פרשני:בבלי:ברכות כד ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ברכות כד ב

חברותא[edit]

וממשמש בבגדו: כדי להרוג בו כינה שעוקצת אותו.  39 

 39.  כך פירש רש"י, והיינו משום שהנוטלה בידו טעון נטילת ידים, וראה פמ"ג (א"א צז ז). והריטב"א ומאירי כתבו שה"ה לממשמש במקום ערוה או שער בית השחי. ורבינו חננאל נקט שהוא חלק מהדין הסמוך, והיינו שמשמש בבגדו לתקנו שלא יפול מעל ראשו, (וראה מג"א צז ח דהיינו אפילו נפל רובו). אבל אם נפלה טליתו לגמרי לא היה חוזר ומתעטף בו כי החשיבו כהפסק, וכן דקדק הב"י מדברי הרי"ף.
אבל אם היתה טליתו נופלת ממנו, לא היה נוטלה ומתעטף בה, כדי שלא להפסיק בתפילתו.
וכשהוא היה מפהק - היה מניח ידו על סנטרו  40  כדי שלא יהיה ניכר פיהוקו  41 .

 40.  רש"י פירש דהיינו "מנטו"ן" שהוא לחי התחתון, ודרך גסי הרוח לסמוך לחיים על ידם. אך רבינו חננאל והערוך (סנטר) כתבו שהוא כמו "סטרו" דהיינו צדו, והכוונה שמניח ידיו על מותניו דרך קלות ראש, וכן הבין הב"י (צה, צז) מדברי הרמב"ם. (תפלה ה ד).   41.  כך גרס ופירש רש"י, אך הרי"ף גרס "לא היה מניח ידו" מפני שנראה כגס רוח, והב"י (צז) למד מדברי הטור שלא יניח ידו סתם כי נראה כגס רוח, אך כשמפהק לאונסו צריך להניח ידו שלא יראה פיהוקו.
מיתיבי: המשמיע קולו בתפלתו - הרי זה מקטני אמנה,  42  שסבור כאילו אין הקב"ה שומע תפילה בלחש.  43 

 42.  הבאר שבע (סוטה לב ב) הקשה שהרי שם מצינו ש"תקנו תפלה בלחש כדי שלא לבייש עוברי עברה", ואילו נחשב כקטני אמנה למה הוצרכו לתקנה. ויתכן שאינו מקטני אמנה אלא אם הוא סבור שתפלתו בקול מתקבלת יותר, אך מותר להתפלל בקול ללא סיבה, ורק מפני עוברי עברה תקנו לאסור. ועוד יתכן שרק אחר שתקנו להתפלל בלחש נמצא שהמתפלל בקול מוכיח שסבור שאין תפלתו נשמעת, וראה להלן לא הערה 33.   43.  הב"ח ביאר "שמראה כאילו אין מדתו של הקב"ה לקבל תפלה בלחש, אלא דוקא בהרמת קול, והאמת שהקב"ה קרוב לכל אשר יקראוהו באמת בכוונת הלב אפילו בלחש".
המגביה קולו בתפלתו - הרי זה מנביאי השקר, שדרכם לקרוא בקול גדול.
המגהק והמפהק בתפילתו - הרי זה מגסי הרוח. המתעטש בתפלתו - סימן רע לו.
ויש אומרים: ניכר שהוא מכוער.
הרָק בתפלתו - כאילו רָק בפני המלך!
ומבארת הגמרא את קושייתה מהברייתא: בשלמא מה שהיה רבי מגהק ומפהק, לא קשיא: כי כאן, אצל רבי - היה זה לאונסו,  44  ואילו כאן, בברייתא נחשב מגסי הרוח - כשהוא מגהק ומפהק לרצונו.

 44.  בשו"ע (צז א) כתב "ואם צריך לפהק מתוך אונס יניח ידו וכו"' ולא הזכיר דין גיהוק באונס, וכתב הפמ"ג (משב"ז א) שאם גיהוק הוא הוצאת רוח גם הוא מותר במקום אונס, אלא שלא שייך בו להניח ידו, כי אינו מועיל אלא לפיהוק שפותח פיו הרבה. אך אם הוא פשיטת גופו, מסתבר שאסור גם באונס.
אלא ממה ששנינו בברייתא כי מתעטש סימן רע הוא לו, אמתעטש דרבי - קשיא  45 ! מתרצת הגמרא: מתעטש אמתעטש נמי לא קשיא: כי כאן אצל רבי, היה זה עיטוש מלמעלה, מהאף, והוא סימן טוב, וכדלהלן. ואילו כאן בברייתא היה העיטוש - הפחה בקול  46  מלמטה.

 45.  כך גרס ופירש רש"י, וביאר הלחם משנה (תפלה ד יא) שלדעתו כל עיטוש נחשב לאונסו. אך מדברי הרמב"ם הוכיח שגרס "מגהק מפהק ומתעטש לא קשיא" ומדובר בעיטוש מלמעלה, ורק כשבדק גופו קודם התפלה נחשב אונס, וראה עוד בהערה 47.   46.  כך פירש רש"י, ותמה המג"א (קג ו) למה נקט דוקא "בקול", והרי אילו האיסור רק כשמפיח בקול, היה צריך לומר שרבי הפיח בלא קול (וכיון שהרחיק ידעו שהפיח). והביא שיש גורסים "בקל", והיינו שאינו מחמת אונס, ומש"כ בקושיית הגמרא "שאין עיטוש אלא לאונס" הוא רק בעיטוש מלמעלה. אולם ביד דוד ביאר שהחילוק בין למעלה ללמטה הוא משום הכיעור שבקול, ורש"י למד זאת מלשון "עיטוש" שהוא כעין שלמעלה שהוא בקול.
ומצינו שעיטוש מלמעלה, נחשב כסימן טוב, דאמר רב זירא: הא מילתא אבלעא הבליעו לי בי רב המנונא, ותקילא לי וחשוב הוא בעיני דבר זה כי כולי תלמודאי, ככל לימודי (משום שהוא היה רגיל להתעטש תדיר מלמעלה): המתעטש בתפלתו - סימן יפה הוא לו. כי כשם שעושים לו נחת רוח בעיטושו בעולם הזה מלמטה, כי העיטוש גורם נחת רוח לאדם - כך עושין לו נחת רוח מלמעלה, מן השמים, למלאות משאלות לבו.
אלא ממה ששנינו בברייתא כי הרָק בתפלתו כאילו רָק בפני המלך, ארָק דרבי קשיא!  47 

 47.  הלחם משנה (תפלה ד יא) הקשה למה לא חילקה הגמרא גם בין הרק לאונסו או לרצונו, (וצידד שלדעת הרמב"ם לא מועילה לרוק בדיקת גופו, ולכן אינו נחשב כאונס. אך לרש"י יקשה הרי כשאינו יכול לסבלו נחשב אונס. וראה סי' צז שאפילו רק טורדו בתפילתו מותר). ובפשטות רק גיהוק ופיהוק, שאיסורם משום גאוה וגסות רוח, הותרו באונס (וכלשון הרמב"ם "אין בכך כלום"), אך רוק אסור אפילו באונס, כי נראה כרק בפני המלך, ולכן מבליעו או זורקו לאחריו. וכן מבואר במג"א (צז ב) שבתחנונים אחר התפלה אסור לרוק, ולא אסר גיהוק ופיהוק, כי עדיין עומד לפני המלך, אך אינו בעצם התפילה. אך ראה ב"ח (צז) שאם אינו יכול לזורקו לאחריו ולשמאלו, מותר לזורקו לפניו מפני האונס, ועי' הערה 49.
מתרצת הגמרא: רק ארק נמי לא קשיא, כי יש אופן שאפשר לירוק, כדרב יהודה. דאמר רב יהודה: היה עומד בתפלה ונזדמן לו רוק - מבליעו בטליתו, ואם טלית נאה הוא - מבליעו באפרקסותו, בסודר שעל ראשו ומשתלשל על כתיפיו.  48  רבינא הוה קאי היה עומד אחורי דרב אשי. נזדמן לו רוק בפיו, פתקיה ירקו לאחוריה.  49 

 48.  ראה רש"י (ד"ה אפשר). ורבינו יונה כתב שאי אפשר לבאר שמבליע בכובע עצמו, כי אסור להסיר הכובע בשעת התפלה, ולכן פירש כרב האי גאון שהוא הבגד התחתון שלובשו תחת חלוקו, ומבליע רוקו באחד הכיסים שעשו בו סביב הצואר (ראה כג ב הערה 47). ובשו"ע (צז ב) כתב מבליעו בענין שלא יהא נראה, וביאר המג"א דהיינו משום מיאוס, ולכן בבגד העומד לכך מותר אף שהרוק נראה, אך באליהו רבה נקט שגם באופן זה אסור שיראה הרוק מפני הגנאי שבו.   49.  הרמב"ם ושו"ע נקטו שההיתר לזורקו לאחוריו הוא רק באונס, ולכאורה כיון שהאיסור לרוק הוא מחמת כבוד המלך, בהכרח שההיתר לאחוריו הוא משום שאינו לפני המלך, וא"כ למה לא הותר גם לרצון. ומוכח שרוק אסור גם משום גאוה וגם משום כבוד המלך, וכן משמע מדברי רבינו יונה שאם אינו עושה דרך גאוה וטיול מותר לצורך נקיות, והיינו שהאונס מתיר את עצם הרקיקה, אך עדיין אסור לרוק לפניו מפני הכבוד. ונפקא מינה לרוק לאחוריו בתחנונים אחר התפלה, שמותר גם לרצונו, כי האיסור לרצונו הוא משום דרך גאוה, והיא אינה אסורה אלא בעצם התפילה כגיהוק, ואילו מפני כבוד המלך אין איסור כשרק לאחריו. וראה מ"ב (צ מד) שהאיסור לרוק רק בשמונה עשרה, והיינו כי אין חמור מגיהוק אלא כשעומד לפני המלך.
אמר ליה רב אשי: וכי לא סבר לה מר להא דרב יהודה שאמר "מבליעו באפרקסותו"?!
אמר ליה: אנא אנינא דעתאי - אני אנין דעת, ואיני יכול להבליע רוקי בבגדי.
שנינו בברייתא: המשמיע קולו בתפלתו - הרי זה מקטני אמנה.
אמר רב הונא: לא שנו  50  אלא שיכול לכוין את לבו בלחש, אבל אין יכול לכוין את לבו בלחש - מותר להשמיע קולו.  51  והני מילי שמותר להשמיע קולו כדי לכוין לבו - ביחיד. אבל בצבור אסור כי אתי למיטרד צבורא.  52 

 50.  משמע שרב הונא התיר רק ל"השמיע קולו" אך לא ל"הגביה קולו" שטעם איסורו כדלעיל שנראה כנביא שקר, וכן משמע מדברי הרמב"ם (תפלה ה ט) שהזכיר משמיע ומגביה, ואת ההיתר נקט רק על המשמיע. אולם הרא"ש והשו"ע (קא ב) נקטו "אם אינו יכול לכוין בלחש מותר להגביה קולו", ומקורם בירושלמי (פ"ד ה"א), אך הגר"א הבין מדברי הרשב"א והטור שהירושלמי לא התיר להגביה קולו אלא ללמד את התפלה לבני ביתו, וראה בה"ל (ד"ה ולא). ואמנם הרמ"א כתב שבר"ה ויו"כ מותר להתפלל בקול אפילו בציבור, אך יזהרו שלא להגביה קולם יותר מדי, וראה ביאור הגר"א שם שנראה כנביאי השקר. וראה להלן לא הערות 32 - 31   51.  הרמב"ם (שם ה א) כלל את "השוויית הקול" בין דיני המתפלל, וכן משמע מדברי רב הונא שאינו דין בעצם התפלה, ולכן אם אינו יכול לכוון יתפלל בקול, כי אינו חסרון בעצם התפלה.   52.  בפשטות משמע שבציבור יתפלל בלחש אף שאינו מכוון, אך מדברי הט"ז (קא א) משמע שמי שאינו יכול לכוון לא יתפלל בציבור אלא בביתו בקול, (וגם בירושלמי הנ"ל יתכן לבאר בשני האופנים, וראה פרישה). ובבה"ל (ד"ה ואם) כתב שלטעם הזוהר שהמגביה קולו עד שחברו יכול לשמעו אין תפלתו נשמעת, אם יכול לכוון קצת בציבור בלחש לא יתפלל בביתו בקול.
רבי אבא הוה קא משתמיט היה מתחמק מיניה דרב יהודה, היות דהוה קא בעי שהיה רבי אבא רוצה למיסק לעלות לארעא דישראל, ולכן נמנע מלהכנס לבית המדרש, כדי שלא יפגוש את רב יהודה שאסר את העלייה לארץ ישראל.
דאמר רב יהודה: כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר: (ירמיהו כז כב) "בבלה יובאו, ושמה יהיו - עד יום פקדי אותם, נאם ה'"  53 .

 53.  בפשטות עשה זה משמעותו להשאר בגלות, ואין איסור לעלות מבבל אלא לארץ ישראל, אך בכתובות (קיא א) אמרו שאסור לצאת מבבל גם לשאר ארצות, וכתב הרמב"ם (מלכים ה יב) שהמקור לכך מפסוק זה (ובכתבי הגר"ח קלא נקט שכוונתו כי בגלות שניה לא בטלה שוב מצוות ישוב הארץ, וכל האיסור רק לשאר ארצות). אכן רש"י שם ביאר שהאיסור לצאת לשאר ארצות הוא "לפי שיש שם ישיבות המרביצות תורה תמיד" (והגר"ח נקט שהוא גם טעם האיסור לצאת מא"י לבבל), ומשמע שהפסוק נסוב רק על העליה לא"י, וכן נקט בשו"ת מהרי"ט (ח"א מז) שבזה"ז חובה לגור במקום שהישיבות בנויות בו יותר מאשר בארץ הקדש, וראה אגרות חזו"א (ח"א קעז) "ארץ פולין אשר הישיבות קבועות בה והחסיד חפץ חיים שוכן בה דינה כארץ ישראל ושאר מדינות כחו"ל". ועוד כתב (ח"ג ג) שאפילו הדר בארץ ישראל מותר לצאת לצורך כך לדור בחו"ל.
אמר רבי אבא לעצמו: איזיל ואשמע מיניה, מרב יהודה, מילתא כשאעמוד מבחוץ מבית וועדא (מבית המדרש), והדר ואחר כך אפיק אצא לדרך ואעלה לארץ ישראל.
אזל רבי אבא ואשכחיה לתנא, דקתני, ששנה קמיה דרב יהודה: היה עומד בתפלה ונתעטש מלמטה - ממתין עד שיכלה הרוח  54  וחוזר ומתפלל.

 54.  כך הגירסא לפנינו וברא"ש, אך בשו"ע (קג א) גרס "הריח" וכן משמע מפירוש רש"י (ד"ה עד) "שנודף מאותו רוח".
איכא דאמרי: היה עומד בתפלה ובקש להתעטש  55  מלמטה - מרחיק לאחריו  56  ארבע אמות ומתעטש,  57  וממתין עד שיכלה הריח הרע הנודף מהרוח, וחוזר  58  ומתפלל.

 55.  הפרישה ביאר שרק באופן זה שהולך לאחריו צריך לומר תפלה זו, כי כבר ידוע לאחרים שהתעטש, וצריך להתנצל בפניהם שנעשה באונס (ולכך נתקנה התפלה, וכדלהלן), אך ברישא מדובר כשנאנס, וכיון שלא הלך לאחריו רק הקב"ה יודע ממעשהו, ולפניו אינו צריך להתנצל, כי גלוי לפניו שנעשה באונס. אולם באליהו רבה נקט שלישנא בתרא נסובה גם על האופן ברישא, וגם באונס אומר תפלה זו (והיינו משום שנקט שתפלה זו נתקנה כהודאה על יצירת גופו, ואינה נסובה על ההפסקה בתפלה, וכדלהלן).   56.  רבינו יונה ביאר שהולך דוקא לאחריו כדי שיהיו פניו נגד המקום שהתחיל להתפלל, כי אם ילך לפניו נראה כפוסק לגמרי ואין דעתו לחזור לתפילתו. ומהר"י אבוהב כתב שנקטו את האופן המקובל שהמתפלל עומד סמוך לכותל, ומה שלא ירחיק לצדדיו הוא כדי שלא יהא בהרחקה אמיתית אלא לאחריו.   57.  הרשב"א לעיל (כב ב) הוכיח ממה שאמרו בסוגיא שם "מים שותתין על ברכיו פוסק", שאינו צריך להרחיק ד' אמות לצורך הטלת מים. והעיר הפמ"ג (א"א קג ב) למה בהפחה צריך להרחיק אף שגם איסורה רק מדרבנן. וביאר שבשעה שיוצאת מגופו היא גנאי יותר, והעלה מכך שכוונת הרשב"א שאין צריך להרחיק אחר שהשתין, אך גם השותת מים אם יודע קודם שמתחיל צריך להרחיק ד' אמות (וראה שו"ת הרשב"א ח"א קלא וצ"ע). ואמנם רבינו יונה והריטב"א חילקו בין מים שותתין שהתגלה למפרע שהיה פושע כשלא בדק את עצמו קודם התפלה, לבין הפחה באונס שמתפלל להודיע שהיה אנוס ולא יכל להזהר ממנה. אך דעת הרא"ה שגם עחר מים שותין אומר תפלה זו, עי"ש.   58.  הטור כתב שחוזר למקומו, וביאר מהר"י אבוהב דהיינו משום שצריך שיהא לו מקום מיוחד לתפלה. אולם הב"י חלק וסבר שאין צריך לייחד לתפלתו אלא ביכנ"ס מסויים, ורק באופן זה שכבר החל להתפלל וקבעה השכינה מקום, צריך לחזור אליו.
ואומר  59 : רבונו של עולם, יצרתנו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפניך חרפתנו וכלימתנו בחיינו, ובאחריתנו רמה ותולעה  60 . ומתחיל להתפלל - ממקום שפסק.  61 

 59.  רש"י כתב שאומר כך בתוך תפילתו, כי היא כבר מופסקת על ידי ההפחה (וראה מג"א קג ג שרק הרוח מפסיק ולא ההרחקה). ומשמע שתפלה זו היא הודאה על יצירת גופו, ולכן ההיתר לאומרה הוא רק מפני שכבר הופסקה התפלה (וראה עמק ברכה עמ' יב שדן אם כשהפסיק יכול לענות גם קדושה). אולם הר"י מלוניל כתב שאינה הפסקה משום שהיא מצרכי התפלה להזכיר עניו ומרודו, והיינו שדבריו נסובים על ההפסקה בתפלה (וכדברי רבינו יונה וריטב"א הנ"ל), ונמצא שהמקום הראוי לה הוא באמצע התפלה, אף שלא הפסיק בה. ולכאורה בסברות אלו נחלקו הרמב"ם (תפלה ד יב) שנקט שאומרה קודם שחוזר למקומו, והיינו כי היא תפלת הודאה בפני עצמה, ושייכת ליציאת הרוח ולא לתפלתו. אך הטור (קג) נקט שחוזר למקומו ואחר כך אומרה, והיינו כי היא חלק מהתפילה, (וראה בסמוך שהב"ח וצל"ח דנו אם תפלה זו גורעת משהיה כדי לגמור כולה, כי היא חלק מהתפלה. או שמצטרפת לשיעור השהיה, כי היא הודאה בפני עצמה).   60.  כתב תרומת הדשן (טז) שאינו מרחיק ואומר כך אלא כשמתפלל בביתו, אך כשמתפלל בציבור לא ירחיק מפני הביוש, וכיון שאינו מרחיק אינו אומר תפלה זו שנתקנה רק כשמרחיק.   61.  הב"ח כתב שגם אם שהה כדי לגמור כולה אינו חוזר לראש התפלה, כי אינה שהיה באונס, שהרי אינו חייב לפסוק אלא עד שיכלה הריח, והיא שהיה מועטת, ואילו ההרחקה ואמירת התפלה אינם באונס, אך אם שהה בעיטושים מרובים חוזר לראש. והמג"א (א) כתב שאם רוצה מתפלל מיד, וביאר הפמ"ג שכוונתו כהב"ח, שהרי אסור להתפלל עד שיכלה הריח. ובפרי חדש כתב שחוזר לראש, וביאר בבה"ל דהיינו רק לשיטתו (סי' סה) שאף שהיה באונס מחיבת לחזור לראש.
אמר רבי אבא: אילו לא באתי אלא לשמוע דבר זה - דיי.
תנו רבנן: היה ישן כשהוא ערום,  62  וגופו מכוסה בטליתו, ואינו יכול להוציא את ראשו מחוץ לטליתו מפני הצינה - חוצץ בין הערוה לעיניו על ידי שהוא מהדק בטליתו על צוארו,  63  וקורא קריאת שמע.  64 

 62.  כך לשון השו"ע (עד א), וכתב המ"ב שה"ה אם היה ישן בחלוק בלי מכנסיים, שצריך להדביקו במקום הלב או למטה ממנו להפסיק בינו לערוה, והיינו להלכה כדעת הי"א, אך לת"ק כיון שהוציא ראשו מותר.   63.  כתבו הט"ז והגר"א (סוף עה) שחזרת פניו מערוותו אינה מועילה, כי צריך להסב כל גופו מכנגד הערוה, ולכן צריך דוקא חציצה בין עיניו לערוה.   64.  רבינו יונה נקט שהוא הדין ללימוד תורה, והביאו המ"ב (עד א) להלכה. אך בערוך השלחן כתב שהאיסור בק"ש הוא משום שהלב הוא מחנה שכינה של האדם כשקורא ק"ש, אך בשעת ת"ת מותר שיהא לבו רואה את הערוה (וראה הערה 11). והפמ"ג (משב"ז עד א) כתב שאיסורו דרבנן, אך המלא הרועים אות ל נקט שגם ראית לבו איסורה מה"ת.
ויש אומרים: מהדק את הטלית על לבו  65  וחוצץ בכך בין החלק העליון, מלבו ולמעלה, לבין הערוה.  66  מקשה הגמרא: ולדעת תנא קמא שמהדק את הטלית על צוארו, מה הרויח בכך, והרי לבו "רואה" את הערוה, בכך שאין חציצה בין לבו לערוה, ואף על פי שכל גופו מכוסה. הרי צריך לחצוץ בין הלב לערוה, ואין די בכיסוי הערוה עצמה כדי שיהיה מותר לקרוא קריאת שמע.  67  מתרצת הגמרא: קסבר תנא קמא: גם אם היה לבו "רואה" את הערוה - מותר לקרוא קריאת שמע.  68 

 65.  הגר"א (עד ג) הוכיח מכאן כדברי תרומת הדשן (י) שצריך לכסות ערותו מלבו דוקא בבגד ולא בידים, וביאר המג"א (ס"ק ג) שהיד והגוף מין אחד הם ומין במינו אינו חוצץ. (וכ"כ בסי' קלא ב, לגבי הפסק בנפילת אפים, והמ"ב (שם סק"ג) הביא בשמו שהטעם משום ש"גוף אחד הם, ואין הגוף יכול לכסות עצמו", ולכאורה נפקא מינה ליד של חבירו, ובהכרח שיד חבירו חוצצת כי אינה בחיוב הכיסוי, ורק משום שגוף אחד הוא אין חוצץ, וראה בשו"ע צא ד שיד עצמו אינה נחשבת כיסוי לראשו, אבל יד אחרים נחשבת כיסוי. ואילו לגבי חציצה בין לבו לערוה די בחיבוק זרועותיו (כה ב הערה 48), וכבר חילקו מג"א עד ו וט"ז שם ג בין כיסוי לחציצה, וראה חברותא לזבחים (יט א הערה 11).   66.  הרמב"ם (ק"ש ג יז) כתב "לא יחוץ צוארו ויקרא, מפני שלבו רואה את הערוה ונמצא כמי שקורא בלא חגורה" ומשמע שאינו איסור "ראיה", אלא משום שלבו נמצא במקום אחד עם ערוה מגולה. וכן משמע מדברי רש"י בסוכה (י ב) שהוצאת ראשו חוץ לחלוקו מועילה כי אינו ברשות אחת עם הערוה (וראה שפת אמת שם). אולם בהערה הבאה יתבאר שלהלכה איסור "לבו רואה את הערוה" הוא כאיסור ראיית עיניו.   67.  ביארנו כסברא הנ"ל שלדעת הי"א גדר האיסור הוא להיות עם הערוה ברשות אחת, ובכך גופא נחלק עמו ת"ק וסבר שהאיסור בראיה ושייך רק בעיניו. והריטב"א ביאר שהמקשן סבר שלכו"ע אין איסור "ראיה" שהרי גם בעצימת עיניו אסור, ובהכרח שהאיסור הוא בגילוי ערוה נגד עיניו, ולכן תמה שראוי לאסור גילויה נגד כל אחד מאבריו הנכבדים (ובערוך השלחן ביאר שהלב הוא מחנה שכינה של האדם כשהוא קורא ק"ש, והקפידה תורה שלא תראה שם ערוה) ועל כך תירצו שת"ק סבר שלא אסרו אלא כנגד עיניו. והלבוש (עד א, ה) נקט שהי"א סוברים שגם "ראית הלב" אסורה, משום שמשמעות לא יראה "בך" נסובה גם על הלב שהוא עיקר באדם, ובחיי אדם (ד ט) כתב שמצינו (בקהלת א טז) לשון ראיה על לב "ולבי ראה חכמה", ומשמע שת"ק סבר ש"לא יראה בך" כולל רק איסור "ראית העין", וראה מ"ב (עד ד), ודין לבו רואה ערות חברו, יתבאר להלן (כה ב).   68.  בשו"ע (עד א) נפסקה הלכה כי"א, ואם קרא ק"ש כשלבו רואה, דעת החיי אדם שחוזר וקוראה בלא ברכותיה, כי הוא איסור דרבנן. אך המ"ב (עד ה) הסיק שיחזור עם ברכותיה כי כך תקנוה, (וראה סוף הערה 34 שמחמת קול באשה חוזר ק"ש בלא ברכותיה, וצ"ע) ורק בתפלה וברכות אינו חוזר. ובאופן שלבו ראה רק בשעה שקרא ק"ש ולא בשעת ברכותיה, כתב הבה"ל (סז ד"ה ספק) שקורא בלי ברכות.
אמר רב הונא אמר רבי יוחנן: היה מהלך במבואות המטונפות בצואה - מניח ידו על פיו,  69  וקורא קריאת שמע.

 69.  הפרישה (פה א) ביאר שהנחת ידו מועילה משום שאין דבורו ניכר ונחשב כהרהור גרידא. ובהגהות הגרא"מ הורביץ נקט שנחשבת כחציצה בין פיו לצואה, וראה הערה 74.
אמר ליה רב חסדא: האלוהים! (לשון שבועה): אפילו אם אמרה לי רבי יוחנן בעצמו דין זה בפומיה - לא צייתנא ליה. לא הייתי מציית לו.
איכא דאמרי, אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יהושע בן לוי: היה מהלך במבואות המטונפות - מניח ידו על פיו וקורא קריאת שמע.
אמר ליה רב חסדא: האלהים! אם אמרה לי רבי יהושע בן לוי בפומיה - לא צייתנא ליה.
ומי אמר רב הונא בשם רבי יוחנן הכי, שמותר לקרוא במקומות המטונפים על ידי נתינת יד על פיו?
והאמר רב הונא: תלמיד חכם אסור לו לעמוד במקום הטנופת - לפי שאי אפשר לו לעמוד בלי הרהור תורה  70  ?!

 70.  הבית יוסף הביא ירושלמי (פ"ג ה"ד) שמותר להרהר בד"ת בבית הכסא, וביאר שאינו חולק על סוגיין, כי האיסור רק לשים לבו לחשוב בד"ת, אך אם תלמודו שגור על פיו והרהר לאונסו, מותר. והדרישה כתב שלשון "מותר" מורה שמפני האונס בהרהורו מותר גם לבטא בשפתיו, (ומהאיסור לעמוד במקום מטונף משמע שאונס זה אינו מותר לכתחילה). ומכאן תמה הב"י על דברי רבינו יונה לעיל (טו הערה 12) שהמתחייב בברכה במקום מטונף יש לו להרהר הברכה בלבו. והעמיד דבריו במקום שאינו נקי אך אינו מטונף. אולם הדרישה כתב שאין כוונתו להרהר את נוסח הברכה, אלא שרוצה לברך אך אינו רשאי.
מתרצת הגמרא: לא קשיא.
כאן, שאסור - בעומד בהן. כאן שמותר - במהלך.  71 

 71.  ביארו הרשב"א והריטב"א שאין צריך שיהא "מחניך קדוש" אלא במקום קביעותו, והיינו רק כשעומד בו, ולא כשהוא מהלך ורק עובר בו. (וראה הערה 78, ולהלן כה א הערות 14 30). והמהרש"א (תענית כ ב) נקט שרק העומד בהכרח מהרהר, אך הילוך שייך ללא הרהור. ובמגילה (כח א) אמרו שרבי זירא תלה את אריכות ימיו במעלתו שלא הרהר בד"ת במבואות המטונפות, וביאר הרשב"א שם שסבר כרבי יוחנן שמתיר להרהר, ולכן החשיבה כמעלה. ואילו המהרש"א (שם) ביאר שרבי זירא אמר גם שלא הלך מימיו ד' אמות בלא תורה, וכיון שהרהר גם בהילוך נזהר שלא לעבור כלל במבואות המטונפות, וזו מעלתו. ובבה"ל (מג ד"ה ואוחזן) הביא אור זרוע (תקפו) שגם למסקנא שאין חילוק לענין דבר שבקדושה בין עומד למהלך, מכל מקום לגבי הנחת תפילין יש להקל כשעובר. וראה בבה"ל (תקפח ד"ה שמע) שאין עושים מעשה מצוה במקום מטונף א. מפני הכוונה ב. ביזוי מצוה.
ועדיין יש להקשות: ומי אמר רבי יוחנן הכי, שמותר לקרוא במבואות המטונפים? והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: בכל מקום מותר להרהר בדברי תורה - חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא,  72  ומבואות המטונפים הם כמותם!?  73 

 72.  המג"א (פה ב) הקשה, בשלמא בבית הכסא אסור אף להרהר משום "והיה מחניך קדוש" ובו יש צואה, אך בית המרחץ לכאורה איסורו משום ערוה מגולה, והרהור מותר. וכתב שמדובר במרחץ שמחממים אותו וזוהמתו מרובה כבית הכסא, וראה חתם סופר (או"ח יח) שאם החדר נקי ומחממים את המקוה רק לעתים רחוקות מותר לקרא בו.   73.  הרמ"א (יו"ד רפב יט) כתב שהאיסור להרהר בד"ת במקום מטונף הוא מפני כבוד התורה, ותמה עליו הפמ"ג (פו משב"ז א) שהרי אמרו בשבת (קנ א) שטעם האיסור הוא משום "והיה מחניך קדוש". ובמקור חיים יישב שנפקא מינה למקום שיש בו לכלוך ללא צואה ומי רגלים. וביד אליהו (יד) כתב שלא אסרה התורה לקרא ק"ש במקום המטונף, אלא צוותה שהמקום שקורא בו יהיה מקום קדוש, אך כשאין באפשרותו לעמוד במקום כזה (כגון שהוא אסיר) קורא ק"ש גם במקום מטונף. ובעמק ברכה (עמ' יט) הביאו, ותמה עליו מסוגיין, כי הרי מצוות ת"ת היא מצוה חיובית כל רגע ואין לה תשלומין, ונמצא שבאותו זמן שהיה במקום מטונף, לא יכל לקיים מצוות מחניך קדוש. ולפיכך נחלק עליו, ונקט שהתורה אסרה לקרא ק"ש וכל דבר שבקדושה במקום המטונף, אף כשאין לו מקום אחר. ולהלן (הערה 78, כה א הערה 30) יבואר שהאיסור בעומד הוא דין בגברא השרוי בטנופת שאינו ראוי לדבר בד"ת, והיינו שצריך לעמוד במקום קדוש. ולמ"ד שאסור גם מהלך, הוא דין בד"ת שלא יאמרו במקום מטונף, והוא איסור לאמרם במקום מטונף (עי"ש הערה 11).
וכי תימא, הכא נמי יש לחלק: כאן בעומד כאן במהלך.
איני! והא רבי אבהו הוה קא אזיל בתריה דרבי יוחנן, והוה קא קרי רבי אבהו קריאת שמע. כי מטא, כשהגיע במבואות המטונפות - אשתיק.
אמר ליה רבי אבהו לרבי יוחנן: להיכן אהדר, מהיכן עלי לקרוא אחרי שהפסקתי במבוי המטונף הזה?
אמר ליה רבי יוחנן: אם שהית כדי לגמור את כולה - חזור לראש קריאת שמע!
וכיון שרבי אבהו היה מהלך, ובכל זאת הסכים רבי יוחנן עם הפסקתו בקריאת שמע, משמע שדעתו לאסור קריאת שמע במבואות המטונפות.  74 

 74.  הגרא"מ הורביץ ביאר שהגמרא הקדימה לבאר את דברי רב הונא, ורק אח"כ הקשתה מהמעשה ברבי אבהו, כי לכאורה היה ניתן לבאר שמניח ידו כדי שיחשב רק כהרהור, אך לכתחילה אין ראוי אפילו להרהר במקום מטונף, ואם כן זו הסיבה שהפסיק רב אבהו בקריאתו. ורק אחר שהובאה הברייתא שאסור להרהר, מוכח שההיתר בהנחת ידו הוא משום חציצה, ואם כן גם דיבור מותר, וא"כ קשה למה הפסיק רבי אבהו.
מתרצת הגמרא: הכי קאמר ליה רבי יוחנן לרבי אבהו: לדידי - לא סבירא לי שצריך להפסיק. אבל לדידך דסבירא לך שאינו קורא שם אפילו כשהוא מהלך - אם שהית כדי לגמור את כולה חזור לראש.
תניא כותיה דרב הונא, תניא כותיה דרב חסדא.
תניא כותיה דרב הונא: המהלך במבואות המטונפות - מניח ידו על פיו ויקרא קריאת שמע.
תניא כותיה דרב חסדא: היה מהלך במבואות המטונפות - לא יקרא קריאת שמע. ולא עוד אלא שאם היה קורא ובא - פוסק.
דנה הגמרא: לא פסק - מאי? אמר רבי מיאשה בר בריה דרבי יהושע בן לוי: עליו הכתוב אומר (יחזקאל כ כה) "וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם" והיינו כיון שהוא עושה את המצוה שלא כראוי, נמצא שאינה טובה לו, כי לא יטול עליה שכר.  75 

 75.  רבינו יונה וריטב"א.
רב אסי אמר מהכא: (ישעיהו ה יח) "הוי מושכי העוון בחבלי השוא" והיינו שנענש על דיבור גרידא, ודומה למושך עוון על עצמו בחבל רופף שקל לנתקו.  76 

 76.  כך פירש רש"י, ורבינו יונה והריטב"א ביארו שרוב העולם עושין עבירות להנאתן, ואילו זה עושה כדי לקיים מצוה, ונמצאת עבירה בידו, וחוטא בחנם. ותוס' (ד"ה בחבלי) כתבו שחוטאי בחנם, כי יותר טוב שלא היו מקיימים אותו כלל. ותמה בראש יוסף הרי על ביטול עשה אין עונשין אלא בעידן ריתחא, ואילו כשאומר ד"ת במקום מטונף עובר בקום עשה ונענש. והראה תוס' במנחות (מא א) שעל ביטול עשה שמחוייב בו נענש גם שלא בעידן ריתחא.
רב אדא בר אהבה אמר מהכא: (במדבר טו לא) "כי דבר ה' בזה" שהרי בדברו דבר שבקדושה במקום מטונף נמצא שהוא מבזה דיבור ה'.  77 

 77.  הריטב"א ביאר שנכלל בעוון זה כי עובר איסור בדיבור, ונמצא מבזה דיבור ה'.
ומבארת הגמרא: אם פסק מה שכרו? - אמר רבי אבהו עליו הכתוב אומר (דברים לב מז): "ובדבר הזה תאריכו ימים".  78  אמר רב הונא: היתה טליתו חגורה לו על מתניו, ומתכסה בה ממתניו ולמטה  79 , מותר לקרות קריאת שמע.  80 

 78.  רבינו יונה הקשה למה לא למד ריב"ל מקרא זה, והרי בסנהדרין (צט ב) למדו ממקרא זה לכולי עלמא. וביאר שריב"ל סבר כי רק כשתחילת קריאתו במבואות המטונפים עובר ב"דבר ה' בזה" ועונשו גדול. אך כשהתחיל במקום נקי וכשנכנס למבואות המטונפים לא הפסיק אין עונשו גדול, אלא שאינו נוטל שכר ונחשב רק כ"חוקים לא טובים". והגרא"מ הורביץ ביאר שרב אדא סבר שהרהור מותר ורק "דיבור" אסור, ולכן אמר שהנחת ידו על פיו לא מועילה משום שגם דיבור שאין מכיר בו אלא ה' הוא בכלל האיסור. ואכן, נראה שרב אדא לימד כאן איסור נוסף, כי "מחניך קדוש" הוא איסור הגברא שאינו ראוי כשעומד במקום טנופת, אך "דבר ה בזה" מלמד איסור משום הביזוי לד"ת שיאמרו במקום זה, והיינו גם כשהאדם מהלך, ואיסור זה רק בדיבור (ראה כה א הערה 30).   79.  כך פירש רש"י, וביאר הראש יוסף שהפסק החגורה בין לבו לערוה אינו מועיל אלא אם ערוותו מכוסה, וכדעת הש"ך (יו"ד ר א) שאף אם "לבו רואה את הערוה מותר לקרא ק"ש" (לדעת רש"י להלן כה ב) גילוי ערוה אסור. וראה הערה 19. תניו, להשמיענו כי אף שאם לבו רואה את הערוה מותר לקרא ק"ש, מכל מקום לתפלה צריך לחגור תחת לבו   80.  היראים (שצב) כתב שחגורה על בגדו לא מועילה לחצוץ, כי המלבוש משוה את הכל כאחד, ובהגהות חוות יאיר שלא הזכירו הפוסקים חילוק זה (ומסתבר דהיינו משום שהאיסור בעצם ה"ראיה" והיא תלויה במציאות, והיראים סבר שהבגד מצרף הכל ל"מקום אחד"). ובתועפות ראם כתב שהכוונה לחוגר מעל לבו, ונמצא שאינו חוצץ בין לבו לערוה.
תניא נמי הכי: היתה טליתו של בגד ושל עור ושל שק חגורה על מתניו, מותר לקרות קריאת שמע.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת ברכות בפירוש פרשני- מתוך פירוש על תלמוד בבלי בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א |