ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- מאבני המקום
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא קמא
בסוגיה זו נעסוק במצבים שבהם כללי המשפט שונים לכאורה מן הצדק האמיתי. הברייתא (בבא קמא ז ב) אומרת שניזק גובה מקרקע עידית, בעל חוב (מלוה) גובה מקרקע בינונית, ואילו כתובה גובה מזיבורית. בהמשך עוסקת הגמרא (שם ח א) במקרה הבא:
תנו רבנן, מכר לאחד או לשלשה בני אדם כאחד - כולן נכנסו תחת הבעלים.
הברייתא עוסקת באדם שיש עליו שלושה בעלי חוב - ניזק, בעל חוב וכתובת אשה, ומכר אותו אדם שלושה משדותיו לאדם אחר, האחת זיבורית, שניה בינונית ושלישית עידית. כעת, באים בעלי החוב לגבות מן הלוקח, והדין הוא "כולן נכנסו תחת הבעלים", כלומר שכל בעלי החוב גובים כדינם: הניזק מן העידית, המלווה מן הבינונית, והכתובה מן הזיבורית (עי' רש"י שם ד"ה כולן).
הגמרא מעמידה שמדובר באופן שהלוקח קנה את קרקע העידית באחרונה, ולכן מן הדין היו כל בעלי החוב צריכים לגבות מן העידית שנותרה ביד המוכר. מדוע אם כן, גובים כדינם? משום שללוקח יש טענה:
משום דאמר להו, אי שתקיתו ושקליתו כדינייכו, שקליתו. ואי לא, מהדרנא שטרא דזיבורית למריה ושקליתו כולכו מזיבורית.
פירוש הדברים, שטוען הלוקח כך: אם תיטלו כל אחד כדינו, הרי טוב. אך אם תתבעו לגבות דווקא מן העידית כעיקר הדין, אחזיר את שטר הזיבורית למוכר שחובותיכם מוטלים עליו, וממילא תיאלצו ליטול כולכם מן הזיבורית שאצלו. משום שאין גובים מנכסים משועבדים שאצל הלוקח, כאשר יש נכסים בני חורין ברשותו של מי שהחוב מוטל עליו (עי' רש"י שם ד"ה ואי לא).
טענת אי שתקת בניזק
חוזרת ומקשה הגמרא (שם ח ב) "אי הכי, בנזקין נמי נימא הכי" – ומבאר רש"י (שם ד"ה בנזקין), שיכול הלוקח לטעון גם כלפי הניזק: אם תתבע עידית כדינך, אחזיר את השדה הזיבורית למוכר ותיאלץ לגבות מן הזיבורית, על כן, בוא ונעשה הסכם בינינו, שאתן לך לגבות מן הבינונית ולא תיקח מן העידית. וכיוון שיכול לטעון טענה כזו, מדוע אומרת הברייתא שגובה כל אחד כדינו, והיינו שגובה הניזק מן העידית? (בתירוץ הגמרא נעסוק להלן). אם כן, לשיטת רש"י יכול הלוקח להכריח את הניזק לגבות מן הבינונית.
לעומת רש"י, סובר הרא"ש (בבא קמא פ"א סי' ג), שיכול הלוקח מן הדין לכפות את הניזק לגבות אפילו מן הזיבורית. וכך כתב:
ואזליתו כולכו ושקליתו מזיבורית. ולא מצו למימר ליה לכי תיהדר (- לכשתחזיר, היינו אינם יכולים לטעון כנגדו: איננו מוותרים על התביעה לגבות מן העידית עד שתחזיר בפועל), ואפילו האשה שרוצה ליתן לה זיבורית, משום שכל דבר שאדם יכול לטעון רואין אותו כאילו הוא כבר עשוי ... אלא נקט נזקין דדינו בעידית לרבותא שאף הכא לא יטלו אלא בזיבורית.
הרא"ש אומר, שכיוון שיכול הלוקח להחזיר את הזיבורית למזיק, ואז תהיה קרקע בת חורין אצל המזיק, וייאלץ הניזק לגבות ממנה, כאילו עשה כן, ולכן יש ביד הלוקח כח לטעון "אי שתקת שתקת". היינו, היכולת להחזיר נחשבת כאילו החזיר בפועל, ואף על פי שאת העידית קנה הלוקח באחרונה, אינו מחויב לתת לניזק לגבות ממנה, אלא רשאי מן הדין לתת לו מן הזיבורית.
מאידך, סובר הרמב"ן (מלחמות ה' ג א מדפי הרי"ף), שטענת "אי שתקת" - אם תסכים לקבל ממני בינונית, מוטב, ואם לאו אחזיר את הזיבורית - אינה אלא איום, ואין לה כוח דיני. ייתכן שהלחץ שמפעיל הלוקח על הניזק באיומיו ישפיע על הניזק, והוא יסכים להתפשר על בינונית. אבל אם לא יסכים לכך, יכול הניזק לטעון כנגד הלוקח "לכי תיהדר", לכשתחזיר למוכר את השטר לא תהיה לי ברירה, אך כל עוד אינך מחזיר אגבה מן העידית, ואין כוח בטענת "אי שתקת" להכריח אותו לקבל מן הזיבורית, אלא מחויב לתת לו מן העידית. כך אומר הרמב"ן.
אם כן, הבאנו שלוש שיטות מהו הכוח של טענת אי שתקת שתקת:
שיטת רש"י, שיכול לכפות את הניזק לקבל את הבינונית. שיטת הרא"ש, שיכול לכפות את הניזק לקבל את הזיבורית, כיוון שטענת אי שתקת נחשבת כאילו החזיר, ושיטת הרמב"ן, שאין בטענה זו אלא איום בלבד, ויכול הניזק לומר שאינו מקבל את האיום, וכל עוד לא החזיר בפועל יגבה מן העידית.
ביאור בשיטת הרא"ש
טוען הרמב"ן (מלחמות שם), שאם הכח של טענת "אי שתקת" הוא כאילו החזיר, כדברי הרא"ש, גם אם לא קנה הלוקח זיבורית מהניזק כלל אלא קרקע עידית בלבד, יוכל לטעון: יש לי קרקע זיבורית משל עצמי, אם תרצה תוכל לגבות ממנה, ואם לא – אמכור את הזיבורית למזיק, ואתה תיאלץ לגבות ממנו את הזיבורית, שהרי יש לו קרקע בת חורין. מה החילוק בין קנה זיבורית מן המוכר, ובין יש לו זיבורית אצלו, הלא בשני המקרים יכול לכפות את הניזק לגבות ממנה על ידי שימכור למזיק? על כורחך, שאין ללוקח זכות טענה כזו כלל.
לדעתי, לרא"ש יש תשובה להוכחה זו של הרמב"ן.
יש לברר מהו הכוח של טענת "אי שתקת". הלוקח טוען: קניתי מן המזיק שלוש קרקעות – זיבורית, בינונית ועידית, וכעת בא הניזק לגבות ממני את העידית מכח שאותה קניתי באחרונה. ומפני שהיא נשארה בת חורין בידי המזיק, יש לי זכות לומר לניזק "לך לקרקע בת חורין" משום שגובים תחילה מבני חורין ורק אחר כך מנכסים משועבדים. מטעם זה, אילו הייתי קונה את הזיבורית באחרונה, היה הניזק גובה דווקא מן הזיבורית. אם כן, טענתו של הניזק לגבות דווקא מן העידית באה מצד הזכויות שיש ללוקח על הבינונית והזיבורית, שלאחר שקנה אותן השאיר עידית בת חורין ביד המזיק, ולכן אי אפשר לגבות מנכסים משועבדים.
אם כך, טוען הלוקח, אני מוותר על זכותי לעכב את הגבייה בקרקע הזיבורית, וכאילו נשארה הזיבורית בת חורין אצל המוכר. כלומר, הטענה "מהדרנא שטרא למריה" אין פירושה שמאיים להחזיר את המקח, אלא שמוותר הלוקח על הזכות שלו לדחות את הניזק אל קרקע בת חורין. ולעניין דין הגביה נחשבת הזיבורית כאילו היא בת חורין אצל המזיק שהדין לגבות ממנה. ממילא, טענה זאת אפשר לטעון דווקא במה שקנה מן המזיק וטוען שמוותר על זכויותיו, ולדעת הרא"ש זוהי טענה חזקה. אבל, אם טוען הלוקח שיש לו זיבורית משלו וימכור אותה למזיק, יטען הניזק כנגדו "לכשתמכור", אך כל עוד לא עשית כך אני תובע את העידית. ולכן טענת "אי שתקת" לא תופסת במקרה זה.
מסקנת הסוגיה
כפי שהבאנו לעיל, הברייתא עוסקת במקרה שהיו לאותו אדם שלושה בעלי חובות - ניזק, בעל חוב וכתובה - וקנה את העידית באחרונה. הקשתה הגמרא: מדוע גובים כל אחד כדינו, הלא יכול לטעון "אי שתקת" שבידו להחזיר את הזיבורית למוכר, וכך לכפות אפילו את הניזק שלא לגבות מן העידית אלא מן הזיבורית. מתרצת הגמרא:
אלא הכא במאי עסקינן, ביתמי דלאו בני פרעון נינהו, ושיעבודא דיליה עליה דידיה רמיא, הלכך ליכא למימר הכי.
מדובר שהמזיק מת והניזק תובע את היתומים. כלומר, כבר אי אפשר להחזיר למזיק, ועל כן אי אפשר לטעון "אי שתקת". אם כך, חוזרת ועולה השאלה, מדוע לא יגבו כל שלושת בעלי החובות מן העידית, שהרי אותה קנה הלוקח באחרונה? משיבה על כך הגמרא:
אלא משום דאמר להו, טעמא מאי אמור רבנן אין נפרעין מנכסין משועבדים במקום שיש בני חורין? משום תקנתא דידי, אנא בהא תקנתא לא ניחא לי.
הגמרא מבארת, שיכול הלוקח לטעון כלפי בעלי החובות: מה שאתם באים לגבות מן העידית הוא מפני תקנת חכמים, שתיקנו שלא גובים מן הלוקח כל עוד יש קרקע בת חורין. מאחר והעידית נמכרה באחרונה ונותרה בת חורין, היתה לי זכות מכח תקנת לקוחות שלא תבואו לגבות ממני את העידית, אך לולא תקנת חכמים, היה כל אחד יכול לגבות כדינו אצל הלוקח. כיוון שתקנת חכמים הקנתה לי זכות זו, אני מוותר על התקנה ויישאר הדין כמקודם שכל אחד גובה כדינו. כך מסקנת הגמרא.
אם כן, למסקנת הגמרא, כאשר המוכר מת גובה כל אחד כדינו, אבל אם המוכר קיים יכול לטעון "אי שתקת" ולדחות את בעלי החובות לקבל שלא כדינם מן הזיבורית, כפי דעות הראשונים שהזכרנו.
שיטת הרמב"ם
הרמב"ם פוסק להלכה בהלכות מלוה ולוה (פי"ט ה"ו): "מכרן לאחד זו אחר זו הרי הלוקח נכנס תחת הבעלים, במה דברים אמורים? שלקח עידית באחרונה".
כלומר, מכר זיבורית, בינונית ועידית בזו אחר זו ללוקח, הדין הוא שהלוקח "נכנס תחת הבעלים", היינו שצריך לתת לכל אחד מבעלי החובות כדינו. מדובר שמכר את העידית באחרונה כפי שלמדנו לעיל בגמרא, שאם לקח זיבורית באחרונה הדין הוא שמגבה לכולם מן הזיבורית (עי' בבא קמא ח ב ורמב"ם בהמשך דבריו).
והנה הרמב"ם סתם דבריו ואינו מזכיר שמדובר ביתומים, ומשמע שגם אם המוכר קיים גובה כל אחד כדינו. ודבריו הם שלא כמסקנת הגמרא שדווקא ביתומים גובה כל אחד כדינו, אבל אם המוכר קיים יכול לדחוק את כולם לקבל מן הזיבורית (כדברי הרא"ש), או לכל הפחות מן הבינונית (כדברי רש"י). המגיד משנה (לרמב"ם שם) כותב בעקבות דברי הרשב"א, שהרמב"ם לא פסק כמו הסוגיה שלנו. טעמו של הרמב"ם הוא, משום שדין זה נתון במחלוקת בסוגיה ביבמות, ודעת הרמב"ם לפסוק כמו דעה אחרת המובאת שם.
נעיין, אפוא, בסוגיה הנזכרת ביבמות.
ביאור הסוגיה ביבמות
אומרת הגמרא יבמות (לז ב): "ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא. ספק אמר, אנא בר מיתנא הוא ונכסי דידי הוא. ויבם אמר, את בראי דידי את, ולית לך ולא מידי בנכסי - הוי ממון המוטל בספק, וממון המוטל בספק – חולקין".
המקרה עוסק בשני אחים שמת אחד מהם ונפלה אשת המת לפני אחיו ליבום. הדין הוא, שיש להמתין שלושה חודשים קודם היבום, כדי שאם מעוברת היא מן המת יוכר עוברה. אך יבם זה לא המתין, וייבם את אשת המת מיד. לאחר שבעה חודשים נולד לאותה יבמה בן. וכעת, ספק לנו האם בן זה הוא בנו של המת, שאולי כבר היתה מעוברת ממנו בשעה שנתייבמה ונולד לתשעה חודשים, או שמא הוא בנו של היבם ונולד לשבעה חודשים. מחמת ספק זה, צריך היבם לפרוש מן היבמה, שמא אסור היה לו לייבם אותה. אך השאלה העולה היא, מה דין הנכסים של המת? הבן שנולד כבר גדל, וכעת טוען הוא או בא כוחו: הנכסים מגיעים לי, משום שאני הבן של המת. מאידך, טוען היבם: אינך בנו של האח המת אלא הבן שלי, ואינך יורש. ספק לנו אם הוא בנו של האח המת או בנו של היבם, ולפי שאי אפשר להכריע בו, הדין הוא שממון המוטל בספק יחלוקו. לכן מקבל היבם חצי מנכסי המת, והספק מקבל חצי.
חילקו את הנכסים. עבר זמן מה, ומת היבם. היבם היה עשיר גדול הרבה יותר מאחיו שמת (עי' רש"י שם ד"ה אי אחוכון), וכעת הבן שנולד (שספק אם הוא בנו של האח המת הראשון או של היבם) רוצה לחלוק בנכסי היבם. נמשיך בדברי הגמרא:
ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם לבתר דפלג יבם בנכסי מיתנא. בני יבם אמרי, אייתי ראיה דאחונא את ושקול (- בני היבם טוענים, שעל הספק להביא ראיה לכך שהוא בנו של יבם). אמר להו ספק, מה נפשייכו? אי אחוכון אנא - הבו לי מנתא בהדייכו, ואי בר מיתנא אנא - הבו לי פלגא דפלג אבוכון בהדאי.
בני היבם טוענים, שהספק אינו בנו של היבם אלא בנו של המת, ואינו ראוי לירש עמהם. ואילו הספק טוען טענת ממה נפשך: אם אני בנו של המת, כל נכסי האח המת שלי שהרי אני בנו, ועל בני היבם להחזיר לי את חצי הנכסים שנטל אביהם קודם לכן מספק, ואם אני אחיכם בנו של היבם, זכותי ליטול עמכם חלק בנכסי היבם, ואחזיר את אותו חצי שנטלתי אני מספק בנכסי המת, וכדאי לו לעשות כך מפני שחלקו בנכסי היבם העשיר גדול יותר.
לכאורה, טענתו של הספק צודקת, וראוי שיזכה בנכסים ממה נפשך. אך נחלקו בדבר רבי אבא ורבי ירמיה: "ר' אבא אמר רב, קם דינא. ר' ירמיה אמר, הדר דינא".
ר' אבא אומר "קם דינא", כלומר אם תוכיח את טענתך החדשה שאתה בנו של היבם, תקבל חלק בנכסים, ואם לא תוכיח, יישאר המצב שנפסק קודם לכן, שזוכה בחצי מנכסי האח המת. רבי ירמיה אומר "הדר דינא", כלומר צודק הספק בטענתו ודינו לקבל את כל נכסי המת, שכן נכסי המת מועטים ביחס לחלקו בנכסי היבם, לכן מספק מגיע לו לכל הפחות אותו חלק שבנכסי המת שלקח היבם.
אבדה דרך שדהו
הגמרא (יבמות שם) ממשיכה ואומרת, שלכאורה מחלוקת ר' אבא ור' ירמיה תלויה במחלוקת נוספת במשנה במסכת כתובות (קט ב):
מי שהלך למדינת הים, ואבדה לו דרך שדהו. אדמון אמר, ילך בקצרה. וחכמים אומרים, יקח לו דרך במאה מנה או יפרח באויר.
מדובר באדם שבבעלותו שדה באמצע בקעה ומסביב לו ארבעה שדות, ודרך יש לו שבה יכול להיכנס לתוך שדהו שבאמצע. הלך אותו אדם למדינת הים, ולאחר שחזר אבדה דרך שדהו, ואינו ברור היכן מקומה. הגמרא מבררת מהו המקרה שבו נחלקו אדמון וחכמים - אם ארבעת השדות שסביב השדה האמצעית שייכים לארבעה אנשים שונים, לכל הדעות אינו יכול לטעון שהדרך שלו נמצאת אצל אף אחד מהם, משום שכל אחד דוחה אותו, וטוען שהדרך נמצאת אצל אחר. אלא, מבארת הגמרא למסקנתה, שמדובר שאדם אחר קנה את כל ארבעת השדות מסביב:
כי פליגי בחד דאתי מכח ארבעה - אדמון סבר, מצי אמר ליה, מכל מקום דרכי גבך הוא. ורבנן סברי, דאמר ליה, אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למרייהו, ולא מצית לאשתעויי דינא בהדייהו.
בעל השדה האמצעי בא בתביעה אל הלוקח שארבעת השדות בבעלותו: היתה לי דרך אל השדה האמצעי באחד מן הצדדים, וכיוון שאתה מחזיק בכל השדות כולם חובה עליך לתת לי דרך באחד מהם, ולכל הפחות דרך קצרה. כנגדו, טוען הלוקח: אני קניתי את השדות מארבעה אנשים, שאף אחד מהם לא היה מחויב לתת לך דרך, ולכן גם אני לא חייב.
נחלקו בזה חכמים ואדמון - חכמים אומרים, שהלוקח שקנה מארבעה יכול לטעון "אי שתקת שתקת", כלומר אם תוותר על תביעתך תוכל לקנות ממני את הדרך בשוויה ולא בדמים מרובים (עי' רש"י יבמות שם ד"ה אי). ואם לא, אחזיר את השדות לבעליהם ולא תוכל לקבל את הדרך כלל. ואילו אדמון סובר, שכיוון שהלוקח מחזיק בכל השדות הוא מוכרח לתת לו דרך. אין ללוקח זכות לטעון שקנה מארבעה, וכי מפני כך יוכל לגזול את בעל השדה? הלא ודאי יש לו דרך באחד הצדדים. כך מסבירה הגמרא בכתובות את מחלוקת אדמון וחכמים, ומביאה זאת הגמרא ביבמות.
טענת "אי שתקת" זו שבדברי חכמים במשנה בכתובות היא אותה טענה המופיעה בסוגיה ביבמות בעניין ספק ויבם. על כן אומרת הגמרא, שמחלוקת ר' אבא ור' ירמיה שהובאה לעיל תלויה במחלוקת אדמון וחכמים: ר' אבא, שלדבריו בספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי היבם אומרים "קם דינא" ומותירים את הדין כפי שנפסק תחילה שאין הספק נוטל מנכסי המת, סובר כדעת חכמים, שגם במקרה של ארבעת השדות אין הלוקח צריך לשלם מצד טענת "אי שתקת" המבוססת על "קם דינא", שכבר נפסק בתחילה שאין לו זכות לתבוע דרך. לעומת זאת, ר' ירמיה, שלדבריו "הדר דינא" וזוכה הספק בחלקו בנכסי המת, סובר כאדמון, שחייב הלוקח לתת לבעל השדה האמצעי דרך.
אם אכן המחלוקות תלויות זו בזו, הרי הלכה כחכמים (שכן הלכה כרבים), וממילא הלכה כר' אבא, שאומרים "קם דינא" ומעמידים הדין כפי שנפסק בתחילה. אמנם, הגמרא בהמשך דוחה ואומרת שהמחלוקות אינן תלויות זו בזו, ר' אבא יכול לסבור כאדמון ור' ירמיה יכול לסבור כחכמים. מכל מקום, בהווה אמינא סברה הגמרא להשוות את טענת אי שתקת עם גדר "קם דינא".
מחלוקת הרמב"ם והרא"ש
אומר הרשב"א בסוגייתנו (בבא קמא ח א ד"ה ואפשר), שהלכה כר' אבא שטענת "אי שתקת" מועילה מטעם "קם דינא", ומסביר המגיד משנה שכך היא שיטת הרמב"ם. לכן גם במקרה שבסוגייתנו בלוקח מבעל חוב, פוסק הרמב"ם, שביד הלוקח לטעון "אי שתקת" ולהעמיד הדין כפי שנפסק בתחילה שכל אחד גובה כדינו, בין אם מת המוכר ובין אם הוא קיים. שהרי בתחילה, כאשר היו הקרקעות בידי המוכר - שהוא המזיק והחייב לכתובת אישה ולבעל חוב - היה הדין שצריך לתת לכל אחד כדינו, לזה זיבורית לזה בינונית ולזה עידית. לכן גם לאחר שנקנו השדות, קם הלוקח תחת המוכר ואינו חייב יותר ממה שהיה המוכר עצמו חייב. אך אין ביד הלוקח לטעון "אי שתקת" לפגוע בבעלי החובות שיגבו מזיבורית בלבד, אפילו אם המוכר קיים.
הווי אומר, לדעת הרמב"ם הכח של טענת "אי שתקת" אינו לעקור את הדין הקודם, אלא להשאיר את הדין כמו שהיה קודם לכן.
דברי הרמב"ם הם שלא כדברי הרא"ש שהבאנו לעיל, שכוחו של הטוען כאילו החזיר את השדה1. כלומר, לדעת הרא"ש טענת "אי שתקת" אינה גדר של "קם דינא" כפי שנפסק תחילה, אלא שביכולתו של הטוען לשנות את הדין, ולכפות את כולם לגבות מן הזיבורית על ידי שיחזיר את הקרקע למוכר.
אם אכן היתה ההווה אמינא של הסוגיה נותרת למסקנה, היתה ההלכה כדברי הרמב"ם ולא כדברי הרא"ש כפי שבארנו לעיל. אלא, שלמסקנתה דוחה הגמרא (יבמות שם לז ב – לח א) את התלות של מחלוקת חכמים ואדמון במחלוקת ר' אבא ור' ירמיה בדין קם דינא והדר דינא:
אמר לך ר' אבא, אנא דאמרי אפילו כאדמון, עד כאן לא קאמר אדמון התם (- שחייב הלוקח לתת דרך לאמצעי) אלא משום דאמר ליה, ממה נפשך דרכי חד גבך הוא, אבל הכא מי איכא למימר הכי? (- בארבעה שדות תובע את הדרך בטענת וודאי, ואילו בספק ויבם, אינו יודע בוודאות מה זכאי לתבוע, אם נכסי מת או נכסי יבם. עי' רש"י יבמות לח א). ורבי ירמיה אמר לך, אנא דאמרי אפילו לרבנן, עד כאן לא קאמרי רבנן התם (- שאין האמצעי יכול לתבוע דרך) אלא משום דאמר ליה, אי שתקת שתקת ואי לא, מהדרנא שטרא למרייהו, ולא מצית לאשתעויי דינא בהדייהו, אבל הכא מי איכא למימר הכי? (- בספק ויבם לא מדובר בקנין קרקע, ואין שם יכולת לאיים בהחזרת הקרקע).
אם כן, אומרת הגמרא, שר' אבא שאומר "קם דינא", יכול לסבור כאדמון שאין אומרים "אי שתקת". ומאידך, ר' ירמיה שאומר "הדר דינא" יכול לסבור כחכמים שאומרים "אי שתקת", אלא שבמקרה של ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסים של היבם, אין טענת "אי שתקת" שייכת. זאת אומרת, שטענת "אי שתקת" איננה קשורה בדין של "קם דינא והדר דינא" להעמיד את הדין כפי שנפסק תחילה, אלא זהו כוח מיוחד להחזיר את הקרקע ולשנות את הדין. ומסקנה זו היא כדברי הרא"ש.
אכן, לדברי הרמב"ם דחייה זו של הגמרא היא דחיה בעלמא, ועיקר הדין הוא שהמחלוקות תלויות זו בזו.
נפקא מינה לשיטת הרמב"ם
נסכם את דברינו. הרמב"ם הביא את ההלכה שצריך לתת לכל אחד מבעלי החוב כדינו, ולא הזכיר שמדובר דווקא ביתמי. וטעמו, שסובר שטענת "אי שתקת" באה מכח "קם דינא", ומשאירים את הדין אצל הלוקח כפי שנפסק אצל המוכר, היינו שיגבה כל אחד כדינו. אך אינו יכול בכוח טענת "אי שתקת" לטעון יותר מן הדין שנפסק ולהגבות לכולם מן הזיבורית.
לפי זה, יש לחקור במחלוקת אדמון וחכמים, מה יהיה הדין במקרה הבא:
ישנו שדה אחד באמצע ויחד עמו דרך, וארבעה שדות סביבו ששייכים לאדם אחד. הלך האמצעי למדינת הים ואבדה דרך שדהו. לאחר מכן, מכר בעל השדות החיצוניות את שדותיו לארבעה אנשים, וחזרו אלו ומכרו אותם ללוקח אחד. כעת בא בעל השדה האמצעי ממדינת הים ותובע מן הלוקח דרך. טוען הלוקח "אי שתקת", כלומר אחזיר את השדות לבעליהם הקודמים ולא תוכל לתבוע מהם, שהרי ידחו אותך זה אצל זה. אלא שבמקרה זה, באותו זמן שאבדה הדרך היו השדות כולם בידי אחד, ורק באמצע התקופה היו בידי ארבעה ושוב חזרו לידי אחד.
אם היסוד של טענת "אי שתקת" הוא דין מחודש שיכול להחזיר את השדות בפועל לבעליהם הקודמים (כדברי הרא"ש), אם כן זו טענה נכונה שיכול כעת להחזיר את השדות. ולעומת זאת, אם היסוד של טענת "אי שתקת" מבוסס על "קם דינא", שמשאירים את הדין כפי שנפסק בתחילה, יש מקום לומר, שבמקרה זה הולכים אחר "קם דינא" כפי שהיה בדין הראשון, שאז היו השדות ביד בעלים אחד ונפסק שחייב לתת לאמצעי דרך. ואילו מה שהיה בדין האמצעי כאשר היו השדות בידי ארבעה אנשים, שפטורים מלתת דרך, אינו מעלה ואינו מוריד.
סברא זו אמנם אינה מוכרחת, אך אם נסביר כך יהיה לנו תירוץ מופלא לקושיית הראב"ד על דברי הרמב"ם.
הרמב"ם בהלכות מלוה ולוה (פי"ט ה"ח) פוסק כך:
מכר הלוה שדה ללוקח, ומכרה לוקח ראשון ללוקח שני, וכתב המלוה ללוקח ראשון דין ודברים אין לי עמך וקנו מידו. הרי בעל חוב טורף מלוקח שני אותה השדה, ולוקח ראשון טורף אותה מבעל חוב שהרי כתב לו, ולוקח שני טורף אותה מלוקח ראשון שהרי הוא מכרה לו, ובעל חוב חוזר וטורף משני וחוזרין חלילה עד שיעשו פשרה ביניהן, וכן האשה בכתובתה.
אדם לווה כסף. לאחר מכן מכר הלווה שדה ללוקח והלוקח הראשון מכר את השדה ללוקח שני. המלווה כתב ללוקח הראשון "דין ודברים אין לי עימך" היינו לא אתבע ממך שום דבר, לא אגרום לך הפסד ממוני לא באופן ישיר ולא באופן עקיף, ועשו קנין על הסתלקות זו. כעת, בא המלווה אל הלוקח השני בתביעה: השדה שבידך משועבדת לי, שהרי היתה של הלווה שמכר ללוקח ראשון שמכר לך, ולכן טורף המלווה מן הלוקח השני. חוזר הלוקח השני ותובע את הלוקח הראשון ממנו קנה את השדה: קניתי ממך שדה וכעת טרף אותה המלווה ממני, אתה חייב להחזיר לי את השדה. חוזר הלוקח הראשון ותובע את המלווה: הרי יש לנו הסכם שאינך גורם לי הפסדים, והנה תובע ממני הלוקח השני בגללך. לכן טורף הלוקח הראשון מן המלווה, וחוזר הלוקח השני ונוטל מן הראשון. שוב חוזר המלווה וטורף מן הלוקח השני, והלוקח הראשון מן המלווה והשני מן הראשון, וחוזר חלילה - כיצד תיפטר הבעיה? אומר הרמב"ם "וחוזרין חלילה עד שיעשו פשרה ביניהן".
הראב"ד משיג על דברי הרמב"ם:
ובחיי ראשי לא ראיתי בכל ספריו טעות גדולה כזו מכמה תשובות וכו' והרביעית, שאף לכתחלה אין בעל חוב יכול לטרוף מלוקח שני משום דאמר ליה אי שתקת שתקת, ואי לא מהדרנא שטרא למריה.
כלומר, יכול הלוקח השני לטעון: כיצד אתה, המלווה, בא לגבות ממני, הלא אני קניתי מלוקח ראשון, וממנו אינך יכול לטרוף, כיוון שהסכמת שלא לתבוע אותו. ומאחר ואני בא מכוח אדם שאינך יכול לגבות ממנו, אינך יכול לגבות גם ממני. הלוקח השני טוען למעשה "אי שתקת שתקת, ואי לא מהדרנא שטרא למריה". אומרים המפרשים (עי' מגיד משנה לרמב"ם שם), שזו הקושיה הגדולה ביותר שמקשה הראב"ד על הרמב"ם.
לכאורה, טענת הראב"ד חזקה מאוד. אולם, לפי הסברא שהבאנו לעיל, שכיוון שלדעת הרמב"ם הגדר של טענת "אי שתקת" מבוסס על "קם דינא", יש להעמיד על הדין הראשון שנפסק ולא על הדין האמצעי, נוכל לבאר את דברי הרמב"ם. הלוקח השני אינו יכול לטעון כלפי המלווה "קם דינא", שכיוון שבתחילה היתה הקרקע אצל הלווה, יש לומר "קם דינא" כפי הדין שנפסק באותה שעה והוא שיכול המלווה לגבות ממנה, שכן הלווה משועבד לו. ואף על פי שבאמצע היתה הקרקע אצל הלוקח הראשון במשך זמן מסוים ואותו זמן לא היתה משועבדת למלווה, אין בזה גדר של אי שתקת, מפני שאין אומרים "קם דינא" כפי הדין שנפסק בהיות הקרקע אצל הלוקח הראשון, כיוון שכבר קדמה לו פסיקת הדין הראשונה שאצל הלווה.
לעומת זאת, הראב"ד חולק על הרמב"ם מפני שסובר כדעת הרא"ש בסוגייתנו, שאי שתקת אינו מבוסס על "קם דינא", אלא על היכולת להחזיר בפועל. כלומר, סובר הראב"ד שיכול הקונה לטעון: ביכולתי להחזיר את הקרקע הזיבורית למוכר, וממילא יגבו כולם מן הזיבורית. ומאחר ויכול לטעון כן, נחשב הדבר כאילו התבצע בפועל.
הסבר נתיבות המשפט בדעת חכמים
יש מקום להוסיף כאן הערה בביאור דעת חכמים בדין אבדה לו דרך שדהו.
כפי שאמרנו, נחלקו אדמון וחכמים במקרה של ארבעה שדות שהיו בידי ארבעה אנשים ובא אחד וקנה את כל השדות הללו - חכמים סוברים שאומר הלוקח בעל השדות החיצוניים לבעל השדה האמצעי "אי שתקת שתקת, ואי לא מהדרנא שטרא למריה". ואילו אדמון סובר, שחייב לתת לאמצעי דרך.
אמנם, בעל נתיבות המשפט (חושן משפט סי' קמח ס"ק א) מקשה על דעת חכמים, כיצד ייתכן שאין הלוקח צריך לתת לבעל השדה האמצעי דרך, הרי ודאי מחזיק בתוך שדותיו בדרך השייכת לאמצעי. ומביא הנתיבות משל לדבר, במי שגזל שור ועירב אותו בתוך העדר שלו, ובא הנגזל ותובע את שורו. האם יוכל הגזלן לטעון, כיוון שאין אתה מכיר את שורך בין שאר השוורים, הרי הוא בטל ברוב ואינני חייב להשיב לך? ומוסיף הנתיבות להביא ראיות רבות לכך שלא ייתכן כדבר הזה, שאדם יחזיק דבר שאינו שלו ומפני שיש ספק מהו החפץ יהיה פטור מלהחזיר.
הנתיבות מיישב, שמה שאמרו חכמים שאינו חייב להחזיר את הדרך לבעל השדה האמצעי, לא דיברו במקרה שקנה האמצעי את הקרקע של הדרך הזו, אלא היתה לו זכות מעבר בלבד. כלומר, הוא לא היה בעלים על הדרך, אלא שהיתה לו זכות שיעבוד על אחד מבעלי השדות שסביבו לעניין שיוכל לעבור דרכו לשדהו. כעת, מכרו ארבעתם את השדות, אך השעבוד לתת לאמצעי מעבר אינו עובר לקונה, על כן הוא פטור מלתת לו דרך. אבל, במקרה שהיתה הדרך קנויה ממש לבעל השדה האמצעי, היה הקונה מחויב לתת לו דרך, אף על פי שלא ידוע היכן היא.
כך אומר הנתיבות וכך נוטה השכל הישר לומר, אך לא ראיתי אף מפרש אחר שאומר כך, מלבד הנתיבות. שאר הפרשנים מסבירים בפשטות, שכיוון שאחד קנה מארבעה, יכול לטעון שמאחר והיו הארבעה פטורים מלתת דרך, אף הוא פטור.
הסבר דברי הש"ך
הש"ך (חושן משפט שם ס"ק ב) מחדש, שאם מתו ארבעת בעלי השדות, וממילא אינו יכול לטעון "אי שתקת" שיחזיר להם את הקרקעות, חייב לתת לאמצעי דרך. אומרים כנגדו קצות החושן (שם ס"ק א) והנתיבות (שם ס"ק ב), במקרה זה של הלוקח מארבעה, עיקר הטעם שפטור מלתת דרך אינו מצד טענת "אי שתקת" שיכול להחזיר את הקרקע, אלא מטעם שכל זכות שהיתה למוכרים עוברת גם ללוקח, וכיוון שהארבעה היו פטורים וקנה מהם, הרי פטור אף הלוקח גם לאחר שימותו.
מחלוקת זו נוגעת, למעשה, בגדר של טענת "אי שתקת" - האם הפטור של הלוקח נובע מכך שיכול להחזיר, או לא. זוהי נקודת ההבדל שבין התפיסה של הקצות והנתיבות לתפיסה של הש"ך. הקושיה של הקצות והנתיבות מבוססת על ההבנה שגדר טענת "אי שתקת" היא דין "קם דינא" כדברי הרמב"ם, לכן אף שאין הלוקח יכול להחזיר את השדות בפועל פטור מלשלם, כיוון שקם דינא אצל המוכרים לפוטרם מלשלם. לעומתם, הש"ך מבאר, שהזכות של "מה מכר ראשון לשני" נובעת מכח מה שיכול להחזיר לראשון כדעת הרא"ש שנתבארה לעיל, ולכן במקרה שאינו יכול להחזיר הקונה לא קנה את הזכות הזאת של הראשון.
ביאור חדש בדברי הרמב"ם
אלא, שנראה לדקדק כדברי הש"ך גם מלשונו של הרמב"ם. שכך כתב בהלכות טוען ונטען (פט"ו הי"א), בדין זה של אחד שקנה מארבעה:
וכן אם היו ארבע השדות לאיש אחד שקנה אותן מארבעה - אין לו עליו דרך, שהרי אומר לו עתה אם אחזיר לכל אחד שטרו אין אתה יכול לעבור על אחד מהן ואני קניתי מכל אחד מהן כל זכות שיש לו.
לפי הרמב"ם יש שני טעמים לפסק ש"אין לו עליו דרך": אני יכול להחזיר, ואני קניתי מכל אחד כל זכות שיש לו. זאת אומרת, שלדברי הרמב"ם טענת "אי שתקת" אינה טענה של זכות בלבד "קניתי מכל אחד כל זכות שיש לו", אלא זוהי אמירה ממשית: ביכולתי להחזיר את השטרות ומהם לא תוכל לגבות, לכן לא תוכל לקחת גם ממני. שני הטעמים נצרכים.
נבאר יותר. בסוגיה של ספק ובני יבם, אכן ניתן להתבסס על הגדר של "קם דינא" לבדו, משום ששם אכן נפסק הדין בבית דין, ולאחר מכן כאשר מתעוררת שאלה חדשה שמערערת את הפסק הראשון אנו מכריעים - "קם דינא", שאין לערער עליו. לעומת זאת, באבדה דרך שדהו לא היתה פסיקה בפועל, ולכאורה לא שייך לומר שם "קם דינא" מצד עצמו. ובאמת, ההשוואה שעורכת הגמרא בין דין זה לספק ובני יבם איננה השוואה גמורה. אלא, כוונת הגמרא לומר, שגם במקרה של דרך שדהו יש מקום להשתמש ביסוד של "קם דינא" ועל בסיס דין זה לטעון "אי שתקת" - כלומר, כיוון שאם היו דנים בבית דין בעוד השדות נמצאות בידי ארבעת הבעלים הראשונים, היה בית דין פוסק שפטורים מלתת לאמצעי דרך, לכן יש ללוקח את היכולת לטעון "אי שתקת" ועל ידי כך להחזיר את הדין לקדמותו. היכולת הממשית להחזיר את הקרקע היא שמאפשרת במקרה זה להעמיד את הדין כבתחילה ולומר "קם דינא".
נוכל להיעזר בדברי הרמב"ם הללו כדי להבין את הרמב"ם בסוגייתנו.
הרמב"ם (מלוה ולוה פי"ט ה"ו) פסק, שכאשר החייב (שמוטלים עליו נזיקין והלוואה וכתובה) מכר את קרקעותיו בזה אחר זה ללוקח וקרקע עידית באחרונה, נוטל כל אחד מבעלי החובות כדינו. מסתימת לשון הרמב"ם משמע, שכך הדין גם כאשר המוכר קיים, שלא כמסקנת הסוגייה בבא קמא שאין אומרים כך אלא כאשר מת המוכר ואי אפשר להחזיר לו את הקרקע, אך אם המוכר קיים יכול לכפות את כולם לגבות מן הזיבורית.
לעיל בארנו בדעת הרמב"ם, שהכוח של טענת "אי שתקת" הוא להשאיר את המצב על קדמותו "קם דינא". לכן הסוגייה בבבא קמא שסוברת שיכול לגרע מן הדין שנפסק בתחילה ולהגבות לכולם מן הזיבורית, אינה כהלכה. והנה הרמב"ם שם ממשיך וכותב:
ולמה אינו אומר לו הטורף כך (- שזכותו לגבות מן העידית) אם לקח עידית באחרונה, ותגבה האשה ובעל חוב מן העידית שלקח באחרונה? שזו תקנה היא ללוקח והרי אומר לוקח להן אי אפשי בתקנה זו אלא כל אחד מכם יגבה מן הראוי לו.
לפי מה שביארנו לעיל, קשה מדוע זקוק הרמב"ם להביא את הטעם שזו תקנת חכמים ללוקח ויכול לומר אי אפשי בתקנת חכמים? הלא לשיטתו, לא מטעם זה גובה כל אחד מהם כדינו, אלא מפני שטענת "אי שתקת" מעמידה את הדין כפי שנפסק בתחילה. אלא, מתוך דברי הרמב"ם האלו נראה כפי שדייקנו בדברי הרמב"ם בהלכות טוען ונטען, שלדעתו טענת "אי שתקת" מורכבת משני כוחות יחד – "קם דינא", עם היכולת להחזיר בפועל את המצב לקדמותו. לכן במקרה שמת המוכר וכבר אי אפשר להחזיר, אין טענת "אי שתקת" ויצטרך להגבות לכולם מן העידית. ממילא, במקרה זה היה הרמב"ם מוכרח לפרש שזו תקנה ללוקח וטוען אי אפשי בתקנת חכמים.
בזה מובנים דברי הש"ך שהזכרנו. אם מתו ארבעת בעלי השדות ואין הלוקח יכול להחזיר בפועל את השדות, אינו יכול לטעון "אי שתקת", שכן טענה זו אינה מבוססת על "קם דינא" בלבד, אלא גם על היכולת להחזיר בפועל.
סיכום
לסיכום, בגדר טענת "אי שתקת" נחלקו ראשונים: לדעת הרא"ש, היכולת להחזיר את הקרקע נחשבת כאילו עשה כן בפועל. לדעת הרמב"ן, אין טענה זו אלא איום בעלמא. ולדעת הרמב"ם, הטענה מבוססת על דין "קם דינא", היינו שמשאירים את המצב כפי שנפסק בקדמותו. ונפקא מינה בארבעה שקנו מאחד, ובא אחר וקנה מהם, אם אומרים "קם דינא" לדין הראשון, או "קם דינא" לאמצע. ואף לדעה זו שהטענה מבוססת על "קם דינא", העלנו בדעת הרמב"ם שנדרשים שני כוחות – יכולת להחזיר בפועל, עם "קם דינא".
^ 1.
ולפי שיטתו, נראה שיכול לטעון שיחזיר שדה אחד בלבד מתוך השדות.
ולפי שיטתו, נראה שיכול לטעון שיחזיר שדה אחד בלבד מתוך השדות.
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
למה ללמוד גמרא?
רכישת ארבעת המינים בשנת השמיטה
מה מברכים על מנה אחרונה?
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
הלכות נתינה בפורים
איך עושים קידוש?
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
"בזאת התורה" - איזו תורה?
מה הייעוד של תורת הבנים?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
