיה מובן לשיטת הרמב"ם, אך לא לשיטת תוספות.
לדעת הרמב"ם העלנו לעיל, שהחיוב בשן משונה נולד מבין שניהם - מקרן ומשן. כלומר, זו אינה קרן ממש, מפני שלדעת הרמב"ם העובדה שהנזק משונה לא מגדירה את המזיק כקרן, אלא הכוונה להזיק, ואילו כאן יש הנאה להיזקה. ולפי זה מובן, שאמנם כל עוד הנזק משונה אי אפשר לחייב אותו כדין שן רגילה, שהרי זו אכילה משונה, אך לאחר שהשן הפסיקה להיות משונה – על ידי התרגלות של שלוש פעמים - יכול המזיק להיהפך לשן רגילה.
אולם, אם בתחילה כשהיתה השן משונה, היתה נחשבת קרן בלבד, כשיטת תוספות ורש"י בכלבא דאכל אמרי, משום שלדעתם הגדר של קרן הוא משונה, לא כל כך מסתבר שיתהפך המזיק מקרן לשן. אכן, תוספות (שם מד א ד"ה הכא נמי) חולקים על רש"י, ומעמידים את הסוגייה שלא מדובר בחזר ואכל שלוש פעמים, אלא חזא ירוקא בתוך הבור פעם אחת ונפל בכוונה לתוכו כדי לאכול ויודע שהאדם שבבור יתמעך. במקרה זה יש דין של שן כבר בפעם הראשונה, וכיוון שנתכוון להרוג חייב כופר. והוכרחו תוספות לפרש כך, משום שלא ניחא להם לומר, שיש מצב שבו בתחילה המזיק הוא קרן, ואחר כך נהפך לשן. ולדעתם, כל מזיק שהיה תחילה משונה נשאר לעולם משונה גם אם התרגל בו, משום שהוא משונה מכל השוורים האחרים שלא עושים כך, ובמקרה שחזר והזיק באופן משונה שלוש פעמים נחשב הדבר קרן מועדת, כשם שבהמה שהתרגלה לנגוח נשארת קרן ואינה הופכת לשן.
קושיה לשיטת הרמב"ם
הלכנו בדרך זו, שלדעת הרמב"ם, הגדר המחייב בקרן הוא כוונה להזיק. ולפי זה, עולה קושי בגמרא להלן (כו א). הגמרא שם דנה האם חייבים כופר גם בנזקי רגל:
איבעיא להו: רגל שדרסה על גבי תינוק בחצר הניזק, מהו שתשלם כופר? מי אמרינן מידי דהוה אקרן, קרן כיון דעבד תרי ותלתא זמני אורחיה הוא ומשלם כופר, הכי נמי לא שנא, או דלמא קרן כוונתו להזיק, האי אין כוונתו להזיק.
הגמרא מסתפקת, האם נאמר שרגל דומה קרן – כלומר, קרן מועדת שמשלמת כופר דרכה לנגוח, וכך גם רגל דרכה ללכת ולדרוס ואינו דבר משונה, לכן חייב כופר גם ברגל שדרסה על גבי תינוק ברשות היחיד כמו בקרן, או שמא, התורה לימדה אותנו דין כופר רק בקרן מועדת שכוונתה להזיק, ולא ברגל. מקשים תוספות (שם ד"ה או דלמא), שלכאורה ספק הגמרא אינו מובן: "תימה, מאי מספקא ליה, פשיטא דקרן חמירא מהאי טעמא". כלומר, ודאי שאין ללמוד רגל מקרן, שהרי קרן חמורה שכוונתה להזיק, ומהו צד הספק לומר שרגל משלמת כופר, ועוד יותר יש להקשות כן לשיטת הרמב"ם, שסובר שכוונתו להזיק היא הגדר של קרן. אם כך בוודאי אי אפשר ללמוד מקרן על רגל.
ויש ליישב את הקושיה על פי דברי רבינו פרץ המובאים בשיטה מקובצת, שאומר שהספק בגמרא אינו האם לומדים מקרן לרגל, אלא האם תשלומי כופר בתורה התחדשו בקרן של שור המועד בלבד, או שמעיקר הדין חידשה תורה תשלומי כופר בכל אבות הנזיקין שכך רגילותם ודרכם.
קושיה נוספת מדין כשכשה בזנבה
ועדיין יש להקשות על שיטת הרמב"ם מסוגיית כשכשה בזנבה. אומרת הגמרא להלן (יט ב):
יתיב רבי יהודה נשיאה ורבי אושעיא אקילעא דרבי יהודה, נפק מילתא מבינייהו, כשכשה בזנבה מהו? אמר ליה אידך: וכי יאחזנה בזנבה וילך?
כלומר, כאשר מכשכשת הבהמה בזנבה ברשות הרבים (עי' רש"י שם) בוודאי פטורים הבעלים מלשלם את הנזק, שהרי פשוט שאינו צריך ללכת עם בהמתו ולהחזיק בזנבה. ממשיכה הגמרא להקשות:
אי הכי, קרן נמי נימא וכי יאחזנה בקרן וילך? הכי השתא, קרן לאו אורחיה, הא אורחיה. וכי מאחר דאורחיה, מאי מבעיא ליה, כשכוש יתירא מבעיא ליה.
שואלת הגמרא, כיוון שאינו צריך להחזיק בזנבה ברשות הרבים, אם כך נאמר שגם בקרניה אינו צריך להחזיק, ויהיה פטור אף בנזקי קרן ברשות הרבים? ומתרצת, שנזקי קרן אין דרכה של הבהמה להזיק ולפיכך חייב, אבל כשכוש בזנב הוא דרכה של הבהמה. שוב שואלת הגמרא, שאם כשכוש הוא דרכה ודאי שפטורה ברשות הרבים כדין תולדה של רגל (עי' רש"י), ומדוע הסתפקה הגמרא בשאלה האם חייב במקרה זה? ומסיקה הגמרא, שהספק שהסתפקו בו הוא במקרה שכשכשה כשכוש יתירא, כלומר, שנענעה את הזנב באופן שאינה רגילה לעשות. למסקנה, נשארה הגמרא בשאלה, ולא פשטה האם כשכוש יתירא נחשב כנזקי רגל ופטור ברשות הרבים, או נחשב כנזקי קרן.
להלכה, סובר הרמב"ם שדין כשכשה בזנבה הוא ספק, וכך פסק (נזקי ממון פ"א הי"א):
כשכשה בזנבה כשכוש רב שאין דרכה תמיד והזיקה ברשות הרבים וכו' פטור, ואם תפש הניזק גובה חצי נזק ממה שתפש, שזה הדבר ספק הוא אם אלו תולדות הקרן שחייב עליה ברשות הרבים, או תולדות הרגל שפטור עליה ברשות הרבים כמו שביארנו.
לדעת הרמב"ם, יש כאן ספק אם זהו קרן או רגל, ולכן פטור המזיק מספק, אך אם תפס הניזק מרכוש המזיק – גובה חצי נזק.
לכאורה, אין דברי הרמב"ם הללו מתאימים עם הדרך שבה הלכנו בהסבר שיטתו – ביארנו לעיל, שלדעת הרמב"ם גדר קרן תלוי בכוונה להזיק, ולפי זה, כשכוש בזנבה הוא אמנם משונה, אבל אינו נעשה בכוונה להזיק, ואם אין כוונה להזיק אינו יכול להיות קרן גמורה. אכן, לפי דברינו לעיל, ניתן ללמוד כשכוש יתירא מבין שניהם, מקרן ומרגל יחד. אבל אם נלמד מבין שניהם זו איננה קרן, אלא זוכה לדיני הפטור משני הצדדים המלמדים, וממילא, גם לצד הספק שהיא מתולדות הקרן פטורה לגמרי ברשות הרבים ואי אפשר לתפוס. ובאמת, לשיטת התוספות שסוברים שגדר קרן הוא משונה, על הצד שכשכוש יתירא הוא משונה ואינו דרכה, הוא נחשב קרן גמורה וחייב בתשלומי הנזק. אך זו איננה שיטת הרמב"ם כפי שכתבנו.
לכאורה, היה מקום לפרש שספק הגמרא הוא, האם כוונתה להזיק, או שאינה מכשכשת בכוונה להזיק אלא כדרכה. ולפי זה, לצד האחד של הספק יש כוונה להזיק והיא קרן גמורה. אך עדיין יש להקשות על הרמב"ם מן הספק השני בגמרא שם "בעי רב עינא, כשכשה באמתה מהו?" - שם לשני צדדי הספק יש הנאה להיזקה, כלומר, ודאי אין לה כלל כוונה להזיק. ואף על פי כן אומר הרמב"ם באותה הלכה, שספק הגמרא הוא, אם הוא תולדות קרן וחייב ברשות הרבים, או תולדות הרגל ופטור, ותפיסת הניזק מועילה לו.
אולי יש לתרץ, שלדעת הרמב"ם ישנם שני גדרים לקרן - גם כוונה להזיק, אף על פי שאינו נזק משונה, וגם נזק משונה אף על פי שאין בו כוונה להזיק. אך נראה שאי אפשר לומר כך, אלא יש צורך להגדיר מחדש מהו גדר קרן לשיטת הרמב"ם.
טעם פטור שן ורגל ברשות הרבים
נעיין בדברי הרמב"ם באותו פרק. אומר הרמב"ם (שם ה"ח):
הזיקה ברשות הרבים או בחצר שאינה של שניהן לא למזיק ולא לניזק או בחצר שהיא של שניהן והרי היא מיוחדת להניח בה פירות ולהכניס לה בהמה כגון הבקעה וכיוצא בה, אם בשן ורגל הזיקה כדרכה הרי זה פטור מפני שיש לה רשות להלך בכאן ודרך הבהמה להלך כדרכה ולאכול ולשבר כדרך הילוכה.
הרמב"ם כאן נתן טעם מדוע רגל פטורה ברשות הרבים "מפני שיש לה רשות להלך בכאן ודרך הבהמה להלך כדרכה ולאכול ולשבר כדרך הילוכה" (וכן שיטת הרי"ף בבא קמא א ב "משום דאורחייהו הוא").
שואל על כך הרא"ש (בבא קמא פ"א סי' א), הלא התורה גזרה שרגל חייבת ברשות היחיד בלבד, שנאמר "ובער בשדה אחר" (שמות כב ד), ודרשו, בשדה אחר ולא ברשות הרבים (עי' בבא קמא יד א). מדוע צריכים לתת טעמא דקרא בדבר? ומבאר הרא"ש את שיטת הרי"ף והרמב"ם:
ואפשר שבא לפרש טעם הפסוק למה פטרתו תורה ברשות הרבים, לפי שדרכו לילך ברשות הרבים ואי אפשר שילכו הבעלים אחריהן תמיד וכו' ונפקא מינה מטעם זה שאם היה עץ ארוך מונח מקצתו ברשות הרבים ומקצתו ברשות היחיד ודרסה עליו ברשות הרבים ושברה ברשות היחיד כלים, כיון שדרכה לילך ולדרוס עליו פטורין.
לפי דברי הרא"ש, פירשו הרי"ף והרמב"ם את הטעם שמחמתו פטרה תורה שן ורגל ברשות הרבים, מפני שיש נפקא מינה להלכה בזה. אם תלך הבהמה ברשות הרבים ותזיק ברשות היחיד - כגון שנטויה קורה מרשות הרבים לרשות היחיד, והיא דורכת בהילוכה על הקורה ברשות הרבים, והקורה זזה ברשות היחיד ושברה שם כלים - מה הדין במקרה זה, האם חייבת כיוון שהנזק אירע ברשות היחיד, או פטורה כיוון שפעולת ההילוך היתה ברשות הרבים? זהו שרצה הרמב"ם ללמדנו, אומר הרא"ש, שכיוון שהפטור הוא מטעם שדרכה להלך ברשות הרבים ומותר לה לילך גם על קורות, פטורה אף אם הנזק היה בפועל ברשות היחיד.
אמנם, הלכה זו שחידש הרא"ש אינה פשוטה. שהרי לדבריו גם במקרה שהלכה הבהמה ברשות הרבים והתיזה צרורות ברשות היחיד היה ראוי לפטור, שהרי דרכה ללכת ברשות הרבים, ואף על פי כן פוסק הרמב"ם שחייבת (נזקי ממון פ"ב ה"ד). לכאורה, נראה שאין הבדל בין קורה ובין התיזה צרורות, וצריך לחלק בזה חילוק דק3.
ואולי יש לפרש את דברי הרי"ף והרמב"ם באופן אחר. אפשר לומר, שבכך שהזכירו הרי"ף הרמב"ם את טעם הפטור, רצו ללמד שדין שן ורגל ברשות הרבים הוא לא פטור מממון בלבד, אלא שאפילו איסור אין בזה. כלומר, מותר לכתחילה לשלוח את בהמותיו ברשות הרבים, מפני שיש לה רשות להלך כדרכה, וממילא יש לה גם רשות לדרוס ולאכול.
פירוש נוסף בגדרי שן רגל וקרן לשיטת הרמב"ם
ויש לפרש פירוש נוסף בדברי הרמב"ם.
כוונתו של הרמב"ם היא לקבוע מהו גדר שן ורגל. גדר רגל הוא כל דבר שעושה הבהמה דרך הילוכה, וגדר שן הוא כל דבר שדרכה לאכול. הסדר הוא שבהמות הולכות ברשות הרבים ואי אפשר למנוע זאת מהן, וכמו כן רגילה הבהמה לאכול מה שרואה. ממילא, כיוון שיש להן רשות ללכת ברשות הרבים, הן דורסות ואוכלות בדרך הליכתן ואוכלות, ואין אפשרות לחייב אותן על נזקים אלו, אדרבא, האחריות מוטלת על הניזק שלא להניח אוכל ברשות הרבים או כל דבר שעלול להינזק בדרך הילוך הבהמות. אם כן, התורה פטרה שן ורגל ברשות הרבים בהילוכה ואכילתה, אך אין לה רשות לעשות דברים אחרים חוץ מללכת ולאכול, כל דבר שאינו חלק מסדר הליכתה או אכילתה הרגילה אינו שן ורגל, ולא התירו אותו ברשות הרבים.
כלומר, התורה נתנה רשות לבהמות להלך ולאכול, אך הרשות מוגבלת לפעולות הכרחיות אלו בלבד, ורק הן נקראות שן ורגל, ואילו כל דבר החורג מן הסדר לא ניתנה לו רשות ונקרא קרן, וממילא מחויב הבעלים לשמור שלא תזיק וחייב בנזקיה. לפי זה, גם לאריה ולנחש מותר ללכת ברשות הרבים ולאכול כדרך אכילתם, אבל רק הילוך ואכילה כדרכם, הותרו. וכל דבר שאינו חלק מסדר ההילוך – כגון נגיחה ונשיכה וכדומה – לא הותר להם. ואף על פי שפעולות אלו אינן משונות, היינו שאינן חורגות מטבען של החיות הללו, כיוון שהן יוצאות מסדר דרך ההליכה והאכילה מוגדרות קרן, ולא שן ורגל.
מעתה, נאמר שעיקר הגדרת קרן לדעת הרמב"ם היא הסטייה והשינוי מסדר ההליכה, אלא שהכוונה להזיק היא שגורמת לשינוי. אלו אינם שני גדרים – כוונה להזיק ומשונה - אלא יסוד אחד בהגדרת קרן. לפי דברינו, גם הרמב"ם מסכים לכך שכל דבר שהוא שינוי הוא קרן, אלא שהרמב"ם מגדיר את השינוי בצורה אחרת מתוספות, היינו שינוי מסדר ההליכה. כל שינוי שכזה לא הותר ברשות הרבים, ויש עליו חיוב קרן.
אם כן, לעניין פטור מתשלומין ברשות הרבים, כל נזק המשונה מסדר האכילה וההליכה נחשב קרן וחייב ברשות הרבים. אך כמה ישלם, אם חצי נזק או נזק שלם, תלוי הדבר באופי הנזק – אם הנזק משונה מטבע הבהמה, כגון נגיחה בשור, חייב בשלוש הפעמים הראשונות חצי נזק בלבד, ובפעם הרביעית נעשה מועד להתחייב נזק שלם. ואם הנזק אינו משונה מטבעו, כגון נשיכה וכדומה באריה שכוונתו להזיק, חייב כבר בתחילתו נזק שלם. ומכל מקום, לעולם גדר נזק של קרן, כיוון שהוא חורג מסדר ההליכה והאכילה.
לפי דברינו, כלבא דאכל אימרי חייב מדין קרן, כיוון שאין זה סדר האכילה של הכלב. ומפני שאין אכילת כבשים חלק מדרך אכילת הכלב, גם לאחר הפעם הרביעית שיאכל באופן זה ייחשב לקרן מועדת, אך לא יתהפך לשן. שמגדרי שן לא הותר לכלב לאכול ברשות הרבים אלא מה שרגיל לאכול כדרכם של כלבים, ולא מה שהתרגל בעצמו לאכול כמה פעמים, כשם שבהמה שהתרגלה לנגוח אינה נהפכת לשן ורגל. לכן לעולם תישאר שן משונה זו קרן. ולפי זה, אין להסביר ברמב"ם כפי שבארנו לעיל, שכלבא דאכל אימרי היה בתחילה קרן ונהפך לשן, אלא לשיטת הרמב"ם כל דבר שיוצא מהסדר הרגיל של ההליכה גדרו קרן, ואחר שלוש פעמים הופך לקרן מועדת.
כעת, נוכל לבאר בפשטות את הגמרא (בבא קמא כו א) שהזכרנו לעיל. הגמרא הסתפקה אם יש דין כופר ברגל, או שנאמר בקרן בלבד מפני שכוונתה להזיק. והקשינו, שוודאי סברא פשוטה להחמיר בקרן מצד כוונה להזיק, וביותר קשה לשיטת הרמב"ם, שלדעתו זהו עיקר גדר קרן. כעת, יש לבאר, שאף לדעת הרמב"ם אין הכוונה להזיק עיקר גדר קרן, אלא השינוי מסדר האכילה וההליכה, והכוונה להזיק היא השינוי.
ומעתה, בהמה שכשכשה בזנבה, אף על פי שאין כוונתה להזיק יש צד לומר שנחשבת קרן, מפני שפעולה זו חורגת מסדר ההליכה, וממילא תועיל בה תפיסה מספק.
^ 1.
עי' רש"י בבא קמא שם ד"ה לאו וד"ה דשייך, שרגילים השוורים בנגיחה וצריכים שמירה וזה פשע בשורו ולא שמרו, ודין הוא שישלם.^ 2.
עי' רש"י שם, שהוכיח שיש דין כופר גם בשן ורגל.^ 3.
עי' ים של שלמה בבא קמא פ"א סי' ד וב"ח חושן משפט סי' שפט (ד"ה ומ"ש או עץ).
עי' רש"י בבא קמא שם ד"ה לאו וד"ה דשייך, שרגילים השוורים בנגיחה וצריכים שמירה וזה פשע בשורו ולא שמרו, ודין הוא שישלם.^ 2.
עי' רש"י שם, שהוכיח שיש דין כופר גם בשן ורגל.^ 3.
עי' ים של שלמה בבא קמא פ"א סי' ד וב"ח חושן משפט סי' שפט (ד"ה ומ"ש או עץ).
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
איך מותר להכין קפה בשבת?
אנחנו קודש למענך
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
מה כבד לך?
האם מותר לפנות למקובלים?
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
איך התפילה מקשרת אותנו לקב"ה?
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
מה המשמעות הנחת תפילין?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
