פרשני:בבלי:ברכות נג ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ברכות נג ב

חברותא[edit]

שנינו במשנה: ואין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו.
אמר רב יהודה אמר רב: לא התכוון התנא באומרו ש"יאותו", שצריך שיאותו (יהנו ממנו) ממש, והיינו רק שלא יברך אלא כעומד סמוך לנר, אלא כל אור שראוי ליהנות ממנו, והיינו שאילו רוצה עומד בקרוב ומשתמש לאורה, ואז מברך עליו כל עוד הוא רואהו, ואפילו אם עומד בריחוק מקום.
וכן אמר רב אשי, בריחוק מקום שנינו.
מיתיבי: היתה לו נר טמונה בחיקו או בפנס (בתוך עששית אטומה)  38  ואינו משתמש בנר לאור אלא לחימום,  39  או שראה שלהבת ולא נשתמש לאורה, או נשתמש לאורה ולא ראה שלהבת, אינו מברך עד שיראה שלהבת וישתמש לאורה.

 38.  רש"י (ד"ה בפנס) ביאר "בעששית", ומקורו מירושלמי (ה"ו) ותמה הרשב"א שהרי בעששית הוא רואה את השלהבת וגם יכול להשתמש לאורה, ולכן ביאר שהוא כלי בעל מחיצות ברזל שאין רואים דרכו את השלהבת. ובמג"א (רצ"ח) ביאר שכוונת הירושלמי כי בפנס אינו מברך כלל, ובעששית אם עומד מקרוב, ורואה אותה ומשתמש בה, יכול לברך, ובבה"ל (ד"ה או) כתב שצריך להוציאה מהעששית כדי שיהא האור גלוי כברייתו, ובספר מאורי אש (ה א) העיר שאם יוציאה לא תהיה עומדת להאיר, וראה שש"כ (סא הערות קא קב) לגבי חציצת המשקפיים.   39.  ע"פ ריטב"א.
ומבארת הגמרא את הקושיא: בשלמא "משתמש לאורה ולא ראה שלהבת" משכחת לה באופן דקיימא השלהבת בקרן זוית. אלא, "ראה שלהבת ולא נשתמש לאורה" היכי משכחת לה? - לאו, דמרחקא, ולפיכך אף שרואה אותה אינו יכול להשתמש בה, ונמצא שאינו מברך בריחוק מקום.
מתרצת הגמרא: לא, אין כוונת הברייתא שאינו משתמש בשלהבת מפני ריחוקה, אלא משום שאינה מאירה במקומה, כגון דעמיא ואזלא.
תנו רבנן: גחלים לוחשות העומדות כדי להאיר  40  מברכין עליהן, כי הן נחשבות כשלהבות, אך גחלים אוממות אין מברכין עליהן, כי אין בהם שלהבת מאירה.

 40.  ע"פ ריטב"א. אך בשם הראב"ד כתב שמברכין על כל אור שלא הודלק לכבוד, אף אם הודלק להסק מברכין עליו.
מבארת הגמרא: היכי דמי "לוחשות"? - אמר רב חסדא: כל שאילו מכניס לתוכן קיסם ודולקת מאיליה, ובכך הן נחשבות כשלהבות.
איבעיא להו: איך ראוי לומר: "אוממות" או "ע וממו ת"?
תא שמע מהא דאמר רב חסדא בר אבדימי: כתיב (יחזקאל לא ח) "ארזים לא עממהו (לא הכהו את תארו, כי הוא הנעלה ביותר) בגן אלה ים".
ורבא אמר: אין מברכין על הנר אלא העומדים סמוך לנר, כי צריך שיאותו ממש לאורו.
ומבררת הגמרא: וכמה צריך להיות סמוך לו כדי שיתחייב לברך על ההנאה ממנו?
אמר עולא: כדי שיכיר לאורו בין איסר לפונדיון.
חזקיה אמר: כדי שיכיר לאורו בין מלוזמא (מדת משקל  41 ) של טבריא למלוזמא של צפורי.  42  רב יהודה היה מברך אדבי (על האור שבבית אדם הנקרא) אדא דיילא, אף שהיה גר רחוק ממנו, וכשיטתו שדי בכך שהאור ראוי להשתמש בו במקומו.

 41.  כך פירש רש"י, ורבינו יונה כתב שהוא סוג מטבע שנהג בטבריא וצפורי, והיו דומים זה לזה יותר מאשר איסר לפונדיון.   42.  בעל המאור נקט שלדברי רבא צריך שישתמשו בפועל לאור הנר, והשיגו הראב"ד שהרי בברייתא של גחלים לוחשות מבואר שדי בכך שהם ראויות להביא אור, (ולכן מברך גם לפני ההנאה, ואילו לבעה"מ הברכה רק אחר שנהנה), ומחלוקת רב ורבא היא אם צריך לעמוד במקום שהאור יכול להנותו, או די בכך שרואה את האור, ובמקום האור יש בו כדי להנות. וכתב רבינו יונה שכיון שהלכה כרבא, נהגו להסתכל בצפרני הידים, להראות שיכול ליהנות מהנר, (שהרי אם מכיר בין בשר לצפרן, ודאי יכול) להכיר בין מטבע למטבע. ומה שמסתכל בצפנים דוקא, הוא מפני שהם גדלים והגידול הוא סימן טוב בתחילת השבוע. ובמשנה ברורה (רצו לא) כתב "ומסתכל בצפרנים ואומר בורא מאורי האש", אך באגרות משה (או"ח ח"ה ט) נקט שקודם מברך ואח"כ מסתכל, והביא מהגר"א וסידור יעב"ץ כי אף שאינה ברכת הנהנין, מכל מקום, הברכה היא על ההנאה.
רבא מברך אדבי (על האור שבבית אדם הנקרא) גוריא, שהיה גר סמוך לביתו, וכשיטתו שמברך רק על אור שיכול להשתמש בו,  43  בר חמא אביי מברך אדבי בר אבוה.

 43.  כך פירש רש"י, אך בעל המאור פירש ששלשת אמוראים אלו נחלקו על רבא וברכו בריחוק מקום (וגרס "רבה מברך אדבי גוריא").
אמר רב יהודה אמר רב: אין מחזרין על האור כדרך שמחזרים על המצות, כי אין הברכה על הנר נחשבת כברכת המצוות, ואם אין לו נר במוצאי שבת אינו צריך לחפש אחריו  44 .

 44.  הרא"ש ביאר שאילו היה ברכת המצוות היה חייב בברכה כל פעם שנהנה מהאור, ובהכרח שאינה אלא ברכה שנתקנה לזכר בריאת האור, והוסיף, שכל שכן שאינו צריך לחזר אחר בשמים, שהרי לא נתקנו אלא כדי להשיב נפשו, וברכתם היא על ההנאה. (והרשב"א הוסיף שבמוצאי יו"כ צריך לחזר אחר נר, כי אז הוא כברכת הבדלה, שמברך על שהיה אסור ביו"כ ומותר בכל יום) וכתב החזו"א (לה ז) שאם יש לו בשמים או נר חייב ליהנות מהן ולברך עליהם. ובהערות הרד"ל לפרקי דרבי אליעזר הוכיח מכאן שלדעת הבבלי אף אם אין לו נר אינו מברך על ראית צפרניו לאור הכוכבים, שאילו כן הרי אינו צריך לחזר משום שהכוכבים מצויים לרוב.
אמר רבי זירא: מריש הוה מהדרנא אחר נר במוצאי שבת כדי לברך עליו, כיון דשמענא להא דרב יהודה אמר רב - אנא נמי לא מהדרנא, אלא, אי מקלע לי ממילא, מבריכ נא.
שנינו במשנה: מי שאכל ושכח ולא בירך ברכת המזון, והלך ממקום סעודתו, בית שמאי אומרים: יחזור למקומו ויברך, ובית הלל אומרים: כיון שכבר הלך, בדיעבד, אם ירצה יברך במקום שנזכר.  45 

 45.  תוס' בפסחים (קא ב ד"ה אלא) הביאו שתי שיטות אם נחלקו בכל דבר שטעון ברכה לאחריו מה"ת, או דוקא בפת שחייב בבהמ"ז, אך בשאר דברים לכו"ע מברך במקומו. והרי"ף שם נקט שב"ש החמירו רק בפת ובמיני דייסא, אך לא ביין ומיני פירות. ולגבי מי ששכח הזכרה וצריך לברך שוב, אם חייב לחזור לברך במקומו או שמברך במקום שנזכר, מסתבר שתלוי אם נחשב כלא בירך, או שחוזר רק כדי לקיים חיובו בהזכרה, וכמבואר לעיל.
אמר רב זביד ואיתימא רב דימי בר אבא: מחלוקת בית הלל ובית שמאי, היא רק בשכח ויצא לפני שבירך, אבל אם יצא במזיד לפני שבירך, דברי הכל יחזור למקומו ויברך.
תמהה הגמרא: פשיטא שמחלוקתן באופן ששכח, שהרי "ושכח" תנן? -
מבארת הגמרא: מהו דתימא הוא הדין שנחלקו אפילו באופן שיצא במזיד לפני שבירך, והאי דקתני "ושכח", הוא רק כדי להודיעך כחן דבית שמאי - שאפילו אם שכח ויצא, צריך לחזור למקומו כדי לברך - קא משמע לן שבית הלל מודים באופן שיצא במזיד שצריך לחזור למקומו ולברך.
תניא: אמרו להם בית הלל לבית שמאי, לדבריכם מי שאכל בראש הבירה ושכח וירד ולא ברך, וכי אומרים לו שיטרח ויחזור לראש הבירה ויברך?
אמרו להן בית שמאי לבית הלל, לדבריכם שלצורך ברכה אינו צריך לחזור למקומו, וכי מי ששכח ארנקי בראש הבירה, לא יעלה ויטלנה? והרי כל אדם יטרח כדי להחזיר כספו, ואם לכבוד עצמו הוא עולה - לכבוד שמים לא כל שכן?! הנהו תרי תלמידי, חד עביד בשוגג כבית שמאי וחזר למקומו לברך, ואשכח ארנקא דדהבא,  46  וחד עביד במזיד  47  כבית הלל, ויצא ממקומו ובירך במקום אחר, ואכליה אריא.

 46.  רבינו יונה הקשה שהרי לעיל (י ב) מצינו שרבי טרפון הטה כדי לקרות ק"ש כבית שמאי ומשום כך הסתכן? ותירץ דהיינו דוקא בדין שיש עדיפות לעשות כדברי ב"ה, אך ביצא ממקומו גם ב"ה מודים שהעושה כדברי בית שמאי תבא עליו ברכה, ולכן העושה כמותם זוכה בשכר, והוכיח ממעשה התלמיד, כי בדין זה הלכה כבית שמאי. והריטב"א דחה שבק"ש הוכח ממעשיו שעושה כב"ש, אך כאן אין הוכחה שחזר כדי לברך כב"ש, כי יתכן שחזר לצורך אחר.   47.  לכאורה תמוה שהרי ב"ה מודים שבמזיד חוזר למקומו, וכתב בעץ יוסף שלכן הוסיף רש"י ש"הוצרך לצאת", כי ע"י כך אפילו במזיד נחשבת יציאתו כשוגג.
רבה בר בר חנה הוה קאזל בשיירתא. אכל, ואשתלי (שכח) ולא בריך. אמר בלבו היכי אעביד? - אי אמינא להו לאנשי השיירה שימתינו לי בהליכתם כי אנשאי (שכחתי) לברך, - הרי אמרו לי: בריך כאן, כי כל היכא דמברכת, לרחמנא מברכת!
לכן, מוטב דאמינא להו "אנשאי יונה דדהבא (שכחתי יונה של זהב ועלי לקחתה) ".
אמר להו: אנטרו לי, המתינו לי משום דאנשאי יונה דדהבא!
אזיל ובריך, ואשכח וקרה לו נס ואכן נמצאה שם יונה דדהבא.
מבארת הגמרא: ומאי שנא שנקט דוקא "יונה"?  48  - דמתילי (שנמשלה) כנסת ישראל ליונה, דכתיב (תהלים סח) "כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ", ודרשו: מה יונה אינה ניצולת כשאר עופות שנלחמים במקורם או בראשם, אלא היא נלחמת רק בכנפיה (או שעפה בהם ונמלטת) - אף ישראל אינן ניצולין אלא במצות.

 48.  בעין יעקב ביאר שכונת הגמרא לבאר שנקט "יונה" כדי שלא לשקר, וכוונתו היתה שחוזר למצוה המגינה על ישראל ככנפי יונה.
שנינו במשנה: עד אימתי הוא מברך? - עד כדי שיתעכל המזון שבמעיו.  49 

 49.  החכמת אדם (קנג) דן במי שאכל כשהוא אונן, ונקבר המת לפני שהתעכל המזון, אם כיון שבשעת אכילה היה פטור מבהמ"ז, הוא נפטר לעולם, או שזמן חלות חיוב ברכת המזון נמשכת עד שעת עיכול המזון. והגרעק"א (בהגהות לשו"ע קפו) הוסיף, כי אף אם באופן זה חייב לברך, כי חיובו נמשך משעת האכילה, רק שעסוקו במת פוטרו, עדיין יש לדון באופן שאכל פת כשהוא קטן, ולא היה בר חיוב בהמ"ז מה"ת, והגדיל קודם שיעור עיכול, אם יתחייב בבהמ"ז מה"ת, והאם תועיל לו בהמ"ז דרבנן שברך בעודו קטן. (ובכתב סופר או"ח לא ביאר שהנידון הוא אם צריך שהאכילה תהיה בזמן חיוב, או די בשביעה בשעת חיוב, ובהר צבי או"ח ח"א צב דן באוכל כזית בזמן פטורו, והשלים לכדי שביעה בזמן חיוב, אם אכילת שביעה מחייבת או תוצאת השביעה). וכבר הבאנו (בהערה 7 למשנה) שהחזו"א (כח ד) הוכיח שהברכה על האכילה ולא על השביעה, ושיעור עיכול הוא רק מדת הזמן הראוי לברך על האכילה, ומתוך כך הכריע שקטן שהגדיל וגר שהתגייר בתוך שיעור עיכול אינו צריך לחזור ולברך.
מבררת הגמרא: כמה זמן הוא שיעור עכול? -
אמר רבי יוחנן: כל זמן שאינו רעב מחמת אכילתו,  50  וריש לקיש אמר: כל זמן שיצמא מחמת אכילתו. אמר ליה רב יימר בר שלמיא למר זוטרא, ואמרי לה רב יימר בר שיזבי למר זוטרא: מי אמר ריש לקיש הכי, והאמר רב אמי אמר ריש לקיש: כמה שיעור עכול, כדי להלך ארבע מילין!?

 50.  כתב רבינו יונה שאפילו אם לא גמר המזון להתעכל, כיון שמתחיל לרעוב, נחשב כמו שהתעכל לגמרי, ואינו מברך. והרא"ש הוסיף שבשתיית יין ואכילת פירות השיעור הוא כל עוד אינו צמא ואינו רעב ותאב לאכול עוד מפירות אלו. ותמה הכסף משנה (ברכות ב יד) וכי כשהוא רעב אך אינו יתאוה לפירות אלו עדיין חייב בברכה? והמגיה למשנה למלך כתב שכוונת הרא"ש במברך רק כשהוא עדיין לא רעב וגם אינו תאב לפירות אלו, אך אם חסר אחד התנאים כבר אינו מברך.
מתרצת הגמרא: לא קשיא. כאן, השיעור של "כדי להלך ארבע מילין" הוא באכילה מרובה. ואילו כאן, השיעור של "כל זמן שיצמא מחמת אכילתו" הוא באכילה מועטת.  51 

 51.  כך פירש רש"י, ותוס' (ד"ה באכילה) ביארו להיפך, שאחר אכילה מרובה יכול לברך כל עוד הוא צמא, כי אין לה קצבה, ורק אחר אכילה מועטת קבעו שיעור זמן של ד' מילין. והמג"א (קפד ט) כתב שלדעת רש"י אין היתר להמתין בסעודות גדולות ה' שעות עד שמברכין, שהרי נמצא ששיעורו של רבי יוחנן "עד שירעב" הוא כשיעור ד' מיל, כי מסתבר שרצה להשוות את שיעור העיכול באכילה מועטת לשיעורו באכילה מרובה, וא"כ לעולם אין להמתין זמן רב עד בהמ"ז, אך לדעת תוס' כיון ששיעורו הקצר של ריש לקיש הוא ד' מיל, נמצא ש"עד שיצמא" הוא יותר מכך, והיינו עד תחילת העיכול, ואילו רבי יוחנן הוסיף "עד שירעב" שהוא סוף העיכול, והוא כשש שעות. והוסיף, שהפוסקים לא חילקו בין אכילה מרובה למועטת, כי חילוק זה נצרך רק לדעת ריש לקיש, והלכה כרבי יוחנן שמברך כל זמן שאינו רעב. ובבה"ל (ד"ה אם) הוסיף שכיון שקשה לשער את שיעורו של רבי יוחנן, אפשר לסמוך על שיעור ד' מילין של ריש לקיש, שהוא שיעור מועט ממנו, ואפילו באכילה מועטת.
שנינו במשנה: בא להם יין וכו' ועונין אמן אחר ישראל המברך אפילו אם שמע רק את סוף הברכה, ואין עונין אמן אחר כותי המברך עד שישמע שאומר את כל הברכה כולה.
דנה הגמרא: למימרא, דאם שמע ברכה מפי ישראל, אף על גב דלא שמע כולה ברכה, עונה אמן.  52  והניחה הגמרא שמדובר באופן שהעונה הוא אחד מהמסובין שרוצה לצאת בברכה מפי המזמן, ולכן תמהה: וכי לא שמע את הברכה היכי נפיק?

 52.  הרמב"ם (ברכות א יג) כתב שהשומע חלק מהברכה מישראל חייב לענות אמן, ואילו הטור (רטו) כתב שאינו חייב, אלא אם ירצה יכול לענות (ע"פ הבנת הב"י, וראה ביאור הב"ח לעיל נא הערה 9). ובכסף משנה כתב דהיינו דוקא בברכה שאינו חייב בה, אך בברכה שחייב בה אינו עונה אלא אם שמע את כולה, והיינו משום שרק אמן שהוא שבח אפשר לאומרו בפני עצמו, אך אמן על ברכה שהוא חייב בה, הוא חלק מהברכה (כמבואר ברש"י מז א ד"ה עד, ושם הערה 10, ומקורו לעיל כא א ועי"ש בד"ה כי), ואין לאומרו אלא אם שמע את כל הברכה, (וראה הערה 54).
אמר חייא בר רב: במשנה מדובר בשומע שלא אכל עמהן.
וכן אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: מדובר בשלא אכל עמהן.
אמר ליה רב לחייא בריה: ברי, כשמושיטים כוס של ברכה, חטוף ובריך! יש לך לחזר אחרי כוס ברכה שיתנו לך לברך עליו.  53 

 53.  במצפה איתן ביאר שימהר ליטול ידיו במים אחרונים, כי הנוטל ידיו תחילה מזומן לברכה.
וכן אמר רב הונא לרבה בריה: "חטוף וברי ך".
דנה הגמרא: למימרא דמברך עדיף ממאן דעני אמן, ולכן עדיף לאדם שהוא עצמו יברך על הכוס, מאשר שיצא בשמיעה מהמזמן, ומקשה על כך מברייתא: והתניא "רבי יוסי אומר גדול העונה אמן יותר מן המברך"?
אמר ליה רבי נהוראי: השמים (לשון שבועה) כן הוא, שהעונה אמן גדול מהמברך! תדע, שהרי גוליירין (החיילים הפשוטים) יורדין תחילה ומתגרין (במלחמה), ורק אחר כך גבורים יורדין ומנצחין, וכל המלחמה נקראת על שמם. כך גם העונה אמן בא אחר המברך, כי הוא משובח מהמברך עצמו, כי בענייתו הוא גומר את הברכה.  54 

 54.  התבאר ע"פ המפרש ותוס' בנזיר (סו ב), וכמבואר לעיל שעניית ה"אמן" הוא חלק מהברכה, ולכן כאשר אינו מברך לעצמו, אלא בפני אחרים, עיקר המעלה היא בעונים "אמן" שהם גומרים את הברכה, ונמצא שהמברך אומר רק חלקה. אולם המאירי שם ביאר שעצם הענייה היא פחותה מאמירת הברכה, אלא שלרוב כוונת המטה אוזנו לשמוע גדולה מכוונת המדבר (אך אם מכוון בברכה מעלתו עדיפה, ולכן מצינו בסמוך שהחכמים אמרו לבניהם לחטוף ולברך בכוונה). והפסקי רי"ד וכל בו ואבודרהם ומהרש"א (סוטה מ ב) כתבו ש"אמן" הוא גימטריא של שמות הויה ואדנות יחד, ונמצא שהמברך מזכיר את השם רק בכינויו, והעונה גדול ממנו, כי מזכירו בכתיבתו ובכינויו (ולכן במקדש לא ענו אמן, שהרי היו מזכירים בו את השם ככתיבתו, ומקורם בזהר בראשית רסב, וראה שערי אורה א). ולהלכה העלה המג"א (רא ו) ששכר העונה והמברך שוין, ומה שראוי לחזר אחר כוס של ברכה, הוא משום שממהרים לשלם את השכר למברך, והיינו משום שהוא זריז ליטוף המצוה (וגם כי האמירה קודמת בזמן לענייה).
תנאי היא:
דתניא, אחד המברך ואחד העונה אמן במשמע הכתוב "ואכלת ושבעת וברכת", אלא, שממהרין לתת שכר למברך יותר מן העונה אמן".
הרי שברייתא זו סוברת שהמברך עדיף מהעונה.
בעי מיניה שמואל מרב: מהו לענות אמן אחר תינוקות של בית רבן, כאשר הם אומרים את הברכות כדי להתלמד? אמר ליה: אחר הכל עונין אמן, חוץ מתינוקות של בית רבן, הואיל ורק להתלמד עשויין, ואינם מתכונים כלל לברך.
והני מילי בדלא עידן מפטרייהו (שלא בזמן שהם מפטירין בנביא  55 ), אבל בעידן מפטרייהו עונין, כי אז הם מברכים כראוי על קריאת התורה והנביא.

 55.  כך פירש רש"י, וביאר המאירי שהגמרא נקטה בשעה שמפטירין - אף שעונים גם על ברכתם בקריאת התורה, כי אין הקטן עולה לתורה אלא במפטיר. והרשב"א פירש בשעה שמברכין לפטור עצמם על אכילתן, אף שאינם חייבין בה ומברכין רק מדין חינוך, ועונה עליה כי גם חינוך מצוה היא. וכתב הראש יוסף שלדבריהם אין עונים אמן על ברכת קטן שלא הגיע לחינוך. והערוך השלחן (רטו ב) שלסברא זו נמצא שאין לענות אחר ברכת בנות עד שיהיו בגיל יב, כי אין חיוב לחנכן לברכות, וכ"כ משך חכמה (בראשית יח יט).
תנו רבנן: שמן שהיו רגילים לסוכו בסוף הסעודה כדי להעביר את הזוהמא מהידים, כל זמן שלא הובא, הוא מעכב את הברכה, ואסור לזמן עד שיביאוהו,  56  דברי רבי זי לאי. רבי זיואי אומר, אינו מעכב.

 56.  רש"י, והוסיף שהוא מעכב גם את הברכה על כל מה שמביא לקנוח סעודה, והיינו שאינו מתחייב לברך על הקינוח, אלא אם הובא אחר שסך ידיו, כי כל מה שאוכל עד אז נחשב בכלל הסעודה. ורבינו חננאל פירש שכל זמן שלא סך יכול לאכול בלא ברכה כל מאכל שמחמת הסעודה, אך מעת שסך הסיח דעתו, וצריך לברך על מה שאוכל אחריו. ואילו רבי זיואי סבר כי סיכת השמן אינה מעכבת, וגם אחריו אוכל בלא ברכה.
רבי אחא אומר, גם שמן טוב (מבושם) מעכב, למי שרגיל לסוך ידיו בו אחר הסעודה  57 .

 57.  רש"י, ורבינו חננאל ביאר שאם הביאו שמן טוב בסעודה צריך לברך עליו, כי אינו מאכל ואין הפת פוטרתו.
רבי זוהמאי אומר, כשם שכהן מזוהם פסול לעבודה, כך ידים מזוהמות פסולות לברכה.
אמר רב נחמן בר יצחק: אנא, לא "זילאי" ולא "זיואי" ולא "זוהמאי" ידענא, אלא מתניתא ידענא.
דאמר רב יהודה אמר רב, ואמרי לה במתניתא תנא: "והתקדשתם",  58  אלו מים ראשונים. "והייתם קדושים", אלו מים אחרונים. "כי קדוש", זה שמן, שהמברך  59  סכו בסוף הסעודה כדי להעביר את הזוהמא מהידים,  60  "אני ה' אלהיכם", זו ברכה.  61 

 58.  במסורת הש"ס ציין שהכוונה לכתוב בויקרא (כ, ז) "והתקדשתם והייתם קדושים כי אני ה' אלוהיכם", אך שם מדובר לענין עריות, וגם לא נאמר שם "כי קדוש אני", ואכן הגר"א העיר שהכוונה לכתוב בסוף שמיני (שם יא מד) בענין איסורי אכילה "והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני", אלא ששם לא נאמר "אני ה' אלוהיכם", ולכן גרס (באדרת אליהו שם) "כי קדוש - זה שמן", "אני - זו ברכה". (ובהגהות הב"ח גרס בסמוך "כי קדוש אני - זה שמן" אני ה' וגו"').   59.  הרשב"א (חולין קו א) כתב שהמקור מה"ת לסוך נסוב רק על המברך, ורבנן הוסיפו לתקן נטילת מים אחרונים לשאר המסובים, ובתורת הבית (בית ו שער ה) כתב שהמזמן מברך עליהם ושאר המסובים לא, (והריטב"א כאן נקט ששאר המסובים די שיטלו אחר ברהמ"ז, וראה פמ"ג פתיחה להל' נטילת ידים סי' קנז).   60.  הב"ח (קעא) כתב שחכמים תקנו לסוכו משום קדושה, להסיר הזוהמא קודם שמזכיר השם בבהמ"ז, וכיון שהוא מצוה אין בכך חשש של הפסד אוכלין, ואילו המג"א (שם) כתב שההיתר הוא משום שהסיכה היא צורך האדם, ואינו דרך ביזוי לאוכל, ובבה"ל הוסיף שההיתר רק בדבר שדרך העולם לעשות באוכל, ונמצא כי במקום ובזמן שאין הדרך לסוך שמן ערב, אסור לסוכו.   61.  ביאר רבינו חננאל: "אמר הקב"ה לישראל, כשם שאני קדוש ומשרתי שברקיע מטהרין וטובלין בנהר דינור לבקרים כשיבואו לקלסני, כך אתם, כשתבואו לקלסני תהיו קדושים וטהורים ונקיים בגופכם".



הדרן עלך פרק אלו דברים





פרק תשיעי - הרואה






דרשני המקוצר[edit]

מסכת ברכות בפירוש פרשני- מתוך פירוש על תלמוד בבלי בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א |