פרשני:בבלי:ברכות ח ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ברכות ח ב

חברותא[edit]

ואפילו "עטרות ודיבון" שהן שמות של עיירות ואין להם תרגום יקרא אותם שלש פעמים,  56  שכל המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו.

 56.  כך למדו תוס' בשיטת רש"י שקורא שלשה פעמים בלשון המקרא. והקשו למה נקט "עטרות ודיבון" שיש להם מכל מקום "תרגום ירושלמי" ולא נקט "ראובן ושמעון" שאין להם בכלל תרגום, ונחלקו אם קורא ב' פעמיים כל הפרשה, ושב על כולה בתרגום, (כדעת השל"ה, הובא במג"א) וא"כ אינו יכול לדלג חלק מהתרגום, כי יחסר במשמעות הקריאה, או שקורא כל פסוק ב' פעמים מקרא ופעם אחת תרגום (כדעת האר"י, שם, ולכן נקטו "שנים" ולא "שתים"), והיינו לצורך הבנת הנקרא, וכשאין תרגום אין צריך לקרא ג' פעמים, ואין לחלק בין עטרות ודיבון לראובן ושמעון. ותוס' פירשו שכוונת הגמרא שאע"פ שאין להם תרגום אלא תרגום ירושלמי, מ"מ יותר טוב לקרוא פעם שלישית בתרגום (ירושלמי). ולפי שיטה זו כשאומרים "ראובן ושמעון" אין צורך לומר שלשה פעמים אלא די בפעמים, וכתב הטור שנהגו להחמיר כפירוש רש"י.
רב ביבי בר אביי סבר לאשלומינהו לפרשייתא דכולא שתא, חשב להשלים קריאת הפרשיות שנים מקרא ואחד תרגום במעלי יומא דכפוריא, בערב יום הכיפורים  57 .

 57.  בעיון יעקב כתב, שהיה מבני עלי שנתקצרו שנותיהם, וכיון שהמשלים פרשיותיו מאריכין לו ימיו ושנותיו, היה רוצה להשלים פרשיותיו בערב יום הכיפורים לפי שלמחרת ספרי חיים פתוחים, ורצה להשלים כדי שיכתב לאלתר לחיים.
תנא לה חייא בר רב מדפתי: כתיב בפרשת יום הכיפורים (ויקרא כג לב): "ועיניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב" ויש לתמוה: וכי בתשעה בחדש מתענין, והלא בעשרה מתענין? אלא כתבה תורה "בתשעה לחדש" לומר לך, שכל האוכל ושותה בתשיעי, מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי  58  ועשירי,  59  כי כך היא כוונת התורה לומר: הכינו עצמכם בתשעה בחודש באכילה ושתיה כדי שתוכלו להתענות למחרת,  60  וחיוב זה נאמר בלשון "ועניתם" להשמיענו שאכילה זו נחשבת כעינוי.  61  ואם כך עדיף לעסוק ביום זה באכילה ושתיה ולא בהשלמת הפרשיות.

 58.  בפרי חדש (תרד) כתב, שהעדיפה התורה לנקוט "כאילו התענה" ולא נקטה בלשון "מצוה לאכול" לומר שמקבל שכר גדול כמקיים מצוה מתוך צער ולא מתוך עונג, ועי"ש בט"ז. וראה בסמוך שלדעת רש"י מקיים באכילה מצות עינוי, ובערוך לנר (ר"ה ט א) ביאר שמתענה בעשירי על מה שחטא נגד הגוף, ובתשיעי על מה שחטא כנגד הנשמה, ולכן אמרו "כאילו התענה".   59.  הצל"ח תמה איך אמרו "כאילו התענה" על שני הימים, והרי בעשירי התענה באמת, וביאר שגם תענית העשירי מתעלה יותר, כי נחשב לו כמתענה ב' ימים שהתענית ביום השני קשה כפל כפלים. ובבן יהיודע כתב, שאכילת יום ט' לבד נחשבת כתענית ב' ימים, עי"ש. וראה הערה הבאה.   60.  רש"י (ד"ה מעלה) והרא"ש (יומא פ"ח כב). ורבינו יונה (שע"ת ד ח-י) כתב, שטעם המצוה, כדי להראות שמחתו בהגיע זמן כפרתו, ותהא לו לעדות על דאגתו מעוונותיו. ועוד שהיא תחת סעודת יוט של יוה"כ. ועוד כדי שיתחזק להרבות תפלה ביוה"כ. ובשבלי הלקט (שז) כתב, כדי שחשב לו תענית יוה"כ כמתענה יום שני ברציפות. ובשו"ת מהרי"ט (ח"ב או"ח ב) כתב, שהיו מתענים הרבה ימים קודם יוה"כ, ולפי שהרגל נעשה טבע אין להם עינוי בתענית יו"כ, ולכן צוותה התורה להפסיק בעיו"כ.   61.  רש"י, ומשמע שעצם האכילה נחשבת כעינוי, וכ"כ להדיא בר"ה (ט א ד"ה כל) "אכילת תשיעי אני קורא עינוי" והיינו שהצטוה על האכילה, אך תוס' (שם ד"ה כאילו) כתב "כאילו הצטוה להתענות והתענה" והיינו שהצווי על עינוי ומתקיים באכילה. וראה בשו"ת רע"א (טז) שדן אם נשים חייבות לאכול בתשיעי, ותלוי אם הצווי לאכול, והוא מ"ע שהזמן גרמא, או שהוא על העינוי ונשים חייבות בעינוי יוה"כ. ומאירי כתב, ש"כל העושה דבר על דעת שבסבת אותו דבר תתקיים מצוה הרי הוא כמי שעשה מצוה". והיינו שאין האכילה עצמה נחשבת כתענית, אלא משום שהיא הכשר למצות תענית בעשירי. ובשו"ע (תקע ג) נקט שמצות האכילה בתשיעי היא מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא (ב"י תיח). אך המג"א (תקע ט) הוכיח שהיא דרשא דאורייתא, ויתכן שנחלקו אם הכשר המצוה נחשב כחלק מהמצוה ממש.
סבר רב ביבי בר אביי לאקדומינהו, להקדים קריאת הפרשיות ולקרוא את כולן בשבת אחת או בשתי שבתות.
אמר ליה ההוא סבא: תנינא בברייתא: "ובלבד שלא יקדים לקרוא את הפרשיות ושלא יאחר" אלא יקראם יחד עם הציבור. כדאמר להו, כפי שציווה רבי יהושע בן לוי לבניה: אשלימו פרשיותייכו עם הציבור שנים מקרא ואחד תרגום.
ועוד ציווה רבי יהושע בן לוי לבניו: והזהרו בורידין, כששוחטים עוף הזהרו לחתוך את ורידי הדם שבצואר כדי שיצא כל הדם, וכפי שאמר רבי יהודה, דתנן במשנה (חולין כז.): רבי יהודה אומר: עד שישחוט את הורידין.  62 

 62.  צליית בשר מכשירה את הבשר מן הדם, רק אם אינו צולה את העוף כשהוא שלם, וכיון שרגילות לצלות את העוף כשהוא שלם יש לחתוך את עורקי הצוואר כדי שיצא הדם (רש"י עפ"י חולין כח ב).
ועוד ציווה לבניו: "והזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו, שמחמת מחלה או טורח המזונות שכח את תלמודו הזהרו בו לכבדו למרות ששכח את תלמודו דהרי אמרינן: לוחות ושברי לוחות מונחות בארון כלומר, אף שברי הלוחות נוהגים בהם כבוד ומונחים יחד עם הלוחות השניים, כך יש לנהוג כבוד גם בתלמיד חכם למרות ששכח תלמודו.  63 

 63.  בשפתי חכמים ביאר את הדמיון לשברי הלוחות שפרחו מהם האותיות (כמבואר ברבה כי תשא) כך מי ששכח תלמודו מחמת חליו למרות שפרחה ממנו התורה נשאר בקדושתו. וראה בשל"ה (שבועות תו"א מה בהגה) שאינו חייב בשכחה, כי היא באה מסיבת שבירת הלוחות, ולעתיד לבא יוחזרו האותיות למקומן. וכן ביאר המהר"ל (נתיבות עולם, נתיב התורה יד) שהוא כת"ח בשעה שישן, כי זה עניין האדם שמצד הגוף שלו א"א שתהיה התורה עמו תמיד, ואף שנסתלקה ממנו באונס בגלל הגוף המקבל, אינו נחשב שהתורה מסתלקת ממנו, ולעוה"ב כאשר אין מונע אליו מצד הגוף תהיה תורתו עמו (ראה מדרש משלי ו). ולדבריהם אין חילוק בין מי ששכח ללא שכח, וכ"כ המאירי "שנכבדהו כאילו לא שכח". אך בתוס' ר"י החסיד משמע ששברי לוחות פחותין מלוחות עצמן, וכן נראה מהאמור במנחות (צט א) ש"אין נוהגין בו מנהג בזיון". וראה ירושלמי (מו"ק ג א) שזקן ששכח תלמודו "נוהגין בו קדושת ארון" ומשמע, כיון ששכח אינו נחשב כלוחות אלא כארון ששימש ללוחות.
אמר להו רבא לבריה: כשאתם חותכים בשר, אל תחתכו כשהבשר מונח על גב היד, אלא כשהוא על השלחן. איכא דאמרי שהטעם הוא משום סכנה, שמא יחתוך את ידו, ואיכא דאמרי שהטעם הוא משום קלקול סעודה, שמא יפצע את ידו אף בפצע כל שהוא, והדם היוצא ילכלך את המאכל וימאיס את המאכל על המסובים.  64 

 64.  רשי פירש ש"ילכלך את המאכל וימאיס את המסובים", וראה במ"ב (קע לד) שהחשש שימאס האוכל.
ועוד הורה להם רבא: "אל תשבו על מטה ארמית"! ובפירוש הוראה זו איכא דאמרי, שכוונתו לצוות: לא תגנו בלא קריאת שמע,  65  וכינה את השוכב לישן בלא קריאת שמע כ"מטה ארמית" כי העושה כן דומה מיטתו למיטת גוי.  66  ואיכא דאמרי, שהתכוון לצוות: דלא תנסבו גיורא, שלא תשאו גיורת,  67  ואיכא דאמרי, שהתכוון כפשוטו: ארמית ממש כלומר, שלא ישבו על מיטה השייכת לנכריה, ומשום מעשה דהיה עם רב פפא, דרב פפא אזל לגבי, הלך לביתה של ארמית, הוציאה לו מטה ואמרה לו: שב! אמר לה רב פפא: איני יושב עד שתגביהי את המטה ואראה מה מונח מתחתיה, הגביה את המטה ומצאו שם תינוק מת, וכוונתה הייתה להעליל עליו שהוא התיישב על התינוק והרגו.  68  מכאן אמרו חכמים: אסור לישב על מטה ארמית.  69 

 65.  ראה בספר פירות תאנה שדן אם רבא חלק על רב נחמן, שאמר לעיל (ריש דף ה) שת"ח אינו צריך לקרא ק"ש על המטה.   66.  רש"י. וביאר בבן יהוידע שבק"ש מגרש את החיצוניים והמזיקים, ואם שוכב בלא ק"ש חשובה מיטתו מיטה ארמית ששוכנים בה החיצוניים. והמהרש"א פירש שהכוונה שלא יקרא ק"ש שעל המיטה בלשון ארמי שאין המלאכים מכירים בו, שכן קוראים שיר של פגעים (יושב בסתר) כדי שיהיו מלאכי השרת נזקקין לו לשמרו, וכיון שאין מכירין בלשון ארמי, כאילו לא קרא ק"ש.   67.  משום שיש לחשוש שיעבור על מה שאמרו (סנהדרין צד א) "גר עד עשרה דורות אלא תבזה ארמי בפניו", (רשב"ם פסחים קיב ב). ובעיון יעקב הקשה שהרי יהושע נשא את רחב ובועז את רות. וביאר שלדעת רש"י (בחולין קלג א) רבא היה כהן, וכהן אסור בגיורת משום זונה, והזהירם כדי להראות להם הדין. ואף לדעת תוס' (שלא היה בעצמו כהן) רבא נשא בת רב חסדא שהיה כהן, וכיון שהיו מזרע כהנים החמיר עליהם, ובעינים למשפט כתב, שהזהירם על גיורת שנתגיירה פחותה מג' שנים. וראה בהוריות (יג א) שהכל רצים לישא גיורת, ובחברותא (שם הערה 34) הובא שהיעב"ץ כתב, דהיינו כשאינו מוצא ישראלית, או שאין כל הגיורות שוות שהרי יהושע ובועז הניחו ישראליות ולקחו גיורות.   68.  רש"י בפסחים (שם) הביא שארמית זו הייתה חייבת לו מעות ונכנס מדי יום לגבות הימנה את החוב, יום אחד חנקה את בנה ונתנתו על המיטה, וכשנכנס רב פפא אמרה לו שב עד שאביא מעותיך וכן עשה, כשבאתה אמרה המתת את בני וברח מן המדינה. וראה שינויים נוספים בפירוש רבי נסים גאון וכן ברבנו חננאל. ועיין בהגהות מהר"ץ חיות 69.  רב פפא היה תלמידו של רבא, ולכן מסתבר שאזהרתו נבעה מפני מעשה זה. (ובפסחים שם הובא כן בשם רבינו הקדוש, וצ"ל שאסר זאת משום שחשש לזה).
ועוד הורה להם רבא: אל תעברו אחורי בית הכנסת בשעה שהציבור מתפללין,  70  מסייע ליה לרבי יהושע בן לוי,  71  דאמר רבי יהושע בן לוי: אסור לו לאדם שיעבור אחורי בית הכנסת בשעה שהצבור מתפללין.

 70.  לעיל (ו ב) הבאנו פירוש רש"י ש"אחורי בית הכנסת" הוא צד מזרח שבו היה הפתח, וכיון שעובר ליד הפתח ואינו נכנס נראה כפורק עול ומבזה את בית הכנסת (ראה רש"י לקמן סא א) ונראה ככופר או פורק עול התפלה (רש"י עירובין יח ב, וכן הוא בשו"ע צ ח, ובביאור הגר"א העיר שרש"י סותר טעמו). ורבינו יונה כתב, שגם רבינו יצחק (שפירש לעיל ש"אחורי ביהכנ"ס" הוא הצד שאין בו פתח) מודה שבסוגיין מדובר בעובר בצד הפתח, כי רק בו שייך חשד; וכן משמע מהרמב"ם (תפלה ו א) והמאירי. שהאיסור רק מפני שיחשדוהו בפריקת עול.   71.  אע"ג שרבי יהושע בן לוי היה בסוף תקופת התנאים (ראה סדר הדורות שהרמב"ם מחשיבו כתנא, ורש"י מחשיבו כאמורא), ורבא היה כשתי דורות אחריו, ואין דרך לסייע מאמורא למשנה (רש"י ב"מ מ א), מ"מ דברי ריב"ל א נם נחשבים כמשנה, ובפרט לדעת רש"י שהיה אמורא, ועוד יתכן שההוכחה שהלכה כרבא שהוא בתראה (כמבואר לקמן בתוס יג ב).
אמר אביי: ולא אמרן שאסור לעבור שם אלא דליכא פתחא אחרינא לבית הכנסת, אבל היכא פתחא אחרינא, לית לן בה, אין לנו בה איסור.  72 

 72.  כי הרואה סובר שנכנס בפתח אחר לכן אין בזה בזוי (רש"י לקמן סא א). והב"י (תרעא) הקשה מה בין זה לנר חנוכה, שאמרו (שבת כג א) שאם יש לו שני פתחים צריך ב' נרות, ולא מועיל שיבינו שמדליק בפתח אחר. וחילק, שבתפלה לא יחשדוהו שפורק עול מלכות שמים מעליו, משא"כ בנר חנוכה, ועוד שבנר חנוכה יש הפסד ממון ולכן יחשדו שלא הדליק. ובמג"א (שם יב) כתב, שלרש"י לק"מ, כי בביהכנ"ס אין הנידון משום חשד אלא משום ביזוי. ובחכמת שלמה ומגן גבורים כתבו, שבנר חנוכה אמרו שיחשדו כי כשם שלא הדליק בפתח זה לא הדליק בשני, כי שניהם שוין, אך בתפלה שעדיף להתפלל במקום רחוק לשכר פסיעות, אין ראיה ממה שלא התפלל כאן, וכשאין הוכחה אין חשד. ובאפיקי מגינים כתב, שנר חנוכה יכל להדליקו בשני פתחים, אך אינו יכול להכנס בב' פתחים להתפלל, ואין מקום לחשד.
ולא אמרן אלא דליכא בי כנישתא אחרינא באזור, אבל איכא בי כנישתא אחרינא, לית לן בה, כי הרואה סבור שהולך להתפלל בבית הכנסת האחר.
ולא אמרן שאסור לעבור, אלא באופן דלא דרי טונא, שאינו נושא משא ולא רהיט, ואינו רץ, ולא מנח תפילין, אבל איכא חד מהנך לית לן בה, כי הרואה שנושא משא או רץ מבין שמפני שטרוד אינו נכנס לבית הכנסת ולא מפני זלזול, וכן אם מניח תפילין מוכח שהוא ירא שמיים ומובן שלא מפני הזלזול אינו נכנס.  73 

 73.  ראה רש"י (שם) ורש"י על הרי"ף (כאן) ובחידושי הרא"ה.
תניא בברייתא  74 : אמר רבי עקיבא בשלשה דברים אוהב אני את מעשי המדיים:  75  כשחותכין את הבשר אין חותכין אותו אלא על גבי השלחן ולא על גב היד  76 : כשנושקין לחבריהן אין נושקין אלא על גב היד של החבר, ולא על פניו, מפני הרוק: וכשיועצין, כשמתייעצים בדבר ולא מעונינים שאחר ישמע אין יועצין אלא בשדה.  77 

 74.  הגמרא מביאה ברייתא זו כיון שאף בה מדובר בעניין חיתוך הבשר.   75.  בבן יהוידע תמה הרי אמרו בע"ז שאסור לומר כמה נאה גוי זה שנאמר לא תחנם. וביאר שרבי עקיבא רצה להלהיב לב ישראל, שאם הגויים כך עושים ודאי שעם חכם ונבון עליו לעשות כן. ועוד שלא התכוון לשבחם אלא לגנותם, שבכל האומה הגדולה הזאת לא מצא דברים שראוי לשבחן אלא ג' אלו, וראה הערה 80. ובעיון יעקב כתב, שבא ללמד שכל שיש בו דרך ארץ וצניעות אין בו משום בחוקותיהם לא תלכו.   76.  מהרש"א 77.  אבל לא בעיר, כפתגם שרגילים אנשים לומר: "אזניים לכותל" (רש"י),
אמר רב אדא בר אהבה: מאי קראה, היכן מצאנו דבר זה בתורה - שכן נאמר (בראשית לא ד) לגבי יעקב כשקרא לרחל ולאה להוועץ על עזיבת לבן: "וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה אל צאנו".  78 

 78.  למרות שיתכן שקראן לשדה לפי שטרוד היה בשמירת צאן לבן, ולא היה לו פנאי אחר, מ"מ לא הייתה התורה צריכה להזכיר שקראן לשדה, אם לא להשמיענו שיועצין בשדה (מהרש" א).
תניא בברייתא: אמר רבן גמליאל: בשלשה דברים אוהב אני את הפרסיים; הן צנועים באכילתן  79  ; וצנועין בבית הכסא; וצנועין בדבר אחר, תשמיש.

 79.  בבן יהוידע פירש שלא היו אוכלים בגלוי בכל מקום, ואף בבית היו אוכלים בחדר צנוע מפני הנמצאים בבית, כדי שלא יתאוה הרואה ויבוא לידי בולמוס.
בעניין מפלתו של בבל בידי מלכי פרס נאמר (ישעיה יג ג): "אני צויתי למקודשי", אני צוויתי למלכי פרס ומדי לבא להשחיתה, תני רב יוסף "מקודשי" אלו הפרסים, המקודשין ומזומנין לגהינם.  80 

 80.  כלומר, שאע"פ שיש בהם ג' דברים טובים הנ"ל, מזומנים הם לגיהנום, כי אינם עושים מחמת צווי הקב"ה אלא מחמת הכרח הדעת (שלמה משנתו).
שנינו במשנה: רבי גמליאל אומר: עד שיעלה עמוד השחר.
אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבן גמליאל שזמן קריאת שמע של ערבית עד שיעלה עמוד השחר.  81 

 81.  הרמב"ם (ק"ש א ט) כתב, שזמן ק"ש בלילה מצאת הכוכבים עד חצי הלילה, ואם עבר ואיחר וקרא לפני עלות השחר, יצא. וביאר הב"י (רלה) שפסק כרבן גמליאל רק כנגד רבי אליעזר, שיכול לקרא אחר אשמורה הראשונה, אך לגבי זמנה לכתחילה הלכה כחכמים, שעשו סייג לקרא עד חצות, ושלא כר"ג שזמנה לכתחילה עד עלות השחר. והקשו הב"ח ושאגת אריה (ד) שא"כ נמצא שהלכה כחכמים, ועל מה אמרו "הלכה כר"ג". ולכן ביארו שהרמב"ם סובר כרבינו יונה (במשנה) שלכו"ע עשו סייג שיקרא קודם חצות, אלא שלחכמים אחר חצות לא יקרא אפילו דיעבד, ולר"ג בדיעבד קורא עד עה"ש, ונמצא שפסקו הלכה כרבן גמליאל. ובבבה"ל (שם ד"ה וזמנה), ביאר שר"ג מודה לחכמים שעשו סייג, ואינו חולק אלא על רבי אליעזר שמה"ת זמנה באשמורה ראשונה, ומה שהוצרכו לומר הלכה כר"ג, הוא משום שחכמים לא פירשו שחצות הוא רק סייג, ורק ר"ג פירש זאת לבניו. ובבית הלוי (ח"א לד ח) ביאר שרבן גמליאל ורבי אליעזר נחלקו בדעת חכמים, שר"ג אמר שלדעתם מה"ת זמנה כל הלילה ועשו סייג עד חצות, ורבי אליעזר סבר שמה"ת זמנה עד חצות וחכמים לא עשו סייג, ורק הוא עשה סייג עד אשמורה הראשונה.
תניא בברייתא: רבי שמעון בן יוחי אומר: פעמים שאדם קורא קריאת שמע שתי פעמים בלילה אחד בהפרש זמן מועט, פעם אחת קודם עמוד השחר ופעם אחת לאחר שיעלה עמוד השחר,  82  ויוצא בהם ידי חובתו, אחת, בקריאה שקרא לאחר שעלה עמוד השחר יוצא חובת קריאת שמע של יום הבא, ואחת, בקריאה שקרא קודם עמוד השחר יוצא ידי חובת קריאת שמע של הלילה שעבר.

 82.  תוס' כתבו, שאין הכוונה שקורא מיד לאחר שעלה השחר, אלא צריך להמתין עד שיכיר בין תכלת לכרתי (כדלקמן ט ב, והצל"ח ביאר למה העמידו דבריהם אחר ביאור תשובת הגמרא). והב"י כתב, שסברו שלכתחילה קורא בהנץ החמה, ושיעור "בין תכלת לכרתי" המוזכר במשנה הוא בקורא בשעת הדחק, ובאופן זה עסק רשב"י, וראה להלן (ט ב) שדחו ביאורו. אך דעת רבינו יונה והרשב"א שבין תכלת לכרתי קורא לכתחילה, ומדוחק יכול לקרא מיד אחר עלות השחר, ולכן העמידו את דברי רשב"י מיד אחר עה"ש.
מקשה הגמרא: הא גופא קשיא, דברים אלו סותרים את עצמם ; אמרת בתחילה: פעמים שאדם קורא קריאת שמע שתי פעמים "בלילה", אלמא שפרק הזמן לאחר שיעלה עמוד השחר ועד נץ החמה כולו ליליא (לילה) הוא, ואילו הדר תני: שיוצא בהן ידי חובתו אחת של "יום" ואחת של "לילה", והיינו שבקריאה שקרא לאחר שעלה עמוד השחר יצא ידי חובת הקריאה של היום הבא, אלמא שלאחר שעלה עמוד השחר יממה הוא.
מתרצת הגמרא: לא, אין זו קושיא, לעולם עד נץ החמה עדיין ליליא הוא,  83  והא דקרי ליה "יום", ויוצא בו ידי חובת קריאה של יום, מפני דאיכא אינשי דקיימי משנתם בההיא שעתא, ובקריאת שמע נאמר "ובקומך", ולפיכך זמן החיוב תלוי בעת הקימה, וכיון שמעלות השחר יש אנשים שקמים משנתם, נחשבת אותה שעה כיום לעניין קריאת שמע.  84  אמר רב אחא בר חנינא אמר רבי יהושע בן לוי: הלכה כרבי שמעון בן יוחאי שיכול לקרא קריאת שמע של שחרית מעלות השחר, כיון שהתחיל זמן קימה  85 .

 83.  תוס' כתבו, שלגבי שאר מצוות נחשב זמן זה כלילה, (ונקטו תפילין וציצית, ותמה הגרע"א שלגביהם נחשב כיום אפילו לכתחילה, שהרי העמידו את הברייתא בזמן שמכיר בין תכלת לכרתי, וכדעיל, וראה מרומי שדה ואבן האזל ק"ש א א). ורבינו יונה כתב, שנקרא לילה לגבי שאר מצוות, כי עיקר מצוותן אחר הנץ החמה, אף שאם קיימן מעלות השחר יצא ידי חובה כמבואר במגילה (כ א). והרא"ש כתב, שגם לגבי שאר מצוות נחשב "יום" כי בכל המצוות משעלה השחר, יצא. ולשון "לעולם לילה" משמעותו שאנשים קורין אותו לילה כי עדיין לא האיר היום. (וראה בהערה הבאה, ובדף ט א הערה 1).   84.  תוס' ביארו שרק לגבי שאר מצוות נחשב זמן זה כלילה, אך לגבי ק"ש נחשב כיום, כי התחיל זמן קימה. וראייתם, שהרי אילו היה נחשב לילה, היה ראוי להשמיענו חידוש יותר גדול, שקורא פעמיים לאחר עלות השחר ויוצא גם של לילה וגם של יום. אולם הרא"ש כתב, שגם לעניין ק"ש לילה הוא, ואם באונס לא קרא בלילה יכול לקרא אז, אלא שהתנא בא להשמיענו אופן שיכול לקרא שתי פעמים ברציפות, אך כאשר קרא אחר עלות השחר ק"ש של לילה, שוב אינו יכול לקרא פעם נוספת לק"ש של יום. וגם הרמב"ן במלחמות ה' כתב, שרק לגבי ק"ש נחשב לילה, כי רוב העולם עדיין ישנים אז, ואילו לגבי שאר מצוות נחשב יום, ומה שנקרא בברייתא "יום" לגבי ק"ש הוא משום שיוצא ידי חובת ק"ש כי מיעוט קמים בו, והתנא בא להשמיענו, שאי אפשר לקרא שני פעמים באותו זמן ולצאת יד"ח יום ולילה והרשב"א פירש ש"לעולם לילה הוא" גם לעניין ק"ש, כי לעניין ק"ש נחשב גם כלילה וגם כיום, כיון שרובם ישנים נחשב עוד ללילה, וכיון שיש שקמים נחשב גם כיום, אך התנא לא נקט שקורא פעמיים אחר עלות השחר, כי רק של יום יוצא אפילו קרא במזיד, אך של לילה אינו יוצא אלא אם שגג.   85.  הרשב"א הקשה למה הולכים אחר מיעוט אנשים הקמים, ויוצא ידי חובת ק"ש של יום, בעוד שרוב אנשים ישנים ובכל זאת אינו יוצא ידי חובת ק"ש של לילה. וכתב שגזרו על המתאחר ולא קרא כל הלילה, שמא יפשע ויקרא אחר הנץ, ולא החמירו על מי שהקדים וקרא ק"ש של יום קודם זמנו. וראה להלן (ט א הערה 2)
איכא דמתני להא, יש ששונים את פסק ההלכה דרב אחא בר חנינא שהלכה כרבי שמעון בן יוחאי אהא דתניא, בברייתא אחרת: רבי שמעון בן יוחאי אומר משום רבי עקיבא: פעמים שאדם קורא קריאת שמע שתי פעמיים ביום; פעם אחת קודם הנץ החמה, ופעם אחת לאחר הנץ החמה, ויוצא בהן ידי חובתו אחת, בקריאה שאחר הנץ החמה יוצא ידי חובת קריאה של יום, ואחת, בקריאה שקודם הנץ החמה יוצא ידי חובת קריאה של לילה  86 .

 86.  באור שמח (ק"ש א י) כתב, שאע"פ שקרא אחר שמכיר את חברו, כיון שהיא ק"ש של לילה, אינו צריך להניח בה תפילין. אולם בהגהות מראה כהן נקט שצריך להניח כדי של יהא נראה כמעיד עדות שקר, (ראה להלן יד הערה 50).
מקשה הגמרא: הא גופא קשיא, דברים אלו סותרים את עצמם: אמרת פעמים שאדם קורא קריאת שמע שתי פעמיים "ביום", אלמא, שלאחר עלות השחר אף קודם נץ החמה יממא (יום) הוא, והדר תני: יוצא בהן ידי חובתו אחת של יום ואחת של "לילה", אלמא שעד נץ החמה עדיין ליליא הוא.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת ברכות בפירוש פרשני- מתוך פירוש על תלמוד בבלי בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א |