פרשני:בבלי:ברכות יז א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ברכות יז א

חברותא[edit]

רב ספרא, בתר צלותיה - אמר הכי: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתשים שלום  בפמליא של מעלה בחבורת שרי האומות, כי בשעה שיש תגרה בין שרי האומות למעלה, יש גם קטטה בין האומות למטה.
וכן תשים שלום בפמליא של מטה, בחבורת החכמים. ובין התלמידים העוסקים בתורתך. בין עוסקין לשמה, בין עוסקין שלא לשמה אלא לשם כבוד או לקבל פרס.
וכל העוסקין שלא לשמה אלא על מנת לקנטר,  1  יהי רצון שיהיו עוסקין לשמה.  2  רבי אלכסנדרי, בתר צלותיה - אמר הכי: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו, שתעמידנו בקרן זוית של אורה, ואל תעמידנו בקרן זוית של חשכה. ואל ידוה לבנו, ואל יחשכו עינינו.

 1.  כך ביאר המהרש"א, שבתחילה התפלל על הלומדים שלא לשמה אלא לקבל פרס, שיהא שלום ביניהם. ואח"כ הוסיף והתפלל גם על הלומדים על מנת לקנטר, שילמדו לשמה, אך לא התפלל שיהא שלום ביניהם, כי כל לימודם למטרת קינטור.   2.  וראה בסנהדרין (צט ב) שהעוסק בתורה לשמה משים שלום בפליא של מעלה ובפמליא של מטה, ונמצא שסיום התפילה כתחילתה. וראה בחזו"א (סוף או"ח) שתפילת אדם מועילה לחברו, כי היא המעולה שבהשתדלות, שמבקש ממי שהכל שלו.
איכא דאמרי, תפילה זו, רב המנונא מצלי לה. ואילו רבי אלכסנדרי בתר דמצלי אמר הכי: רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך, שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב שאין אנו עושין רצונך? שאור שבעיסה, יצר הרע שבלבבנו  3  המחמיצנו כשאור המחמיץ את העיסה, וגורם לנו לחטא באיסורים, ושעבוד מלכויות, שמונעים מאתנו לקיים את המצוות, ולפיכך, יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם, ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם.

 3.  כך פירש רש"י, והגר"א ביאר שהכוונה לערב רב, שהם גרועים מן אומות העולם, כי הן מבטלים את ישראל מן המצוות.
רבא בתר צלותיה אמר הכי: אלהי! עד שלא נוצרתי איני כדאי, לא הייתי חשוב והגון להיות נוצר. ועכשיו שנוצרתי, אין לי כל חשיבות, אלא עדיין אני חשוב כאילו לא נוצרתי. עפר אני בחיי, קל וחומר במיתתי, אני עפר ממש  4 .

 4.  ביאר המהרש"א: בחיי הגוף שבא מהעפר מתגבר עלי ומונע ממני לקיים מצוות, וקל וחומר לא אוכל לקיימם אחר מיתה כשנשמה נפרדת מהגוף, ואינה יכולה להשתמש בו ככלי לקיום המצוות, ולכן הגוף כ"כלי" מלא בנשמה שהיא "בושה ונכלמת" ממעשיו.
הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה מחמת עבירות שעשיתי.
יהי רצון מלפניך ה' אלהי שלא אחטא עוד. ומה שחטאתי לפניך, מרק, כלה והתם, ברחמיך הרבים, אבל לא על ידי יסורין וחלאים רעים.
והיינו, תפילה זו, היא נוסח הוידוי דרב המנונא זוטי ביומא דכפורי.  5 

 5.  נוסח זה נאמר ביום הכיפורים, אחרי אמירת הוידוי, ויש בו את כל חלקי התשובה, שאינם נכללים בוידוי, ובלעדיהם אין מתקיימת מצות התשובה. והם: חרטה, הכוללת הכנעה ובושה, וקבלה שלא יחטא בעתיד חרטה: בהכנעתו בתיבות "כאילו לא נוצרתי", ובבושתו בתיבות "ככלי מלא בושה וכלימה". קבלה לעתיד: בבקשתו שלא יחטא עוד, ובה מקיים גם את חלק התשובה, שיתפלל החוטא ויבקש מה' שיעזרהו לעמוד בתשובתו. ובסופה, מבקש שימחק חטאו. כי אילו לא איכפת לו ברישומו של החטא, הרי גם אם עשה כל חלקי התשובה, עדיין אינה בגדר תשובה שלימה. שערי תשובה.
מר, בריה דרבינא, כי הוה מסיים צלותיה אמר הכי: אלהי, נצור לשוני מלדבר דבר רע, ונצור את שפתותי מדבר מרמה.  6  ולמקללי - נפשי תדום.  7  ונפשי - כעפר לכל תהיה.  8  פתח לבי בתורתך, ובמצותיך תרדוף נפשי.  9  ותצילני מפגע רע, מיצר הרע, ומאשה רעה. ומכל רעות המתרגשות לבא בעולם. וכל החושבים עלי רעה, מהרה הפר עצתם וקלקל מחשבותם. (תהילים קיא י) "יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי - לפניך, ה' צורי וגואלי".  10 

 6.  ביאר הגר"א (משלי ב יב) ש"רע" הוא שוה בפה ובלב, ואילו "מרמה" הוא המדבר טוב בפיו ובלבו חושב רע, ועל כך נאמר "שפתי חלקות", ולכן נקט "רע" על "לשוני", ו"מרמה" על "שפתי".   7.  ביאר הגר"א (משלי ח יג): "נפשי תדום" נגד המתגאה בעצמו ואין כל העולם נחשב נגדו. ו"כעפר לכל תהיה" כנגד המתגאה ומחמת גאוותו רוצה להשתרר עליו.   8.  תוס' פירשו: כשם שעפר אינו כלה לעולם, כך יהי רצון שזרעי לא יכלה. ולביאורם צריך לפרש בהמשך "לכל תהיה" כביאור הגר"א, שאם אינו חשוב בעיניו אזי יש לו קיום כמו עפר. והחרדים (סז) ביאר: שנתרגל במדת הסבלנות, עד כדי שנהיה כעפר שדורכים עליו ואינו מרגיש. והמהרש"ל ביאר: שאהיה כעפר שבתחילה הכל דורסים עליו, אך אח"כ הוא דורס על הכל. והמהרש"א ביאר: וממילא לא יקפידו עלי ולא יקללוני. והגר"ח מוולאזין ביאר (רוח חיים ד א): שאחשב כעפר כדי שלא יטרידוני הציבור, ואז יהא לבי פתוח בתורה ולרדוף אחר מצוות.   9.  ביאר הגר"א (משלי ח יג): "פתח לבי" כנגד תאוות הגוף, "תרדף נפשי" כנגד חמדה, כממון וכבוד שנפשו של אדם מתאוה להן. וראה עוד (שם ב יז) שהכוונה למצוות שאינה מצויין בידו לעשותן, והיושב בביתו ואינו רודף אחריהן, אין מצוה באה לידו.   10.  דעת הראב"ד שכל התחנונים נאמרים אחר "יהיו לרצון", והרשב"א נחלק עליו, ודייק ממר בריה דרבינא שאמר פסוק זה אחר בקשתם הנזכרת בסוגיין, ולא לפניהם. ומחלוקתם היא בגדר אמירת "יהיו לרצון", האם פסוק זה הוא המשך לתפילת שמונה עשרה, ולכן הוא נאמר קודם התחנונים, או שהוא דבר נפרד, ולכן הוא נאמר לאחרי התחנונים. וראה לעיל (ד ב, ט ב) בגדר "יהיו לרצון", ותלוי בגירסת הגמרא שם אם תוספת "יהיו לרצון" היא בכלל "תפילה אריכתא". והצל"ח העיר שרק מר בריה דרבינא אמרו אחר תחנוניו, ויתכן ששאר האמוראים הקדימוהו לתחנוניהם, ולכן בכלם אמרו "בתר צלותיה" כי סיימוה עם "יהיו לרצון" ואח"כ אמרו תחנונים, ורק אצל מר בד"ר אמרו "כי הוה מסיים צלותיה" כי חזר ואמר "יהיו לרצון", ועי' בהגהות רא"מ הורביץ. וראה מג"א (קיט ג) ואמרי נעם (לעיל ד ב) ומשנה ברורה (קכב ג).
רב ששת כי הוה יתיב בתעניתא, בתר דמצלי אמר הכי: רבון העולמים, גלוי לפניך בזמן שבית המקדש קיים, אדם חוטא ומקריב קרבן. ואין מקריבין ממנו אלא חלבו ודמו, ומתכפר לו. ועכשיו ישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי. יהי רצון מלפניך שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתיו לפניך על גבי המזבח, ותרצני, תקבל תעניתי ותפלתי ברצון  11 .

 11.  הט"ז (תקסב ב) כתב שמפני כך מועילה בתענית קבלה בלב, כי נחשבת כהקרבת קרבן, והקדש חל בלב.
רבי יוחנן כי הוה מסיים ספרא דאיוב  12  (ואיוב נפטר מהעולם בשם טוב), אמר הכי: סוף האדם למות, וסוף בהמה לשחיטה. והכל - למיתה הם עומדים. אשרי מי שגדל בתורה, ועדיין ממשיך להיות עמלו בתורה,  13  ועושה נחת רוח ליוצרו, וגדל בשם טוב, ונפטר בשם טוב מן העולם. ועליו אמר שלמה (קהלת ז א) "טוב שם - משמן טוב, ויום המות - מיום הולדו".

 12.  הפני יהושע כתב שעשה סעודת סיום, ובאגרות משה (או"ח ב יב) כתב שאין להוכיח מכאן שעושים "סיום" ללימוד ספר מכ"ד ספרים, כי רבי יוחנן דרש לתלמידיו בלימוד הנביא כלימוד הגמרא, אך בסיום לימוד עם פירושי הראשונים בלבד אינה נחשבת סעודת מצוה.   13.  בבינה לעיתים ביאר שאע"פ שהתורה כבר גדלתו ורוממתו, אינו מסתפק בכך, אלא ממשיך ועמל בה. וראה מסילת ישרים (יח) "שאינו אומר לא נצטוויתי יותר, אלא ממה שהצטווה דן על דעת המצווה, וישתדל לעשות לו מה שיוכל לדון, שיהא לו לנחת.
מרגלא בפומיה דרבי מאיר, דבר זה היה רגיל בפיו לומר, כאילו היה זה דברי הכתוב:
גמור, למד, בכל לבבך ובכל נפשך לדעת את דרכי, ולשקוד על דלתי תורתי. שכל תיבה שבתורה היא כמו דלת הנפתחת לכמה חדרי הבית. כי בתורה נאמרו רק גופי המצוות, ובגמרא התפרשו כל פרטי הדינים.  14 

 14.  כך ביאר הגר"א, וראה רוח חיים (ו א).
נצור תורתי בלבך (כשאתה חושב), ונגד עיניך תהיה יראתי (כשאתה עושה מעשה).
שמור פיך מכל חטא (בשעה שאתה מדבר), וטהר וקדש עצמך מכל אשמה ועון (גם בדברים המותרים).  15  ואז, אני אהיה עמך בכל מקום.

 15.  התבאר ע"פ מהרש"א, ונקט ש"קדש וטהר" הם תוספת מעלה לקדש עצמו בדברים המותרים. אך הגר"א (משלי יג ג) נקט שהפה הוא השמירה לכל הנפש, וביאר "שמור פיך מכל חטא ועל ידי זה תקדש ותטהר עצמך מכל עוון".
מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה:  16  אני, העוסק בתורה, בריה אני. וגם חברי שהוא עם הארץ, בריה הוא. ויש לו לב כמוני להבחין בין טוב ורע.

 16.  הגר"י לוונשטיין (דרכי העבודה) ביאר שרבנן חזרו בקביעות על מאמר זה כדי לחזק לב ת"ח שלא יבוא לשמץ קנאה בעשירים, שהרי מלאכתם קלה ורגועה מהעשירים.
אני מלאכתי בעיר, ונוחה מלאכתי ממלאכתו. והוא מלאכתו בשדה.
אני משכים למלאכתי, וגם הוא משכים למל אכ תו.
כשם שהוא אינו מתגדר מתיימר לעסוק במלאכתי, כך אני איני מתגדר במלאכתו.
ושמא תאמר שהוא צודק בדרכו שאינו לומד כלל, כי רק אני הוא המרבה בלימוד התורה, ואילו הוא, גם אם היה לומד קצת, לא היה רואה ברכה בלימודו אלא היה בגדר הממעיט בלימודו, שלא היה לו לב פתוח להרבות בתורה כמותי, וכיון שהיה ממעט בלימוד לא היה לו שכר.
אין לומר כן! כי יש שכר בין לממעיט ובין למרבה, כמו ששנינו: אחד המרבה ואחד הממעיט  17  יקבלו שכר, ובלבד שיכון, הממעיט והמרבה, לבו לשמים.

 17.  בבן יהוידע (שבועות טו א) העיר שעדיף לומר "שהמרבה כממעיט", וראה באור החיים (ויקרא ב ב) שביאר, שהכוונה היא להשוותם ממש, שלא יאמרו שהקב"ה מצד רחמיו מתרצה אל הממעיט מפני חוסר יכולתו, אף שאינו חשוב כמו המרבה. אכן באור זרוע (ק"ש ו) הוכיח שבתלמוד תורה שכר הממעיט שוה רק למי שטרח כמותו והרבה, אך אינו שוה למי שטרח יותר ממנו. ויתכן, שלכן טרח רש"י (ד"ה ובלבד) לפרש שכלל זה נשנה לגבי קרבנות, כי בהם אין השכר תלוי בטירחה אלא הממעיט שוה ממש למרבה, אך לגבי תורה יש חילוק ביניהם.
מרגלא בפומיה דאביי: לעולם יהא אדם ערום ביראה, שיפעל נגד יצר הרע בכל מיני ערמה, כדי לירא את בוראו  18 .

 18.  ראה רש"י, ובמסילת ישרים (יט) ביאר "שיתבונן דבר מתוך דבר לחדש המצאות לעשות בהם נחת רוח ליוצרו בכל הדרכים".
וכמו כן ינהג באופן של "מענה רך משיב חמה", ויהיה מרבה שלום עם אחיו ועם קרוביו, ועם כל אדם, ואפילו עם נכרי בשוק. כדי שיהא אהוב למעלה, ונחמד למטה. ויהא מקובל על הבריות. אמרו עליו על רבי יוחנן בן זכאי, שלא הקדימו אדם שלום מעולם, ואפילו נכרי בשוק  19 .

 19.  בשו"ת באר שבע (נט) הקשה, הרי אמרו בגיטין (סב א) שאסור לכפול שלום לנכרי, ואם כן מעיקר הדין היה צריך להקדימו, שמא יפתח הנכרי ויאלץ לכסול לו, מה המעלה בהנהגתו. והט"ז (יו"ד קמח ו) כתב שמשום כך נקטה הגמרא "בשוק" לומר שהנכרי לא הכירו והסתבר שלא יקדימנו, ובכל זאת הקדים לו ריב"ז שלום, מחשש שמא יקדימנו ויאלץ לכפול לו, וזו מעלתו.
מרגלא בפומיה דרבא: תכלית חכמה, עיקרה של תורה שיהא עמה תשובה ומעשים טובים  20  . שלא יהא אדם קורא ושונה בתורה, ויחד עם זאת על ידי מעשיו הרעים יחשב כבועט באביו ובאמו, וברבו, ובמי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמנין. שנאמר (תהלים קיא י) "ראשית חכמה - יראת ה', שכל טוב לכל עושיהם". ("ללומדיהם" לא נאמר, אלא ל"עושיהם") שאילו נאמר "ללומדיהם" היה משמע למי שלומד חכמה, גם אם אין מקיימה. לכן נאמר "לעושיהם", שמשמעותו למקיימים את מה שלמדו.

 20.  ביומא (לה ב) אמרו שכשבא רשע לדין שואלים אותו מפני מה לא עסקת בתורה, ואומר טרוד הייתי ביצרי. וביאר הגרא"ז מלצר שסבור שנדון על חטאיו שבאו מפני שלא למד, ועל כך עונה שלא יכל לגבור על יצרו, אך אין בכך תשובה על עצם הטענה שהיה לו ללמוד ולהתגבר על יצרו. ובקידושין (מ ב) אמרו: תחילת דינו של אדם על דברי תורה, והקשו תוס' (שם ד"ה אין) שהרי השאלה הראשונה היא "נשאת ונתת באמונה" (שבת לא א), ותירצו שתחילת פרעון הדין הוא על שלא קבע עיתים לתורה, וביאר מרן הגרא"מ שך שתחילת הבירור על המעשים, אך כיון שכלם תלויים בתורה, מתחילין להפרע ממנו על שלא השכיל ללמדה לתכלית המעשים. וראה רמב"ם (ת"ת ג ד): "תחילת דינו של אדם על התלמוד ואח"כ נידון על שאר מעשיו", וכוונתו ליישב קושיית תוס' שאע"פ שהנידון הראשון על משא ומתן, הרי קודם כל דין צריך לדונו אם יכל ללמוד פרטיו.
נוסחה נוספת:  21  "לעושים" לא נאמר, אלא "לעושיהם" - לעושים לשמה, ולא לעושים שלא לשמה. כי "עושים" פרושו שעושים את המעשים, אבל "עושיהם" פרוש שעושים את עצמם, והיינו, שלא לשמה.

 21.  המהרש"א נקט שלגירסא זו מדובר בדרשא נפרדת, שאינה קשורה לדרשה הקודמת, וכך התבאר בפנים. אך הכוונה כפשוטה היא שתכלית התורה כשלומד לשמה, אך אם לומד על מנת לקנטר ולבעוט באחרים נוח לו שלא נברא.
וכל העושה שלא לשמה, נוח לו שלא נברא! כי נמצא שבריאתו היתה לשוא  22 .

 22.  רש"י ותוס' הקשו ממה שאמרו (פסחים נ ב) לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. והתוס' תירצו, שכאן מדובר בעוסק בתורה לשם קינטור, שהוא נוח לו שלא נברא. אבל אם עוסק בתורה לשם כבוד נחשב לו כמצוה, אם כי עיקר הלימוד צריך להיות לשמה. וראה באור ישראל (כ"ז) שהגרי"ס אמר שגם מי שיודע כי לימודו על מנת לקנטר חייב ללמוד. כי אף על גב שנוח לו שלא נברא, אבל מאחר שנברא, שוב אינו בן חורין להפטר משום מצוה. אך באבן שלמה (פ"ה אות ב' בהגה) מבואר שדעת הגר"א (בביאורו לישעיה א') שלימוד ותפילה על מנת לקנטר, ההעדר בהם עדיף. וכן מבואר בסוף ההקדמה האחרונה לחיי אדם, שכל הלומד שלא לשמה עובר איסור, אלא שהתירוהו לו כדי להגיע לידי לימוד לשמה. אבל כשלומד על מנת לקנטר, נשאר באיסורו הראשון. (וראה באבן שלמה ח ח שהלומד ע"מ לקנטר יש לו חלק בגן עדן, רק שמקבל שם בושה. וכן הוכיח בכתר תורה עמ' טז מבלק שבא לקנטר ולקלל ונשכר, אך בהקדמת אגלי טל נקט שהקריב קרבנותיו לצרכו, וקיים בהם מצווה גמורה שהרי התכוון להקריבם לה', אך הקינטור מחסר בעצם הלימוד, ואין הנידונים שוים). ותוס' בפסחים נקטו שאם לומד להתייהר שלא ע"מ לעשות, נוח לו שלא נברא, אבל אם לומד ללא כוונה, ומתוך עצלות מעדיף ללמוד ולא לעבוד, עליו נאמר לעולם ילמוד תורה שלא לשמה וכו'. והמאירי שם כתב שהעושה מתוך עצלות אין מובטח לו שיבא לידי לימוד לשמה, כי רק לעושה מיראה, או בכדי לזכות בשכר לעוה"ב, הובטח לו שיבא לעשות מאהבה ללא פניות, כדי לקיים מצוות הבורא בלבד. ועיין בביאור הגר"א למשלי (לא ל) ולהלן נברר אם גדרי שלא לשמה נאמרו רק לענין לימוד התורה או גם לענין קיום מצוות. ורש"י (ד"ה העושה) כתב שאינו לומד כדי לקיים אלא לקנטר. וצריך לומר שנקט את שילוב שני החילוקים, כי סבר כדעת הרא"ש (בנדרים סב) שנקט כי לימוד לקינטור הוא חסרון בעצם צורת הלימוד, ואם כן אינו בא מתוך כך לידי לשמה. אך כשלומד כדי לקיים אף אם לומד כדי שעל ידי לימודו יכבדוהו, עצם הלימוד נעשה כצורתו, ויבא לידי לשמה. וברוח חיים (ב ב) תירץ את קושיית תוס', שרק העוסק בתורה פעם אחת בלבד ובה למד שלא לשמה, הוא נח לו שלא נברא, כי כל הענין ללמוד שלא לשמה הוא בכדי להגיע לשמה (כמבואר ב"פרקים" ב-ד) ובזה אין עבירה כיון שתכליתו ללמוד לשמה. ולכן כשלומד פעם אחת ללא תכלית לשמה, נח לו שלא נברא. אולם הלומד כל ימיו, מסתמא פעמים רבות ללמוד לשמה, (וכמבואר בחינוך מצוה טז שאם ילמד בהתמדה אפילו שלא לש"ש, מיד יטה אל הטוב) ועל ידי זה יתקדש ויטהר כל מה שלמד עד אז שלא לשמה (ועיין בהקדמת תרומת הכרי ובמסילת ישרים טז). אכן, כל מה שמתקדש ומטהר למפרע, היינו מהפגם של הלימוד שלא לשמה, אבל סגולת התורה המיועדת ללומדי תורה לשמה, אין לו אלא בעת שלומד לשמה, כמבואר בנפש החיים (ד יח). וראה בבית הלוי (הוספות עמ' לז) שעל ידי שלא לשמה יתרגל ויתוקן לבא לידי לשמה, אך שלא שהלומד לשמה זוכה לכל הדורות אחריו, והלומד שלא לשמה ראוי לו שלא נברא כי לומד לעצמו בלבד, אך ודאי אין הוא גרוע ממי שאינו לומד כלל. ומרן הגרא"מ שך (מחשבת מוסר עד) אמר לתרץ שאע"פ שאינו עובר עבירה נח לו שלא נברא, כיון שאינה מגדלתו כתורה לשמה, וכל תכלית האדם היא להתעלות.
מרגלא בפומיה דרב: לא כעולם הזה העולם הבא. כי העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה, ולא פריה ורביה, ולא משא ומתן, ולא קנאה ולא שנאה, ולא תחרות,  23  אלא - צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם  24 . דהיינו, שהם חופשיים מעול שעבוד.  25  ונהנים מזיו השכינה. שנאמר (שמות כד יא) "ויחזו את האלהים, ויאכלו וישתו". והיינו, שהם שבעו מזיו השכינה כאילו אכלו ושתו.

 23.  הרמב"ם (תשובה ח ב) הוכיח מכאן שבעוה"ב אין גוף, שהרי אין בו אכילה ושתיה. והרמב"ן (שמות טז ו, ובשער הגמול) כתב שהם מתקיימים ממה שניזונים מזיו השכינה, כמו שהתקיים בה משה רבינו ארבעים יום. ובספר העיקרים (ד לה) כתב שלדעת הרמב"ן יקומו בתחיית המתים ויעשו כל צרכי הגוף, ואחר גמר החיים יזדככו הגופים לחיי העוה"ב. ואילו הרמ"ה (ריש פרק חלק) הוכיח מכאן כשיטתו להפך, שהעוה"ב הוא בתחיית המתים ויש בו גוף, שאל"כ היה די לומר שאין בו גוף וממילא לא שייכים בו כל עידונים אלו. וביאר שכיון שאין שם הנאות הגוף, הוצרכו לבאר ממה הן נהנין.   24.  הרמב"ם ביאר ש"עטרותיהם בראשיהם" היא הדעה שבזכותה זכו לעוה"ב, והיא עוטרתם כ"עטרה שעיטרה לו אמו", ודקדק כך תלמיד הגר"א (הגש"פ ברהמ"ז) מלשון בראשיהם, שמשמעותה שהעטרה נמצאת בתוך ראשיהם, והיינו הדעת. וברוח חיים (ו א) כתב ש"עטרותיהם" שייכות להם, שלא כעוה"ז שהכתר ניטל מאחר וניתן על חברו, והן קבועות "בראשיהם" ואי אפשר לסלקם מהם כמו כתר שעל הראש. והרמב"ן (שם) ביאר שהעטרה היא מדת ההידבקות בזיו העליון, שהצדיקים נזונין בו. וראה בעל הטורים (דברים כו יט) "שהעטרה שמעטרים להקב"ה בתפילתם מחזירה להם, אבל מי ששח שיחת חולין בביהכנ"ס מקיפין לו כל גופו בקוצים".   25.  כך ביאר הגר"א. והרמב"ם (שם) כתב שהוא דרך משל שמצויין שם בלא עמל ויגיעה. ובשם הסבא מקלם ידוע, שכוונת מאמר זה היא, שעיקר הנהגתו של אדם היא כפי מקומו הקבוע, ואילו לצורך הסתגלותו למקום שמבקר בו לעיתים, די לו בידיעה בסיסית של שפת המקום והנהגותיו, ולכן היה "מרגלא בפומיה" לשנן את ההנהגה בעוה"ב שהוא עיקר מקומו של אדם, וכבר כתב כך בפני יהושע והוסיף שכל הנבואות האמורות על אכילה ושתיה הם רק לימות המשיח, אך כהכנה לעוה"ב צריך לזכך גופו בתורה, כי עידוניו אינם גשמיים כלל.
גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים, יותר מן האנשים  26  . שנאמר, (ישעיה לב ט) "נשים שאננות קומנה, שמענה קולי, בנות בוטחות האזנה אמרתי". ודרשו, "שאננות" לעולם הזה, ו"בוטחות" לעולם הבא. והיינו, שהקב"ה הבטיח לנשים שני עולמות. אף שאינן מקיימות את המצות שבעבורן זוכה אדם לעולם הבא. ולפיכך נחשבת ההבטחה לנשים כגדולה יותר מאשר לאנשים. שהם זוכים בעולם הבא רק בזכות קיום מצוות.

 26.  ביאר הצל"ח שהגמרא הוצרכה להביא מימרא זו משום שלדברי רב נמצא לכאורה שאין לנשים שייכות לעולם הבא, שהרי אין בהן צורך שם, כי עיקר מציאותן בעולם לסייע בלימוד התורה וקיום המין, וזה אינו נצרך בעולם הבא. ובמרומי שדה כתב שהבטחתן גדולה, משום שהן זוכות על שנתנו לבעליהן זמן ללמוד, ואף אם בעליהן לא למדו ונענשין על ביטול תורה, נשותיהן מקבלות שכר על כל הזמן. ובדרשות שבט הלוי (נחמה פח) ביאר את גודל ההבטחה, לפי דברי הט"ז (יו"ד רמו ב-ד) על מה שאמרו בהקהל "אנשים ללמוד נשים לשמוע" כי אנשים חייבים ב"לימוד" שהוא ע"מ לעשות, ואילו חיוב נשים רק "לשמוע", והיינו שאמר רק "האזנה" ו"שמענה" ובכך תזכו לעוה "ב.
ומקשה הגמרא: אמר ליה רב לרב חייא: נשים, במאי זכיין לעולם הבא? שהרי ודאי הקב"ה אינו נותן עולם הבא אלא בזכות לימוד התורה.  27 

 27.  ביאר הגר"א כי אע"פ שיש לנשים הרבה מצוות, הזכות לעוה"ב תלויה במצוה הקשורה בתורה, שהיא ה"אור" המגן על האדם תמיד, ואילו שאר מצות נמשלו ל"נר" שמאיר רק לפי שעה, ואין די בקיומן לזכות בעולם הבא, והוסיף מהרי"ל דיסקין (בריש תורת האהל) ש"עמי הארץ אינם חיים" כי החיות תלויה באור התורה, וכפיה"מ להרמב"ם בפרק חלק ששכר עוה"ב בהתעצמות הנפש במושכלות, וראה שמירת הלשון (יג) ולב אליהו (ויגש). והפני יהושע ביאר לפי דרכו, שמאמרים אלו באו לעורר האדם לזכך נפשו לעידוני העוה"ב, ולכן מקשה הגמרא, שהרי נשים אין להם תורה, וגם פטורות מהרבה מצוות, ונמצא שהרבה אבריהם לא יוכלו להנות מהעה"ב, ועל כך השיבה שיש להם חלק בכל תורת בניהם ובעליהן. (וראה בשיחות מוסר צה, שתשובת הגמרא, שזכותן בסיוע לתורת בעליהם ובניהם גדולה מזכות תורה שילמדו בעצמן). וע"ע ביערות דבש (א א).
ומבארת הגמרא: באקרויי בנייהו לבי כנישתא - בזכות שהן דואגות ללימוד התורה של בניהן, ומביאות אותן למקום הלימוד בבית הכנסת.
ובאתנויי גברייהו בי רבנן, שהן מאפשרות לבעליהן לשנות בבית המדרש, ששם שונים משנה וגמרא.
ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן. ממתינות לבעליהן, ונותנות להם רשות ללכת וללמוד תורה בעיר אחרת. וגדול המעשה יותר מן העושה, לכן זוכות לעולם הבא בזכות התורה של בניהם ובעליהם.
כי הוו מפטרי רבנן זה מזה, שהיה כל אחד נוטל רשות מחברו לשוב לביתו ולארצו מבי רבי אמי, ואמרי לה כשהיו הולכים מבי רבי חנינא, אמרי ליה הכי: עולמך תראה בחייך, שתמצא כל צרכיך,  28  ואחריתך לחיי העולם הבא, ותקותך לדור דורים. לבך יהגה תבונה, פיך ידבר חכמות,  29  ולשונך ירחיש רננות, עפעפיך יישירו נגדך, שתהא מבין בתורה כהלכה. עיניך יאירו במאור תורה, ופניך יזהירו כזוהר הרקיע, שפתותיך יביעו דעת, וכליותיך תעלוזנה מישרים, ופעמיך ירוצו לשמוע דברי עתיק יומין (כינוי להקב"ה בדניאל ז ט).

 28.  כך פירש רש"י. וביאר כוונתו בספר שלמה משנתו, כי כשאדם נולד נבראים עמו כל צרכיו וצרכי ביתו, אלא שמחמת מעשיו הרעים אין מראים לו מקומם. ולכן ברכו: עולמך המתוקן - תראה בחייך, שתמצאנו ולא יהיה אבוד ממך. והריטב"א כתב "כאשר יגיע האדם לתכלית החכמה דומה לעלולם הנשמות שהם שכל נבדל, ומגיע למקצת עולם הנשמות בחייו, ולשון הערוך (עלם) "מעין אותן טובות שעתיד הקב"ה לשלם לך לעוה"ב תראה כשאתה בחיים", וראה באור החיים (שמות לא טז) שאין אדם משיג מעלה בעוה"ב אלא אם כבר השיג ממנה ענף בעוה "ז.   29.  פירש רש"י: שהיו אומרים בלשון ברכה, ובפשטות כוונתו לפרש שאמרו שכן יהיה, ואין זה לשון שבח. אך הצל"ח ביאר שלשון ברכתם דומה ללשון הפסוק (תהלים מט ד) ולכאורה אסור לשנות לשון פסוק, ולכן ביאר שלא התכוונו לומר לשון הפסוק אלא לברך, ולכן לא פירש כן על הברכות הקודמות.
כי הוה מפטרי רבנן מבי רב חסדא, ואמרו לה מבי רב שמואל בר נחמני אמרו ליה הכי: "אלופינו מסובלים, אין פרץ ואין יוצא ואין צווחה ברחובותינו"! (תהילים קמד יד)
ומבארת הגמרא כוונתם: "אלופינו מסובלים" - רב ושמואל, ואמרי לה רבי יוחנן ורבי אלעזר נחלקו בפירוש הפסוק: חד אמר: אלופינו, מורינו בתורה, ומסובלים עמוסים במצות.  30 

 30.  מלשון "ויט שכמו לסבול". מהרש"א. ויתכן לבאר סברת הדורש כך, כדברי רבי אברהם מן ההר (נדרים מח א) שרק מצוות לאו להנות ניתנו, אך לימוד התורה עיקרו ליהנות, ולא שייך לקרות עליו "מסובלים", וראה הקדמת אגלי טל.
וחד אמר: אלופינו בתורה ובמצות, ומסובלים ביסורים.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת ברכות בפירוש פרשני- מתוך פירוש על תלמוד בבלי בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א |