פרשני:בבלי:ברכות מא ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ברכות מא ב

חברותא[edit]

ארץ זית שמן - אמר רבי יוסי ברבי חנינא: ארץ שכל שיעוריה כזיתים, ששיעורי התורה הם תמיד בשיעור כזית.
מקשה הגמרא: וכי כל שיעוריה סלקא דעתך שמשערים בשיעור כזית, והא איכא הנך פירות דאמרן לעיל: חטה שעורה גפן תאנה ורמון שמשערים בהם?
מתרצת הגמרא: אלא כך יש לפרש: ארץ שרוב שיעוריה של תורה הם כזיתים - כגון אכילת חלב, דם, נותר ופיגול.
דבש האמור בתורה הוא דבש תמרים - שיעורי תורה נתלים בה - שכן משערים בה ככותבת הגסה, שהיא תמרה. להתחייב עליה משום אכילה ביום הכפורים.
מקשה הגמרא: ואידך, רבי יצחק שאמר לעיל שמפסוק זה אנו למדים דיני קדימה בברכות, ונחלק על רבי חנן, מנין לו כל השיעורים הללו?
מתרצת הגמרא: אין מזה קושיא לרבי יצחק. וכי הני שיעורין בהדיא מי כתיבי בקרא? אלא מדרבנן הם  2 , וקרא אסמכתא בעלמא. ואם כן עיקרו של פסוק עדיין מתפרש שבא לשבח את ארץ ישראל בפירותיה החשובים ומנאם כפי סדר חשיבותם.

 2.  מדברי הגמרא שלפנינו נראה שה"שיעורים" נקבעו על ידי חכמים וכן מבואר בירושלמי במסכת פאה (פ"א ה"א) ובמסכת חגיגה (פ"א ה"ב), ואולם מדברי הגמרא במסכת עירובין (ד א) ובמסכת סוכה (ה ב) מבואר שה"שיעורים" ניתנו מ"הלכה למשה מסיני". אכן הצל"ח על מסכת ביצה (ז ב) יישב את סתירת הסוגיות, שה"שיעורים" עצמם נמסרו בהלכה למשה מסיני בסתמא, היינו שיש שיעור "כזית" "כגרוגרת" "ככותבת" וכדומה, אך לא התפרש איזה "שיעור" נאמר לכל איסור, וחכמים הם אלו שקבעו כל שיעור לאיסור הראוי לו, נמצא שהגמרא בעירובין ובסוכה האומרת ש"שיעורים" נמסרו מהלכה למשה מסיני מתייחסת לעצם ה"שיעורים", ואילו הגמרא בסוגייתינו האומרת שחכמים הוצרכו לקבוע את ה"שיעורים" כונתה להתאמתם לכל איסור ואיסור.
רב חסדא ורב המנונא הוו יתבי בסעודתא. אייתו לקמייהו תמרי ורמוני, שקל רב המנונא בריך אתמרי ברישא (נטל רב המנונא ובירך על התמרים תחלה)  3 .

 3.  הצל"ח מעיר שהלשון "בריך אתמרי ברישא" לכאורה אינו מדוקדק, משום שמלשון זה נראה שתחלה בירך על התמרים ולאחר מכן בירך שוב על הרימונים, וזה הרי לא יתכן, שהרי תמרים ורימונים ברכתן שוה וכשמברך על אחד מהם ברכת בורא פרי העץ המין האחר ג"כ נפטר בברכה זו ואם כן היה לה לגמרא לומר "בריך אתמרי" ותו לא, עיין בדבריו.
אמר ליה רב חסדא לרב המנונא, מדוע ברכת על התמרים בתחלה? האם לא סבירא ליה למר להא דאמר רב יוסף, ואיתימא רבי יצחק: כל המוקדם בפסוק זה - קודם לברכה?! והרי רמון כתוב בפסוק לפני דבש תמרים?
אמר ליה רב המנונא לרב חסדא: זה, דבש תמרים, מוזכר השני לאחר מילת "ארץ" הכתובה בפסוק זה, וזה, רימון, מוזכר חמישי לאחר מילת "ארץ" וכל הסמוך ל"ארץ" האמור בפסוק הרי הוא קודם לברכה  4 .

 4.  כתבו התוספות שאף שזית קודם לשעורה כי הוא נמנה ראשון ל"ארץ" השני ואילו השעורה נמנתה שניה ל"ארץ" הראשון, מכל מקום כשלפניו חטה וזית החטה קודמת לזית משום שהיא נמנית ראשונה ל"ארץ" הראשון ואילו הזית נמנה ראשון ל"ארץ" השני, והמוקדם בפסוק קודם לברכה. נמצא לפי זה שסדר הקדימה בשבעת המינים הוא כדלהלן: חטה, זית, שעורה, תמר, גפן, תאנה, רמון. וראה בצל"ח שביאר מדוע התורה לא מנתה את סדר הפירות באופן שהבאנו אלא כתבה פעמיים מילת "ארץ" ושייכה את חלק מהפירות ל"ארץ" הראשון וחלק מהם ל"ארץ" השני. עיין בדבריו.
אמר ליה רב חסדא: מאן יהיב לן נגרי דפרזלא ונשמעינך (מי יביא לנו רגלי ברזל שנוכל ללכת אחריך תמיד ולשמוע את דבריך).
איתמר: הביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה (ולא ללפת את הפת באו, שאם כן לא היו טעונים ברכה, אלא כדי למתק את פיו בתוך הסעודה).
אמר רב הונא: טעונים הפירות ברכה לפניהם כי מאחר שבאים למתק את הפה אין להם דין טפל, ואין טעונים ברכה לאחריהם, לפי שברכת המזון פוטרת את כל מה שנאכל בסעודה, אם אינו בא כטפל לפת.
וכן אמר רב נחמן: טעונים ברכה לפניהם, ואין טעונים ברכה לאחריהם.
ורב ששת אמר: טעונים ברכה בין לפניהם ובין לאחריהם, לפניהם - כסברת רב הונא ורב נחמן, ולאחריהם - כיון שהוא סבור שברכת המזון פוטרת רק מאכלים הבאים כדי לזון, ולא מאכלים - כדוגמת פירות אלו - הנאכלים מחמת מתיקותם לקינוח.
שאין לך (שלא מצינו) דבר שטעון ברכה לפניו, ואין טעון ברכה לאחריו - אלא פת הבאה בכיסנין בלבד  5 ! שבתחלה מברכים עליו "בורא מיני מזונות" (ולא המוציא, כי מאחר שאין זה לחם שבני אדם קובעים עליו סעודתן אלא אוכלים אותו דרך עראי בלבד אינו חשוב כ"כ לברך עליו המוציא), ולבסוף אין מברכים עליו את הברכה השייכת לו בדרך כלל שהיא ברכת מעין שלש (אלא בורא נפשות בלבד)  6 .

 5.  לדעת רש"י "פת הבאה בכסנין" היא פת שנילושה עם תבלין אגוזים ושקדים ורגילים לאוכלה לאחר הסעודה וברכת המזון לקינוח יחד עם "כיסנין" (גרעיני דגן קלויים באש). לדעת רבינו חננאל הערוך והרשב"א שהובאו בבית יוסף (סימן קס"ח) המילה "כיסנין" מתפרשת מלשון "כיס", והכונה לפת העשויה בצורת כיס וממלאים בתוכו שקדים ואגוזים, שמתוך מתיקותה אין בני אדם קובעים סעודתם עליה אלא נאכלת כקינוח. לדעת רב האי גאון (הובאה בבית יוסף שם) זוהי פת יבשה וקשה שנאכלת בדרך כסיסה. להלכה נפסק שיש לחשוש לכל הג' שיטות, ראה שולחן ערוך (קס"ח ס"ז) ובמשנה ברורה זם.   6.  א. לדעת רש"י המדובר כאן באופן שאכל מהפת הבאה בכיסנין לאחר הסעודה וברכת המזון והטעם שאין מברכים עליה לבסוף ברכה אחת מעין שלש הוא משום שמתוך שמעורב בה הרבה תבלינים אגוזים ושקדים מאכלה מעט. התוספות הקשו עליו מהדין המבואר לעיל (לו ב) שכל שיש בו מחמשת המינים מברכים עליו ברכה אחת מעין שלש, (אף שלעיל נאמר דין זה לענין ברכה ראשונה בלבד נראה מדבריהם שגרסו לעיל דין זה גם לענין ברכה אחרונה וכן כתב בשו"ת אבני נזר (או"ח ל"ח)). ואם כן מדוע שלא יברכו עליה ברכה אחת מעין שלש. הרא"ש יוסף והגר"א (סימן ר"ח ס"ט) מיישבים דעת רש"י, שהדין כל שיש בו מחמשת המינים מברכים עליו ברכה אחת מעין שלש נאמר רק כשאכל מהדגן המעורב במאכל שיעור כזית בשיעור זמן של כדי אכילת פרס, אבל אם לא אכל שיעור זה אף שבתערובת עצמה יש מהדגן שיעור כזית אין זה מספיק בכדי לחייב ברכה אחת מעין שלש, שהרי לא אכל שיעור כזית מהדגן עצמו וזוהי כונתו במה שכתב "ומאכלה מועט" היינו שלא אכל מהדגן עצמו בשיעור מספיק. ואולם התוספות שהקשו עליו סוברים שכדי להתחייב בברכה אחת מעין שלש אין צורך שיאכל מהדגן עצמו שיעור כזית בכדי אכילת פרס אלא די במה שיאכל כזית מהתערובת כולה. (יש להעיר לפי זה בדברי רב ששת שאמר אין לך דבר וכו' אלא פת הבאה בכיסנין בלבד, שלכאורה אין זה דין מסוים בפת הבאה בכיסנין שהרי בכל מאכל הדין כן שאם אכל ממנו פחות מכשיעור אף שמברך עליו לפניו אינו מברך עליו לאחריו ובמה נתייחדה פת הבאה בכיסנין משאר המאכלים). ב. התוספות עצמם מכח קושיתם זו דחו לדברי רש"י ופירשו שמדובר כאן באופן שאוכל את הפת הבאה בכסנין בתוך הסעודה קודם ברכת המזון והטעם שרב ששת מסכים שאין לברך עליה לבסוף ברכה אחת מעין שלש הוא משום שמין מזון הוא וברכת המזון פוטרת כל מה שמזין, (הלשון בתוספות לפנינו הוא "משום דהוי דבר מועט", אך ראה בביאורי הגר"א שכתב שטעות סופר הוא וצריך לומר "משום דהוי דבר מזון"), וכך מבואר ברשב"א, והוסיף שמסתבר שלרב ששת גם אם אכל תמרים הם נפטרים בברכת המזון כיון שגם הם נחשבים למאכל מזין וכמבואר לעיל בגמרא (יב א), ורב ששת שנקט "פת הבאה בכסנין" לאו בדוקא הוא.
וכיון שלא מצינו חילוק בין ברכה ראשונה לאחרונה אלא בפת הבאה בכסנין בלבד הרי בהכרח שאם מברכים על הפירות בתחלה יש לברך עליהם גם לבסוף.
ופליגא אמוראים אלו אדרבי חייא.
דאמר רבי חייא: ברכת הפת - פוטרת כל מיני מאכל בתוך הסעודה בין מברכה ראשונה ובין מברכה אחרונה, וכן יין פוטר בברכתו את כל  7  מיני המשקים אף שלא בתוך הסעודה בין מברכה ראשונה בין מברכה אחרונה, כיון שהפת היא ראש וראשון לכל המאכלים וכולם נטפלים לה  8 , וכן היין הוא ראש וראשון לכל המשקין וכולם נטפלים לו.

 7.  גם אם ברכת המשקין היא בורא פרי העץ או האדמה כמי שלקות וכדומה - כך מבואר מדברי הפרי מגדים (סימן ר"ב א"א סקכ"ו). (ובספר קצות השולחן (סימן נג בבדי השולחן סקכ"ח) ובתהלה לדוד נסתפקו בזה).   8.  כתבו התוספות, כיון שבדינו הראשון של רב ששת האומר שפת פוטרת את המאכלים כולם נפסקה הלכה שלא כמותו אלא כדעת רב פפא (המובא בסמוך), לכן גם בדינו השני של רב ששת שאומר שיין פוטר את המשקין כולם אין הלכה כמותו. ואולם הרא"ש (סימן כ"ו) ורבינו יונה חולקים וסוברים שאף שאין הלכה כרב ששת בפת מכל מקום ביין הלכה כמותו, (וראה עוד בתוספות (ד"ה אי הכי) שכתבו כן וכבר העירו האחרונים בסתירת דבריהם - עיין מהרש"א פני יהושע וצל"ח). אכן דבריהם צריכים ביאור מדוע חלוק דין הפת מיין והרי אם לענין פת אנו נוקטים להלכה שמאכלים שאינם מסייעים באכילת הפת אין הפת פוטרתם על אף חשיבותה, מדוע אם כן יין פוטר שאר משקין אף שאינם מסייעים לשתייתו. בספר גינת ורדים (או"ח כלל א' ס"ב) כתב שחלוק הוא היין, כיון שהוא מזין ומשמח הריהו חשוב יותר משאר משקין ונחשב כראש המשקין ומכוחו זה הוא פוטרם בברכתו, מה שאין כן פת אין חשיבותה יתירה משאר המאכלים שהרי ישנם מאכלים משובחים יותר מהפת, והטעם שהיא פוטרת מאכלים הבאים מחמת הסעודה אין זה משום חשיבותה אלא משום שכלפיהם היא נחשבת כ"עיקר" כי היא עיקר הסעודה. ב. להלכה נפסק בשולחן ערוך (קע"ד ס"ב) שיין פוטר שאר משקין וכדעת הרא"ש ורבינו יונה, וראה פרטי דין זה במשנה ברורה שם ובביאור הלכה. (וראה בספר שבות יצחק (פי"א ב) שהביא בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א שיש מקום לדון שרק יין פוטר שאר משקין אך לא מיץ ענבים, ולפיכך, במקרה ששתה מיץ ענבים יראה לפטור את שאר המשקים בברכת שהכל שיברך על מעט סוכה וכדומה. עיין בדבריו וראה עוד לעיל לה ב הערה 14).
אמר רב פפא: הלכתא: דברים הבאים מחמת הסעודה ללפת בהם את הפת בתוך הסעודה הרי הם טפלים לפת, ולכן אין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם  9 . ודברים הבאים שלא מחמת הסעודה הנאכלים בתוך הסעודה, כגון דייסא או כרוב ותרדין שאינן לפתן אלא באין למזון ושובע, טעונים ברכה לפניהם, כיון שאינם באים ללפת את הפת ואינם טפלים לה, לא נפטרו בברכת המוציא. ואין טעונים ברכה לאחריהם מפני שמיני "מזון" הם וברכת המזון פוטרתן.

 9.  כך פירש רש"י. - ואולם התוספות מקשים עליו שאם כן נמצא שרב פפא לא חידש כלום בדינו זה, שהרי הדין מפורש כבר במשנה לקמן (מד א), "כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה, ומה השמיענו רב פפא בדבריו. בעל המאור מיישב קושיתם, שלולי דברי רב פפא היה מקום לומר שהעיקר פוטר את הטפל רק אם בשעה שמברך על העיקר הטפל לפניו ודעתו לפוטרו בברכתו זו, וקמ"ל רב פפא שאף אם בשעה שבירך על הפת לא היו שאר המאכלים הבאים מחמת הסעודה לפניו ולא היה דעתו עליהם נפטרים הם בברכתו שעל הפת כיון שטפלים הם כלפיה. המגן אברהם (רי"ב סק"ב) מבאר בכונתו, שרב פפא לא בא לחדש זאת בכל עיקר וטפל בעלמא, אלא רק בפת. שאם לא כן, היה לו לרב פפא לקבוע דינו על דברי המשנה לקמן ולא בסוגייתנו. וטעם החילוק הוא, שבפת, כיון שאדם קובע עצמו לאכילה, מן הסתם דעתו על כל מה שיביאו לו, ולכן אף אם הם לא היו לפניו בשעת הברכה ולא היה דעתו עליהם במפורש, נפטרים הם בברכתו שעל הפת. מה שאין כן בעיקר וטפל בעלמא. - כך פירש המשנה ברורה (קע"ז סקי"ח) עיין בדבריו. (ויש להעיר, שהרי בכל עיקר וטפל בעלמא כבר כתב המגן אברהם (שם) שאם דרכו לאכול את הטפל עם העיקר הריהו נפטר בברכת העיקר אף שלא היתה דעתו עליו במפורש, משום שמן הסתם דעתו עליו, ואם כן הרי שוב נמצא שדין זה שחידש רב פפא אינו חידוש מסויים בפת, וצ"ע). רבינו יונה מיישב את דעת רש"י מקושית התוספות באופן אחר, שרב פפא עוסק באופן שקביעות סעודתו היתה בבשר או מאכלים אחרים, ובאמצע סעודתו הביאו לפניו פירות ללפת בהם את הפת ואכל מהם עם הפת, ועכשיו הוא אוכל מהם ללא פת אבל דעתו עדיין לאכול מהם אחר כך עם הפת, וחידש רב פפא, שגם הפירות הנאכלים ללא פת נפטרים מברכה כדין "טפל" ומצטרפים לפירות שאוכל בתחלה ובסוף עם הפת, וזהו בשונה משאר עיקר וטפל, שאף אם יאכל את הטפל עם העיקר ובחלק מאכילתו יאכל את הטפל לבדו, שלא לצורך העיקר, יתחייב בברכה על הטפל. טעם החילוק ביניהם הוא, שבנידון שלפנינו כיון שאכילת הפירות בתחלה ובסוף היתה בתוך הסעודה ואכלם כחלק מסעודה ממילא מצטרפים האכילות יחדיו ונידונים כאכילה אחת וליפות אחד, ולאחר ששתי האכילות נחשבות לאכילה אחת נמצא שגם מה שאוכל בין שתי האכילות מהפירות לבדם הרי זה נחשב כחלק מהאכילה שאכל מהפירות לצורך ליפות הפת, ולכן אף פירות אלו נחשבים כטפלים ופטורים מברכה. מה שאין כן כשאוכל עיקר וטפל בעלמא אף אם יאכל כמה פעמים את העיקר והטפל ביחד ובין האכילות יאכל מהטפל לבדו עדיין יתחייב עליו בברכה כי מאחר שאין שום שייכות בין אכילה לאכילה ממילא גם מה שאוכל ביניהם מהטפל לבדו נידון כאכילה בפניה עצמה. והנה, דברי רבינו יונה הובאו להלכה בשולחן ערוך (קע"ז ס"א), ובמשנה ברורה (שם סק"ג) הוסיף שזהו רק באופן שהפירות הובאו לצורך ליפות הפת אבל אם הובאו לקינוח לא תועיל אכילתו מהפירות עם הפת לפטור בכך את הפירות שאוכל לבדם, אלא הם טעונים ברכה. נמצא לפי זה שאלו הנוהגים לאכול ליפתן פירות בסוף הסעודה יחד עם מעט פת בתחלה ובסוף כדי לצאת מידי ספק ברכה אינם מועילים בזה כלום שהרי הליפתן בא לקינוח.
ודברים הרגילים לבא לאחר הסעודה כגון פירות, - אפילו אם הביאם בתוך הסעודה, כיון שלא הביאן כדי ללפת בהם את הפת - טעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם. לפניהם - כיון שאינם טפלים לפת, ואחריהם - משום שאינם בכלל מזון להפטר בברכת המזון  10 .

 10.  כך פירש רש"י את שלשת הדינים שאמר רב פפא. ואולם התוספות והרא"ש פירשו דבריו באופן אחר וכדלהלן: א. "דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה" הינם מאכלים שרגילים לאוכלם בסעודה עם הפת כגון בשר דגים וכדומה, והם נפטרים בברכת הפת אף אם אוכלם בסעודה בלא פת כי מאחר שהפת היא עיקר הסעודה ומאכלים אלו דרכם לבוא בתוך סעודת פת הריהם נחשבים כלפיה כטפלים. ב. דברים הבאים "שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה" הינם מאכלים כגון פירות וכדומה שאין הרגילות לאכלם בסעודה, ולכן אינם נפטרים בברכה ראשנה שבירך על הפת. אך מכל מקום נפטרים בברכת המזון, כי ברכת המזון פוטרת את כל מה שנאכל בסעודה. ג. "לאחר הסעודה", היינו אם לאחר שסיימו את אכילת הפת הביאו לפניהם בין מאכלים השייכים לסעודה כבשר ודגים ובין מאכלים שאינם שייכים לסעודה כפירות וכדומה, אין ברכת הפת פוטרתם כלל. כי דנים את אכילתם כאילו נאכלו בלא סעודה כלל. (הראשונים מוסיפים, שהדין השלישי אינו נוהג כיום, כיון שמנהגינו שלא לסיים את אכילת הפת עד ברכת המזון. ואף שאנו אוכלים פירות וכדומה קודם ברכת המזון דעתינו עדיין על אכילת הפת והרי זה נחשב כבתוך הסעודה. אכן בסעודות גדולות כתב הטור (קעז) שגם בזמנינו אנו נוהגים לסיים את אכילת הפת באופן מוחלט ושייך לדון את אכילתו בשעה זו כ"לאחר הסעודה" כמו בזמן התלמוד, אך ראה בב"ח ובמגן אברהם (סק"ז) שחולקים עליו, עיין בדבריהם. - ועיין עוד במגן אברהם (ר"ח סקכ"ד) לענין האומר "רבותי נברך" אם גם בזמנינו נחשב הדבר שסיים את סעודתו באופן מוחלט או לא). להלכה נפסק בשולחן ערוך (קע"ז א-ב) כפירושם של תוספות והרא"ש בדברי רב פפא, עיין שם פרטי הדינים בזה.
שאלו את בן זומא: מפני מה אמרו דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה אינם טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם?
אמר להם בן זומא: הואיל ונטפלו לפת הפת פוטרתן.
מקשה הגמרא: אי הכי מן הראוי היה שיין בתוך הסעודה, נמי, נפטריה פת (יפטר בברכת הפת), שהרי מחמת הסעודה הוא בא  11 .

 11.  לרש"י שפירש לעיל ש"דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה" היינו מאכלים המלפתים את הפת וטפלים אליו, הקשו התוספות שבהכרח גם דברי בן זומא מתפרשים על דרך זה, ולכן אינה מובנת קושית הגמרא על בן זומא שגם יין יפטר בברכת הפת, והרי היין כלל אינו בא ללפת את הפת ומדוע שיפטר מברכה על ידי הפת, ואין לפרש שכונת הגמרא לאופן ששרה פתו ביין, כי באופן זה פשוט הדבר שאין היין טעון ברכה, (ומתוך קושיא זו פירשו התוספות את דברי הגמרא באופן אחר, וכפי שהובא בהערה הקודמת). רבינו יונה (הובא לעיל הערה 10) המבאר שלשיטת רש"י רב פפא עוסק באופן שבתחלה ובסוף הריהו אוכל את הפירות כליפות לפת וחידש רב פפא שאף אם באמצע הוא אוכל מהם בפני עצמן פטורים הם מברכה כדין טפל, מיישב בתוך דבריו גם את קושית התוספות שהזכרנו, וכותב שהנידון בגמרא הוא ביין שהובא לצורך עיכול המאכל ורוצה גם לשתות ממנו בפני עצמו שלא לצורך המאכל, וכיון שהיה פשוט לה לגמרא שצריך לברך על שתיה זו הקשתה הגמרא מדוע שונה דין היין מדין הפירות שהאוכלם באמצע סעודתו בפני עצמם הם נחשבים עדיין כטפל ונפטרים בברכת הפת.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת ברכות בפירוש פרשני- מתוך פירוש על תלמוד בבלי בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א |