פרשני:בבלי:ברכות מז ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ברכות מז ב

חברותא[edit]

"מכל מעשרתיכם תרימו", שמשמעותו לחייב להפריש כל תרומה שנמצאת במעשר, וכיון שכבר התחייבה התבואה בתרומה, אם נטלו הלוי לפני הפרשתה, חייב להפריש משלו.
מבררת הגמרא: ומה ראית לדרוש את הפטור האמור בפסוק "מעשר מן המעשר" לגבי הקדימו בשבלים, ואילו את החיוב האמור בפסוק "מכל מעשרתיכם תרימו" דרשת לחייב בהקדימו בכרי, ולמה לא תדרוש להיפך, לחייב בהקדימו בשבלים ולפטור בהקימו בכרי?  25  מבארת הגמרא: האי הקדימו בכרי, חייב בתרומה משום שכבר אידגן, וחיוב התרומה חל על התבואה משעה שנקראת "דגן", ושוב אינו פוקע ממנה אף אם הפרישה למעשר ראשון, ואילו האי שהקדימו בשבלים, פטור מתרומה, משום שעדיין לא אידגן, וכיון שהפרישו למעשר, שוב אינו מתחייב בתרומה, אפילו אם אחר כך נעשה "דגן".

 25.  כך הבינו תוס' (ביצה שם ועירובין לא ב) את פירוש רש"י, והקשו כיצד יפקע חיובו בכרי, אחר שכבר חל בשלב מוקדם בשבלים? ולכן ביארו שהקושיא היא למה דרשת לפוטרו לגמרי בשבלים ולחייבו לגמרי בכרי, והרי אפשר לומר ששני הפסוקים נאמרו על הקדימו בכרי, והחיוב אחר ראיית פני הבית והפטור קודם ראיית פני הבית. אמנם רש"י בביצה נשמר מקושיית תוס', וכתב שהטעם שבתרומת מעשר נפטר גם מתרומה גדולה, הוא משום ששם אחד לשתיהן, וזו וזו מוציאות מידי טבל, ולא הוצרך לדרוש פטור זה מקרא, אלא מפני שכרוך בו הפסד כהן בתרומה גדולה, שהרי תמיד נוטל שתיהם וכאן מפסיד. ונמצא שבאמת לא נפקע החיוב שחל בשבלים, וקושית הגמרא היא מנין שהפטור מתרומה גדולה התחדש בשבלים ולא בכרי, והרי תרומה אחת פוטרת את שתיהם, ורק משום הפסד כהן נאמר שיקחו "כל מתנותיהם", וטעם זה יכול לפטור בכרי כמו בשבלים, וביאור התירוץ הוא, דהאי אידגן וחלה עליו חובת כהן וזכה בחלקו, ואין תרומה אחת פוטרת אלא כשנמנע רווח לכהן, אך לא במקום שמפסיד מה שזכה בו. ובתוס' רא"ש כאן תירץ, שהגמרא צידדה שמא רק בשבלים קנסו את הלוי להפריש תרומה גדולה, כי מסתמא ידע שעדיין לא הפרישוה עדיין בשלב מוקדם זה, ואעפ"כ הקדים להפסיד הכהן, אך בכרי שמסתבר שכבר הפרישוה, לא יקנסוהו בה.
ולכן מסתבר לדרוש את הריבוי "מכל מעשרותיכם" למעשר ראשון שהקדימו לתרומה גדולה כאשר התבואה כבר היתה נקראת "דגן", שאז כבר זכאי הכהן לקבל תרומה גדולה ממנה, ואם הקדים ליטול מעשר ראשון לפני שניטלה תרומה גדולה, חייב המעשר הראשון הזה בתרומה גדולה, ולא נפטר ממנה בהקדמת המעשר. אבל אם עדיין לא חל על התבואה שם "דגן", ולא התחייבה בתרומה גדולה, ונטל ממנה מעשר ראשון, מסתבר שמעשר זה פטור מתרומה גדולה, משום שלא התחייב ביותר מ"מעשר מן המעשר".
שנינו במשנה: מעשר שני והקדש שנפדו:
תמהה הגמרא: פשיטא, שהרי חולין גמורים הם!?
מבארת הגמרא: הכא במאי עסקינן, כגון שבפדיונם נתן את הקרן ולא נתן את החומש, אף שבעלים הפודה את הקדשו או מעשרותיו צריך להוסיף חומש, והא קא משמע לן, דאין חומש מעכב את הפדיון, והרי הם חולין גמורים.  26  שנינו במשנה: השמש שאכל כזית:

 26.  לכאורה תמוה, שהרי אף שיצא לחולין, עדיין אסור לאכלו (מע"ש ה יב). ובהכרח שמצטרף אף שאסור לאכלו, כי טעם איסור אכילתו הוא כדמאי, שחוששין שמא יפשע ולא יעשרנו ובהקדש לא יוסיף חומשו, ואין איסור אכילה מונע לצירוף לזימון אלא אם הוא בגוף המאכל, וראה הערה 21. והגר"א (אמרי נעם) ביאר ש"אינו מעכב"- מותר לאכלו, וכוונתו כנ"ל, שאין האיסור מצד המאכל, אלא רק שמא יפשע. וראה רש"ש (שבת קכו) שתמה איך פסק הרמב"ם (ברכות א כ) שהאוכל מע"ש והקדש שנפדו מברך תחילה וסוף, והרי פסק מאידך שאסור לאכלו. ובדרך אמונה (שם בה"ל ד"ה הפודה) כתב שהאיסור רק לעצמו, אך מותר להאכיל לאחרים, ובהכרח שמצד המאכל אין איסור, אלא רק שמא יפשע, ולכן מברכין עליו.
תמהה הגמרא: פשיטא, שהרי אכל בשיעור המחייב בברכת המזון?
מבארת הגמרא: מהו דתימא שמש אינו מצרף לזימון, כי לא קבע לו מקום, שהרי הוא הולך ושב לשמש את המסובים, קא משמע לן שכיון שכך היא דרך השמש באכילתו, מצטרף הוא עם המסובים לזימון.  27 

 27.  הרא"ש כתב ששאר אדם שאכל דרך ארעי אינו מצטרף לזימון, ורק שמש בזמן הגמרא היה מצטרף אף שאין לו קביעות, משום שכך היתה דרך אכילתו (וראה הערה 4 למשנה שבזמנינו שאינו נוהג לאכול משלחן המסובים, אלא מיסב בפני עצמו אחר הסעודה, דינו ככל אדם ואינו מצטרף). והריטב"א ביאר ששמש נקבע אגב קביעות המסובים, ונפקא מינה בין הביאורים אם יהא רשאי להחלק, וראה פני יהושע.
שנינו במשנה: והכותי מזמנין עליו. מקשה הגמרא: אמאי מזמנין עליו, והרי אפילו אם דינו כישראל, לא יהא אלא עם הארץ, שהרי הכותים אינם לומדים תורה, ותניא "אין מזמנין על עם הארץ  28  "?  29 

 28.  גירסת הרא"ש והרשב"א (ח"ד פז) "אין מזמנין על ע"ה בחבורה", וביאר בתוס' רא"ש שאפילו כשהוא בעשרה ואינו ניכר, אין מזמנין עליו (וראה בה"ל קצט שדן בזה). ולכאורה תמוה, שהרי למסקנא רק ע"ה שאינו מעשר לא מצטרף, ואם הטעם לכך משום שאוכל איסור טבל, למה יהא גרוע מקטן המוטל בעריסה, שמצטרף לעשרה אף שלא אכל. ומשמע שהמניעה לצירוף אינה מפני אכילת איסור, אלא שע"ה בדרגה זו אינו מצטרף, והוא חלק מהשיטות שמצינו בסמוך לגבי דרגת ע"ה.   29.  הריטב"א ומאירי ביארו שהסיבה לכך כדלעיל (מג ב) שאין ראוי לת"ח להסב בסעודה עם עם הארץ, (וראה טעם נוסף בסמוך), ולכן הקשתה הגמרא שמשמעות "מזמנים עליו" היא שכותי מצטרף לזימון עם שני ישראלים, והרי אין ת"ח מיסב עם עם הארץ. ולכן כתבו, ששלשה עמי הארץ חייבים לזמן בפני עצמם, וכן פסק בבה"ל (קצט ד"ה מזמנין).
מתרצת הגמרא: אביי אמר, משנתנו עוסקת באופן שהיה הכותי - חבר (תלמיד חכם).
רבא אמר: אפילו תימא שמשנתנו עוסקת בכותי עם הארץ, ובאמת מזמנים גם בצירוף עם הארץ שאינו לומד תורה, ואילו הכא, בברייתא שאמרו "אין מזמנין על עם הארץ", באדם שנחשב "עם הארץ" לפי הגדרתם דרבנן דפליגי עליה דרבי מאיר עסקינן.
דתניא: איזהו הנקרא "עם הארץ"?  30  - כל שאינו אוכל חוליו בטהרה כמנהג ה"חברים", דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים, כל שאינו מעשר פירותיו כראוי. ולכן מזמנים עם הכותי אף שאינו לומד תורה,  31  שהרי הני כותאי עשורי מעשרי כדחזי (כראוי)  32 , כיון דבמאי דכתיב באורייתא מזהר זהירי, כמו דאמר מר, כל מצוה שהחזיקו בה כותים הרבה מדקדקין בה יותר מישראל.

 30.  בתוס' רא"ש כתב שהברייתא דנה מי נחשב כ"עם הארץ" לענין זימון, כי לענין מעשרות כבר שנינו (בכורות ל א) שהחשוד על טהרות אינו חשוד על מעשרות, וכך הוכחנו בהערה 28. וראה תוס' בסוטה (כב א ד"ה כל) שיש הרבה ענייני עם הארץ, וכל ברייתא דנה בגדרו לענין שונה, וראה עוד בהערה 33.   31.  הריטב"א כתב שאע"פ שסתם עמי הארץ מזמנים בפני עצמם, כשאינם יודעים לעשר, אינם מזמנים, שהרי אין זימון באכילת איסור של טבל.   32.  הרמב"ן כתב כי אף ששנינו (דמאי ז ד) שהכותים אינם מעשרים, היינו רק כשמאכילים לאחרים, כי אינם חוששין לאיסור "לפני עור" בהכשלת איסור, אך מקפידים לעשר את מה שאוכלים בעצמם. והרשב"א כתב שסתם כותים לא מעשרים (והיינו שהמעשרים רק לעצמם, הם בכלל עמי הארץ לגבי זימון), והמשנה עוסקת בשבט מסוים מהכותים שמנהגו לעשר, והם מחזיקים ומדקדקים במנהגם.
תנו רבנן: איזהו "עם הארץ"?  33  - כל שאינו יודע כלום, עד כדי כך שאפילו אינו קורא קריאת שמע ערבית ושחרית,  34  דברי רבי אליעזר.

 33.  רש"י בסוטה (כב א) ביאר שברייתא זו דנה מי נחשב כ"עם הארץ" לענין טהרות ומעשרות. ותוס' בגיטין (סא א ד"ה איזהו) ביארו שנידון הברייתא לענין שאין מזמנין עליו.   34.  רש"י סוטה (כב א), אך אם יודע לקרא ואינו קורא, אינו נחשב "עם הארץ" לדעת רבי אליעזר.
רבי יהושע אומר: כל שאינו מניח תפילין.
בן עזאי אומר: כל שאין לו ציצית בבגדו אף שיש בו ארבע כנפות.  35 

 35.  כך צידד לבאר החזו"א (שביעית י ז, עי"ש), וכן נקט הב"י (כד), אך בפסחים (קיג ב) מצינו שמי שאין לו ציצית בבגדו הוא מנודה לשמים, ותוס' שם דנו אם מדובר במי שיש לו ואינו לובש, או גם כשאין לו אם צריך לחזור אחריהן. ותוס' בערכין (ב ב ד"ה הכל) כתבו דהיינו רק בזמן הגמרא שהיה דרכם ללבוש בגדים של ד' כנפות, והמשנה את הבגד כדי להפטר מציצית נענש, ולדבריהם לא יחשב ע"ה אלא אם לובש בגד של ד' כנפות ואינו מטיל בו ציצית.
רבי נתן אומר: כל שאין מזוזה על פתחו.
רבי נתן בר יוסף אומר: כל שיש לו בנים ואינו מגדלם לתלמוד תורה. אחרים אומרים: אפילו קרא מקרא, ושנה משנה, ואולם לא שמש תלמידי חכמים ללמוד מהם את טעמי המשנה התלויים בסברא - הרי זה עם הארץ, כי אינו יודע לחלק בדינים הדומים כגון באיסור והיתר וממונות.  36 

 36.  החזו"א (שם) כתב שבזמן הגמרא מי ששנה ולא שימש ת"ח היה גרוע ממי שלא שנה כלל, אך היה מעולה ממי שלא קרא ק"ש שחרית וערבית. וצידד שבזמננו "לא שימש ת"ח" הוא הלומד מקופיא, ואינו יודע לעיין ולהבין, ומתגאה נגד ת"ח היודעים את התורה באמת, ואינו נכנע להם.
אמר רב הונא, הלכה כאחרים.  37 

 37.  תוס' (ד"ה אמר ובחגיגה כב א ד"ה כמאן) כתבו שבזמננו מצרפים עם הארץ לזימון, וכן נפסק בשו"ע (קצט ב), ובמג"א כתב שרק ע"ה שלא למד מצטרף, מחשש שמא אם ירחיקוהו יפרוש מהציבור, אך אם הוא רשע שעושה עבירות, או שאינו מקיים מצוות שידועה לכל ישראל, כגון שאינו קורא ק"ש, אינו מצטרף, וראה בה"ל (ד"ה ע"ה).
רמי בר חמא לא אזמין עליה (לא צירף לזימון) דרב מנשיא בר תחליפא, כי סבר שלא שימש תלמידי חכמים, והרי הוא עם הארץ אף על פי דתני ספרא וספרי והלכתא.
כי נח נפשיה דרמי בר חמא, אמר רבא, לא נח נפשיה דרמי בר חמא אלא כעונש על דלא אזמין ארב מנשיא בר תחליפא, ופגע בו בהחשיבו כעם הארץ.
מקשה הגמרא על רבא: והתניא "אחרים אומרים אפילו קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים הרי זה עם הארץ", ואם כן רמי בר חמא עשה כראוי, ועל מה נתבע?
מתרצת הגמרא: שאני רב מנשיא בר תחליפא, דבאמת משמע (היה משמש) להו לרבנן, ורק רמי בר חמא הוא דלא דק אבתריה, וטעה להחשיבו כעם הארץ.
לישנא אחרינא, באמת רב מנשיא בר תחליפא לא שימש תלמידי חכמים לדון בטעמי המשנה בסברא, ובכל זאת לא נחשב עם הארץ, משום דשמע שמעתתא מפומייהו דרבנן וגריס להו כביאורם הנכון, ולכן כצורבא מרבנן דמי.  38 

 38.  ביאר הגר"ח שמואלביץ (שיחות מוסר בכמה מקומות), שלישנא אחרינא סברה שדי בכך שישמע ויקבל מהחכמים, והיינו שיטול מהם כהבנתו, אאך לישנא קמא סברה שצריך שהחכמים יתנו לו, וימשיכו בו את "מסירת התורה", וראה בהרחבה באגרות משה (יו"ד ח"ד לב).
שנינו במשנה: אכל טבל ומעשר וכו':
מקשה הגמרא: הרי אם אכל טבל פשיטא שאינו מצטרף, שהרי כבר שנינו שאפילו האוכל דמאי אינו מצטרף?  39  מבארת הגמרא: לא צריכא להשמיענו דין זה, אלא בטבל טבול מדרבנן, וללמד שאפילו איסור דרבנן גורם שלא יצטרף לזימון.  40 

 39.  בבית מאיר (קצו) הוכיח מכאן כדעת הרמב"ם (ברכות א יט) שהאוכל דבר האסור אינו מצטרף משום שאסור לברך עליו, ולכן פשיטא שלא יצטרף לזימון, כי היא מצוה הבאה בעבירה. אך לראב"ד שאינו מצטרף לזימון משום שאכילת איסור אינה נחשבת כאכילת קבע, הרי זה גופא צריך להשמיענו שמשום כך אינו מצטרף לזימון. וראה פני יהושע (ד"ה אכל טבל).   40.  והיינו אפילו אם חיוב ברכת הזימון הוא מדאורייתא, כי לרמב"ם האיסור דרבנן גורם שברכתו תהיה בכלל "מנאץ", ולראב"ד אין לו קביעות.
ומבררת הגמרא: היכי דמי טבל שהוא טבול רק מדרבנן? - אם גדל בעציץ שאינו נקוב, שלא חייבה התורה אלא גידולי קרקע ממש, וזה שאינו מחובר לקרקע, אין על פירותיו חיוב מעשר אלא מדרבנן.  41 

 41.  בחיי אדם (נא) הוכיח מכאן שהאוכל מתבואה שגדלה בעציץ שאינו נקוב מברך ברכת המזון (אך לא "המוציא לחם מן הארץ" שהרי אינו "ארץ" (וראה מח הערה 26). ובספר פירות תאנה דחה, שצירופו הוא כאוכל ירק, שמצטרף לזימון אף שאינו מברך בהמ"ז (להלן מח א, שו"ע קצז ג).
שנינו במשנה: מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו אין מזמנים עליו.
תמהה הגמרא: פשיטא, שהרי דינו כטבל גמור?
מבארת הגמרא: לא צריכא להשמיענו דין זה, אלא כגון שהקדימו הלוי לכהן ובא אחר שהתמרחה התבואה בכרי, ונטל מבעל הבית את המעשר ראשון לפני שהכהן קבל תרומה גדולה, ואף שהפריש ממנו תרומת מעשר, אסור לאכול מהמעשר, עד שיפריש ממנו תרומה גדולה (ועליה שנינו "שלא ניטלה תרומתו"), והוצרך להשמיענו שאסור לאוכלו, כי מהו דתימא כדאמר ליה רב פפא לאביי לעיל, שידרוש מ"מעשר מן המעשר" לפטור מעשר ראשון מתרומה אפילו אם הקדימו בכרי - קא משמע לן כדשני ליה, שהפסוק "מכל מעשרותיכם" מלמד שאם כבר חל חיוב על התבואה כשהיתה "דגן" שוב אינה נפטרת כשעשאה מעשר ראשון, וגם חלק הלוי חייב בתרומה.
שנינו במשנה: מעשר שני והקדש שלא נפדו אין מזמנין עליו.
תמהה הגמרא: פשיטא, שהרי כל עוד לא נפדו הם אסורים באכילה!?
מבארת הגמרא: לא צריכא להשמיענו דין זה, אלא באופן שנפדו, ולא נפדו כהלכתן, וכדלהלן:
מעשר שני שלא נפדה כהלכתו - כגון שפדאו על גבי אסימון חתיכת כסף שלא הוטבעה עליה צורת מטבע, ורחמנא אמר לגבי פדיון מעשר שני (דברים יד כה) "וצרת הכסף בידך", ודרשו מלשון "וצרת", שהפדיון יעשה רק על כסף שיש (לו) עליו צורה.
הקדש שלא נפדה כהלכתו, שחללו על גבי קרקע, ולא פדאו בכסף, ורחמנא אמר לגבי פדיון הקדש (ויקרא כז יט) "ונתן הכסף וקם לו". וכוונת המשנה להשמיענו שאם פדה ולא קיים פרטים אלו, אין מזמנים עליהם.
שנינו במשנה: והשמש שאכל פחות מכזית. תמהה הגמרא: פשיטא, שהרי לא אכל כשיעור המחייב בברכה?  42 

 42.  הגרא"מ הורביץ ביאר שהקושיא היא, הרי שנינו ברישא שמצטרף רק אם אכל כזית, ופשיטא שבפחות מכך אינו מצטרף. אך הרש"ש כתב שא"א לפרש כך, שהרי תירוץ הגמ' הוא שנקטו סיפא אטו רישא, ואיך יתכן להפוך את הקושיא לתירוץ. ולכן הקשה מכאן לשיטת הגר"א (קצז ב) ששמש מצטרף לעשרה אפילו אם אכל פחות מכזית (שהרי לא גרע מקטן המוטל בעריסה), וא"כ צריך התנא להשמיענו שאע"פ שמצטרף לעשרה, אינו מצטרף לשלשה.
מבארת הגמרא: איידי דתנא רישא "השמש שאכל כזית" תנא סיפא "שאכל פחות מכזית".
שנינו במשנה: והנכרי אין מזמנין עליו:
תמהה הגמרא: פשיטא, שהרי הוא פטור מכל המצוות?
מבארת הגמרא: הכא במאי עסקינן, בגר שמל ולא טבל, והשמיענו שדינו כגוי גמור.  43 

 43.  ראה בקהלות יעקב (יבמות לו) שכך ביארו האחרונים, וכמשמעות לשון רבי זירא "וכמה דלא טבל - נכרי הוא". אולם בפיה"מ להרמב"ם כתב שחידוש המשנה הוא כי אף "שיש בו חלק משלמותו" אין מזמנים עליו, ונחלקו בזה הראשונים ביבמות מז א)
דאמר רבי זירא אמר רבי יוחנן, לעולם אינו גר עד שימול ויטבול. וכמה דלא טבל - נכרי הוא.
שנינו במשנה: נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן.
אמר רבי יוסי  44 : קטן המוטל בעריסה מזמנין עליו.

 44.  רש"י (ד"ה סניף) גרס "רב אסי" שהוא אמורא ולכן הקשו עליו ממשנה וברייתא.
מקשה הגמרא: והא תנן "נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם"?
מתרצת הגמרא: הוא דאמר כרבי יהושע בן לוי. דאמר רבי יהושע בן לוי: אף על פי שאמרו (במשנה) קטן המוטל בעריסה אין מזמנין עליו, היינו דוקא שאינו מצטרף לחייב זימון בשלשה, אבל עושין אותו סניף לעשרה, כי כיון שכבר חל עליהם חיוב זימון, יכול להצטרף עמם כדי שיוכלו להזכיר את השם,  45  ועל כך נסובו דברי רבי יוסי.

 45.  בעל המאור דקדק שלא אמרו "מצטרף" אלא "עושין סניף", כי גם ג' או ד' קטנים מצטרפין לזימון, והעיקר שיהיו רוב גדולים, ואילו לדבר שבקדושה אין מצרפין אלא אחד. (והב"י נה הביא מספר המנהיג שהדקדוק הוא ממה שאמרו "עושין סניפין" ולא "סניף"). אך המג"א (נה ח) נקט שריב"ל מודה ששני קטנים אינם מצטרפין, וראה בירושלמי (ה"ב) ובמפרשיו. ובתוס' (מח א ד"ה ולית) הביאו ממדרש שקטן אינו מצטרף אלא לזימון, אך לא לתפלה - ויתכן שהטעם לכך כמבואר לעיל (מה הערה 27) שזימון אינו ככל דבר שבקדושה, ומה שצריך בו עשרה הוא משום ש"בציר מעשרה לאו אורח ארעא", ולצורך זה די בצירוף קטן - אך מסוגיין הוכיחו שקטן מצטרף גם לתפלה, שהרי הקשו לריב"ל ממעשה דרבי אליעזר שהיה בתפלה, וראה עמק ברכה (תפלה ו).
ועוד אמר רבי יהושע בן לוי: תשעה ועבד מצטרפין, לומר דבר שבקדושה, שאינו נאמר אלא בעשרה.  46 

 46.  יש לדון אם מצטרפים גם לזימון, כי במשנה שנינו שאין מזמנין על עבדים, וכתב רבינו יונה בשם רש"י שהטעם משום שאין חברתן נאה ואפילו עם בעליהן, ובזה אין חילוק בין שלשה לעשרה (וראה לעיל מה הערה 20). והב"י (קצט) הביא בשם הר"ן במגילה שהחשש הוא רק כשצירופן ניכר, ולדבריו יתכן שהמשנה עוסקת בשלשה, שבצירופן נוספת כל ברכת הזימון, וריב"ל דיבר על צירוף לעשרה שרק מוסיפין הזכרת השם, וכן משמע במרדכי קעג ש"מצטרפין לברוך אלוהינו". (ולפ"ז תמוה למה לא הזכיר ריב"ל תשעה ואשה).
מיתיבי: מעשה ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת להתפלל בציבור,  47  ולא מצא עשרה, ושחרר עבדו והשלימו לעשרה.  48 

 47.  הרמ"א (קח ח) פסק שלכתחילה לא יעבור זמן תפלה משום הפסד ממון, ובשו"ת יד אליהו (ז) הוכיח מסוגיין שאינו צריך להפסיד, אלא אם יש חשש שלא יתפלל כלל, אך לא לצורך תפלה בציבור, שהרי משמע שרבי אליעזר עשה מדת חסידות כששחרר עבדו לצורך תפלה בצבור, וראה אגרות משה (או"ח ב כז).   48.  החכם צבי (צג) דן אם אפשר לצרף למנין אדם שנברא ע"פ ספר יצירה, ובברכי יוסף (נה ד) הוכיח מסוגיין שאי אפשר לצרפו, שהרי רבי אליעזר שחרר עבדו ולא ברא אדם ע"פ ספר יצירה, ודחה ע"פ הרמב"ן (בסמוך) שבמקום מצוה אין איסור חנינה כלל, ועוד שבריאה זו אורכת הכנה גדולה, ולא היה לו זמן לעשותה לפני התפלה.
ומדייקת הגמרא: רק משום ש"שחרר", אין, (יכול היה להצטרף למנין), ומשמע כי אילו לא שחרר, לא היה יכול להצטרף למנין. ואם להשלים לעשרה אפשר לצרף עבד, למה הוצרך לשחררו?
מתרצת הגמרא: תרי אנשים אצטריכו, כי בבית הכנסת היו רק שמונה אנשים, וכיון שאין מצרפין אלא עבד אחד, לכן שחרר חד והוא הצטרף כישראל גמור, ונפיק בחד שצירפו כעשירי.
תמהה הגמרא: והיכי עביד הכי, והאמר רב יהודה: כל המשחרר עבדו עובר בעשה, שנאמר (ויקרא כה מו) לעולם בהם תעבודו?
מתרצת הגמרא: לדבר מצוה שאני.  49  שבה הגמרא ומקשה: הרי מצוה הבאה בעבירה היא?  50 

 49.  הרמב"ן (גיטין לח ב) ביאר שבמקום מצוה אין איסור חנינה כלל, כי איסור "לא תחנם" משמעותו שלא ליתן להם מתנת חינם, אך כשעושה כן לצרכיו, מותר. (וראה עוד טעם בסמוך). והמג"א (צ ל) וטורי אבן (חגיגה ב ב) תמהו שהרי בסוגיין דנו בה משום מצוה הבאה בעבירה. וביאר החתם סופר (גיטין שם) שקושיית הגמרא הרי "לעולם בהם תעבודו" ו"נקדשתי" שתיהן מצוות שקולות הן, ואם כן אין לאדון עדיפות בקיום "ונקדשתי" ונמצא שמשחרר את העבד שלא לצורכו, ושוב היא מצוה הבאה בעבירה. וראה עוד בשאגת אריה (צז) ובהגהות אמרי ברוך לטורי אבן (שם), ובהגהות הגרא"מ הורביץ ומהר"ץ חיות, ובאגרות משה (או"ח א קפח).   50.  הרא"ש לא גרס קושיא זו, ובשדי חמד (מערכת מ כלל עז) ביאר טעמו כדעת תוס' בסוכה (כט ב) שמצוה הבאה בעבירה אינה פוסלת למצוה דרבנן. ודחה, שרק אם נעשית כבר עבירה בחפץ ובאים לקיים בו מצוה דרבנן, אין פסול של "באה בעבירה", אך קושיית הגמרא היא שאין לעבור עבירה לכתחילה כדי לקיים מצוה. ועוד כתב שבקדושה הוא מקיים עשה דאורייתא של "ונקדשתי בתוך בני ישראל", ועליה הקשו שהיא באה בעבירה, וראה הערה הבאה.
מתרצת הגמרא: מצוה דרבים, להוציא את הציבור ידי חובתם בקדושה  51  - שאני. ועוד אמר רבי יהושע בן לוי: לעולם ישכים אדם לבית הכנסת, כדי שיזכה וימנה עם עשרה הראשונים, שאפילו מאה באים אחריו, קבל עליו שכר כולם.  52 

 51.  כך פירש רש"י, וכתב הרא"ש כי שהמצוה היא לקדש את השם, ואף אם חיוב קדושה הוא מדרבנן, כיון שהיא מצוה של רבים היא דוחה עשה דאורייתא, ובאגרות משה או"ח א קפח) ביאר שכוונתו כי אף שאין חיוב מה"ת לומר קדושה, מ"מ האיסור לאומרה ביחידות הוא מדאורייתא, והעלה מכך שאסור לעשות מנין לקטנים. (והרא"ש הוסיף שלא מסתבר להעמיד שרצה לקרות פרשת זכור שחיובה מה"ת, כי משמע שמדובר בכל ענין. וראה תרומת הדשן קח ושעה"צ תרפה ה שדנו אם כוונתו שחיובה מה"ת, או שגם צריך עשרה מה"ת). והרמב"ן (שם) כתב שמצות תפילה בציבור חמורה, ודוחה אפילו עשה דאורייתא, כי כיון שהקב"ה בא לביהכנ"ס ואינו מוצא שם עשרה, מיד הוא כועס. והר"ן שם הוכיח מסוגיין ש"לעולם בהם תעבודו" אינו עשה גמור, ולכן נדחה אפילו לצורך מצוה דרבנן. ובאגרות משה (שם) ביאר בתירוץ הגמרא כי כיון שהיא מצוה דרבים, נמצא שיש לאדון רווח בקיומה יותר מקיום העשה של "לעולם בהם תעבודו" (כי כנגד איסורו יקיימו רבים מצוה), ושוב אין איסור חנינה כלל, ואין מצוותו באה בעבירה. וראה בקהלות יעקב (כז ו) שהוכיח כי אע"פ שמצוה דרבנן המתקיימת ע"י רבים אינ ה דוחה עשה של כל אחד מהם, אלא רק עשה של יחיד שהוא לצורך הרבים (ותרוצו לקושיית תוד"ה מצוה, ראה רא"ש מו"ק ג).   52.  רבינו יונה כתב שהטעם לכך משום שהראשונים גורמים לשכינה שתבא, שהרי השכינה שורה בביהכנ"ס רק כשיש שם ציבור (וראה מהרש"א), והעלה מכך המעדני יו"ט (פ"א סי' ז אות י) ששכר כל אחד מהראשונים שוה לחברו. אך מסברא דיליה כתב שגם כל המקדים בין העשרה נוטל שכר כנגד הבאים אחריו, וכן נקט הרמ"ע מפאנו (בעשרה מאמרות) והגר"א (משלי יד כח), וכ"כ בעטרת זקנים (על השו"ע צ יד) שכל המקדים יותר, ואפילו אינו מעשרה ראשונים, הוא קרוב לשורש הקדושה. וכדבריו מוכח בספר אגודה (ברכות טו) שלא הזכיר כלל "עשרה ראשונים" אלא כתב שישכים לביהכנ"ס ויטול שכר כנגד כלם, (וכן משמע קצת מהרמב"ם תפלה ח א עי"ש). ובמג"א (צ כח) הביא מהזהר (נשא רלט) שיתאספו העשרה ויבואו יחד לבית הכנסת, ויתכן שהטעם לכך הוא כדברי הגר"א (משלי שם) שביאר את מאמר הגמרא (ו ב) שהקב"ה בא לביהכנ"ס ואינו מוצא שם עשרה מיד הוא כועס, שכועס גם על אלו שבאו, כי לא הביאו עשרה אנשים (כמבואר שם הערה 42), ולכן עדיף שיבואו יחד, ולא יהיה זמן שאין עשרה יחד.
תמהה הגמרא: "שכר כולם" סלקא דעתך, וכי שאר המתפללים, חוץ מעשרה ראשונים, אין להם שכר כלל?
מבארת הגמרא: אלא אימא, "נותנין לו שכר כנגד כולם".  53 

 53.  המעדני יו"ט (שם) דן אם כוונת הגמרא לתקן את לשון ריב"ל, או לבאר שכוונתו כמו בעה"ב המשלם שכר לפועליו, ונותן לאחד שכר כלם לחלק להם, והוא כבוד למחלק.
אמר רב הונא: תשעה וארון  54  מצטרפין למנין לתפילה.  55 

 54.  בתוס' חכמי אנגליה כתבו דהיינו דוקא כשיש בארון ס"ת, וכן משמע בירושלמי שדן על צירוף "קטן או ס"ת" (ומשמע שנקטו כי בתחילה רב הונא דן על ארון, ושלא כמבואר להלן).   55.  הגר"א (דברי אליהו) ביאר ש"ארון" הוא ראשי תיבות של אחד רואה ואינו נראה, והכוונה שמצרפין את הקב"ה כמו שצירפוהו אחי יוסף לעשרה.
אמר ליה רב נחמן: וכי ארון גברא הוא, ואיך יצטרף?
אלא אמר רב הונא: תשעה שנראין כעשרה מצטרפין.  56  יש שאמרי לה, שנראים כעשרה רק כי מכנפי (כאשר הם מכונסים יחד), כי אז קשה להבחין כמה הם. ויש שאמרי לה, שנראים כעשרה, רק כי מבדרי (כאשר הם מפוזרים), כי מתוך פיזורם הם נראים מרובים.  57 

 56.  בדברי אליהו הובא מהגר"א שרב הונא ביאר שזו היתה כוונתו מתחילה, שתשעה נראים כעשרה, כמו שאמרו על הארון בקדש הקדשים "מקום ארון אינו מן המדה" (מגילה י ב), והיינו שרוחב קה"ק היה עשרים אמה, ואע"פ שהארון עמד באמצעו נשאר לו מכל צד עשרה אמות, הרי שמצינו בארון שתשעה נראים כעשרה. והגרא"מ הורביץ כתב שכוון לרמוז שצריך שיהא המרחק ביניהם כשיעור הארון (ראה שם חשבונו) ותמוה, שהרי נחלקו בדבריו אם צריך שיהו מכונסין או מפוזרין.   57.  בירושלמי (כאן) מקשה הרי עדיין אין כאן עשרה, ואיך מה שנראין מועיל במקום עשירי. ולפי המובא לעיל (מה הערה 27) שדעת הירושלמי שזימון הוא ככל דבר שבקדושה, יתכן שמשום כך מצריך שיהיו עשרה בפועל, אך הבבלי סבר שזימון אינו ככל דבר שבקדושה, ומה שצריך בו עשרה הוא משום ש"בציר מעשרה לאו אורח ארעא", ולצורך זה די בכך שנראין כעשרה.
אמר רבי אמי: שנים ושבת מצטרפין לחיוב זימון של שלשה.
אמר ליה רב נחמן: וכי שבת גברא הוא, ואיך תצטרף?
אלא אמר רבי אמי: שני תלמידי חכמים המחדדין זה את זה בהלכה, מצטרפין להחשב כשלשה לזימון.  58  מחוי רב חסדא: כגון אנא ורב ששת! מחוי רב ששת: כגון אנא ורב חסדא.  59 

 58.  בתוס' הרא"ש ביאר שההלכה נחשבת כשלישי, ותמה הצל"ח א"כ למה לא הקשו גם כאן "וכי הלכה גברא היא", ולכן ביאר שקושיית הגמרא היא רק על אותם אנשים שלפעמים חייבים בזימון (כשיש עמם ארון או שבת) ולפעמים פטורים, אך שני ת"ח תמיד מחוייבים, והיינו כי אין החשיבות בהלכה המצטרפת, אלא בתלמידי חכמים עצמם. והמאירי (מח א) ביאר שכוונת רב אמי, כי אע"פ שאין קובעין כאחת, ההלכה מנענעתן ומצרפתן ואם יש שלישי ביניהם, מזמנין.   59.  בעירובין (סז א) מבואר שרב חסדא היה מעמיק לדון בנדונים מחודשים, וירא מרב ששת שהיה בקי ומקשה סתירות ממשניות, וראה רש"י בשבת (סג א) שפירש כי שני ת"ח המחדדין, היינו שואלין ומשיבין זה לזה, ויתכן שבכך נחלקו כאן, איזה סוג שו"ת נחשב כחידוד הראוי להצטרף לבהמ"ז.
אמר רבי יוחנן: קטן פורח שהביא סימני גדלות לפני גיל שלש עשרה  60 , מזמנין עליו אפילו בשלשה  61 .

 60.  רש"י, והיינו ששערות מוכיחות על בגרות הגוף, אפילו לפני גיל הבגרות, ומה שאמרו בקידושין (טז ב) ששערות לפני גיל י"ג הן שומא, הוא לגבי דיני גדלות, ולכן נקרא "קטן פורח", (וראה רש"י גיטין סה א, ובהעמק שאלה קטז ג האריך בבירור נידון זה). אך תוס' (ד"ה קטן) ביארו שכבר נכנס לשנת יג, והתחיל להביא סימנים ולא נגמר שיעורן, שאין בהם כדי לכוף ראשו בצד עיקרו (ונקט שהם עושים את הגדלות, ולא רק ראיה עליה, ולכן כשהגיע לשנים ואינן שומא, כבר בתחילתן יש בו מקצת גדלות). ונמצא שביאור ראיית הגמרא הוא, שהסיפא מגלה על הרישא, שאין הכוונה לשתי שערות גמורות, אלא די בפורחות.   61.  תוס' (ד"ה קטן) הקשו איך שנינו בברייתא בסמוך שקטן אינו מצטרף, והרי אפילו קטן בעריסה מצטרף, ולכן העמידוה בצירוף לשלשה. וכן העמידו (בסמוך מח א ד"ה ולית) את ההלכה שקטן פורח אינו מצטרף לשלשה אלא לעשרה. וביאר המרדכי שזימון בשלשה חמור מזימון בעשרה. והראב"ד בתמים דעים (א) ביאר להיפך, שבעשרה כיון שרוצים להזכיר שם שמים, דוחקין עצמן ומצרפין קטן לסניף כדי להרבות בשבחו של מקום, אך לזימון של שלשה לא אכפת לן, וראה טור ונו"כ (קצט).
תניא נמי הכי: קטן שהביא שתי שערות מזמנין עליו, ושלא הביא שתי שערות אין מזמנין עליו, ואין מדקדקין בקטן". ולכאורה הא גופא קשיא, אמרת "הביא שתי שערות", אין, (מזמנין עליו), ומשמע שאם לא הביא, לא מזמנין עליו, כי אינו גדול. ואילו הדר תני "אין מדקדקין בקטן", ומשמע שיתכן קטן שיזמנו עליו, לאתויי מאי? לאו  לאתויי קטן פורח, שאם הביא שתי שערות, אין מדקדקין בגילו, אך אם לא הביא, מדקדקין שיהא בן שלש עשרה ומעלה.  1 

 1.  כך הביאור לפי רש"י, אך תוס' והרשב"א תמהו, שהרי דין קטן שהביא שתי שערות מפורש כבר ברישא של הברייתא, ולכן ביארו כדרכם, שאם הביא שתי שערות כשיעורן, אין מדקדקין אחריו, אך אם עדיין לא צמחו כשיעור, בודקים אחריו, שאם יודע למי מברכין, מצטרף לזימון.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת ברכות בפירוש פרשני- מתוך פירוש על תלמוד בבלי בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א |