פרשני:בבלי:ברכות מג א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ברכות מג א

חברותא[edit]

אהדר קרעיה לאחוריה, הפך את חלוקו הקרוע כבר (מהספדו של רב) לאחוריו, כדי שיהא מקום הקרע, שהיה לפניו, מושלך מאחוריו, ומקום הבגד שנשאר שלם מאחור יהא לפניו, וקרע קריעה אחרינא על רב להראות בזה אבלותו שקשה עליו כיום המיתה, לפי שעכשיו הרגישו יותר בחסרונו שלא היה מי שיורה להם כיצד לנהוג. אמר: נח נפשיה דרב, ואפילו הלכות ברכת מזונא לא גמרינן (לא הספקנו ללמוד ממנו).
נותרו התלמידים בספיקם עד דאתא ההוא סבא, ורמא להו (הקשה להם לתלמידי רב) את הסתירה ממתניתין אברייתא וכפי שהקשו לעיל, ושני להו כפי שיישב רב נחמן בר יצחק לעיל, כיון דאמרי ניזיל וניכול לחמא בדוך פלן - כהסבו דמי.
שנינו במשנה: הסבו - אחד מברך לכולן.
אמר רב: דין זה שרק כשהסבו אחד מברך לכולם לא שנו אלא בפת דבעי הסבה, כי מאחר שהפת חשובה היו רגילים לאוכלה בהסיבה דרך קביעות וממילא כשאינם מסיבים יש בזה משום גילוי דעת שרוצים לאוכלה דרך עראי שאז אין צירוף בין האוכלים. אבל יין שאינו חשוב כפת ולא נהגו להסב בשתייתו לא בעי הסבה אלא אף בלא שהסיבו אחד מוציא את כולם.
ורבי יוחנן אמר: אפילו יין נמי בעי הסבה, כי יש לו חשיבות ורגילים לשתותו בהסיבה, ולכן בשלא הסבו אין האחד מוציא את השאר ידי חובה  1 .

 1.  אכן בשאר מאכלים מלבד יין ופת גם רב יוחנן מסכים שאין צורך בהסיבה כי רגילים לקבוע אכילתם עליהם אף בלא הסיבה וממילא נחשבים הם לחבורה אחת אף בישיבה בעלמא - רא"ש, וכן נפסק בשולחן ערוך (רי"ג א'). אכן עיין בריטב"א שסובר להיפך, ששאר מאכלים דומים לכולי עלמא לפת כי הרגילות לאוכלם בהסיבה ורק יין שהוא שתיה רגילים לשתותו לדעת רב בלא הסיבה.
איכא דאמרי: אמר רב: דין זה שהסבו אחד מברך לכולם לא שנו אלא בפת דמהניא ליה הסבה (שמועילה לו הסיבה), כי מאחר שהיא חשובה הרי ההסיבה מועילה להחשיב את אכילתה כאכילה בקביעות והמשתתפים באכילה נחשבים כקבועים יחד. אבל יין לא מהני ליה הסבה, ואפילו אם הסיבו כל אחד מברך לעצמו. כי מאחר שאינו חשוב כל כך אין שתייתו נחשבת כקבועה ולכן אף שהסיבו בשתייתו אין כאן צירוף.
ורבי יוחנן אמר: אפילו יין נמי מהניא ליה הסבה, כי גם יין חשוב הוא ולכן בהסיבו אחד מברך לכולם  2 .

 2.  עפ"י משנה ברורה (רי"ג סק"א-ב). וראה עוד ברא"ש בביאור המחלוקת שבין שני הלשונות, ועיין פני יהושע.
מיתיבי: כיצד סדר הסבה? אורחין שהגיעו ראשונים נכנסין, ויושבין וממתינים על גבי ספסלין ועל גבי קתדראות עד שיגיעו ויכנסו כולם, ובשעה שהיו הראשונים ממתינים הביאו להם מים וכל אחד ואחד היה נוטל ידו אחת, שבה היה מקבל כוס יין שרגילים היו לשתות קודם הסעודה  3 ,

 3.  טעם הנטילה מבואר בתוספות שזהו מפני כבוד הברכה, ואולם התוספות בפסחים (קטו א ד"ה כל), הרשב"א הרא"ה ומאירי פירשו שהטעם הוא, כיון שסתם ידים טמאות הן חוששים שמא יגע בידו במשקה שבתוך הכוס ויטמא היין. וראה עוד בתוספות בחגיגה (יח ב ד"ה הנוטל) שכתבו שזהו משום נקיות.
וכשבא להם היין - כל אחד ואחד מברך על היין לעצמו, כיון שעדיין לא הסבו.
לאחר שכל האורחים הגיעו ונכנסו עלו כולם על המטות שהיו בחדר אחר, והסבו, ובא להם מים פעם נוספת, ואף על פי שכל אחד ואחד כבר נטל ידו אחת קודם לשתיית היין, הרי הוא חוזר ונוטל עכשיו שתי ידיו לאכילת הפת שהרי היא נאכלת בשתי ידיו  4 .

 4.  הטעם שצריך ליטול את שתי ידיו אף שכבר נטל יד אחת קודם לכן, כתב הבית יוסף (קנ"ח) עפ"י דברי התוספות בפסחים (הובא בהערה 3) שהנטילה הקודמת לא היתה משום חיוב אלא רק לכבוד הברכה ולכן אינו יוצא בה ידי חובתו, וכן נפסק בשולחן ערוך (שם ס"ז). ואולם הרשב"א פירש שצריך לחזור וליטול כי צריך להסמיך את הנטילה לסעודה, והריטב"א כתב שאין הכי נמי מצד הדין אם שמר ידו עד זמן הסעודה די במה שיטול את ידו השניה בלבד, ואורחא דמילתא נקטו כאן שכשנוטל ידו השניה הריהו כבר נוטל גם את הראשונה, וכן כתבו הרא"ה והמאירי.
לאחר הנטילה בא להם יין פעם נוספת. אף על פי שכל אחד ואחד כבר ברך לעצמו על היין ששתה קודם שהסבו, צריכים לחזור ולברך על יין זה  5  ברכה נוספת. אכן על שתיה זו, כיון שהיא בהסיבה אחד מברך לכולם.

 5.  ואף שיין שלפני המזון פוטר יין שלאחר המזון וכל שכן יין שבתוך המזון, מכל מקום יין זה אינו נפטר בברכה שבירכו על היין הקודם כי שינו מקומם ושינוי מקום מחייב בברכה חדשה. - תוספות. ויש להעיר שמפשטות הדברים נראה שהסיבתם השניה היתה באותו בית שהסיבו בו בראשונה, ולא הלכו לבית אחר, ובאופן כזה מבואר ברמ"א (קע"ח ס"א) שאם היה דעתם לזה מתחלה אין זה נחשב כ"שינוי מקום" ואין צורך לחזור ולברך. ומעתה, הרי אף אם נאמר שלא היתה דעתם להדיא להסב במקום השני מכל מקום לכאורה, כיון שזה היה דרכם וסדר אכילתם (וכלשון הגמרא "אורחין דעתייהו למעקר") הרי זה נחשב כאילו חישבו כן להדיא ומדוע נחשב להם הדבר כ"שינוי מקום".
מקשה הגמרא מברייתא זו: להאיך לישנא קמא דאמר רב לא שנו אלא פת דבעי הסבה אבל יין לא בעי הסבה - קשיא עליו מרישא של הברייתא שאמרה שעל היין שהיו שותים בתחלה קודם שהסבו, כל אחד מברך לעצמו. והרי לדברי רב יין אינו צריך הסיבה אלא אף אם שתו אותו בישיבה בלבד אחד יכול להוציא את כולם בברכתו.
מתרצת הגמרא: שאני אורחין  6  דדעתייהו למיעקר. כיון שאין זה מקום המסיבה אלא דעתם לעקור ממקום זה לחדר אחר ששם הסבו, לכן אי אפשר להחשיב את שתייתם כ"שתיית קבע" כי ישיבה עראית כזו ודאי לא מצרפת את היושבים כדי שאחד יברך לכולם. ודברי רב שיין אינו צריך הסיבה אמורים באופן ששותים יין שלא בשעת סעודה או בשעת הסעודה ובמקום המסיבה.

 6.  אין הכונה לאורחים ממש אלא למסובים בסעודה, וקרויים הם אורחים משום שדרך בעלי הבית העשירים היתה לזמן אורחים עניים לסעודתם - רש"י.
מוסיפה הגמרא ומקשה מברייתא זו: ולהאיך לישנא בתרא, דאמר רב: לא שנו אלא פת דמהניא ליה הסבה, אבל יין לא מהניא ליה הסבה - קשיא עליו מסיפא של הברייתא שאמרה שעל היין שהיו שותים בהסיבה אחד מברך לכולם, והרי לדברי רב לא מועילה הסבה ביין?
מתרצת הגמרא: שאני התם, שהסבו לסעודת פת, ובאופן כזה אנו אומרים דמגו (מתוך) דקא מהניא ליה הסבה לפת (שמועילה להם ההסיבה לענין הלחם) להחשיב את המסובים כבני חבורה אחת, מהניא ליה הסבה זו גם ליין להחשיבם כקבועים יחד.
שנינו במשנה: בא להם יין בתוך המזון - כל אחד ואחד מברך לעצמו.
שאלו את בן זומא: מפני מה אמרו במשנה בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו, לאחר המזון אחד מברך לכולם?
אמר להם: הואיל ובאמצע האכילה אין בית הבליעה פנוי ואין לב המסובין אל המברך אלא לאכילה ואינם מכוונים לצאת ידי חובתם בברכתו  7 .

 7.  רש"י. ואולם רבינו יונה הרשב"א והרא"ש פירשו שחששו שמא תוך כדי אכילתו יענה השומע "אמן" על ברכת המברך ויבוא לידי סכנת חנק.
שנינו במשנה: והוא, המברך על היין, אומר את הברכה על המוגמר, ומוציא את כולם ידי חובת ברכה.
מדייקת הגמרא: מדקתני במשנה והוא אומר על המוגמר, מכלל זה משמע שאף דאיכא אדם אחר מהיושבים שם, שהוא עדיף (חשוב) מיניה, מזה שמברך על היין, - אפילו הכי אמרו שהמברך על היין הוא יברך על המוגמר, כי מי שהתחיל בברכות אחרונות הוא גומרן.
מוסיפה הגמרא שדין זה מסייע ליה לרב.
דאמר רב חייא בר אשי אמר רב: הנוטל ידיו תחלה באחרונה, - אדם חשוב שהשתתף בסעודה וכיבד את אחד מהמסובין ליטול ראשון את ידיו למים אחרונים, הוא המזומן גם לברכה, הוא זה שיברך ברכת המזון, ואין לכבד בה את החשוב לפי שהמתחיל במצוה ליטול ידיו מים אחרונים אומרים לו גמור ותברך  8 .

 8.  על פי ראש יוסף.
רב ורבי חייא הוו יתבי קמיה דרבי בסעודתא. אמר ליה רבי לרב: קום משי ידך (עמוד וטול ידיך). חזייה רבי לרב דהוה מרתת (שהיה רועד) מחשש שמא ראה רבי שידיו מלוכלכות או שהאריך בסעודה יותר מדאי ולכן גוער בו שימהר ויטול ידיו.
אמר ליה רבי חייא לרב: בר פחתי (בן גדולים), אין לך לפחד שלא ראה רבי בך דבר שאינו הגון. אלא עיין בברכת מזונא קאמר לך! שבזה נתן לך רבי רשות לברך ברכת המזון, דקיימא לן: הנוטל ידיו מים אחרונים תחלה - הוא מברך ברכת המזון.
אמר רבי זירא אמר רבא בר ירמיה: מאימתי מברכין על הריח של המוגמר?
משתעלה תמרתו - משעה שעשן הקיטור מתמר ועולה.
אמר ליה רבי זירא לרבא בר ירמיה: איך יתכן לברך משיעלה עשן הקיטור, והא לא קא ארח, עדיין לא נהנה מהריח?
אמר ליה רבא לרבי זירא: ולטעמיך, שצריך להנות ורק אחר כך לברך. מדוע לא שאלת גם על הבא לאכול לחם, "המוציא לחם מן הארץ" דמברך קודם לאכילתו, והא עדיין לא אכל? אלא בעל כרחך, כיון שדעתיה למיכל, יכול הוא לברך על ההנאה הקרובה לבוא אף שטרם אכל, הכא נמי, כיון שדעתיה לארוחי, יכול הוא לברך על ההנאה הקרובה לבוא אף שעדיין לא הריח  9 .

 9.  האחרונים תמהו על שאלת רבי זירא, וכי לא ידע שכל ברכות הנהנין מברכים קודם האכילה משום שאסור לאדם להנות מהעולם הזה ללא ברכה? וכמו כן מדוע רבא השיבו דוקא מברכת הפת ולא מכל ברכות הנהנין. הפני יהושע מיישב, שרבי זירא היה סבור שמעיקר הדין הסברא נותנת שיברכו את כל ברכות הנהנין רק לאחר שכבר התחילו להנות מעט מהדבר כדי שהברכה וההנאה יבואו כאחד, אלא שבאכילה ושתיה אי אפשר לנהוג כן שהרי לא יתכן לברך תוך כדי בליעת המאכל או השתיה, ומשום כך שאל מדוע שלא ינהגו כן לכל הפחות בברכת הריח שבה יתכן להנות ולברך כאחד, והשיב לו רבא מברכת הפת, שאם כדבריך הרי היה צריך לכל הפחות לאחר ולהסמיך את ברכת הפת לאכילה עד כמה שאפשר, ומדוע אם כן מברכים ברכה זו קודם הבציעה, אלא בהכרח שהסיבה שאין מברכין ברכת הנהנין על אכילה ושתיה תוך כדי ההנאה אינה מחמת חוסר ברירה אלא כי כך הוא עיקר הדין לברך בשעה שדעתו להנות ואם כן גם לענין ברכת הריח יש לנהוג כן. הצל"ח מיישב באופן אחר, שרבי זירא היה סבור שהסיבה שיתכן לברך על מאכל קודם שנהנה ממנו הוא משום שיש לו עכ"פ מעט שייכות אליו בכך שהוא אוחזו בידו בשעת הברכה, ומשום כך שאל, כיון שאת הבשמים הבוערים אין אפשרות להחזיק איך יתכן לברך עליהם בלא שיש לו עדיין איזו שייכות אליהם, עיין בדבריו. וראה עוד בב"ח (ריש סימן רט"ז), מעדני יום טוב (אות ל), ראש יוסף ומרומי שדה.
אמר רבי חייא בריה דאבא בר נחמני אמר רב חסדא אמר רב, ואמרי לה אמר רב חסדא אמר זעירי: כל המוגמרות - מברכין עליהן כשבאים להריח מהם ברכת "בורא עצי בשמים", ואף על פי שכבר נשרף העץ עדיין אפשר לברך ברכה זו בזמן שהעשן מתמר ועולה  10 . חוץ מעל "מושק", שמִן חיה הוא נוצר ולא מהעץ ולכן דינו שמברכין עליו ברכת "בורא מיני בשמים".

 10.  כך פירשו רש"י ותוספות, ומבואר מדבריהם שאף שבשעת הנאתו מהריח כבר העץ אינו קיים מכל מקום יש לברך ברכת עצי בשמים, ואולם הריטב"א סובר שבאופן זה נחשב הריח כ"ריח שאין לו עיקר" ואין מברכין עליו כלל, ומפרש משום כך את דברי רבי חייא באופן שהעץ עדיין קיים.
מיתיבי: אין מברכין "בורא עצי בשמים" אלא על אפרסמון של בית רבי ועל אפרסמון של בית קיסר ועל ההדס שבכל מקום, וכן כל הדומים להם. כי בכל אלו מריחים את העץ בעודו קיים, ולכן אפשר לברך על העץ בורא עצי בשמים, משא"כ מוגמר שאין העץ קיים אלא הריח בלבד - מברכים "בורא מיני בשמים". ואם כן, מדוע אמרו אותם אמוראים שעל כל המוגמרות יש לברך "בורא עצי בשמים"!?
מסיקה הגמרא תיובתא.
אמר ליה רב חסדא לרב יצחק: האי משחא דאפרסמון, שמן אפרסמון, מאי מברכין עלויה כשמריחים אותו?
אמר ליה רב יצחק: הכי אמר רב יהודה מברכים עליו "בורא שמן ארצנו", לפי שהאפרסמון גדל ביריחו (ועל שם ריחו נקראת שמה של העיר "יריחו").
אמר ליה: בר מיניה דרבי יהודה, דחביבא ליה ארץ ישראל אל תביא ראיה לדין זה מרבי יהודה שארץ ישראל חביבה בעיניו מאד ולכן הוא מזכיר בברכה את ארץ ישראל. לכולי עלמא לשאר האנשים מאי היא ברכתו של שמן האפרסמון.
אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן: מברכים עליו "בורא שמן ערב"  11 .

 11.  רבינו יונה פירש טעם הדבר "דמפני שנמצא בארץ ישראל והוא חשוב קבעו לו ברכה בפני עצמו ומברכין עליו בורא שמן ערב". - ולדבריו יש להעיר מדוע לא תיקנו לברך כך גם על שמן זית שנשתבחה בו ארץ ישראל, (עיין רמב"ם (פ"ט ה"ג) ושולחן ערוך (רט"ז ס"ה)) וראה מש"כ בזה הלבוש שם ס"ה. אכן הרא"ה והריטב"א פירשו שהטעם שמברכים על השמן בורא שמן ערב הוא משום שאפילו בפירות מצינו שעל משקה היוצא מהם אין מברכים בורא פרי העץ אלא שהכל, אם כן כל שכן שעל משקה היוצא מהעץ אי אפשר לברך "בורא עצי בשמים" ולפיכך מברכים עליו בורא שמן ערב. וכתב הב"ח (שם ד"ה משחא) נפקא מינה לדינא בין הטעמים לענין מי שטעה ובירך על השמן "בורא עצי בשמים", שלדעת רבינו יונה יצא בדיעבד שהרי נוסח הברכה מצד עצמו שייך הוא לשמן ורק מפני חשיבותו תיקנו לו ברכה בפני עצמו, ואם כן בדיעבד יש לומר שיצא ידי חובתו גם בנוסח זה, מה שאין כן לדעת הרא"ה והריטב"א, יש לומר שאף בדיעבד לא יצא ידי חובתו, כיון שמשקה היוצא מן העץ אינו נחשב לעץ ודומה הדבר למי פירות שהמברך עליהם בורא פרי העץ לא יצא ידי חובתו. וראה באליה רבא (שם סקי"א) שלדעתו נחלקו בזה אמוראים בירושלמי.
אמר רב אדא בר אהבה: האי כשרתא (עץ בושם הקרוי קושט), מברכין עלויה "בורא עצי בשמים", משום שמריחים את העץ עצמו. אבל משחא כבישא, שמן שטמון בו הקושט, ונודף ממנו ריחו של הבושם הטמון בתוכו, לא מברכים על ריחו ברכה זו הואיל והקושט אינו נראה לעינינו אלא השמן, (והוא הרי אינו גורם את הריח מצד עצמו שיברכו עליו)  12 .

 12.  האשל אברהם (בוטשאטש) (רצ"ז ס"א) דן בבשמים המונחים בתוך כלי העשוי מעלי לולב קלועים וכדומה ואין הבושם נראה מתוכו לחוץ, האם זה נחשב כריח שאין לו עיקר או לא. ולכאורה יש לתלות זאת במחלוקת האמוראים שבסוגייתנו (לפירושו של רש"י), שהרי "משחא כבישא" הבשמים קיימים ורק אינם נראים מחמת השמן.
ורב כהנא אמר: אפילו משחא כבישא מברכים על ריחה, כי מ"מ הוא קיים לפנינו בצורתו אף שאינו נראה לעין, אבל משחא טחינא, שמן שטחנו בו את הקושט - לא מברכים עליו, כי מלבד מה שהקושט אינו נראה לעין הוא אינו קיים בצורתו הראשונה.
נהרדעי אמרי: אפילו משחא טחינא מברכים על ריחה, כי אף על פי שהקושט קיים בשמן שלא בצורתו הראשונה וגם אינו ניכר לעינינו, עדיין הוא נחשב כבושם שקיים לפנינו  13 .

 13.  כן הוא לפרש"י, ואולם התוספות פירשו בשם ר"ח ש"משחא כבישא" היינו שמן שכבשו בו בשמים ולאחר מכן הוציאו אותם מתוכו וס"ל לרב אדא בר אהבה, כיון שהבושם כבר אינו לפנינו הרי זה נחשב כבושם שאין לו עיקר ואין לברך עליו, ואולם רב כהנא סובר שאעפ"כ יש לברך עליהם כי הריח עדיין קיים בכל תוקפו, אבל "משחא טחינא" היינו שמן שכבשו בו בשמים זמן מועט ולא נקלט בו הריח כ"כ אין לברך עליו. ואילו נהרדעי אמרי שאף בכה"ג יש לברך עליהם. והנה רש"י שפירש שהבשמים עדיין קיימים בשמן לא פירש מה תהא ברכתו באופן שהוציאום מהשמן ואינם לפנינו, ונחלקו בזה הראשונים. שיטת הרא"ה והריטב"א שאין לברך עליו כלל, כיון שאין לברך על ריח שאין לו עיקר (היינו שמקור הריח כבר אינו קיים לפנינו ונותר רישומו בלבד). שיטת הראב"ד (הובאה ברבינו יונה והרא"ש) שיש לברך עליו בורא מיני בשמים, ושיטת "יש אומרים" שהובאה בטור (רט"ז) שמברכים עליו בורא שמן ערב, וכן נקט פסקי הרי"ד. בביאור המחלוקת יש לומר, שלדעת התוספות והרשב"א נתקנה ברכת הריח על החפצא של הריח עצמו, ומאחר שהריח של עצי הבשמים לפנינו יש לברך עליו "בורא עצי בשמים", ואולם הרא"ה והריטב"א סוברים שברכת הריח נתקנה על החפצא של הבשמים, ומאחר שהבשמים עצמם אינם לפנינו לא שייך לברך עליהם כלל. ובאופן אחר יש לומר שבאמת גם הם מודים שהברכה נתקנה על הריח, ואולם כשהריח אין לו "עיקר" אינו חשוב בכדי שיברכו עליו. ובדעת ה"יש אומרים" שהביא הטור יש לומר, שבעיקר הדבר הם מסכימים לדעת הראשונים הסוברים שריח שאין לו עיקר אינו חשוב שיתחייבו עליו בברכה, ואולם בנידון שלפנינו שהריח נקלט בשמן יש לומר שהשמן עצמו משמש כ"עיקרו" של הריח ונותן לו את חשיבותו ומשום כך יש לברך עליו "בורא שמן ערב" ככל ברכות הריח שנוסח הברכה ניתקן בהם לפי שֵם "עיקרו" של הריח. ובדעת הראב"ד יש לומר שהוא מסכים לסברת ה"יש אומרים", ואולם הוא סבור, כיון שבפועל מקור הריח בא מעצי בשמים נמצא שיש לו ב' "עיקרים" הנותנים לו ב' שמות שונים "ריח של שמן" ו"ריח של עצי בשמים", ולכן סובר הראב"ד, כשם שריח היוצא מעצי בשמים ועשבי בשמים יחד ברכתו "בורא מיני בשמים" שהוא נוסח הכולל את כל מיני הבשמים, כך בנידון שלפנינו שלאותו ריח עצמו ישנם ב' שמות יש לברך עליו ברכת "בורא מיני בשמים" שהיא ברכה כוללת. להלכה מבואר בשולחן ערוך (רט"ז ס"ו) שמספק נכון להזהר מלהריח בו. ולענין הברכה שעל "טבק הרחה", הביא הכף החיים (ר"י ל"ג) בשם הפוסקים שנוהגים שלא לברך עליו, וראה בבאר היטב (רט"ז יג) בשם הלכות קטנות (ח"א סימן ק"א) שהטעם שאין לברך עליו הוא משום שהוא ריח שאין לו עיקר. ולהמבואר לעיל צריך עיון מדוע הוא נחשב כריח שאין לו עיקר והרי הריח נקלט היטב ב"טבק".


דרשני המקוצר[edit]

מסכת ברכות בפירוש פרשני- מתוך פירוש על תלמוד בבלי בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א |