פרשני:בבלי:סוטה כז ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוטה כז ב

חברותא[edit]

"והעמיד הכהן את האשה לפני ה', ונתן על כפיה", ומשמע שיכולה לעמוד, ושיש לה ידים, כך הוא, בעלה, אם היה חיגר, או גידם, לא היה משקה.
(האמוראים אינם חולקים, אלא זה מפרש במה הוקשה האשה לאיש, וזה מפרש במה הוקש האיש לאשה. רש"י).
מר בר רב אשי אמר: גם לכך הוקש, כשם שאילמת לא היתה שותה, משום דכתיב "ואמרה האשה אמן ואמן",  59  כך הוא, אם היה אילם, לא היה משקה.

 59.  כתבו תוספות בד"ה דכתיב, דאפילו למאן דאמר דלא בעינן קרא כדכתיב, מכל מקום אילמת אינה שותה, משום שאינה יכולה לקבל על עצמה את השבועה. וכתב המנ"ח, דלכאורה הרי יכולה לקבל על עצמה בכתב. ואף אם נאמר דאילמת הוי "אינה ראויה לבילה", אך באשה שאינה אילמת אפשר דיכולה לקבל השבועה בכתב. מ' שס"ה אות כ"ד.



הדרן עלך פרק ארוסה





פרק חמישי - כשם שהמים




מתניתין:


כשם שהמים בודקין אותה, כך המים בודקין אותו, את הבועל, שאם היא איננה טהורה גם הוא ימות כדרך שתמות הסוטה, בצביית בטן ובנפילת ירך, שנאמר "ובאו, ובאו".
"ובאו בה המים המאררים למרים", ומייתור האות וי"ו למדים אנו שגם הבועל יענש בביאת המים אל הסוטה, כמותה.
כשם שאסורה הסוטה לבעל, כשלא שתתה,  1  כך אסורה לבועל, לאיש שנתייחדה עמו, שאסורה לינשא לו לעולם, אף לאחר מיתת בעלה או גירושיה ממנו.

 1.  המאירי. דאי בשתתה, הרי ממה נפשך, אם לא מתה, מותרת לבעלה, ואם התחילה בלקות הבטן והירך, מיד מתה (וצ"ע מלעיל כו א דפריך בגמרא, אי במתנוונה, הא בדקוה מיא, דמשמע שיתכן שתתחיל ללקות ועדיין אינה מתה ואסורה לבעלה).
שנאמר "נטמאה" "ונטמאה", ומייתור הוי"ו דרשינן לאוסרה גם על הבועל, דברי רבי עקיבא.
אמר רבי יהושע: כך היה דורש זכריה בן הקצב, כרבי עקיבא, מייתור הוי"ו.
רבי אומר: לא דרשינן אות וי"ו יתירה, אלא דרשינן משני פעמים האמורים בפרשה "נטמאה" "ונטמאה" - אחד לבעל ואחד לבועל (וכן דרשא דלעיל אינה מייתור הוי"ו אלא מפסוק אחר, כמבואר בגמרא).
בו ביום שמינו את רבי אלעזר בן עזריה לנשיא, לאחר שהעבירו את רבן גמליאל מהנשיאות, ונתנו רשות לכל ליכנס לבית המדרש (שהיה רבן גמליאל אומר כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש, וכשהעבירוהו מכהונתו רבתה תורה בו ביום, ולא היתה הלכה תלויה בבית המדרש שלא נתפרשה. ואף הדרשה ד"נטמאה ונטמאה" דרש רבי עקיבא בו ביום) דרש רבי עקיבא "וכלי חרש אשר יפול מהן (מהשרצים) אל תוכו, כל אשר בתוכו יטמא". והשרץ הוא אב הטומאה, והכלי חרש שנפל לתוכו השרץ נעשה ראשון לטומאה, והאוכל שבתוך הכלי חרש נטמא ממנו, ונעשה שני לטומאה.
ומדייק רבי עקיבא: אינו אומר הכתוב "כל אשר בתוכו "טמא", אלא "יטמא", ודרשינן כאילו כתוב יטמא (בשוו"א תחת היוד) לטמא אחרים, שהאוכל שבכלי חרש מטמא אחרים.
לימד כאן הכתוב על ככר (נקט ככר לפי שהוא מצוי בתנור שהוא כלי חרש), שהוא שני לטומאה, שמטמא את השלישי. כלומר, שמטמא ככר נוסף בנגיעתו ועושהו שלישי ואפילו בחולין, שהרי הכתוב מדבר סתם.
אמר רבי יהושע: מי יגלה עפר מעיניך רבן יוחנן בן זכאי! שהיית אומר: עתיד דור אחר בעתיד לטהר ככר שלישי בתרומה, שאין לו מקרא מן התורה שהוא טמא, אלא שאנו דורשין זאת מקל וחומר. והדור העתיד יפרוך את הקל וחומר כפי שיתבאר בגמרא.  2 

 2.  מכאן ראיה לשיטת הרמב"ם הל' ממרים פ"ב ה"א, דבי"ד שדנו להורות באחת מהמדות שהתורה נדרשת בהן, ועמד בי"ד שלאחריהם ונראה להם לסתור, הרי זה דן כפי מה שנראה בעיניהם, ומה שאמרו אין בי"ד יכול לבטל בי"ד חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין זה רק בגזירות ותקנות, ולא בדרשות וילפותות. מהר"ץ חיות.
והלא רבי עקיבא, תלמידך, מביא לו מקרא מן התורה שהוא טמא, שנאמר "כל אשר בתוכו יטמא", ואפילו בחולין וכל שכן בתרומה!
בו ביום דרש רבי עקיבא גם בפרשת ערי הלויים, שנאמר בתורה שבני ישראל יתנו להם מנחלתם ערים לשבת ומגרש לערים סביבותיהם. מקרא אחד אומר "ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה", וסוף הפסוק "זה יהיה להם מגרשי הערים". ואילו מקרא אחר אמר "ומגרשי הערים אשר תתנו ללוים מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב".
אי אפשר לומר במדות המגרשים "אלף אמה" לפי שכבר נאמר "אלפים אמה".
ומאידך, אי אפשר לומר "אלפים אמה", לפי שכבר נאמר "אלף אמה".
הא כיצד יתקיימו שני המקראות הללו?
"אלף אמה" - יתנו להם כדי שישמש להם מגרש, מקום פנוי מבתים ונטיעות, העשוי לנוי העיר, להיות לה לאויר.
ו"אלפים אמה" לא נאמרו כדי לתתן ללויים, אלא לענין תחום השבת, לומר שמותר לצאת בשבת מהעיר רק עד מרחק אלפים אמה ולא יותר, שלדעת רבי עקיבא איסור תחומין הוא מן התורה.
רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: כך יתיישבו שני המקראות הללו:
"אלף אמה" - מגרש פנוי לגמרי. ואילו "אלפים אמה", האלף הנוספים, יהיו שדות וכרמים.  3  ואילו תחום שבת לא הוזכר בכתוב, ואינו אלא מדרבנן.

 3.  רש"י. והרמב"ם סובר שנתנו ללויים בסך הכל שלשת אלפים אמה, אלף למגרש ואלפים לשדות וכרמים. הל' שמיטה ויובל פי"ג ה"ב.
בו ביום דרש רבי עקיבא "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה', ויאמרו לאמר ".
שאין תלמוד לומר "לאמר", שאינו דומה "לאמר" זה לשאר "לאמר" שבתורה, שמשמעו שהקב"ה אמר למשה כדי שיחזור ויאמר לישראל, אבל כאן אין לפרש כן.
ומה תלמוד לומר כאן "לאמר"?
מלמד שהיו ישראל עונין שירה אחריו של משה, על כל דבר ודבר. שמשה אמר "אשירה לה'", והם עונים אחריו "אשירה לה'", משה אמר "כי גאה גאה" והן עונין אחריו "אשירה לה'", וכך בכל השירה היו עונין אחריו "אשירה לה'", כקוראין את ההלל, כשאחד מוציא את הרבים ידי חובתן בהלל הוא קורא והציבור עונין אחריו על כל קטע - "הללויה", לכך נאמר "לאמר".
רבי נחמיה אומר: כקורין את שמע. משה פתח בשירה, ושרתה רוח הקודש על כולם, וכוונו יחד את השירה ככתבה, ואמרו כולם ביחד כדרך שנוהגין בפורס על שמע לפני הציבור, ולא כקורין את ההלל.
בו ביום דרש רבי יהושע בן הורקנוס: לא עבד איוב את הקב"ה אלא מאהבה. משום שאהב את הקב"ה, שנאמר באיוב "הן יקטלני, לו אייחל".
ועדיין הדבר שקול, אין הכרעה מכאן אם עבד מאהבה או מיראה שכן יש להסתפק במשמעות המלה "לו" אם היא בוי"ו, שמשמעות הדבר אף אם יקטלני, לו אני מצפה. או באל"ף, דהיינו איני מצפה.
שאמר איוב הלא הוא הורגני ולא אצפה לו עוד, שיש לפעמים לא באל"ף שמשמעותו כמו לו בוי"ו כמו "בכל צרתם לא צר"?  4 

 4.  המהרש"א מבאר ד"לו" בוי"ו משמע מאהבה, שגם אם יענוש אותי להרגני לו אני מצפה לעוה"ב, ו"לא" באל"ף משמע מיראה, דעד שיהרגני אני מצפה לו מיראת ההריגה, אבל אם יהרגני ולא ניצלתי ממנו, לא אייחל ואצפה לו עוד לעוה"ב. ומייתי מקרא דעד אגוע, שודאי מי שיש לו מדה זו, שלא מסיר תומתו לעולם עד יום מותו אין זה ממדת עובדים מיראה אלא עובדים מאהבה.
תלמוד לומר "עד אגוע, לא אסור תומתי ממני", מלמד הכתוב שמאהבה עשה איוב! אמר רבי יהושע: מי יגלה עפר מעיניך רבן יוחנן בן זכאי, שהיית דורש כל ימיך שלא עבד איוב את המקום אלא מיראה, שחשש מעונש שיבא עליו, שנאמר "איש תם וישר, ירא אלהים, וסר מרע".
והלא יהושע, תלמיד תלמידך, שהיה תלמידו של רבי עקיבא שהיה תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי,  5  למד שמאהבה עשה!

 5.  כתב הרמב"ם בפיהמ"ש שגם רבי עקיבא היה תלמיד תלמידו של ריב"ז, שהיה תלמידו של ר"א בן הורקנוס שהיה תלמידו של ריב"ז אלא שמפני גדלותו של רבי עקיבא אמר עליו שהוא תלמידו של ריב"ז. ויש שכתב שרבי עקיבא היה גם תלמידו של רבי יהושע ולכן לא רצה רבי יהושע להזכיר שהוא תלמיד תלמידו של ריב"ז שהיה נשמע שעל עצמו קאמר שהוא תלמידו ולא רצה ליטול גדולה לעצמו בפני ריב"ז רבו. הרד"ל.
גמרא:
והוינן בה: הא דקתני במתניתין שהמים בודקין אותו, למאן מי הוא שבודקין אותו המים?
אילימא לבעל? בעל מאי עביד מה חטא שיבדקו אותו המים?


דרשני המקוצר[edit]

מסכת סוטה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב