ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- מאבני המקום
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא קמא
בכל חיובי נזיקין, החיוב חל משעת הנזק. אולם, בחיוב קנס יש לעיין מתי הוא חל, האם חל משעת הנזק, או משעת העמדה בדין. בשיעור זה נרחיב בחקירה זו.
למסקנת הגמרא בבא קמא (טו ב) תשלומי חצי נזק שמתחייבים על נזקי שור תם שנגח, נחשבים קנס. על כן, אין גובים קנס זה בבבל, לפי שאין דנים דיני קנסות אלא בדיינים סמוכים, ובבל אין סמיכה (רש"י שם ד"ה ולא מגבינן). בעניין זה מחדשת הגמרא - "ואי תפס לא מפקינן מיניה", כלומר אף שאין בית דין גובים חצי נזק בבבל, אם תפס הניזק את השור לגבות ממנו, תפיסתו מועילה ואין מוציאים ממנו.
כותב על כך הרא"ש (בבא קמא פ"א סי' כ):
והר"מ (- ר' מאיר) הלוי ז"ל כתב, הא דאמרינן אי תפס לא מפקינן מיניה, היינו דוקא כשיעור נזקיה או בציר מנזקיה, אבל טפי מנזקיה כגון תשלומי כפל וד' וה' אי תפס מפקינן מיניה... ועוד תקנתא דעבדו ליה לניזק הוא וכי עבדו ליה לניזק תקנתא בקרנא דלא ליפסוד ממוניה, אבל לארווחיה מידי ממונא דאחריני לא תקינו ליה.
הרמ"ה אומר, שדין זה שאפשר לתפוס קנסות לא נאמר אלא בחצי נזק וכדומה, שאינו תופס יותר מנזקו. והטעם לכך, שדין תפיסה זה הוא מתקנת חכמים, שכדי שלא יפסיד הניזק, תיקנו שאם תפס אין מוציאים מידו. אך קנס של כפל וכדומה שהוא יותר מהנזק, לא תיקנו חכמים לאפשר לו לתפוס, כיוון שאינו מפסיד ממון אלא שאינו מרוויח.
הרא"ש חולק על הרמ"ה:
ולא נראה לי, דלאו תקנתא היא אלא דינא הוא, דמדאורייתא מחייב ליה אלא שאין לו דיין בבבל שיכופנו ליתן לו, בכל כהאי גוונא עביד איניש דינא לנפשיה ולא מפקינן מיניה עד דיהיב כל דמחוייב ליה מדאורייתא.
הרא"ש סובר, שדין התפיסה שבגמרא אינו תקנת חכמים. הרי האדם כבר התחייב בקנס, אלא שכיוון שאין דיינים מומחים אי אפשר לבית דין לדון בזה ולכפות את המזיק לשלם. אך אם תפס הניזק מעצמו בלא בית דין "עביד איניש דינא לנפשיה" ואין מוציאים ממנו, בין קנסות של חצי נזק ובין קנסות שהם יתרים על הנזק, כגון כפל וארבעה וחמישה.
נראה, שנקודת המחלוקת בין הרמ"ה ובין הרא"ש היא האם חיוב קנס חל בשעת הנזק. הרא"ש סובר שבשעה ששורו הזיק נתחייב הבעלים חצי נזק, וכן בשעה שהאדם עצמו גנב נתחייב בכפל וכדומה. הרמ"ה סובר שהחיוב חל רק משעת העמדה בדין, וממילא בזמן הזה שאין לנו בתי דין סמוכים, אין החיוב יכול לחול כלל. לכן ביאר הרמ"ה שדברי הגמרא שאפשר לתפוס את הקנס אינו אלא תקנת חכמים, שנועדה רק כדי להחזיר לאדם את נזקו ולמנוע ממנו הפסד, אבל קנסות שיתרים על הנזק לא תיקנו בהם חכמים תפיסה.
באופן זה ביאר הנחלת דוד בתשובות (סי טו) את מחלוקת הראשונים הנזכרת.
סוגיות שמהן עולה שהקנס חל בשעת הנזק
נתבונן בגמרות הנוגעות בשאלה מתי חל חיוב הקנס. הגמרא להלן (לג א) מביאה מחלוקת ר' ישמעאל ור' עקיבא:
דתניא, יושם השור בבית דין, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר, הוחלט השור.
לדעת ר' ישמעאל עושים שומא לדמי השור המזיק, ומשלם המזיק חצי שוויו. ולדעת ר' עקיבא, לוקח הניזק את השור עצמו (עי' רש"י שם). אומרת הגמרא, שהנפקא מינה בין הדעות היא במקרה שהקדיש הניזק את השור המזיק – שלדעת ר' ישמעאל, אין הקדשו הקדש. ואילו לדעת ר' עקיבא, הקדשו הקדש.
משמע לכאורה מפשט הגמרא, שלדעת ר' עקיבא חל ההקדש מיד עוד לפני העמדה בדין. כלומר, יכול הניזק לתפוס את השור, או להקדיש אותו בלא לתפוס1. ובפשטות, תמוה הדבר, כיצד יכול להקדיש, הרי כל עוד לא היתה העמדה בדין, עוד לא נתחייב כלל? אלא, יש להוכיח שלפי דעתו של ר' עקיבא, שאומר "הוחלט השור" הקנס חל מיד, ולכן יכול להקדיש את השור.
יש להוכיח כן גם מגמרא מפורשת, לכאורה, בפרק מרובה.
הגמרא שם (עג ב) אומרת, שכאשר באו עדים ואמרו שאדון הוציא לעבדו שן ועין, מלבד שיוצא העבד לחירות בעין לחוד או בשן לחוד, צריך האדון לשלם לו על הנזק שעשה באיבר השני אחר שכבר היה משוחרר. לכן אם מעידים שהוציא לו בתחילה את העין ואחר כך הפיל את השן, חייב לשלם לעבד את דמי שינו, ואם מעידים שתחילה הפיל את שינו ואחר כך הוציא את עינו, משלם לעבד דמי עינו. במקרה שבו מדובר בגמרא עדיין לא היתה העמדה בדין בין איבר לאיבר, האדון נתן מכה לעבד והוציא את השן ולאחריה את העין, או להיפך. לפי דברי הגמרא, באיבר שהוציא ראשון יצא לחירות, ועל האיבר שהוציא אחרון חייב לשלם. והלא יציאת העבד לחירות היא קנס, ואם לא היתה העמדה בדין כיצד חל הקנס? אלא מוכח מן הגמרא, שהקנס חל מיד בשעה שנעשה מעשה הנזק, ולא בשעת העמדה בדין.
סוגיות שמהן עולה שהקנס חל בהעמדה לדין
מצד שני, ישנה גמרא אחרת, שממנה משמע להיפך, שהקנס אינו חל עד שעת העמדה בדין. שכן כך אומרת הגמרא במסכת מכות (ה א):
וכן לענין תשלומי קנס, באו שנים ואמרו בחד בשבתא גנב וטבח ומכר, ובאו שנים ואמרו בחד בשבתא עמנו הייתם וכו' בערב שבת גנב וטבח ומכר – משלמין.
הגמרא עוסקת במקרה שבו באו עדים והעידו שפלוני גנב וטבח ומכר באחד בשבת. לאחר מכן, מעידים שני עדים אחרים שהראשונים הם עדים זוממים, מפני שבאותו זמן באחד בשבת היו העדים הראשונים עמהם במקום אחר, אך מוסיפים העדים האחרונים להעיד, שאותו פלוני אכן גנב וטבח ומכר קודם לכן ביום שישי. כלומר, לפי דברי העדים המזימים המעשה שהעידו עליו הזוממים אכן אירע לפני כן ביום שישי, אלא שהזוממים לא ראו אותו ועדותם עדות שקר.
אומרת הגמרא, שהעדים הראשונים חייבים לשלם כפי שזממו לחייב את הגנב, כדין עדים זוממים. ולכאורה, לפי עדות העדים המזימים גנב וטבח ומכר ביום שישי וכבר נתחייב בחיובים אלו, אם כך, הרי לא חידשו הזוממים חיוב ממון על הגנב, ומדוע לא ייפטרו מדין "כאשר זמם"? אומרת הגמרא: "דבעידנא דקא מסהדי גברא לאו בר תשלומין הוא".
כלומר, אף על פי שמעשה הגניבה כבר אירע ביום שישי קודם שהעידו הזוממים, מכל מקום בשעת עדותם הגברא עדיין לא בר חיובא, משום שלא עמד עדיין בדין. על גוף הגניבה עצמה וודאי מתחייב משעת מעשה הגניבה, אבל חיוב הקנס של תשלומי ארבעה וחמישה אינו חל קודם העמדה בדין. ממילא, העידו הזוממים לחייב את מי שאינו חייב, ושייך לחייבם מדין "כאשר זמם". מוכח, אם כן, שהמחייב את הקנס הוא בית הדין, ולא מעשה הגניבה.
מעתה, ישנה לכאורה סתירה בין הסוגיות, האם מתחייב אדם בקנס משעת מעשה הגניבה או הנזק, או משעה שהועמד בדין על אותו מעשה.
שיטת תוספות
תוספות במסכת בבא קמא (לג א ד"ה איכא) מתייחסים לסתירה שהזכרנו, ומסבירים כך:
ונראה, דאף על גב דלרבי עקיבא (- שסובר הוחלט השור) קיימא ליה ברשותיה משעת הנזק קודם העמדה בדין וחשבינן כאילו בא חצי נזק לידו מאותה שעה, ואף על גב דקיימא לן פלגא נזקא קנסא, מכל מקום אם העידו עדים ששורו נגח ביום א' ואתו עדים אחריני ואמרו ביום א' הייתם עמנו אלא בערב שבת נגח דמשלמין, דבעידנא דקמסהדי גברא לאו בר תשלומין הוא, דכל זמן דלא נתגלה הדבר שלא העידו עליו חשיב לאו בר תשלומין, אף על גב דקם ברשותו דניזק בשעת הנזק, כדמוכח במרובה.
תוספות מחלקים בין חלות החיוב של הקנס, לבין גדר בר חיובא לעניין דין עדים זוממים.
חיוב הקנס כבר חל למעשה, ולכן חצי נזק של שור תם כבר ברשותו של הניזק ויכול להקדיש אותו. אף על פי כן, אם יבואו עדים זוממים אחר שאירע הנזק אך לפני שעמד המזיק בדין על שורו, ויעידו ששורו נגח ביום פלוני, יתחייבו מדין "כאשר זמם". זאת מפני שקודם העמדה בדין נחשב שאינו בר חיובא, ומטעימים תוספות את דבריהם "דכל זמן דלא נתגלה הדבר שלא העידו עליו חשיב לאו בר תשלומין".
גם במסכת מכות (ה א ד"ה וכן) כותבים התוספות סברה דומה בנוגע לדיני נפשות:
אבל ודאי לענין ממון לא, דכשמעידין דבחד בשבת גנב ובאו שנים ואמרו דבערב שבת גנב ובחד בשבת עמנו הייתם, ודאי אין משלמין ממון דבההיא שעתא דמסהדי גנבא בר חיובא. אף על גב דלגבי נפשות לא תדמנו לבר חיובא, דכל כמה דלא נגמר דינו בממון הוי קרוב לודאי שיבואו עדים ויעידו, אבל בעדות נפשות דבעינן דרישה וחקירה, אז ודאי אמרינן דקודם שנגמר דינו לאו הוי בר חיובא2.
התוספות אומרים, שבחיוב ממון מיד משעת המעשה נחשב בר חיובא, ואם יבואו עדים זוממים לחייבו פטורים מתשלומין, משום שבאו לחייב את החייב. אך בנפשות, אף שכבר היה המעשה, כיוון שאין וודאות שיצליחו העדים לחייב אותו בבית דין מפני שעדותם צריכה דרישה וחקירה, וייתכן שתוכחש, לכן אינו נחשב בר חיובא. ומטעם זה גם בקנסות יש לומר שאינו בר חיובא, מפני שבקנסות יש דין דרישה וחקירה כמו בדיני נפשות.
סברת התוספות קשה מאוד. מדוע אינו נחשב בר חיובא? הרי לפי האמת חל עליו חיוב! אמנם, ייתכן שלא יצליחו להביא את המזיק לשלם בפועל את החיוב שחל עליו, אבל החיוב עצמו וודאי חל. וממילא, העדים הזוממים באו לחייב אדם בר חיובא, ולא אדם פטור.
תירוץ נוסף לסתירת הסוגיות על פי דברי תוספות
אילולא היו תוספות בבבא קמא מחדשים סברא זו בנוגע לפלגא ניזקא קנסא, אלא היו נוקטים דווקא בשאר קנסות שנחשב כמי שאינו בר חיובא קודם העמדה בדין, היה אפשר לתרץ את סתירת הסוגיות על פי המשך דברי התוספות, כדלהלן.
תוספות מקשים קושיה נוספת מדין קנס של מפתה. אומרת המשנה בכתובות (מא ב):
לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה, הרי הן של עצמה.
אדם שפיתה נערה חייב לשלם קנס, וכיוון שהיא נערה הקנס הולך לאביה. אבל אם בגרה ואחר כך עמד המפתה לדין, קנסה לעצמה. ולכאורה, מדוע זוכה הבוגרת בקנס, הרי בשעת מעשה הפיתוי כאשר חל חיוב הקנס היתה נערה, ומאותה שעה כבר זכה בו האב. משמע, אפוא, שחיוב הקנס אינו חל בשעת המעשה, אלא בשעת העמדה בדין. כך מקשים תוספות, ובסוף דבריהם כתבו:
ושמא יש לומר, דהיינו טעמא דזוכה משעת נגיחה, משום דגלי לן קרא דמשמע לרבי עקיבא ד"מכרו" אמזיק ואניזק קאי, וההיא דמרובה (עד ב) נמי גלי קרא למאן דאית ליה.
כלומר, יש כאן גזירת הכתוב. התורה אומרת "ומכרו את השור החי וחצו את כספו" (שמות כא לה), והמילה "מכרו" בלשון רבים, פירושה המזיק והניזק. אם כן, לימדה התורה שחצי מן השור שייך כבר משעת הנזק לניזק. כך גם באדון שהכה את עין עבדו והוציא את שינו ישנה גזירת הכתוב - התורה אומרת "תחת עינו" (שמות כא כו), ודורשת הגמרא "ולא תחת עינו ושינו" (בבא קמא עד ב), היינו גזירת כתוב שמיד בשעת החבלה יוצא העבד לחירות.
בזאת מתורצת הסתירה בין הסוגיות - בחצי נזק ושן ועין ישנה גזירת הכתוב שחל הקנס מיד, וכפי שהוכחנו מן הסוגיות בבבא קמא (לג ב ועג ב). אבל בשאר הקנסות, כגון קנס של מפתה וכן כפל וטביחה ומכירה וכדומה, שלא נאמרה בהם גזירת הכתוב, לא חל הקנס מיד אלא בשעת העמדה בדין. לכן בקנס טביחה ומכירה אמרה הגמרא (מכות ה א) שנחשב כמי שאינו בר חיובא קודם העמדה בדין, ואם העידו הזוממים לחייבו חל עליהם דין "כאשר זמם".
אלא, שהתוספות כתבו שאף במקרה של חצי נזק נחשב כמי שאינו בר חיובא וחייבים עליו עדים זוממים, ושם הלא יש גזירת הכתוב שחל החיוב משעת מעשה הנזק, ותמוהה הסברא בזה.
שיטת הרשב"א
הרשב"א (בבא קמא עד ב) מתרץ את סתירת הסוגיות באופן אחר. מקשה הרשב"א קושיא נוספת מן הגמרא בפרק מרובה שם:
מעשה ברבן גמליאל שסימא את עין טבי עבדו, והיה שמח שמחה גדולה. מצאו לר' יהושע, אמר לו: אי אתה יודע שטבי עבדי יצא לחירות? אמר לו: למה? אמר לו: שסמיתי את עינו. אמר לו: אין בדבריך כלום, שכבר אין לו עדים.
רבן גמליאל הוציא את עין טבי עבדו בשגגה, ושמח שמחה גדולה על כך שיכול לשחרר את טבי, שהיה עבד צדיק. אך ר' יהושע טוען כנגדו, שכיוון שהחבלה לא נעשתה בפני עדים, ממילא אין אפשרות להעמיד את רבן גמליאל בדין, ולכן אין העבד יוצא לחירות. כלומר, צריך פסק בית דין כדי שייצא לחירות, ולא די בגוף מעשה החבלה.
מוכיח הרשב"א מן הגמרא, שכל קנס שאין לו עדים, אפילו תפס התובע לא הועילה תפיסתו. שהרי במקרה שלפנינו העבד תפוס בעצמו ומכל מקום אינו זוכה בעצמו ויוצא לחירות, על כרחך שאינו זוכה בקנס אלא בעדים ועל ידי בית דין. אך מקשה הרשב"א על כך מן הברייתא (שהובאה לעיל), שאם סימא את עין עבדו והפיל את שינו או להיפך, מיד שהוציא איבר אחד יצא לחירות, ועל השני שהוציא לאחר מכן חייב בתשלומין. ותימה, מדוע מתחייב בתשלומין, הרי כאשר הוציא את האיבר השני עדיין לא עמד בדין על האיבר הראשון ולא יצא לחירות? משמע, שיוצא העבד לחירות מיד בשעת הוצאת האיבר הראשון קודם שעמד בדין, שלא כפי שמשמע במעשה דרבן גמליאל. מציע הרשב"א תירוץ:
ואם תאמר דכל שבאו עדים לבסוף נמצא בן חורין למפרע, אלא שגזירת הכתוב היא שלא להוציא לחירות אלא על ידי עדים.
מתרץ הרשב"א, שאכן רק בית דין יכולים לפסוק חיוב קנס, כפי שהוכיח ממעשה ברבן גמליאל. אך לאחר שיעמוד בדין על הוצאת האיבר ויפסקו בית הדין שיוצא העבד לחירות, יחול פסק הדין למפרע משעה שהוציא את האיבר הראשון, עינו או שינו. ואותו דין יהיה גם בחצי נזק, אחר שיעמוד בדין הקנס יחול למפרע משעת מעשה הנזק.
יש להעיר על דברי הרשב"א. לדבריו, קנס חצי נזק שהקדישו הניזק, אין ההקדש חל מיד בשעת ההקדש, אלא לאחר שהועמד המזיק בדין חל ההקדש למפרע. לפי זה, האם אדם שנהנה מן השור קודם העמדה בדין יתחייב במעילה למפרע לאחר העמדה בדין? האם ייתכן לעשות הקדש שיחול למפרע? חידושו של הרשב"א שהקנס חל למפרע צריך עדיין בירור.
מכל מקום, שב הרשב"א ומקשה לשיטתו מקנס של מפתה:
אכתי קשה לי, דהא משמע בפרק אלו נערות דקנס אינו מתחייב אלא משעת העמדה בדין, מדאמר בקנס הבת לא הספיק האב לגבות עד שמת קנסה לעצמה, וי"ל דהתם שאני לפי שאין אדם מוריש קנס הבת ליורשים.
אם נאמר שהקנס שחל על המפתה חל למפרע, גם אם האב מת קודם העמדה בדין, הרי חל כבר הקנס למפרע בשעת הפיתוי וזכה בו האב וכשמת יירשו בניו את הקנס. אם כן, מדוע "קנסה לעצמה"? מתרץ הרשב"א, שאין אדם מוריש קנס לבניו.
אולם, הנחלת דוד (שו"ת סי' טו) מקשה על תירוצו של הרשב"א, ומוכיח עוד מן הירושלמי שלא כדבריו. ועל כן מביא תירוץ אחר בשם תוספות שאנץ (מובא בשיטה מקובצת בבא קמא לג א). תוספות שאנץ סובר, שהחיוב שחל למפרע משעת המעשה חל אך ורק כלפי מי שיכול לזכות בקנס כעת בשעת העמדה בדין. לכן במקרה שמת אבי הנערה או שבגרה ויצאה מרשותו קודם העמדה בדין, הרי אין לו זכות בקנס בשעת העמדה בדין, ומפני כך אין הקנס חל למפרע כלפיו, אלא חל כלפי הבת שיש לה זכות בקנס בשעה זו שעומדת בדין.
על כל פנים, שיטת הרשב"א היא, שבשעת העמדה בדין חל הקנס למפרע משעת המעשה. ובזה תתורץ סתירת הסוגיות – בחצי נזק ושן ועין חל הקנס למפרע משעת הנזק, אך רק לאחר שעמדו בדין. ואילו בסוגיה במכות, כיוון שבשעת עדות הזוממים עדיין לא היתה העמדה בדין, הרי שבאותה שעה לא היה עדיין בר חיובא, ושייך לקיים בהם דין "כאשר זמם".
ראיה מן הירושלמי שהקנס חל בשעת העמדה בדין
ובאמת, קשה לומר שחיוב הקנס חל מיד בשעת המעשה, וראיה לכך מביא הנחלת דוד (שם) מן הירושלמי (כתובות פ"ג ה"י):
קנס מהו שיאמרו לו צא ידי שמים? נישמעינה מן הדא, מעשה ברבן גמליאל שהפיל שן טבי עבדו. אתא גבי דרבי יהושע, אמר ליה: טבי עבדי מצאתי עילה לשחררו. אמר ליה: ומה בידך ואין קנסות אלא בבית דין ובעדים. ויאמרו לו צא ידי שמים? הדא אמרה שאין אומרים לו צא ידי שמים.
הירושלמי אומר, שמן המעשה ברבן גמליאל וטבי עבדו משמע, שאדם אינו יכול לשלם קנס מעצמו (בלא פסק בית דין) כדי לצאת ידי שמים. שאם אפשר היה לצאת ידי שמים, היה עושה רבן גמליאל כך כדי לשחרר את טבי.
אם חיוב הקנס חל מיד בשעת המעשה, ואין נזקקים לבית דין אלא כדי להוציא את הממון, אם כן במקרה שרוצה ליתן מעצמו בלא כפיה כדי לצאת ידי שמים, מדוע לא נקבל ממנו? על כרחך מוכח מכאן, שאין הקנס חל כלל עד שעת העמדה בדין. ואם כן, מראיה זו ומן הראיות שהובאו לעיל, מוכח שחיוב קנס חל רק בשעת העמדה בדין. זהו גם הטעם לכך שהרשב"א לא קיבל את דעת התוספות, והוכרח להידחק ולומר שהקנס חל משעת העמדה בדין ולמפרע משעת הנזק.
ביאור שיטת התוספות והרא"ש
נמצאנו למדים, שישנן שתי גישות בראשונים מהו זמן חלות חיוב הקנס. הרא"ש סובר שהקנס חל מיד, וגם התוספות הלכו בשיטה זו. אמנם, מבחינת דין עדים זוממים לא נחשב האדם בר חיובא כל עוד לא חייבו אותו בית דין, משום שייתכן שלא יוכלו בית דין להוציא את הדין אל הפועל, משום שקיום העדות תלוי בדרישה וחקירה. מאידך, הרשב"א סובר שהקנס חל למפרע. וכפי שהערנו, שתי השיטות צריכות בירור.
ראשית, נעסוק בהבנת שיטת התוספות והרא"ש.
כפי שהבאנו מן הירושלמי, יש להקשות על שיטה זו, כיצד אפשר לומר שחל הקנס מיד, אם אינו חייב לצאת ידי שמים? ונראה לבאר כך: גם אם אדם עשה מעשה שמחייבו בעונש, הוא לא מתחייב בעצמו. לדוגמה, אם עשה אדם מעשה שמחייב מלקות, אך אף אחד לא ראה שעשה את אותו מעשה, גם אם מבקש שילקו אותו כדי לצאת ידי חובה אין עושים כדבריו, וכך הוא הסדר בכל סוגי העונשים, בין מיתה ובין מלקות או קנסות. והטעם לזה, מפני שעונש צריך לתת לאדם בעל כורחו, ואילו עונש שרוצה ושמח בו אינו קרוי עונש, לכן קנס שמשלם מרצונו אין לו שם קנס. לפי זה, בדיני קנסות עלינו לבאר שהאיש אינו מחויב בקנס מעצמו כמו בשאר חיובי ממון, ואפילו לא בדיני שמים, אלא שיש זכות לבית דין להטיל עליו עונש ולקחת ממנו.
מוסיף על כך הרא"ש ומחדש, שעביד איניש דינא לנפשיה בקנס – כלומר, לבית דין יש תוקף וכח לגבות קנסות, ומה שבכח בית דין לעשות יכול גם בעל הדבר עצמו לעשות משום שעביד איניש דינא לנפשיה. לפיכך יכול לגבות בעצמו את הקנס, ומאחר ויכול בעל הדבר לגבות, יכול גם להקדיש.
לפי דברינו, אם כן, האיש אינו חייב מצד עצמו, אך לבית הדין ולבעל הדבר יש זכות לגבות ממנו. לפי זה, אם יבואו עדים לחייב אותו, אף על פי שיש לבית דין הזכות לגבות ממנו, כיוון שאינו חייב מצד עצמו אינו נחשב בר חיובא כל עוד לא עמד בדין. לכן יש לעדים אלו דין עדים זוממים שבאו לחייב אדם שאינו חייב. כך יהיה הביאור של דברי הרא"ש. אך צריך לבאר למה העבד לא יכול לתפוס את עצמו מדין עביד איניש דינא לנפשיה.
שיטת תוספות בדין אגלאי מילתא למפרע
אמנם, כדי לבאר את דברי הרשב"א, יש לברר תחילה מחלוקת נוספת.
הרשב"א סובר, שאחרי העמדה בדין חל החיוב למפרע משעת מעשה הנזק, וממילא אם הקדיש את השור התברר למפרע שההקדש חל מעיקרו. בשאלה זו האם יכולה חלות לחול למפרע מצינו מחלוקת בגמרא ביבמות (לה ב) בעניין חליצת מעוברת:
איתמר, החולץ למעוברת והפילה. רבי יוחנן אמר: אינה צריכה חליצה מן האחין. ריש לקיש אמר: צריכה חליצה מן האחין. ר' יוחנן אמר אין צריכה חליצה מן האחין, חליצת מעוברת שמה חליצה, וביאת מעוברת שמה ביאה. וריש לקיש אמר, צריכה חליצה מן האחין, חליצת מעוברת לא שמה חליצה, וביאת מעוברת לא שמה ביאה.
אישה שמת בעלה, אם ילדה וולד בריא אינה צריכה חליצה, שהרי יש לה בנים, אך אם הפילה את עוברה חייבת ביבום או בחליצה. נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש במקרה שמת בעלה ונשארה מעוברת ממנו, וחלץ לה היבם - אחד מאחיו של הבעל – על מנת שאם תפיל, כבר תהיה חלוצה. ומסבירה הגמרא את טעם המחלוקת: לדעת ר' יוחנן אומרים "תגלי מילתא למפרע", וכיון שהפילה התברר למפרע שהיתה ראוי להתייבם ותפסה החליצה. ולדעת ריש לקיש "תגלי מילתא למפרע לא אמרינן", כלומר, אם בשעת החליצה לא היה מבורר אם החליצה פועלת, אין אומרים שלאחר שתפיל יתברר למפרע שחלה החליצה בזמן שהיתה מעוברת.
הלכה בזה כריש לקיש, שלא אמרינן איגלאי מילתא למפרע, ופעולה שאינה מבוררת מתחילת עשייתה אינה תופסת.
תוספות (יבמות שם ד"ה תגלי) מקשים על שיטת ריש לקיש, מדין המקדש אחת משתי אחיות ואינו יודע את מי קידש. הדין במקרה זה הוא, שנותן גט לזו ולזו אף על פי שאינו יודע בשעת הנתינה מי מבין שני הגיטין הוא הגט האמיתי, ומשמע לכאורה שאומרים איגלאי מילתא למפרע. על כן, מחלקים תוספות בין דין חליצת מעוברת למקדש שתי אחיות - במקדש שתי אחיות, לפי האמת המציאות בשעת הקידושין כבר מבוררת, אחת מהן מקודשת לו ודאי וחברתה אינה מקודשת, אלא שאנו איננו יודעים מהי המציאות, לכן נותן גט לשתיהן וכשר. אך במעוברת, בשעת החליצה המציאות מצד עצמה אינה מבוררת, ורק בעתיד יתברר אם היתה כאן חליצה או לא, ובמקרה כזה אין אומרים איגלאי מילתא למפרע. אם כן, לדעת התוספות, אין אפשרות לחלוץ כעת כאשר מעשה החליצה אינו מבורר בהווה אלא יתברר בעתיד, ואין אומרים איגלאי מילתא למפרע.
ביאור שתי סוגיות נוספות על פי דברי תוספות
המהרי"ט אלגאזי (הלכות בכורות פ"ג אות ב) הולך בעקבות דברי התוספות, שאין אומרים איגלאי מילתא למפרע דווקא בדבר שאינו מבורר עכשיו ויתברר בעתיד, וכותב שכיוון שנפסקה הלכה כריש לקיש שלא אמרינן איגלאי מילתא למפרע, מיושבות בזה שתי סוגיות נוספות. הגמרא במסכת יבמות (פ א) מביאה מחלוקת רב ושמואל:
איתמר, אכל חֵלֶב מבן שתים עשרה ויום אחד (- כלומר בנקבה, ובזכר הוא מגיל שלוש עשרה. עי' רש"י יבמות שם) עד בן שמנה עשרה, ונולדו בו סימני סריס, ולאחר מכאן הביא שתי שערות, רב אמר נעשה סריס למפרע, ושמואל אמר קטן היה באותה שעה.
רב ושמואל נחלקו במקרה של נקבה בת שתים עשרה או זכר בן שלוש עשרה שאכלו חֵלֶב, אלא שעדיין לא הביאו שתי שערות וגם לא נולדו בהם סימני סריס (- שאינו מביא שערות בגיל הבגרות), ואין יודעים אם הם קטנים ופטורים מעונשין, או סריסים וחייבים מלקות. לאחר מכן הגיעו לגיל עשרים ולא הביאו סימנים, וממילא הוברר שהם סריסים. כלומר, בשעת האכילה אינו מבורר אם הוא סריס - רב סובר, שאיגלאי מילתא למפרע שהיה סריס בשעת האכילה וחייב מלקות. ושמואל סובר, שאין אומרים איגלאי מילתא למפרע, ופטור.
הרמב"ם (אישות פ"ב ה"ג) פוסק כשמואל, והמהרש"ל (ים של שלמה יבמות פ"ח סי' לא) מקשה על הרמב"ם, מדוע לא פסק כדעת רב, שהרי הלכה כרב באיסורי? מתרץ המהרי"ט אלגאזי, שדין זה תלוי בדין איגלאי מילתא למפרע, שהרי בשעת אכילת החֵלֶב אין ידוע אם הוא סריס ויש באכילתו באיסור, או שמא קטן הוא ואין מעשיו קרויים מעשה איסור, ולאחר זמן התברר שהיה סריס ואכילתו מעשה איסור, ולפי שנפסקה הלכה כריש לקיש שאין אומרים איגלאי מילתא למפרע, לכן גם בנידון זה יש לפסוק שאינו נעשה סריס למפרע כדעת שמואל.
סוגיה נוספת שמתורצת בזה נמצאת בגמרא במסכת חולין (סט ב):
איתמר, יצא שליש ומכרו לעובד כוכבים, וחזר ויצא שליש אחר (והרי כאן רוב. רש"י שם) - רב הונא אמר: קדוש. רבה אמר: אינו קדוש.
עובר בכור של בהמה, אינו קדוש בקדושת בכור אלא לאחר שיוולד, אך קודם שנולד אינו קדוש. עובר שיצא שליש ממנו מחוץ לבטן אמו ועדיין לא נולד לגמרי, וכעת מכר אותו לגוי כדי שלא תחול עליו קדושה, נחלקו רבה ורב הונא האם הוולד קדוש לאחר יציאת שליש. לדעת רב הונא, משעה שיצא רובו חלה קדושתו למפרע משעת יציאת שליש, וממילא לא הועילה המכירה אחר שכבר חלה הקדושה, ולדעת רבה, חלה קדושתו מכאן ולהבא בלבד, ולכן לא חלה הקדושה מעיקרה והמכירה תופסת (עי' גמרא שם). פסק הרמב"ן כרבה, שאינו קדוש.
תמה המהרי"ט אלגאזי, שהרי הלכה כרב הונא לגבי רבה? ומתרץ, שגם מחלוקת זו תלויה בדין איגלאי מילתא למפרע - האם אומרים שהוברר הדבר למפרע שהיתה לידה מתחילתה וחלה קדושת בכור, או שכל עוד לא נולד יש חשש שמא תמות הבהמה בלידה ולא יתברר הדבר אלא בעתיד, ואין אומרים איגלאי מילתא למפרע. וכיוון שנפסקה הלכה כריש לקיש שאין אומרים איגלאי מילתא למפרע, הרי יש לפסוק שאינו קדוש למפרע כדברי רבה.
מחלוקת תוספות וריטב"א בהסבר דין חליצת מעוברת
אם כן, ביאר המהרי"ט אלגאזי על פי דברי תוספות, שמשמעות הכלל שאין אומרים איגלאי מילתא למפרע הוא, שמעשה שאינו מבורר ברגע עשייתו אלא לאחר זמן אינו חל כלל. לכן אכילת החלב שאינו מבורר באותה שעה אם היא אכילת איסור, אינו לוקה עליה, וכן אין העובר מתקדש בשעה שיצא שליש.
דברי התוספות הללו הם היפך מסברת הרשב"א בסוגייתנו. שכן לדעת הרשב"א, אם הקדיש הניזק את השור התם שמגופו גובים את חצי הנזק, חל ההקדש למפרע. והלא אפשר שלא תהיה העמדה בדין ולא יזכה כלל בחצי הנזק, ורק בעתיד יתברר דבר זה, ובאופן זה אין אומרים איגלאי מילתא למפרע ואין ההקדש חל מעיקרו.
ונראה, שסברת הרשב"א תוסבר לפי דברי הריטב"א ביבמות, שמבאר את הסוגיה של חליצת מעוברת באופן אחר.
הריטב"א מקשה הפוך מדברי התוספות, כיצד פוסקים הלכה כריש לקיש שחליצת מעוברת אינה מועילה מפני שאין אומרים איגלאי מילתא למפרע, כאשר בכל התורה כולה אנו נוקטים שאיגלאי מילתא למפרע? על כן, מפרש הריטב"א את הסוגיה כך:
ובתוספות פי' דריש לקיש סבר דכל שהיא מעוברת בשום צד דין הוא דלא תועיל לה חליצה, שלא אמר הכתוב לחלוץ אלא במקום שאין שום צד של בן בעולם, וכדנקיט בתר הכי מקרא דבן אין לו עיין עליו, אמר הכי מעיקרא מסברא, ולהכי קאמר דאיגלאי מילתא למפרע לא אמרינן.
הגמרא דורשת בהמשך הסוגיה "ובן אין לו (דברים כה ה) - עיין עליו", עיין ובדוק אם יש דבר שמעכב את דין היבום. פירוש הדבר, שכל עוד יש צד בעולם שאינה זקוקה ליבום, כגון שהיא מעוברת ועתידה ללדת, לא אמר הכתוב לחלוץ או לייבם. לפי זה, לא התחייבה המעוברת בחליצה אלא לאחר שהפילה, וכל עוד היתה מעוברת עדיין אין לה דין חליצה, ולכן סובר ריש לקיש שאין חליצה זו מועילה. כלומר, הטעם "איגלאי מילתא למפרע לא אמרינן" שנקט ריש לקיש הוא ביטוי מושאל, ובאמת לא מטעם זה לא הועילה החליצה, אלא זהו דין מיוחד בחליצה וייבום שלא התחייבה בו כלל כל עוד היא מעוברת.
למדנו מדברי הריטב"א, שבכל התורה אנו נוקטים שאיגלאי מילתא למפרע, להיפך מדברי התוספות. וייתכן לומר, שבמחלוקת שנחלקו התוספות והריטב"א ביבמות תלויה גם המחלוקת בסוגייתנו לעניין חלות הקנס. הרשב"א סובר כשיטת הריטב"א, שאומרים איגלאי מילתא למפרע בכל התורה כולה, ולכן לשיטתו, אם הקדיש הניזק את השור ואחר כך הועמד בדין, לאחר העמדה בדין התברר למפרע שחלה קדושה על השור מתחילה. לפי זה, אם אדם נהנה מן השור קודם לכן מתברר למפרע שעבר באיסור מעילה, בדומה לדין סריס שהבאנו לעיל, באדם שהוא ספק קטן ספק סריס ואכל חלב, ולאחר זמן התברר למפרע שהוא סריס, שחייב להביא קרבן על אכילתו. מאידך, לפי תוספות אין אומרים איגלאי מילתא למפרע, ולכן לשיטתם צריכים לומר שהקנס חל מיד בשעת המעשה, ולא לאחר העמדה בדין.
נפקא מינות למחלוקת הראשונים
עלה בידינו, שישנה מחלוקת ראשונים בחלות חיוב הקנס:
הרמ"ה אומר, שחיוב קנס חל בשעת העמדה בדין, ודבריו מתאימים עם דברי הרשב"א. לפי דבריהם, מה שחידש ר' עקיבא בקנס חצי נזק ואמר "יוחלט השור", שמשמעו שיכול הניזק להקדיש את השור התם קודם העמדה בדין, פירושו שאחר העמדה בדין חל חיוב הקנס וההקדש למפרע משעת מעשה הנזק. מאידך, התוספות והרא"ש סוברים, שחלות הקנס חלה מיד בשעת המעשה, אך אינה מוטלת כחיוב על המזיק לשלם, אלא שיש זכות לבית הדין ולבעל הדין לגבות את הקנס.
כפי שמפורש בדברי הרא"ש, לשיטתו שייך דין תפיסה בכל דיני הקנסות, כיוון שזכות התפיסה היא מעיקר הדין, אך לדעת הרמ"ה, דין התפיסה הוא תקנת חכמים, ולא תיקנו אלא בקנסות שעד סכום הקרן, ולא יותר ממנה. מלבד חילוק זה, העלה הנחלת דוד (תשובה סי' טו) שיש למחלוקת זו כמה נפקא מינות לדינא בכמה דינים נוספים:
א. אדם תפס קנס של חצי נזק, בין בזמן הזה שאין דנים דיני קנסות ובין בשעה שהיה בית דין, ובא המזיק ותפס ממנו בחזרה (עי' ים של שלמה בבא קמא פ"א סי' מג ונתיבות המשפט חו"ח סי' א ס"ק ה) - אם התפיסה היא תקנת חכמים כשיטת הרמ"ה, ומצד הדין אין שום חלות חיוב של קנס, יכול המזיק לתפוס בחזרה את הקנס, אבל, אם לניזק יש זכות מן התורה לגבות את החוב כשיטת הרא"ש, אם כן עשה הניזק כדין ואי אפשר לתפוס ממנו בחזרה.
ב. במקום שאין עדים למעשה הנזק, אלא רק הניזק היה נוכח בשעת הנזק ויודע שהנזק אירע, ותפס את השור מיד. הניזק מודה שתפס את השור והוא נמצא כעת בידו, אך טוען שתפס בדין משום שהזיק ויש לו מיגו לטענתו שיכול היה להכחיש ולומר לא תפסתי, שהרי אין עדים בדבר. האם יכול לתפוס את השור בכח טענת המיגו? דנים הפוסקים בדבר זה (עי' סמ"ע חושן משפט סי' א ס"ק יט וש"ך שם ס"ק יח). לכאורה דין זה תלוי במחלוקת הנזכרת - לדברי הרמ"ה שהתפיסה מתקנת חכמים, לא תיקנו כך אלא במקום שמצד הדין אפשר היה לגבות, היינו שיש לו עדים, אלא שלמעשה נמנע ממנו לגבות כיוון שבית דין שבבבל אינם יכולים לדון בדיני קנסות, דווקא במקרה כזה שהחיוב קיים אך אי אפשר לבצע אותו, תיקנו חכמים שיוכל הניזק לתפוס במקום בית דין, אבל במקום שאין עדים, הרי אפילו על ידי בית דין סמוכים לא היה אפשר לחייב את המזיק, ולכן לא תיקנו חכמים תפיסה באופן זה. אולם, לדברי הרא"ש, הקנס חל בפועל משעת מעשה הנזק ולא בית דין הם שיוצרים את הקנס, לכן התפיסה היא מעיקר הדין, ואם יש לניזק מיגו, נאמן לומר שאכן אירע הנזק ויכול לגבות כבר משעת מעשה הנזק.
ג. מעיקר הדין, המודה בקנס פטור מלשלם (עי' בבא קמא סד ב ורמב"ם גניבה פ"ג ה"ח). אולם, דווקא הודאה שנעשתה בפני בית דין פוטרת מקנס, אך חוץ לבית דין אינה הודאה (עי' בבא קמא עד ב ורמב"ם שם). מי שהודה בקנס בזמן הזה שאין בית דין סמוכים, יש לדון בדינו: מצד אחד, הודאתו אינה פוטרת כיוון שלא נעשתה בפני בית דין כשר, אבל מצד שני הרי הודה שנעשה הנזק. האם יוכל הניזק לתפוס על סמך הודאת המזיק, שהיא כמאה עדים דמי? דנו הפוסקים בשאלה זו (עי' סמ"ע שם ס"ק יח וש"ך שם ס"ק טז). וגם אותה יש לתלות במחלוקת הראשונים - לדעת הרמ"ה, חכמים תיקנו תפיסה במקום שיכול להיות חייב מן הדין, אלא שאי אפשר לבצע את החיוב. אבל במקום שעל פי הדין אי אפשר ליצור חיוב, כגון במקום שהודה בקנס שאם היו מצויים בית דין סמוכים הרי הודאתו היתה פוטרת אותו מלשלם, לא תיקנו חכמים לתפוס יותר ממה שהיה חייב מצד הדין. מאידך, לדעת הרא"ש, דין קנס חל מיד בשעת מעשה הנזק. וכיוון שכעת יש הודאת בעל דין שאכן נעשה הנזק (והודאה זו אינה פוטרת כיוון שנעשתה חוץ לבית דין), ממילא לדבריו חל הקנס ויכול לתופסו מן הדין.
^ 1.
ודנים בעניין זה, כיצד מקדיש דבר שאינו ברשותו (עי' שיטה מקובצת בבא קמא שם בשם הרא"ש).^ 2.
עי' תוספות שם, שישנן גרסאות שונות.
ודנים בעניין זה, כיצד מקדיש דבר שאינו ברשותו (עי' שיטה מקובצת בבא קמא שם בשם הרא"ש).^ 2.
עי' תוספות שם, שישנן גרסאות שונות.
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
"בזאת התורה" - איזו תורה?
תהיו חמים!
איך נראית נקמה יהודית?
הלכות שטיפת כלים בשבת
איך ללמוד גמרא?
איך מותר להכין קפה בשבת?
איך עושים קידוש?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
איך ללמוד אמונה?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
