פרשני:בבלי:ברכות ט א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ברכות ט א

חברותא[edit]

מתרצת הגמרא: לא, אין זו קושיא, כי לעולם מעלות השחר יממא הוא,  1  והאי דקרו ליה "ליליא" ויוצא בו ידי קריאה של לילה, הוא משום דאיכא אינשי דגנו (ישנים) בההיא שעתא, ובקריאת שמע נאמר "ובשכבך", ולפיכך זמן החיוב תלוי בעת השכיבה, וכיון שעד הנץ החמה יש עדיין אנשים שישנים, נחשבת אותה שעה כלילה לעניין לצאת בה בדיעבד ידי חובת קריאת שמע של לילה.  2  ועל כך אמר רבי אחא ברבי חנינא אמר רבי יהושע בן לוי: הלכה כרבי שמעון במה שאמר משום רבי עקיבא שיכול לקרא קריאת שמע של לילה עד הנץ.

 1.  תוס' ביארו שרק לגבי שאר מצוות נחשב זמן זה כיום, אך לגבי ק"ש נחשב כלילה, כי הוא עדיין זמן שכיבה. וראייתם, שהרי אילו היה נחשב יום, היה ראוי להשמיענו חידוש יותר גדול, שקורא פעמיים קודם הנץ החמה ויוצא גם של לילה וגם של יום (והיינו כדרכם לעיל ח הערה 81 בברייתא הראשונה). ולביאור זה נמצא שהברייתות חולקות בדעת רשב"י, כי בראשונה אמר שאחר עה"ש הוא זמן קימה, וכיום גמור הוא לק"ש, ובשניה - עד הנץ הוא זמן שכיבה, וכלילה גמור הוא לק"ש, וכן ביאר בעל המאור (ונחלקו להלכה, להלן). ובאופן נוסף ביארו: שנקרא "יום" אפילו לגבי ק"ש, כי התחיל זמן קימה, ולא נקט שקורא "פעמיים קודם הנץ" משום שרצה להשמיענו חידוש, שאינו יוצא ידי חובת ק"ש של לילה אחר הנץ, אף שעדיין בני מלכים ישינים. ולביאור זה נמצא לכאורה שנחלקו רק לגבי ק"ש של לילה מעה"ש עד הנץ, אך של יום לכו"ע קורא אחר עה"ש, ונבאר הסברא להלן. והמהרש"א כתב שביאור זה של תוס' שייך גם בברייתא הראשונה, שאחר עה"ש "לילה" הוא לק"ש כי רוב ישינים, ולא נקטו שקורא "פעמיים אחר עה"ש" כי רצה להשמיענו שקודם עה"ש אינו יוצא של יום. ותמוה שאינו חידוש כי אז כלם ישינים, והחידוש רק לגבי של לילה אחר הנץ שמיעוט ישינים. ודעת הרי"ף הרמב"ן והרא"ש שהברייתות לא נחלקו, ומהע"ש עד הנץ הוא זמן ק"ש של לילה ושל יום, וראה לעיל (ח הערה 82) שביארו למה לא נקטה הברייתא שיכול לקרא פעמיים בין עלות השחר להנץ, וראה בהערה 6 אם הוא זמנם לכתחילה או בשעת הדחק.   2.  הרמב"ן הקשה אם הולכים אחר מיעוט אנשים הישנים, ויוצא ידי חובת ק"ש של לילה אף שכבר נחשב יום, למה לא יצא ידי חובת ק"ש של לילה עד ג' שעות שעד אז בני מלכים ישנים, ותירץ שאחר הנץ אינו יוצא בק"ש של לילה כי אין אנשים ישנים, ובני מלכים נעורים הם במיטותיהם קודם ג' שעות, אלא שאינם רוצים לעמוד, וראה לעיל (ג ב הערה 49). והרשב"א כתב שהמלכים הם מיעוט קטן, ובכל זאת סומכים עליהם לקבוע זמן קימה עד ג' שעות, כי ק"ש של "יום" אף שהוא תלוי בזמן קימה, ראוי להמשיכו כל עוד יש אנשים שקמים, ואפילו מיעוט כמלכים, אך ק"ש של "לילה" אף שנמשך ביום כל עוד יש שוכבים, ודאי אינו נמשך עד שיקומו כלם. ולפי הביאור השני בתוס' נראה שהברייתא הראשונה סברה שמיעוט האנשים שקמים נחשב סיום "זמן שכיבה", ולכן אין הולכים אחר רוב ישינים אחר עה"ש, ואילו הברייתא השניה סברה שרק "זמן קימה" מפקיע מ"זמן שכיבה" ולכך צריך רוב קמים (ומאז אינו זמן שכיבה, אף שלא כולם קמו), אך ודאי הוא נמשך כל זמן שיש מעט אנשים שקמים, בין מיעוט שאחר עה"ש, ובין מיעוט בני מלכים, ולכן אחר עה"ש קורא של יום ושל לילה. (ובערוך השלחן נח ח כתב שלסברת הרא"ש שאי אפשר לקרא של יום ושל לילה בזמן אחד, נמצא שאחר הנץ ודאי אינו קורא של לילה, כי כולו יום אחד ומתי יקרא של יום, וכבר הובא לעיל שהרשב"א חלק על סברא זו, והרמב"ן לא תירץ כן, כמבואר במחצית השקל נח ו, שסבר בקושייתו שבני מלכים נעורים בב' שעות, וקמים בג', ולמה לא יקרא עד סוף ב').
אמר רבי זירא אף שיכול לקרא קריאת שמע סמוך לעלות השחר  3 , ובלבד שלא יאמר "השכיבנו",  4  כי ברכה זו נאמרת לפני השכיבה, והוא כבר עומד בסוף זמן שכיבה.

 3.  כף פירש רש"י, ותוס' (ד"ה ובלבד) הבינו מדבריו שדברי רבי זירא נסובים על ברייתא ראשונה, שקורא של ערבית קודם עה"ש, וראה שאגת אריה (ט) שביאר למה הוצרך רש"י לפרש כך. אך הרשב"ץ ורבינו פרץ דייקו מלשון רש"י "שקורא של לילה שחרית" שמדובר בקורא מיד אחר עלות השחר. ותוס' כתבו בשם השר מקוצי שדברי רבי זירא נסובים על הברייתא השניה, שהקורא קודם הנץ, אינו אומר השכיבנו כי כבר עלה השחר, והרשב"א דן אם היינו רק סמוך לנץ כי אין הרוב ישינים, או כיון שעלה השחר ומיד אחריו, והריטב"א כתב שאינו אומרה כי ביום אין צריך שמירה מהמזיקים, והיינו משום שעלה השחר. ומסתבר שמחלוקתן תלויה בשיטתם לעיל (ב א) אם זמן ברכות ק"ש תלוי בזמן ק"ש או בזמן תפלה, ואף שזמן ק"ש ערבית עד הנץ, כי איכא אינשי דגנו, זמן תפלת ערבית עד עלות השחר, שאז כבר נחשב יום, וכיון שכתב בשו"ת הרשב"א (מז) שלדעת רש"י אין ברכות ק"ש נתקנו בפני עצמן, נמצא שעבר זמן ברכות ק"ש, ותוס' סברו שנמשך עד הנץ כמו ק"ש.   4.  הרא"ש הביא מהרי"ץ גיאות שודאי צריך לומר שתי ברכות אחרי ק"ש, והכוונה שרק את תחילת הברכה אינו אומר, אך מתחיל מ"תקנינו בעצה טובה", ונחלק עליו ונקט שאינו אומרה כלל. וביאר במעדני יו"ט שרבנן תקנו לומר השכיבנו ושלא תפסיק בין גאולה לתפלה כגאולה אריכתא, אך שלא בזמן שכיבה העדיפו שיסמיך גאולה לתפלה ולא יאמר השכיבנו. וראה בערוך השלחן שהסיק מכך שאומר אמת ואמונה ושמונה עשרה אחר עה"ש, אך המ"ב (רלה לד) כתב שאינו מתפלל שמונה עשרה, כי יום הוא לכל דבר.
כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר: הא דאמר רבי אחא ברבי חנינא שכך אמר רבי יהושע בן לוי שיכול לקרא קריאת שמע של לילה עד הנץ, דבר זה לאו בפירוש איתמר מפי רבי יהושע בן לוי, אלא מכללא איתמר וכדלהלן (שאינו לכתחילה, אלא רק בשעת הדחק):
דההוא זוגא דרבנן דאשתכור בהלולא דרבי יהושע בן לוי, ונרדמו ולא קראו קריאת שמע עד אחר עלות השחר,  5  אתו לקמיה דרבי יהושע בן לוי, אמר, כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק.  6  שנינו במשנה: מעשה שבאו בניו של רבן גמליאל מבית המשתה, אמרו לו לא קרינו את שמע, אמר להם אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות  7 .

 5.  בעל המאור נקט ש"ההוא זוגא" דינם כמזידין, ובכל זאת נחשב כשעת הדחק לקרא עד הנץ. אך הרמב"ן נקט שרק באונס נחשב כשעת הדחק, אך במזיד אינו קורא, ובהכרח ששכור נחשב כאונס. ודעת הרשב"א והרא"ש כהרמב"ן, ולכן כתבו שבני רבן גמליאל לא היו אנוסים, ולכן אמר שיקראו רק אם לא עלה השחר. וכתב הב"י (צט) שלדבריהם יש שכרות של מזיד, כגון בני ר"ג שהיו במשתה הרשות, ויש שכרות של שוגג, והיא בשמחה של מצוה כהלולא דריב"ל. ועוד חילק, שבני ר"ג נשארו ערים במשתה כל הלילה, ולכן דינם כמזידים שהיה עליהם להפסיק כדי לקרא קודם עה"ש, אולם ההוא זוגא נרדמו, ולכן נחשבו אונסים ויקראו אחר עה"ש. אך הט"ז (רלה ד) כתב שבני ר"ג השתכרו במשתה אחר שהגיע זמן ק"ש, ואילו ההוא זוגא היו שכורים קודם זמנה, ולכן נחשבו אנוסים, והמג"א (צט ג) דחה חילוק זה.   6.  הרמב"ן והרשב"א נקטו שרבי שמעון עצמו סבר שבדיעבד קורא עד הנץ אפילו שלא בשעת הדחק, אך להלכה סמכו עליו רק כשנאנס. ובמשכנות יעקב ונחלת דוד הוכיחו כך מדברי רבי יצחק שדברי ריב"ל מכללא איתמר, והיינו שאילו אמר בפירוש שהלכה כרשב"י היה קורא בדיעבד עד הנץ אפילו שלא בשעת הדחק. אך רבינו יונה למד מדברי הרי"ף שגם רבי שמעון לא התיר לקרא אחר עה"ש אלא בשעת הדחק, (והרמב"ן כתב שהרי"ף סמך בזה על ר"ג, וראה הערה 9), וכן ביאר הכסף משנה את דברי הרמב"ם (ק"ש א י). וראה לעיל (ח הערה 80) שהרשב"א ביאר בברייתא הראשונה, שמדובר לענין ק"ש של שחרית מעה"ש בשעת הדחק.   7.  הרשב"א כתב שהמשנה הביאה מעשה זה להשמיענו שאף חכמים לא נחלקו על רבן גמליאל מעיקר הדין, אלא רק משום סייג, ולכן יכל לומר לבניו לנהוג כשיטתו שקורין לכתחילה עד עה"ש, שהרי בדיעבד יצאו ידי חובתן אף לדעת חכמים. אך רבינו יונה נקט שלחכמים אחר חצות אינו קורא אפילו בדיעבד, ולדבריו צריך לפרש (כרש"י ד"ה או) שבני רבן גמליאל היו אנוסין, ולכן דנו אם מה"ת זמנה רק עד חצות, או שהוא סייג, ודוקא למי שפשע ולא קרא, אך המאחר באונס יכול לקרות עד עלות השחר. וראה ב"ח (רלה) שביאר שאין זמנה מה"ת אלא מדרבנן, ולכן יכולין לעשות כר"ג אף שהוא יחיד, והקרן אורה כתב שהוא דוחק, ובבית הלוי (ח"א לד ד) כתב שאם חכמים מודים שמה"ת חייב לקרא, אין לך שעת הדחק גדולה מזו, שחייב לקרא מה"ת והסייג מעכבו, ולכן עושה כדעת היחיד, וראה עוד בסמוך.
תמהה הגמרא: וכי עד השתא לא שמיע להו הא דאמר רבן גמליאל אביהם בדין זה?
מבארת הגמרא: הכי קאמרי ליה: האם רבנן פליגי עילווך ודעתם שזמן קריאת שמע הוא רק בזמן שהולכים לשכב, ולפיכך אין לקרא אחר חצות אפילו בדיעבד, ואם כן לא נקרא, כי יחיד ורבים הלכה כרבים, או דלמא שגם רבנן כוותך סבירא להו שזמנה בכל עת ששוכבים, ובדיעבד קורא עד עלות השחר, והאי דקאמרי שקורין רק "עד חצות", רק לשם זירוז אמרו כן, כדי להרחיק את האדם מן העבירה, ואם כן היינו דוקא למי שלא קרא עד חצות במזיד, אך אנו כיון שהיינו אנוסים, יש עלינו חובה לקרא  8 .

 8.  כך פירש רש"י (ד"ה או), ודקדק בפרי יצחק (ח"ב ב) שאם אחר במזיד, אינו יוצא ידי חובה אחר חצות, כי אפילו אם רבנן קבעו את זמן חצות כסייג, כיון שלא קרא עד חצות, הפקיעו ממנו את המצוה. ולביאור זה, נמצא כי מתשובת רבן גמליאל מוכח, שאפילו באונס, אינו קורא אחר עלות השחר.
והוא ענה ואמר להו: רבנן כוותי סבירא להו, וכיון שעדיין לא עלה עמוד השחר חייבין  9  אתם לקרות,  10  והאי דקאמרי רבנן שקורין רק "עד חצות", רק לשם זירוז אמרו כן, כדי להרחיק את האדם מן העבירה.

 9.  בעל המאור גרס "מותרין". וראה רש"י (ד"ה כוותי) שגרס "חייבין", וביאר שהרי אפילו לגבי הקורא שלא בזמנו שנינו ש"לא הפסיד". והיינו שאחר חצות קורא ק"ש עם ברכותיה (אף שלדעתו לחכמים אחר חצות אינו יוצא אפילו בדיעבד, אך להרשב"א והרא"ש שנחלקו רק לכתחילה, פשיטא שאחר חצות קוראה בברכותיה). וכבר הבאנו שדעת רבינו יונה שלהלכה כחכמים, אחר חצות אינו קורא ק"ש כלל, והביא י"א שקורא ק"ש בלא ברכותיה, כי הק"ש מה"ת ןמקבל עליה שכר כקורא בתורה, אך הברכות הן מדרבנן, והם בשלהם יכולים למנוע שלא יאמרם.   10.  לכאורה תמוה, הרי בברייתא לעיל מצינו שרבי שמעון התיר לקרא עד הנץ החמה, ולמה ר"ג התיר לבניו רק עד עה"ש. וכבר הבאנו בהערה 5 שהרשב"א והרא"ש נקטו שההיתר עד הנץ הוא רק למי שנאנס, ובני ר"ג לא היו אנוסים, ולדעת רש"י הנ"ל שהיו אנוסים, צריך לומר שר"ג נחלק בזה על רשב"י, ונקט שקורא רק עד עה"ש. אולם עדיין יקשה להרי"ף ורבינו יונה שפסקו כרשב"י וגם כר"ג, ומוכח לכאורה כהרמב"ן (בהערה 6) שהרי"ף פסק כר"ג שחלק על רשב"י, ולא התיר עד הנה"ח אלא בשעת הדחק של אונס, ואז התיר משום שכדאי הוא רשב"י לסמוך עליו בשעת הדחק.
שנינו במשנה: ולא זו בלבד אמרו אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצוותן עד שיעלה עמוד השחר.
מקשה הגמרא: ורבן גמליאל מי קאמר עד חצות דקתני על כך "ולא זו בלבד אמרו"?  11  והרי הוא סבר שגם לדעת חכמים זמנה עד עלות השחר, ולכאורה המשך המשנה אינו מתאים לבא כתוספת ביאור לדבריו.  12 

 11.  במשניות לא הוזכרה תיבת "אמרו", וגם בסוגייתנו מחקה הב"ח, כי סבר שאלו המשך דברי ר"ג. ולפי זה ביאר במלאכת שלמה שכוונת הגמרא להקשות הרי דעתו שזמנה עד הבקר, ולמה הוצרך לבאר את טעם ההרחקה בשאר דיני התורה, והשיבה שאינו מבאר את דבריו אלא את דעת חכמים. אולם הגר"א (בשנות אליהו) נקט שבקושיא נקטה הגמרא שהמשנה מבארת את דעת חכמים (שהרי שנינו "לא זו בלבד אמרו" בלשון רבים), ולפיכך תמהה מה שייכות הוספה זו אחר דברי ר"ג שלא הזכיר זמן חצות כלל, והעלתה מכך שר"ג עצמו הוסיף לבאר את דעת חכמים בשאר דינים. ובספר סדר זמנים (ב) העלה מביאורו שרבן גמליאל התיר לאחרה לכתחילה אחר חצות, שאל"כ יתכן לומר על דבריו "ולא זו בלבד וכו"'.   12.  ראה בשנות אליהו שהמשך זה אינו מתאים גם לדברי חכמים, שהרי הם אמרו שזמנה עד חצות, אך לא הזכירו שהוא סייג בלבד.
מבארת הגמרא: הכי קאמר להו רבן גמליאל לבניה: אפילו רבנן דקאמרי "עד חצות" באמת דעתם שמן התורה מצותה עד שיעלה עמוד השחר, והאי דקאמרי שקורין רק "עד חצות", רק לשם זירוז אמרו כן, כדי להרחיק את האדם מן העבירה, ועל כך הוסיף רבן גמליאל ואמר שלא רק לגבי קריאת שמע קבעו להקדים עד חצות, אלא גם בשאר דינים שמן התורה זמנם כל הלילה.
שנינו במשנה: הקטר חלבים ואברים מצוותן עד שיעלה עמוד השחר.
מדייקת הגמרא: ואילו אכילת פסחים לא קתני - בין המצוות שמצוותן כל הלילה - ומשמע שאף מן התורה זמן אכילתו אינו נמשך כל הלילה (ואינו בכלל "הנאכלין ליום אחד" כי מצוותו ביום).
ורמינהי מברייתא: "קריאת שמע ערבית, וקריאת הלל בליל פסחים, ואכילת הפסח, מצוותן עד שיעלה עמוד השחר"  13  ומוכח שמן התורה זמן אכילת הפסח נמשך כל הלילה  14 .

 13.  הרשב"א דייק שאפילו מדרבנן מצוות הפסח עד עלות השחר, שהרי הברייתא לא הוסיפה לומר "ולמה אמרו חכמים עד חצות". וכיון שהגמרא מעמידה את הברייתא כרבי עקיבא, נמצא שדעתו שלא עשו סייג באכילת הפסח, וזמנה נמשך עד עלות השחר אפילו מדרבנן. (ומה שהשוותה הברייתא גם את זמן ק"ש לפסח, מובן לשיטת הרשב"א לעיל שלר"ג לא עשו בה סייג וקורא לכתחילה עד עה"ש, וסובר שגם דעת ר"ע כן, וראה שו"ת הרשב"א ח"א תמה). וראה רש"י במשנה שנקט כי המצוות המנויות במשנה במגילה (כ ב) לא עשו בהן סייג, ובגמרא שם כללו בה אכילת הפסח, והשאגת אריה (ד) תמה על כך שהרי לר"ע זמן אכילת הפסח עד חצות, ובבית הלוי (ח"א לד) כתב שדעת רש"י כהרשב"א שר"ע סובר שזמנה לכתחילה עד עה"ש. וראה שם שחילק בין אכילת פסח לשאר זבחים, שבהם גזרו עד חצות כק"ש, כי בדברים שבכל יום חוששין שיפשע, אך בפסח אין לחוש.   14.  הצל"ח ביאר שהגמרא לא הקשתה סתירה לגבי זמן ההלל, כי זמן ההלל בליל פסח תלוי בזמן שחיטת הפסח, (כמבואר ברשב"א במסקנא), ונמצא שהנידון על זמן ההלל כלול בנידון זמן אכילת הפסח. אולם דעת תוס' במגילה (כא א ד"ה לאתויי) שאין להחמיר בהלל שחיובו מדרבנן, (וראה ברא"ש שגרס בקושיית הגמרא "ואילו אכילת פסחים והלל שבליל פסחים לא קתני").
מתרצת הגמרא: אמר רב יוסף לא קשיא, כי הא, המשנה, סוברת כרבי אלעזר בן עזריה שזמן אכילת הפסח רק עד חצות, ואילו הא, הברייתא - סוברת כרבי עקיבאשזמנו כל הלילה.  15 

 15.  הרא"ש (סוף פסחים) פסק שראוי לאכול מצה לפני חצות כראב"ע, ואפשר שגם ר"ע מודה שצריך להרחיק מהעבירה. ותמה הבית הלוי (שם) שהרי כאן פסק לגבי ק"ש כר"ג שקורין לכתחילה עד עה"ש, ואין צריך להרחיק מהעבירה. וכתב שרק בק"ש אינו צריך להרחיק עד חצות, כי אם נאנס יכול לקרות עד הנץ החמה, ובפרי יצחק (ח"ב ג) תירץ עוד, שהשוו מצה לפסח, ובו גזרו אפילו לר"ג, משום שיש בו איסור נותר.
דתניא שנחלקו בכך רבי אלעזר בן עזריה עם רבי עקיבא: נאמר לגבי קרבן פסח (שמות יב ח) "ואכלו את הבשר בלילה הזה", ועל כך רבי אלעזר בן עזריה אומר: נאמר כאן "בלילה הזה" ונאמר להלן במכת בכורות (שם יב) "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה", ונלמד בגזירה שוה מה להלן במכת בכורות נחשב ה"לילה" עד חצות, אף כאן ה"לילה" האמור באכילת הפסח, הוא עד חצות.  16 

 16.  ביאר הצל"ח כי אף שמכת בכורות היתה ברגע אחד, ואילו פסח אי אפשר לאכלו ברגע אחד, למד רבי אלעזר ממנה שגבול הזמן הוא בחצות. ותמה, מנין שהוא גבול לסופו ולא לתחילתו, וביאר, שאילו היתה תחלת אכילתו בחצות, לא היה צריך גזירה שוה למעט שלא יאכלנו ביום שחיטתו. ובאבני נזר (או"ח שפא) כתב שלמדו ממכת בכורות שבחצות צריך שכבר יהא בשר הפסח נאכל, וזה הטעם שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, כדי שבחצות יהא טעמו בפיו. וכאן מקור חידושו הנודע כי (לראב"ע) האיסור לאכול אחר אפיקומן הוא עד חצות בלבד, ולכן יעץ שאם עומד סמוך לחצות, יאכל כזית מצה, ויתנה, אם הלכה כרבי אלעזר בן עזריה, הרי זה אפיקומן, ואחר חצות מותר להמשיך לאכול, כי זמן המצוה רק עד חצות, ואילו הלכה כרבי עקיבא אין זה אפיקומן, אלא מה שיאכל בסוף הסעודה. אך הגרי"ז טען שאם אכן אחר שעבר זמן המצוה אין צריך טעם מצה, אין צריך תנאי, כי אי אכילה לשם אפיקומן, אלא הכזית האחרון שאוכל הוא נחשב אפיקומן.
אמר ליה רבי עקיבא: והלא כבר נאמר (שם יא) ואכלתם אותו "בחפזון" והיינו עד שעת חפזון, שהיא בעלות השחר, שאז נחפזו לצאת ממצרים, ונמצא שזמן אכילת הפסח כל הלילה, אם כן מה תלמוד לומר בפסוק "ואכלתם אותו בלילה" שמשמעותו שלא יאכלנו ביום למחרתו, והרי כבר ידעו שזמנו רק עד "שעת חפזון" שהיא בסוף הלילה?, הוצרך הכתוב לאמרו כי יכול יהא קרבן פסח נאכל כשאר הקדשים ביום שחיטתו, לכך תלמוד לומר "בלילה" ללמד שרק בלילה שאחריו הוא נאכל, ולא נאכל ביום שחיטתו (עד כאן הברייתא).
ונמצא שמשנתנו כרבי אלעזר בן עזריה, שזמן אכילת הפסח עד חצות, ואילו הברייתא (לעיל) נוקטת שזמנה עד עלות השחר, כרבי עקיבא.
ודנה הגמרא בדברי רבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא: בשלמא לרבי אלעזר בן עזריה דאית ליה גזירה שוה "הזה, הזה" ללמד שזמן אכילת הפסח עד חצות, מובן למה איצטריך למיכתב "הזה". אלא לרבי עקיבא שלא דרש גזירה שוה, האי "הזה" מאי עביד ליה?
מבארת הגמרא: "הזה" למעוטי שלא יאכלנו בלילה אחר הוא דאתא, והוצרך לכך, כי סלקא דעתך אמינא הואיל ופסח הוא קדשים קלים, ושלמים הם קדשים קלים, נלמד פסח משלמים, ונאמר מה שלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד, אף זמן אכילת הפסח ימשך כשלמים, וכיון שזמן אכילתו מתחיל בלילה, יהא נאכל שתי לילות במקום שני ימים, ויהא נאכל לשני לילות ויום אחד,  17  קא משמע לן "בלילה הזה", רק בלילה הזה - ליל י"ד ניסן - הוא נאכל, ואינו נאכל בלילה אחר.

 17.  רש"י (ד"ה מה) נקט שודאי לא יאכל ביום טו, שהרי מיעט הכתוב שאינו נאכל אלא בלילה, והכוונה שלא יפסל בשהות זו. אך הרשב"ם (פסחים קכ ב) כתב שבהוה אמינא זו לא התמעט אלא יום שחיטתו, ובאמת יאכל גם ביום טו. וראה בסמוך שהכוונה שיאכל מדין אכילת כל הקדשים, ולא כקרבן פסח.
ומבארת הגמרא מאידך, מהיכן למד רבי אלעזר בן עזריה דין זה, שהפסח אינו נאכל בלילה השני  18 : - מהכתוב (שמות יב י) "לא תותירו ממנו עד בקר" נפקא.

 18.  לכאורה תמוה, הרי רבי אלעזר סבר שאפילו בלילה הראשון אינו נאכל אחר חצות, ולמה הוצרך למעט מקרא שאינו נאכל בלילה שני. וראה בסמוך שהאור שמח נקט שגם לדעת ראב"ע יש מצות אכילת קדשים בפסח אחר חצות, ורק אינו מקיים מצוות אכילת פסח, ולכן צריך למעט שאינו נאכל למחר אפילו בתורת קדשים, (ובהוה אמינא פירש שכוונת הרשב"ם שיאכל ביום טו מדין קדשים).
ושבה הגמרא לבאר למה הוצרך רבי עקיבא לגזירה שוה, ולא למד מקרא זה: - כי אי מהתם, מ"לא תותירו", הוה אמינא מאי "בקר", בקר שני, והיינו שרק אחר בקר יום שני של פסח אסור להותיר, אך אחר יום הרארשון מותר, כי זמנו עד סוף הלילה השני, ולכך הוצרך לגזירה שוה, למעט את הלילה השני.
ומבארת הגמרא מאידך, שרבי אלעזר בן עזריה לא חשש ש"בקר" יתפרש כ"בקר שני", כי אמר לך: כל לשון "בקר" בתורה, בקר ראשון הוא.  19 

 19.  הרי"ף והרמב"ם (קרבן פסח ח יד) פסקו שזמנה כל הלילה, כי הלכה כר"ע מחברו, ואילו רבינו חננאל והרשב"א ותוס' (מגילה כא א, פסחים נז ב) פסקו שזמנה עד חצות, כי סתם משנה כראב"ע, וראה ביאור הלכה (תעז ד"ה ויהא).
ומדמה הגמרא את מחלוקתן של הני תנאי דלהלן - כמחלוקתן של הני תנאי רבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא (ולכן נחלקו בביאור הפסוק דלהלן)  20 :

 20.  על פי תוס' הרא"ש.
דתניא: שנחלקו בביאור הפסוק (בדברים טז ו) "שם תזבח את הפסח, בערב, כבוא השמש, מועד צאתך ממצרים". ושלשה זמנים הם בפסח: א. "בערב", לאחר חצות היום. ב. "כבוא השמש", משחשכה בשקיעת החמה. ג. "מועד צאתך ממצרים", דהיינו בבוקר. ונחלקו התנאים באיזה שעה מתקיים כל דין בפסח:
רבי אליעזר אומר: "בערב" אתה זובח, ו"כבוא השמש" אתה אוכל עד חצות, ו"מועד צאתך מארץ מצרים" אתה שורף את הנותר  21 , ומסתבר שדעתו כרבי אלעזר בן עזריה  22 .

 21.  רש"י (ד"ה שם) ביאר שאע"פ שבפועל אין שורפין אלא בבקר שני, נקרא "נותר" ומחויב שריפה כבר בבקר ראשון, (ובסמוך נבאר מה התחדש בבקר), וראה תוס' בשבת (כד ב ד"ה בקר) שאין שורפין במוצאי יו"ט, משום שדרשו (בפסחים ג א) שאין שורפין קדשים בלילה. ובתוס' (ד"ה רבי) הקשו איך יתכן שזמן אכילתו עד חצות, והרי "לא תותירו עד בקר" משמעותו שנאכל עד עה"ש. (אך בזהר מצינו שאותו לילה האיר מחצות). וכתבו שרבי אליעזר יפרש "לא תעשו דבר שיבא לידי נותר בבקר" והיינו שאם לא יכלנו עד חצות בהכרח ישאר עד הבקר, כי אין שורפין בלילה. והצל"ח (כאן ובפסחים ג) נקט שלראב"ע חייב משום נותר מחצות ואילך, כי זמן אכילת פסח עד חצות היא כזמן אכילה בכל הקרבנות, והחושב בזריקתו לאכלו אחר חצות, פיגל. ומשמע מדבריו שאיסור נותר תלוי בסוף זמן האכילה, אך בתוספתא (פסחים פ"ה) מבואר שאסור באכילה מחצות, אך אינו נעשה נותר עד הבוקר, ונמצא שהם שני דינים נפרדים. והגר"ח נקט שאינו נותר, כי זמן אכילתו מצד דיני הקדשים שבו הוא עד הבקר, כשלמים שנאכלים יום ולילה, ורק קיום מצוות פסח היא עד חצות. (והתחדש בו איסור שלא לאכלו אלא בתורת מצוות פסח, שהיא עד חצות, אך אינו מפגל). וראה ליקוטי הלכות (ס"פ איזהו מקומן) שהביא משו"ת רמ"ע שלראב"ע עובר בעשה, כאילו נאמר עד חצות. ובאור שמח (חמץ ומצה ו א) כתב שאחר חצות אינו מקיים מצוות אכילת פסח, שהיא מצוה על הגברא, אך עדיין אינו נותר, כי נאכל עד הבקר, ומקיים מצות אכילת קדשים, שהיא מצוה על הקדשים שיהיו נאכלים, ורק בבקר "מועד צאתך מארץ מצרים" התחדש דין נוסף שאין אכילת קדשים כלל, ולכך נחשב נותר. וראה כתבי הגרי"ז (זבחים ט א), קהילות יעקב (ד), וחידושי הגר"ש רוזובסקי (פסחים דף ג).   22.  רש"י (ד"ה עד) פירש כי ההכרח שדעתו שאוכל רק עד חצות וכראב"ע, הוא משום שאל"כ במה נחלק על רבי יהושע.
רבי יהושע אומר: "בערב", אתה זובח. "כבוא השמש" אתה אוכל. ועד מתי אתה אוכל והולך, עד מועד צאתך מארץ מצרים, דהיינו עד עלות השחר, ונמצא שדעתו כרבי עקיבא.
ומבארת הגמרא את סיבת המחלוקת בין רבי אלעזר בן עזריה לרבי עקיבא: אמר רבי אבא: הכל מודים, ואפילו רבי עקיבא, כשנגאלו ישראל ממצרים, לא נגאלו אלא בערב, שאז כבר נתנו להם המצרים רשות לצאת, שנאמר (דברים טז א): "הוציאך ה' אלוהיך ממצרים לילה", ובודאי מחצות הלילה היה כבר "חפזון דמצרים".  23 

 23.  רש"י (שמות יד ה) כתב שבין היציאה לקריעת ים סוף עברו ז' ימים, ותמה הרא"ם שהרי בפרשת ציצית (במדבר טו מא) כתב שעברו שמונה ימים. ולפי המבואר כאן, יתכן לפרש, שהרי קודם מתן תורה היה הלילה הולך אחר היום אצל ישראל כמו אצל עכו"ם, ונמצא שעברו ח' ימים מהגאולה בערב, ואילו מהיציאה בבקר עברו ז' ימים. וראה רבינו בחיי (במדבר שם) ופנים יפות (שמות שם).
ומאידך גם רבי אלעזר בן עזריה מודה שלמעשה כשיצאו, לא יצאו אלא ביום, שנאמר (במדבר לג ג) "ממחרת הקרבת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה".
על מה נחלקו, על שעת "חפזון" האמורה בפסוק "ואכלתם אותו בחפזון", רבי אלעזר בן עזריה סבר, מאי "חפזון" האמור באכילת פסח, חפזון דמצרים דהיינו שעת חצות שמהרו לשלח את ישראל, ולכן הפסח נאכל רק עד שעת חצות. ואילו רבי עקיבא סבר, מאי "חפזון", חפזון דישראל שהיה רק בבקר, ולכן סבר שהפסח נאכל עד עלות השחר.
תניא נמי הכי שהיו שני חלקים בגאולה, והם בשני זמנים: שהרי דרשו בברייתא את סתירת הפסוקים, שנאמר "הוציאך ה' אלוהיך ממצרים לילה" ולכאורה תמוה וכי בלילה יצאו?, והלא לא יצאו אלא ביום, שנאמר "ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה"?, אלא מלמד, שהתחילה להם הגאולה מבערב.
הגמרא דורשת פסוקים מפרשת יציאת מצרים:
נאמר (שמות יא ב) "דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב", אמרי דבי רבי ינאי, אין "נא" אלא לשון בקשה,  24  וכוונת הכתוב שכך אמר ליה הקב"ה למשה: "בבקשה ממך, לך ואמור להם לישראל, בבקשה ממכם  25  לכו שאלו  26  ממצרים כלי כסף וכלי זהב,

 24.  "נא" נסוב הן על משה והן על בני ישראל, ראה 'רי"ף' ושלמה משנתו 25.  הגרי"ז דייק שביזת מצרים לא היתה מצוה על ישראל, כי הקב"ה רק צוה למשה "לבקש", ולכן נאמר (שמות יב לה) "ובני ישראל עשו כדבר משה", שלא היה בזה צווי ה'. וכן אמרו בסוטה (יג) ש"כולן התעסקו בביזה ומשה התעסק במצוות" כי הביזה לא היתה מצוה. אך במכילתא דרשב"י (בא כו) מבואר שהיה עשה ולא תעשה בביזת מצרים, ויתכן שנחלקו אם ההבטחה היתה על ביזת הים, ובמצרים רק בקש שיקחו כדי ש"לא יאמר", או שהיתה על ביזת מצרים, ולכן צווה בעשה ול"ת, וכמבואר להלן. והגרי"ש אלישיב (ישורון אלול נז) נקט שהביזה היתה חלף השעבוד, וכיון שמשה היה מבני לוי שלא השתעבדו, לא הצטווה בביזה, אלא לומר "להם" בלבד (אך ודאי היה מותר לו ליקח, כשם שמצינו באוצרותיו של קרח שהיה לוי, ולכן אמרו שמצוות חביבות עליו).   26.  בדרשות הר"ן (סוף יא) ביאר שהוצרך לבקש מהם לעשות כך, כי לא היו נוטלים ממון במרמה, אף שהגיע להם חלף שכרם (כמבואר בסנהדרין צא א), והטעם שהורה ה' לבקש במרמה הוא כדי שיחשוב פרעה שיצאו במרמה וירדוף אחריהם, ויטביענו בים סוף. והמהרש"א ביאר כהמשך הגמרא, שלולי הבקשה היו מוותרים על הביזה, ולכן אמר להם שאינה לטובתם בלבד, אלא גם כדי שלא יאמר וכו' ודבר זה אינו תלוי ברצונם. ובקול שמחה נקט שאילו נטלו בעל כרחם לא היתה תפיסתם מועילה כתשלום עבודתם, משום שהכסף בא לידם באיסור גזל עכו"ם, ולכן לקחו בשאלה, וזכו בו כהפקעת הלואתו.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת ברכות בפירוש פרשני- מתוך פירוש על תלמוד בבלי בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א |