פרשני:בבלי:ברכות לא א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ברכות לא א

חברותא[edit]

אייתי כסא דמוקרא (כוס זכוכית יקרה)  1  בת ערך ארבע מאה זוזי, ותבר קמייהו דרבנן,  2  ואעציבו  3 .

 1.  כתב הפמ"ג (תקס משב"ז ד) שבנישואין צריך לשבור כוס זכוכית, לרמז כי כשם שיש תקנה לזכוכית כך יש תקנה לביהמ"ק, (ולטעם זה אין חילוק בערך הכוס). וראה ראבי"ה כאן שנוהגין לקחת כוס בעלת ערך שוה לכל חתן כדי שלא לבייש מי שאין לו, ובשדי חמד (ח"ז קצח ב) כתב שצריך ליקח כפי ערך שיהיה עצב לבעל השמחה, ותלוי בעשרו, והיינו לטעם של וגילו ברעדה (וראה הערה 3).   2.  כתב הפמ"ג (שם) שאין בכך משום "בל תשחית" כי יש לו תועלת בהשחתה, לרמז מוסר (ראה הערה הקודמת והבאה), אך היינו דוקא בנישואין, ואילו באירוסין שעושה כן רק כדי למעט את השמחה, ראוי ליקח כלי חרס שבור (אך ראה מהרש"א שבת קה ב שגם השובר לתועלת צריך ליקח כלי שבור) ובכתר ראש (נשואין קיד) כתוב שבאירוסין שובר של חרס, להראות שאין לו תקנה, כי אסור לבטלם, ואילו בנישואין שוברים של זכוכית, כי יש להם תקנה בגט. ובבן יהוידע כתב שהיתה הכוס עומדת להשבר, ורק הרואים היו סבורים שעדיין שויה ארבע מאות זוז.   3.  תוס' כתבו, שמכאן מקור המנהג לשבור כלי זכוכית בשמחת נישואין. ולדבריהם טעם שבירת הכוס, הוא משום גילו ברעדה. אך הכל בו (סימן ב) כתב שהטעם הוא כדי לעלות את ירושלים על ראש שמחתנו, וכן הוכיח הראב"ן (קעז) כי מה עצבון יש בחסרון כוס שוה פרוטה (וראה הערה 1). והיש"ש (כתובות א יז) והשל"ה (שופטים) כתבו שהשבירה היא זכר לשבירת הלוחות. ואילו המהרש"א כתב שיש בכך רמז, לפי שכלי זכוכית יצירתו מן העפר, ושבירתו זו היא מיתתו, וכן האדם נוצר מעפר, ועומד למיתה לשוב ולהיות עפר (ולטעמים אלו גם בזמן המקדש היו שוברים כוס). והצל"ח תמה, למה נקט דוקא כלי זכוכית? והרי אדרבה, בכלי זכוכית אמרו "נשברו, יש להם תקנה". וכתב לפרש, שהאדם דומה לכלי זכוכית שיצירתו מן העפר, ואם נשבר יש לו תקנה, ואין לו טהרה במקוה אלא שבירתו מטהרתו. וכן האדם, אם נשתבר על ידי פשעיו יש לו תקנה בתשובה. וגם אין לו שום טהרה אלא בשבירת רוחו. ככתוב, "לב נשבר ונדכה, אלהים לא תבזה".
רב אשי עבד הלולא לבריה. חזנהו לרבנן דהוו קא בדחי טובא. אייתי כסא דזוגיתא חיורתא (כוס זכוכית לבנה, שהיא יקרה), ותבר קמייהו, ואעציבו.
אמרו ליה רבנן לרב המנונא זוטי, בהלולא דמר בריה דרבינא: לישרי (ישיר) לן מר שיר.
אמר להו: ווי לן דמיתנן (שנמות), ווי לן דמיתנן!  4  אמרי ליה רבנן: אנן, מה נעני בתרך!? כדרך המשוררים שהשומעים עונים אחריהם?

 4.  המהרש"א פירש את כפל הלשון, כי עבור שני טעמים יש להזכיר יום המיתה. א. כדי לנצח את היצר הרע, כדלעיל (ה א) "אם נצחו מוטב, ואם לאו יזכיר לו יום המיתה". וכנגד טעם זה אמר "הי תורה", כמבואר שם שעדיף לנצח את היצר הרע על ידי תורה, ורק "אם לא נצחו" מזכיר לו יום המיתה. והטעם השני, כדי לשוב בתשובה, כמו שמצינו (שבת קנג א) "שוב יום אחד לפני מיתתך", וע"י שיזכיר לעצמו שמחר הוא עלול למות, נמצאו כל ימיו בתשובה. וכנגד טעם זה אמר, "הי תורה והי מצוה דמגני עלן", שהרי צריכים הם להצילנו ממיתת יום מחר, שנאמר "כי הוא חייך ואורך ימיך". והגר"א (קול אליהו) ביאר שאם לא מקיימים התרי"ג מצות באים בגלגול, ויעויין עוד בצל"ח, ובאמרי נועם. עוד יתכן, שכפל ואמר שיתחייב מיתה בין אם ישבח את הכלה יותר ממעלתה (כדעת ב"ה כתובות יז א), שהרי מצינו שבעיר לוז לא מתו כי לא שקרו, ובין אם יאמר כדעת בש "כלה כמות שהיא", שהרי העושה כדברי ב"ש במקום ב"ה מתחייב בנפשו.
אמר להו: אמרו והאנחו אחרי: הי (היכן) תורה שעסקנו בה, והי מצוה שקיימנו, דמגנו (שיגנו) עלן מדינה של גיהנם?
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי: אסור לו לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה,  5  שנאמר (תהילים קכו ב) "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה". ואימתי יעשה כן? - לעתיד לבוא, בזמן ש"יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה"  6 , כאמור בהמשך הפסוק, אבל לא קודם לכן.

 5.  הטור (תקח) גרס "בזמן הזה", ומשמע שהאיסור רק בזמן החרבן, וכתב הב"י שמקורו מהרמב"ן בספר תורת האדם, וביאר הרא"ה שחששו כי מתוך שחוק יתגבר יצרו עליו, אך בזמן המקדש לא יהא יצה"ר ולא יהא חשש זה. ורבינו יונה כתב, כי אף בזמן שבית המקדש קיים, אסור לאדם למלא שחוק פיו בעולם הזה, לפי שהשמחה מרגילה את האדם שישכח את המצוות, ורק בזמן ש"יאמרו הגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה", תהיה השמחה מותרת, כי אז יעשה עמנו נסים, ונשמח בכדי לגלות נפלאותיו וגבורותיו. ושמחה זו היא מצוה גדולה, משום פירסומי ניסא, וראה פרישה (תקס) שביאר דבריו.   6.  אף שכבר נאמר בתחילת הפרק "בשוב ה' את שיבת ציון", לא הוכיחה ממנו הגמרא שהשחוק יהיה בגאולה העתידה, כי הוא נסוב על גאולת גלות בבל, שנאמר בו "היינו כחולמים", ולכן הביאה פסוק זה העוסק בגאולה העתידה (מהרש" א).
אמרו עליו על ריש לקיש, שמימיו לא מלא שחוק פיו בעולם הזה, מכי שמעה להך שמעתא מרבי יוחנן רביה.
תנו רבנן: אין עומדין להתפלל, לא מתוך ישיבה בדין, ולא מתוך משא ומתן בדבר הלכה, כי מתוך שדברים אלו צריכים עיון, יבוא להרהר בהם בתוך תפלתו.
ולפיכך אין עומדין להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה, שאין בה שום צד פקפוק, ואינה צריכה עיון, ואין חשש שיבוא להרהר בה.
והיכי דמי הלכה פסוקה?
אמר אביי: כי הא דרבי זירא.
דאמר רבי זירא: מצינו בתורה שתי טומאות באשה שראתה דם: א. שבעת הימים מעת ראייתה הראשונה, נקראים "ימי נדות", וכל דם שהיא רואה בהם, הרי הוא דם "נדה". ב. י"א ימים שאחריהם נקראים "ימי זיבה", כי אין דרכה לראות בהם דם, ואם בכל זאת ראתה, הרי היא נעשית "זבה" ולא נדה. והרואה באותם ימי זיבה דם יום אחד או יומיים, נקראת "זבה קטנה", והיא טמאה בטומאת זבה רק באותו יום ולמחרתו, ואם ראתה ג' ימים רצופים, היא טמאה בטומאת "זבה גדולה".
זבה גדולה טעונה ספירת ז' ימים נקיים מדם כדי שתוכל לטבול ולהטהר מטומאת זובה, אבל נדה אינה צריכה ספירת ז' ימים נקיים, אלא מונה ז' ימים מתחלת ראייתה, ואף אם היתה שופעת כל שבעת הימים ופסקה לראות רק לפני סוף היום השביעי, הרי היא טובלת בליל שמיני, ונטהרת.
וכל זה מדין תורה, אבל בנות ישראל החמירו על עצמן, שאפילו רואות טיפת דם כחרדל,  7  בכל זמן שהוא, בין בימי נדותן ובין בימי זיבתן, הרי היא יושבת עליה שבעה נקיים!

 7.  רבינו יונה הביא בשם מפרשים שהחומרא היתה, שטמאו אפילו דם שיש לו מראית חרדל. ודחה פירושם, שאין זו חומרא, שהרי מן הדין הוא נחשב כמראה טמא. וגם אין לפרש שהחמירו לטמא אפילו ראתה רק שיעור מועט כחרדל, כי גם זו אינה חומרא, שהרי מן הדין דם מטמא בכל שהוא. לכך פירש, שמסברא היה ראוי לחוש שמא ג' ימים רצופים נעקר ממנה דם בימי זיבתה, אלא שלא יצא לחוץ כי אם ביום השלישי בפעם אחת, ודינה כזבה גדולה, אבל כשהדם הוא מועט כחרדל, לכאורה אין לחוש שנעקרו שלשה "משהויין" בג' ימים, ונתקבצו יחד ויצאו ביום השלישי, ובכל זאת החמירו על עצמן לישב עליו ז' נקיים.
כי חששו שמא יטעו בחשבון ימי נדות וזיבות, ובימי זובן יסברו שהן נדות, ויבואו לטהר עצמן מבלי לספור שבעה ימים נקיים, או שבימי נדותן אם יראו דם במשך יום אחד בלבד יסברו שהן "זבות קטנות" ויבואו לטהר עצמן כעבור יום אחד נקי.
לכך נהגו בכל ראיה כחומר שבשתיהן; כחומר "זבה" שצריכה ז' נקיים. וכחומר "נדה", שאף בראיה אחת נטמאת שבעה ימים.
רבא אמר: איזו היא הלכה פסוקה - כי הא דרב אושעיא.
דאמר רב אושעיא: מן התורה אין התבואה מתחייבת בתרומות ומעשרות אלא אם הכניסוה לבית דרך הפתח וראתה התבואה את פני (פתח) הבית. ואין ראיית פני הבית קובעת את התבואה לחיוב מעשר אלא לאחר שנגמרה מלאכתה, וכגון מירוח התבואה.
ורבנן אסרו לאכול דרך קבע בלא לעשר, אף קודם גמר מלאכתה. אבל אכילת בהמה מותרת קודם שנקבעה למעשר אף מדרבנן, משום דלעולם חשיבא כאכילת עראי. ונמצא שמערים אדם על תבואתו לפוטרה מתרומות ומעשרות, על ידי שמכניסה לבית במוץ שלה. שהרי עדיין לא נגמרה מלאכתה, ואין ראיית פני הבית קובעתה למעשרות  8 . ומאחר שכניסתה לבית היתה בפטור, שוב אינה מתחייבת, אף אם יגמור מלאכתה לאחר שהכניסה לבית  9 . ואף שהוא עצמו יאסר באכילת קבע מדרבנן, יעשה כן כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר,  10  שלא גזרו אלא באכילת קבע של אדם.

 8.  הר"ש (מעשרות א ו) נקט, כי הטעם שאין ראיית פני הבית קובעת כשמכניס תבואה במוץ שלה, היינו משום שלא נחשבת כרואה פני הבית, כי היא מכוסה במוץ ואינה נראית, אבל פירות שגמר מלאכתן הוא באופן אחר, כגון פיקוס בקישואין, אם יכניסם לבית קודם גמר מלאכתן ויגמור מלאכתן בבית, יתחייבו במעשר. אך מפירוש רש"י בסוגיין נראה שאין לחלק כן, כי פטורה הוא משום שלא נכנסה בתור "דגן", כי מעורב בה מוץ, אף שכבר נדושה, וראה רשב" א 9.  הפני יהושע העיר שלדעת רש"י (ב"מ פה ב) נחלקו האמוראים אם "ראית פני הבית" נצרכת דוקא בזיתים וענבים, שאינם בני גורן, או בכל הפירות ואפילו בפירות שהם בני גורן, ואם כן, איך תחשב כ"הלכה פסוקה"?.   10.  הרמב"ם (מעשר ג ו) כתב: מותר להערים על התבואה להכניסה במוץ שלה, כדי שתהיה בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר. וזורה מעט מעט אחר שהכניס לבית, ופטור לעולם מן התרומה ומן המעשרות, שהרי אינו מתחיל לגמור הכל. ומשמע, שאם יעשה גמר מלאכה בבית יתחייב במעשר. ובמאירי כתב, שטעם החיוב באופן זה הוא משום שהמירוח בבית מצטרף עם ראיית פני הבית דמעיקרא (שלא כרוב הראשונים שנקטו כי אין ראיית הבית שקודם מירוח קובעת למעשר). ובמקדש דוד כתב שמדברי הרמב"ם אין הכרח לזה, כי יתכן לפרש שהרמב"ם הולך בזה לשיטתו, שכתב (שם כ), שאחר גמר מלאכה אסור להאכיל לבהמה אכילת קבע, אף קודם ראית פני הבית. לכך הוצרך לפרש שמדובר באכילה בלא גמר מלאכה, (וראה בחידושי הגרי"ז שביאר שיטת הרמב"ם). אך לפי זה תמוהה לשון "הערמה", שהרי רבי אושעיא לא אמר אלא שמותר להאכיל לבהמה קודם גמר מלאכה, וראה ביאור הגר"א באמרי נועם.
ואי בעית אימא: איזו היא הלכה פסוקה, כי הא דרב הונא.
דאמר רב הונא אמר רב זעירא: המקיז דם בבהמת קדשים בחייה - אסור הדם בהנאה, ומועלין בו. אם נהנה באותו הדם, מתחייב קרבן מעילה.  11 

 11.  השפת אמת (מעילה יב ב) נקט כי מיד כשהקיז מעל, ואפילו קודם שנהנה בדם, ומשום כך יוצא מיד לחולין (ככל הקדש היוצא לחולין על ידי מעילה), ושוב אין מועלין בו. אך החזון איש (בכורות כא) הוכיח שאף לאחר מכן מועלין בו, ואין הדם יוצא לחולין, משום שהוא בכלל קדשי מזבח, שיש בהם מועל אחר מועל, ואינם יוצאים לחולין על ידי מעילה.
ואף ש"אין מועלין בדמים", היינו לאחר שנשחט הקרבן בעזרה, משום שנאמר "נתתיו לכם על המזבח לכפר", ודרשו "לכפר נתתיו - ולא למעילה", ודרשה זו נאמרה רק על דם הראוי לזריקה שניתן לכפרה, אבל לא בדם הקזה,  12  ולפיכך מועלין בו.

 12.  רש"י (ד"ה אסור). ובמעילה (יב ב) הוסיף, כי כיון שאינו ראוי לזריקה, כגופא דבהמה דמי, ומועלין בו. ותוס' כתבו, שעד זריקת הדם מועלין בו, אבל לאחר שנזרק וכבר נתכפרו הבעלים, אין מועלין בו, שהרי "כל דבר שנעשית מצותו אין בו מעילה". והקשה הצל"ח שהרי במעילה (יא א) מבואר שאף קודם זריקה אין מועלין בו. והעלה מכך, שמכל מקום יש בכך איסור דאורייתא, ולכך נקטו תוס' שמדובר אחר זריקה, משום שאז מותר בהנאה.
שלשה דינים אלו נחשבים כ"הלכות פסוקות", כי אין עליהם שום קושיות ותירוצים, ואין חשש שיהרהר בהם בתוך תפלתו.
רבנן עבדי כמתניתין, והתפללו מתוך כובד ראש.  13 

 13.  תוס' (ד"ה רבנן) כתבו שהלכה כמתניתין, ולכן אין מתפללין מתוך קלות ראש ושחוק, אלא מתוך כובד ראש ושמחה של מצוה, כגון שעסק בד"ת, ולכן נהגו לומר אשרי ופסוקי דזמרה קודם התפלה. וכתב הפני יהושע למד מלשונם "מתוך כובד ראש ושמחה" שרב אשי ורבנן לא נחלקו.
ורב אשי עביד כברייתא, והתפלל מתוך הלכה פסוקה.  14  תנו רבנן: אין עומדין להתפלל, לא מתוך עצבות, ולא מתוך עצלות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך שיחה של ליצנות,  15  ולא מתוך קלות ראש (גאוה וזחיחות הדעת, שהיא היפך מכובד ראש), ולא מתוך דברים בטלים.  16 

 14.  רש"י נקט שהכוונה לברייתא שאין מתפללין אלא מתוך הלכה פסוקה, ותמה הרשב"ץ שלא מצינו מי שיחלוק בדין זה, שאם עומד להתפלל מתוך דבר הלכה, צריך שתהא הלכה פסוקה. ורבינו יונה ביאר כי אע"פ שרב אשי היה מתפלל מתוך כובד ראש (כמתניתין) השתדל גם לעמוד מתוך שמחה, ורבנן לא חששו לכך, כי סברו שדי ב"כובד ראש" (והרא"ה נקט ש"כובד ראש" ו"שמחה" הם דברים סותרים, ורב אשי ורבנן נחלקו איזה מהם עדיף, וראה ריטב"א). ובשם רבינו יונתן ביאר, שרב אשי השתדל להתפלל גם מתוך הלכה פסוקה, ורבנן לא חששו לכך.   15.  כך פירש"י, והוצרך לכך, כי סתם שיחה היא בכלל "דברים בטלים" בסמוך.   16.  הטור (צח) ביאר שהתפלה היא במקום קרבן, שנאמר בה "ונשלמה פרים שפתינו", ו"לעבדו בכל לבבכם", ולכך צריך ליזהר שתהא דוגמת קרבן, ולא יערב בה מחשבה אחרת, שהרי מחשבה (שלא לשמה) פוסלת בקדשים. עוד כתב: יחשוב כאילו הוא מדבר לפני מלך בשר ודם, שאז ודאי הוא מסדר דבריו ומכוין בהם יפה לבל יכשל, קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים, שצריך לכוין אף מחשבתו. כי המחשבה כדיבור לפניו, כי הוא חוקר כל המחשבות, ואם תבא לו מחשבה אחרת בתוך התפלה, ישתוק עד שתתבטל המחשבה ההיא.
אלא עומדין להתפלל מתוך שמחה של מצוה, כגון דברי תנחומים של תורה, כגאולת מצרים שאנו אומרים סמוך לשמונה עשרה בשחרית, ומזמור "תהלה לדוד" קודם מנחה. (ובחו"ל אומרים י"ח פסוקים קודם תפלת ערבית).
וכן לא יפטר אדם מחברו, לא מתוך שיחה, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלים. אלא מתוך דבר הלכה, דהיינו שמחה של מצוה, שנאמר "פקודי ה' ישרים משמחי לב" (טור).
שכן מצינו בנביאים הראשונים שהיו בדורות הקודמים לדורנו,  17  שסיימו דבריהם בדברי שבח ותחנונים.

 17.  ע"פ מהרש"א, שאין הכווונה לנביאים הראשונים ממש.
תנא מרי בר בריה דרב הונא בריה דרב ירמיה בר אבא: אל יפטר אדם מחבירו, אלא מתוך דבר הלכה, לפי שמתוך כך הוא זוכרהו.  18 

 18.  הגר"א (בקול אליהו) ביאר כי מתוך דברים אחרים אי אפשר להזכיר את חבירו, שהרי ממה נפשך אם ידבר שבחו, הלא מתוך שבחו בא ליד גנותו, ואם יזכירהו בתחילה בגנותו בודאי עונשו כפול בלשון הרע ולא תשנא, אבל מתוך דבר הלכה מוכרח לזוכרו ויהיה שכרו כפול ומכופל, כי כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה.
כי הא שמצינו דרב כהנא אלוייה (ליווהו) בדרך לרב שימי בר אשי, מפום נהרא עד בי צניתא (מקום דקלים) דבבל.
כי מטא להתם (לבי צניתא), אמר ליה: מר, ודאי דאמרי אינשי: הני צניתא (דקלים) דבבל, איתנהו מימות אדם הראשון ועד השתא.  19 

 19.  ראה שו"ת חתם סופר (יו"ד רלה) מרומי שדה, ומנחת יצחק (י קח) שביארו מהו דבר ההלכה שהוזכר בדברי רב כהנא.
אמר ליה: אדכרתן (הזכרתני) מילתא דרבי יוסי ברבי חנינא, דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: מאי דכתיב (ירמיה ב ו) "בארץ אשר לא עבר בה איש, ולא ישב אדם שם"
- וכי מאחר דלא עבר שם אדם, היאך ישב בה? ומה בא סוף הפסוק להשמיענו?
אלא לומר לך: כל ארץ שגזר עליה אדם הראשון שתזכה לישוב, נתישבה.
וכל ארץ שלא גזר עליה אדם הראשון לישוב, לא נתישבה. ולכן אמרי אינשי על הני צניתא, שמאדם הראשון הם, שהוא גזר על אותו מקום לישוב דקלים.  20 

 20.  בראש יוסף ביאר, שאמר לו כי העולם טועה וסובר שאדם ראשון נטעם, אך באמת הביאור במה דאמרי אינשי "איתנהו מאדם הראשון ועד השתא" הוא, שהוא גזר שלא יהיו כאן אלא דקלים. ומו"ר הגראי"ל ביאר שהדומם והצומח לא נברא לשמש לאדם בצרכיו הגשמיים גרידא, אלא שע"י שייכותו של האדם לצרכו, הם נתקנים במלוי תפקידם, ולפיכך לא גזר אדה"ר על מקום יישוב, אלא אם היה בו צורך שיהיה נתקן ע"י יושביו, ואף מקום שכל יושביו גויים תכליתו להנות איש חסיד שיעבור בו (כמבואר בהקדמת פיה"מ).
רב מרדכי אלוייה לרב שימי בר אשי, מהגרוניא ועד בי כיפי, ואמרי לה: עד בי דורא.  21  תנו רבנן: המתפלל - צריך שיכוין את לבו לשמים  22 .

 21.  ביאר המאירי שכוונת הגמרא שהעיקר הוא עצם הליווי, ודבר נאה הוא להפרד מתוך דבר הלכה, אך אם לא נזדמן להם דבר הלכה אין בכך קפידא.   22.  כן הגירסא לפנינו, וביאורה, שיכוון שמתפלל לפני ה'. אבל הרי"ף גרס רק "צריך שיכוין את לבו", והשמיט "לשמים", וביאר רבינו יונה שיכוון פירוש המלות, וכתב שמפני כך אמר אבא שאול "סימן לדבר, תכין לבם", שלכאורה תמוה, הרי ראיה ברורה היא, ולא סימן בעלמא, ובהכרח שהפסוק מדבר בכונת טהרת הלב, ואילו הברייתא עוסקת בכוונת פירוש המלות. וראה הערה 3 למשנה.
אבא שאול אומר: מצינו סימן לדבר זה: שנאמר (תהלים י יז) "תכין לבם תקשיב אזנך". ומשמעותו, שאם יכוונו לבם לכוין לשמים, אז יקשיב לתפלתם.
תניא, אמר רבי יהודה, כך היה מנהגו של רבי עקיבא:
כשהיה מתפלל עם הציבור, היה מקצר בתפלתו  23  ועולה, מפני טורח הציבור.  24 

 23.  ביאר רבינו יונה שלא היה מקצר מנוסח התפלה, אלא מיעט באמירת תחנונים, ולא האריך באמירת המלות.   24.  המג"א (קכד ז) הוכיח מכאן שאם הרב מאריך בתפלתו אין ממתינים לו בחזרת הש"ץ, ואין לתמוה שהרי אדרבא, לכך הוצרך רבי עקיבא עצמו לקצר, כדי שלא ימתינו לו, כי יש ללמוד ממה שקיצר, שהמאריך עושה שלא כדין, ולכן אין להמתין לו (וראה מחצית השקל שם).
וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו, היה מתרחק ממקומו הרבה בשעת התפלה, עד כדי כך שאם היה אדם מניחו בתחלת תפלתו בזוית זו, היה מוצאו בסופה בזוית אחרת!
וכל כך למה?
מפני שהיה מרבה בכריעות והשתחוויות בתפלתו  25 .

 25.  ביאר רבינו יונה שהשתחואות הן בפישוט ידים ורגלים, ובכל פעם שקם מהשתחוותו התרחק מעט מן המקום שעמד בתחלה. וכתבו תוס' כי אף שאמרו (בסוף הפרק) "אם בא לשחות בסוף כל ברכה מלמדים אותו שלא ישחה" - רבי עקיבא היה שוחה באמצע כל ברכה וברכה, אבל בתחלה וסוף היה זוקף. והרא"ש כתב שרבי עקיבא כרע בתחנונים שבסוף התפלה, והראיה, שהרי היה נודד מזוית לזוית, ובאמצע התפלה אסור לזוז ממקומו, וכ"כ הרשב"א וריטב"א, וכן הביאו תוס' בשם הרב יוסף ודחו דבריו. וראה ט"ז (קד א) שלדעת הרא"ש הליכה באמצע התפלה נחשבת הפסק, ואילו תוס' סברו כרבינו יונה שאינה הפסק. והגר"א דחה, שאף לתוס' נחשבת הפסק, אלא שנקטו כי באופן של רבי עקיבא אינו נחשב הפסק, כי אינו יודע שזז ממקומו, וכ"כ במור וקציעה שאין להוכיח מכך כרבינו יונה (לעיל ג ב) שכל הבית כמקום אחד לגבי קביעות מקום לתפלה, שהרי לא ידע שיצא ממקומו.
אמר רבי חייא בר אבא: לעולם יתפלל אדם בבית שיש בו חלונות, שנאמר (בדניאל ו יא, לאחר שיצא מכתב מאת המלך, כי כל מי שיבקש איזו בקשה מאת אלהים או שום אדם מלבד המלך, במשך שלשים יום, יושלך לבור אריות): "ודניאל כדי ידע די רשים כתבא, על לביתיה, וכוין פתיחן ליה בעיליתה נגד ירושלים" (חלונות פתוחים לו בעלייתו נגד ירושלים).  26 

 26.  רש"י להלן (לד ב ד"ה חלונות) ביאר "שגורמין לו שיכוון לבו, כשהוא מסתכל כלפי שמים ולבו נכנע". ורבינו יונה (שם) כתב שני טעמים: א. שע"י ראיית האור תתיישב דעתו ויוכל לכוון כראוי. ב. שכאשר יביט בחלונות הפתוחות כנגד ירושלים, יכוון בתפלתו נגד ירושלים, ותהיה תפלתו רצויה ומקובלת. והב"י (צה) הביא שמהר"י אבוהב הוכיח כפירוש א' שהרי אמרו (יבמות קה ב) שהמתפלל צריך שיהיו עיניו בארץ ולבו בשמים, ואיך יביט דרך החלונות. ודחה שאין הכונה שיביט כל התפלה לשמים, אלא דרך העברה, וראה בב"ח (צ) שרק בעת תפלת שמונה עשרה צריך ליתן עיניו בארץ, אך כשעומד להתפלל יביט בחלונות לשמים או כנגד המקדש.
עוד דין למדו מתפלת דניאל: יכול יתפלל אדם כל היום כולו תפלות רשות, מחוץ לתפלות החובה, בלי לחדש דבר בתפלה הנוספת?  27 

 27.  רבינו יונה נקט שהנידון אם יכול להוסיף תפלה בלי לחדש דבר בתפלה הנוספת. ולעיל (יב ב בדפי הרי"ף) הוכיח כך, שהרי למאן דאמר תפלת ערבית רשות אין ג' תפלות חובה, אלא שבערב מתפלל כתפלת היום בלי לחדש דבר. אכן, דעת הרמב"ם (תפלה א) שמן התורה יש להתפלל כל יום, ואין מנין התפלות מן התורה, אלא כל אחד מתפלל לפי כוחו, יש שמתפלל פעם א' ביום, ויש מתפלל פעמים הרבה. ואנשי כנסת הגדולה הם שקבעו את מנין התפלות. ולכאורה תמוה שהרי דניאל היה קודם זמן אנשי כנסת הגדולה. והפני יהושע הוכיח מכך שהרמב"ם פירש, שלולא הכתוב בדניאל הוה אמינא שמצות תפלה נוהגת כל העת כמו תלמוד תורה, וכל זמן שאינו עסוק בתורה או במצוה אחרת, צריך להתפלל תמיד.
- הרי כבר מפורש על ידי דניאל, (שם) "וזמנין תלתא ביומה הוא ברך על ברכוהי ומצלא". הרי שהתפלל רק שלש פעמים, ולא יותר.
יכול משבא דניאל לגולה הוחלה (הותחלה) התפלה להאמר, ולא בזמן שבית המקדש קיים וקרבו בו הקרבנות, שהרי כל עיקר התפלה הוא במקום הקרבנות?  28 

 28.  ע"פ מהרש"א.
הלא כבר נאמר שם "ומצלא ומודה קדם אלהה, כל קבל די הוא עבד מן קדמת דנא" (התפלל והודה לפני אלהיו כאשר עשה מקודם לכן), הרי שכבר קודם גלות בבל היה מתפלל.
יכול יתפלל אדם לכל רוח שירצה?
תלמוד לומר (שם): "נגד ירושלם".  29 

 29.  המהרש"א העיר שהרי לעיל (ל א) אמור היה עומד בחו"ל יכוון פניו נגד ארץ ישראל, ולא רק לירושלים. וכתב כי כיון שהיה בבבל הקרובה לא"י יכל לכוון פניו נגד ירושלים כמו העומד בתוך א"י, וראה שם הערה 16
יכול יהא כוללן את שלשת התפלות ויאמרן בבת אחת?  30 

 30.  ביאר רבינו יונה שהנידון הוא, כי אף שצריך להתפלל ג' פעמים ביום, מנין שנקבעו זמנים מסוימים לכל תפלה בפני עצמה, ושמא יכול לאומרם בכל זמן שירצה, ואפילו שלשתן זו אחר זו.
כבר מפורש על ידי דוד שלא יעשה כך, דכתיב (תהלים נה יח): "ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה, וישמע קולי".
יכול ישמיע קולו בתפלתו  31  ויתפלל בקול רם?  32 

 31.  המג"א (קא ג) כתב שהאר"י לא היה משמיע קולו אפילו בפסוקי דזמרה, ובבית אלוהים (ו) כתב שבעת צרה מותר להגביה קולו כשצועק מתוך לבו, שהרי מצינו שמשה צעק אל ה' (במכת צפרדע ובצרעת מרים), אך בשערי תשובה כתב שיחיד המתפלל על צרתו שלא בשעת התפלה, לא ישמיע קולו, שהרי למדו דין זה בסמוך מחנה שהתפללה על צרתה. וראה בערוך השלחן שנקט כי האיסור רק כשעומד לפני המלך, והיינו בשמונה עשרה, אך בשאר תחנונים מותר להשמיע קולו, אולם במחזיק ברכה דקדק מלשון "תפלתו" כי אפילו בבקשה פרטית אסור להגביה קולו, וראה עוד בהערות 42- 33, ולעיל (כד הערה 43).   32.  ביאר הרשב"א שלא ישמיע קולו לאחרים, כלומר שלא יתפלל בקול רם, אבל מצוה להשמיע לאזניו, והטור (קא) הביא י"א שלא ישמיע אפילו לאזניו, שהרי בתוספתא למדו מהמקור שהביאה הגמרא מחנה, ש"קולה לא ישמע" והיינו אפילו לאזניו, ודחה שלא התמעט אלא "השמעת קולו" והיינו לאחרים. וראה בב"י שהוכיח מהזוהר שלא ישמיע לאזניו, והמג"א דחה ראייתו. ובברכי יוסף הביא מדברי רש"י ביומא (עג א) שמותר להשמיע לאזניו, וראה לעיל כד הערות 52 - 50.
כבר מפורש על ידי חנה, שלא עשתה כך, שהרי נאמר (בתפלתה, שמואל א א יג) "וקולה לא ישמע".  33  יכול ישאל אדם צרכיו המפורשים בברכות אמצעיות של שמונה עשרה, ואחר כך יתפלל שלש ברכות ראשונות, שהם שבח לקדוש ברוך הוא?

 33.  בסוטה (לב ב) אמרו שתקנו להתפלל בלחש כדי שלא לבייש עוברי עבירה, ופירש רש"י שהמקור להתפלל בלחש הוא מחנה. ובבאר שבע (שם) תמה למה הוצרכו לתקן והרי מפורש הוא בחנה. ואין לומר שבסוגיין הכוונה שאין חיוב להתפלל בקול, והתקנה באה לאסור (ולכן כתב רש"י שלא יכלו לתקן כן ולבטל תפלה בקול, אלא רק מאחר שראו בתפלת חנה שאין חיוב להתפלל בקול) שהרי למדו מחנה "שאסור להגביה קולו". וגם אין לפרש שכוונת רש"י שהיא תקנה קדומה ולכן התפללה בלחש, שהרי היא התפללה כך אפילו בינה לבין עצמה, ואילו בושת בעלי עבירה שייכת רק כשאחר שומע, (ראה הערה 42, ולעיל כד הערה 42).
כבר מפורש על ידי שלמה, שקודם יסדר את השבח ואחר כך ישאל את צרכיו, שנאמר (מלכים א, ח כח) "לשמוע אל הרנה ואל התפלה".
"רנה" - זו תפלה של שבח, והיינו שלש ברכות ראשונות.
"תפלה" - זו בקשה על צרכיו.
הרי שהקדים הכתוב "רנה" ל"תפלה", וכך ראוי לנהוג בסדר התפלה.
ועוד למדו מכך: כי אף שכבר אמר "רנה" של שבח בקריאת שמע וברכותיה, אין אדם אומר דבר בקשה  34  אחר "אמת ויציב", עד שיסמוך גאולה לתפלה, ויאמר ג' ברכות ראשונות של שמונה עשרה, ורק אחריהם תקנו לבקש על צרכיו.

 34.  כך הגירסא לפנינו, והרי"ף והרא"ש לא גרסוה, וכן משמע בתוס' לעיל (יג ב ד"ה שואל) שגם קדיש וקדושה אסור לענות, (אך שם הנידון בין גאולה לתפלה, וראה שו"ת באר שבע ט).
אבל אחר התפלה  35  יכול להוסיף בקשות, ואפילו אם רצה להאריך בסופה כסדר וידוי של יום הכיפורים, אומר.

 35.  המרדכי (סימן קג) ורבינו יונה כתבו שאומרם אפילו קודם "יהיו לרצון", אך בשו"ת הרשב"א (ח"ז תה) כתב שאומרם רק אחר "יהיו לרצון", כי הוא מכלל התפלה, וראה דרכי משה (קכב א).
איתמר נמי, אמר רב חייא בר אשי אמר רב: אף על פי שאמרו שואל אדם צרכיו דוקא בשומע תפלה, ולא בשאר ברכות שמונה עשרה.  36  אבל אם בא לומר בקשות אחר תפלתו - אפילו כסדר של יום הכיפורים, אומר.

 36.  בעבודה זרה (ח א) אמרו שיכול לומר בסוף כל ברכה מעין הברכה, וביאר רבינו יונה שיש בזה ד' דינים. א. בשומע תפלה אומר באמצע בין לשון רבים ובין יחיד (וראה ב"י וב"ח קיט שדנו אם היינו רק לצרכיו או גם צרכי רבים). ב. בסוף ברכה יכול להוסיף בלשון רבים, אך בלשון יחיד נחשב כהפסק, ומוסיף רק בסוף ברכה, אחר שהשלים מה שתקנו חכמים. ג. אם יש לו צורך זמני, כגון חולה בתוך ביתו, אומרו אפילו באמצע ברכה, אך רק בלשון יחיד, שלא יראה כחלק ממטבע הברכה. ד. אחר בתפלה מתפלל על כל צורך בכל לשון. אכן מדברי הרמב"ם (תפלה ו ב) והרא"ש למד הב"י שבכל ברכה שואל מעין הברכה בכל לשון ואפילו באמצעה, ואילו בברכת שומע תפלה יכול לשאול כל צרכיו בכל ענין. ובדעת הטור נקט שמותר לשאול צרכיו באמצע כל ברכה, ורק שלא ישאל בתחילת הברכה, אלא יתחיל מעין הברכה ואח"כ יבקש. ותוס' בע"ז (שם ד"ה אם) כתבו שרק יחיד אינו יכול להוסיף בקשה באמצע ברכה, אך הציבור מוסיפין כפי שנוהגין בתענית להוסיף פסוקים וסליחות ב"סלח לנו" (ולדעת הטור גם יחיד מוסיף כנ"ל, וראה דרישה).
אמר רב המנונא: כמה הלכתא גברוותא (הלכות גדולות) איכא למשמע מהני קראי דחנה:  37 

 37.  מהר"ץ חיות (נדרים כב ב) הקשה איך לומדים הלכות אלו מחנה, והרי אין נביא רשאי לחדש דבר. והעלה מכך שהלכות אלו נאמרו כהלכה למשה מסיני, ורק אסמכוה אקרא האמור בחנה, והוכיח כך מדברי הרמב"ן (סהמ"צ שרש ב, עי"ש). אולם ראה בריטב"א (יבמות ע"א ב) שאע"פ שאין נביא יכול לחדש מצוה חדשה, הוא יכול לחדש וללמד פרטים בצורת קיום המצוה, וראה לעיל (יא הערה 18).
א. (שמואל א א יג) "וחנה היא מדברת על לבה" - מכאן למדנו למתפלל, שצריך שיכוין את לבו בתפלתו.
ב. "רק שפתיה נעות"  38  - מכאן למתפלל, שצריך שיחתוך ויהגה את התפלה בשפתיו,  39  ולא די שיהרהר בלבו.  40 

 38.  במחזיק ברכה (מח) הביא שהרמ"ע מפאנו דקדק ש"רק שפתיה נעות" ולא כל גופה, שאין ראוי להתנענע בעת תפלת שמונה עשרה.   39.  במצפה איתן העיר שלדעת תוס' לעיל (כא א דה והרי) שגם בתפלה מועיל הרהור כדבור, בהכרח שרק לכתחילה צריך לחתוך בשפתיו, וחלק מהדינים הנלמדים מחנה הם רק לכתחילה (כגון איסור הגבהת הקול) וחלק לעיכובא (כגון כוונת הלב). ובזכרון שמואל (יז) כתב שלכתחילה צריך גם להמיע לאזניו, וסוגיין כמ"ד הרהור לאו כדבור, ובדיעבד די בחיתוך שפתים, עי"ש. אך הרש"ש (על תוס' הנ"ל) הוכיח מסוגיין שרק בק"ש מועיל הרהור כדיבור ולא בתפלה שיש בה דין נוסף שטעונה חיתוך שפתים.   40.  ביאר המהר"ל (נתיב העבודה ב) כי אע"פ שהקב"ה יודע מחשבות לבנו, מצד האדם אין הבקשה שלימה עד שמוציאה בפה, כי הביטוי לחסרון אמיתי הוא רק בפה, וראה מכתב מאליהו (ח"ד, תפלה).
ג. "וקולה לא ישמע" - מכאן שאסור להגביה קולו בתפלתו.  41 

 41.  בשל"ה (ר"ה יב) שעלי היה סבור שהיא מתפללת תפילת ר"ה, ובה מגביהים את הקול, ולכן גער בה, אך חנה היתה סבורה כי כיון שהיא מתפללת על צרכיה, אין לה להגביה קולה אפילו בר"ה, ומכך למדו שבשאר תפלות אין להגביה את הקול.
ד. "ויחשבה עלי לשכורה"  42  - מכאן (ממה שהוכיח אותה על שכרות) ששכור אסור להתפלל.  43 

 42.  רש"י בשמואל (א, א יג) ביאר שחשדה בשכרות מפני שהתפללה בלא קול, והם לא היו רגילים להתפלל בלחש. והקשה המהרש"א, הרי בסוגיין מבואר שכך ראוי לעשות, ואיך היו רגילים לעשות שלא כדין (וראה הערה 33). ולכן ביאר, שחשבה לשכורה כי הרבתה להתפלל. וכמו שמצינו במדרש, שמפני שהרבתה להתפלל, קיצרה את ימיו של שמואל. והרד"ק שם כלל את שני הפירושים יחד, וכתב, כי אף שדרך המתפלל לדבר בלחש, אבל במקצת דבריו הוא צועק, ואילו חנה הרבתה להתפלל ועם זאת לא נשמע קולה במשך כל תפלתה, ומשום כך חשדה לשיכורה. וראה גם צל"ח שמיזג בין הפרושים באופן אחר. ובמחזיק ברכה נקט שעלי סבר שהאיסור רק בשלש תפלות, אך בקשה פרטית מותר להגביה קולו, והלכה כחנה שגם בזה אסור, וכן הוכיח השל"ה שלא התפללה תפלת חובה, שהרי אכלה קודם, וראה הערה 31.   43.  בעירובין (סד א) אמרו שאם שתה רביעית יין לא יתפלל, ואם התפלל, תפלתו תפלה. אבל שכור שהתפלל, תפלתו תועבה. וצריך לחזור ולהתפלל, כשיסור יינו מעליו. ו"שכור" הוא מי שאינו יכול לעמוד בפני מלך מרוב שתייתו. וכתבו תוס' דהיינו דוקא לענין תפלה. אבל הוא מותר בברכת המזון, כי הוא בכלל "ושבעת וברכת" (ו"שביעה" מתפרשת גם על "סביאה"). ובטעם האיסור כתב הרמב"ם (תפלה ד יז) משום שאין לו כוונה, אך הטור ושו"ע (צט) השמיטו טעם זה, וכתבו שתפלתו תועבה, וכן משמע בתוס' בעירובין (סד א), שדימוהו למתפלל ונמצאת צואה כנגדו, כי כיון שחטא, תפלתו תועבה, וצריך לחזור ולהתפלל. ויתכן שסברו כי אחר שכבר למדו מחנה ש"צריך שיכוון את לבו", בהכרח ששיכור הוא איסור בפני עצמו. ואילו הרמב"ם ביאר כי חסרון כוונה הוא בפירוש המילים (ראה הערה 22) ואינו מעכב אלא באבות, ובשיכור התחדש חסרון בכוונתו לעמוד לפני המלך, ומעכב בכל התפלה.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת ברכות בפירוש פרשני- מתוך פירוש על תלמוד בבלי בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א |