פרשני:בבלי:סוטה יג א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוטה יג א

חברותא[edit]

ואומרת ואמרה בנבואתה קודם שנולד משה עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל, וכיון וכאשר נולד משה נתמלא כל הבית כולה אור, עמד עמרם שהיה אביה של מרים ונשקה על ראשה, אמר לה בתי נתקיימה נבואתיך שראה שכשנולד משה נתמלא הבית אור, והבין שזהו משום שמשה הוא מושיען של ישראל.
וכיון שהטילוהו ליאור עמד אביה וטפחה ודפק על ראשה אמר לה בתי היכן נבואתיך שמשה הוא מושיען של ישראל  1  והיינו דכתיב 'ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו', והיינו שהיא הסתלכה לידע מה יהא בסוף נבואתה שאמרה שמשה הוא מושיען של ישראל, ולכן הסתכלה לראות האם ישאר משה בחיים ותתקיים נבואתה.

 1.  יש מקשים שהרי במדרש כתוב שאחר שפרעה גזר שכל הבן הילוד היאורה תשליכוהו אמר עמרם לישראל שכולם יגרשו נשותיהן, וכשאמרה לו מרים עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל עמד והחזירה. הרי שעמרם האמין למרים בנבואתה, שאם לא כן היה אסור לו להחזיר את יוכבד אשתו, ואם כן היאך עכשיו פקפק עמרם בנבואתה. ואמנם במהרש"א בחידושי אגדות מביא גירסא עמדה אמה וטפחה לה על ראשה, ומשום שאביה באמת האמין לנבואתה וכמו שראה שכשנולד משה נתמלא הבית כולו אורה, ורק אמה טפחה לה על ראשה משום שהיא לא ידעה מהנבואה שנתנבאה מרים, וכמו שדורשים חז"ל 'ותלך העלמה ותקרא את אם הילד' שהעלימה את נבואתה מאמה. וביערות דבש (ח"ב) חידש שבלידת משה נפסקה נבואה מכלם, ולכן נאמר בה אחות אהרן, שרק בהיותה אחות אהרן בלבד התנבאה, וכשנולד משה פסקה עד שירת הים ששוב התנבאה ולא פסקה. ועיין במהר"ל שביאר שדוקא מרים נתנבאה ולא אהרן, כי היה בן פחות מג' שנים, ובגיל זה עדיין אין אדם מכיר את בוראו. ועוד שאין משה בלא אהרן והם גאלו יחד, ואין נביא מתנבא על עצמו אלא לאחרים.
שנינו במשנה: יוסף זכה לקבור את אביו יעקב.
ומקשינן:
מאי שנא מעיקרא, דכתיב כשהלך יוסף בתחילה לקבור את אביו כתוב 'ויעל יוסף לקבור את אביו ויעלו אתו כל עבדי פרעה' וגו', והדר ורק אחרי כן כתוב שגם 'וכל בית יוסף ואחיו ובית אביו' עלו עמו לארץ ישראל.
ומאי שנא לבסוף, דכתיב כשחזרו מארץ ישראל למצרים אחר קבורת יעקב נאמר 'וישב יוסף מצרימה הוא ואחיו' הרי שהזכיר קודם את אחי יוסף, והדר ורק אחרי כן כתוב שחזרו עמו גם 'וכל העולים אתו לקבור את אביו' שהם היו עבדי פרעה. וקשה למה בתחילה כתוב קודם עבדי פרעה ואחר כך אחי יוסף, ובסוף כתוב קודם אחי יוסף ואחר כך עבדי פרעה.
ומשנינן:
א"ר יוחנן: בתחילה כשעלו לארץ ישראל לקבור את יעקב, זה היה עד שלא ראו קודם שראו עבדי פרעה בכבודן של ישראל, איך יושבי ארץ ישראל כיבדו את אחי יוסף, ולכן לא נהגו בהן כבוד, ולכן נכתבו עבדי פרעה קודם אחי יוסף.
ואילו לבסוף כשחזרו מארץ ישראל למצרים, וזה היה אחר שראו בכבודן של אחי יוסף בארץ ישראל, נהגו בהן עבדי פרעה כבוד, ולכן נכתבו אחי יוסף קודם עבדי פרעה.
והראיה שנהגו באחי יוסף כבוד בארץ ישראל, דכתיב כשבאו לארץ ישראל לקבור את יעקב, 'ויבאו עד גורן האטד' שבאו עד מקום אסיפת קוצים (אטד פירושו קוצים) ומתקשה הגמרא, וכי גורן יש לו לאטד וכי דרך לאסוף קוצים ולעשות מהם גורן, אלא דרש ואמר רב אבהו, מלמד פסוק זה בא ללמדנו שאנשי ארץ ישראל הקיפוהו כתרים לארונו של יעקב, כגורן זה כגורן של תבואה שכדי שלא יגנבו אותו מקיפים לו מקיפים אותו באטד בקוצים שלא יוכלו ליכנס בתוך הגורן, ומכאן משמע שעשו לו כבוד בארץ ישראל.
ומבארינן מי הקיף את ארונו של יעקב בכתרים.
כשבאו בני עשו ובני ישמעאל ובני קטורה, תנא ולמדנו שכולם למלחמה באו  2  להרוג את בני יעקב, ורק כיון שראו כתרו של יוסף שהיה אז מלך במצרים ופחדו מפניו, נטלו כולן כל מלכי עשו ישמעאל וקטורה כתריהן ותלאום בארונו של יעקב.

 2.  יש מקשים למה דוקא עכשיו כשבאו בני יעקב לקבור את אביהם, באו עליהם כולם למלחמה. ומבארים שבני ישמעאל חשבו שבני ישראל ירדו למצרים ולא יחזרו יותר לארץ ישראל, אבל עכשיו שראו שבאו לקבור את אביהם, הבינו שבדעתם לחזור עוד לארץ ישראל, ולכך נלחמו בהם שלא יקבר יעקב בארץ, כדי למנוע מהם לשוב לארץ. אולם המהרש"א ביאר שבני ישמעאל באו למלחמה, רק כדי שלא יקבר יעקב במערת המכפילה, ובאו כדי לעזור לעשו.
תנא למדנו שלשים וששה כתרים נתלו בארונו של יעקב, כתרו של יוסף, שנים עשר כתרים של נשיאי בני ישמעאל, ועשרים ושלשה כתרים של אלופי בני עשו, הרי שלשים וששה כתרים.
'ויספדו שם מספד גדול וכבד מאוד' -
תנא, למדנו, שאפילו סוסים ואפילו חמורים היו שם במספד על יעקב.  3 

 3.  המהרש"א ביאר שאבל הסוסים, הוא כמו שבימינו מלבישים את הסובים המובילים את מרכבות השרים במותם, כאילו הם בוכים. ובספר ליקוטי בשמים ביאר על פי מה שאמר יחזקאל (כ"ג כ') לגבי מצרים, אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם, ורצה התנא לומר שאפילו המצרים הנחשבים כסוסים, הבינו במעמד זה את גודל האבידה שבמיתת יעקב. והרי"ף על העין יעקב, כתב שהכוונה שלא האכילום, וכמו שגזר מלך נינוה לענות גם את הבהמות, לעגמת נפש.
וכשבאו לקבור את יעקב, כיון שהגיעו למערת המכפלה ששם היה אמור להיקבר יעקב, שהרי אבותיו אברהם ויצחק היו קבורים שם.
אתא עשו, קא מעכב ורצה לעכב את קבורתו של יעקב.
אמר להן עשו לבני יעקב, נאמר בפסוק 'ממרא קרית הארבע היא חברון', ואמר רבי יצחק שהסביר עשו למה נקראת שמה קרית ארבע, משום שארבע זוגות אמורים להיקבר במערה, והזוגות שכבר נקברו במערה היו אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, ונמצא שנשארו שם שני קברים, וטען עשו שאחד מגיע לו ואחד מגיע ליעקב, ולאה שהיתה אשתו של יעקב כבר נקברה שם, ונמצא שאיהו יעקב קברה ללאה אשתו בדידיה בחלק שהגיע לו, והאי דפריש והקבר האחרון שנשאר בידו הוא שייך לי.
אמרו ליה בני יעקב לעשו זבינתה כשמכרת את הבכורה ליעקב מכרת גם את הזכות שלך בקבר במערת המכפילה ליעקב.
אמר להו עשו לבני יעקב נהי דזביני בכירותא הגם שמכרתי את חלקי המגיע לי בתור בכור, פשיטותא את חלקי המגיע לי כשאר הבנים מי זביני לא מכרתי, וכיון שנשארו שני קברים במערת המכפילה, אחד מגיע ליעקב שקבר שם כבר את לאה, ואחד מגיע לי, ולכן רצה לעכב את קבורת יעקב במערת המכפילה.  4 

 4.  הקשה המהרש"א הרי אם היה לעשו שהוא הבכור פי שנים א"כ שני הקברים היו מחולקים לשלשה חלקים שנים לעשו ואחד ליעקב, ועתה שמכר עשו ליעקב את הבכורה היה ליעקב שני חלקים שהם שני שליש ושליש לעשו, ואיך רצה עשו לקחת את כל הקבר שזהו חצי. ומתרץ המהרש"א שלכן רש"י דקדק וכתב 'ולא אטול פי שנים אלא כמוהו', והיינו שאמר עשו שהוא ויתר על זכותו לקבל יותר משום שהוא בכור אבל לא מכר ליעקב את הבכורה, ולכן לא יהיה לאף אחד עדיפות על השני ויתחלקו חצי חצי. ובזה מתורץ מה שהקשה הריב"ש (בתשובה שכ"ח) איך מכר יעשו ליעקב את הבכורה הרי זה היה דבר שלא בא לעולם. ולפי"ז מתורץ דאמנם לא היתה מכירה אלא רק הסתלק מזכותו לקבל יותר בגלל שהוא בכור ונשאר חצי חצי. וכתב הגרי"ש אלישיב שלפי"ז מה שכתוב שהוא 'מכר' לו את הבכורה, זהו על עניינים רוחניים, אבל את הזכויות הממוניות שבבכורה לא מכר אלא רק הסתלק מזה, וסילוק מועיל אף על דבר שלא בא לעולם. וכמו שכתב בקצות החשן (רע"ח י"ג), ועיין בגור אריה בתחילת פרשת תולדות שהקנה עשו גופו ליעקב לכל זכויות הבכורה.
אמרו ליה בני יעקב לעשו אין אכן מכרת גם את חלקך במערה לאבינו דכתיב שהרי אבינו יעקב אמר לנו בשעת מיתתו שנקבור אותו 'בקברי אשר כריתי לי', וא"ר יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק שנתכוונו לומר לו בזה, שכיון שאין כירה אלא לשון מכירה שכן שהרי בכרכי הים קורין למכירה כירה, רואים שאכן מכרת לאבינו יעקב את חלקך במערה.
אמר להו עשו לבני יעקב הבו לי איגרתא הראו לי את שטר המכירה שבו מכרתי את חלקי במערה ליעקב.
אמרו ליה בני יעקב לעשו איגרתא שטר המכירה נמצא בארעא דמצרים היא.
ומאן ניזיל והסתפקו בני יעקב מי מהם ילך למצרים להביא את שטר המכירה, והחליטו שניזיל נפתלי שישלחו את נפתלי ומשום דקליל כי איילתא שהוא זריז וקל כאיילה, דכתיב 'נפלתי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר', וא"ר אבהו אל תקרי אמרי "שפר" אלא אמרי "ספר", וזהו השטר מכירה שנשלח נפתלי המהיר כאילה, להביא ממצרים.
ובינתיים, חושים בריה דדן חושים בנו של דן בן יעקב, תמן הוה ואולם כיון שיקירן ליה אודניה לא שמע טוב באזניו את כל המשא ומתן שהתנהל בין עשו לבני יעקב.
אמר להו חושים שאל את בני יעקב מאי האי למה אינכם קוברים את יעקב, אמרו ליה, קא מעכב האי שעשו מעכבם מלקברו עד דאתי נפתלי, עד שיחזור נפתלי מארעא דמצרים ויביא את שטר המכירה שמכר עשו ליעקב את הקבר במערה ואז יקברו אותו.
אמר להו חושים בן דן לבני יעקב ועד דאתי וכי עד שיחזור נפתלי מארעא דמצרים ויביא את שטר המכירה יהא אבי אבא סבי יעקב מוטל בבזיון בלא קבורה.  5 

 5.  התוס' שאנץ הקשה דמשמע פה שחושים הוא זה שהרג את עשו, ואילו בירושלמי (כתובות פ"א ה"ה) כתב שיהודה הוא זה שהרג את עשו שנאמר 'ידך בעורף אויבך'. וכן בספרי בפרשת וזאת הברכה דרש את הפסוק שכתוב על יהודה 'ידיו רב לו' - בשעה שהרג יהודה את עשו, הרי שיהודה הרג את עשו ולא חושים. ובתוס' בגיטין (דף נ"ה ע"ב ד"ה ביהודה) תירצו שחושים בן דן באמת לא הרגו אלא רק הכהו, ואז בא יהודה וערף את ראשו של עשו והרגו. ובתורה תמימה בפרשת ויחי (בראשית מט, ח) תירץ דבאמת המדרשים חלוקים, שהרי במדרש שנאמר שיהודה הרגו כתוב שזה היה בעת קבורת יצחק, ומשום שהפסוק 'ידך בעורף אויבך' שע"ז נאמר שיהודה הרגו, הרי יעקב אמר את זה, ומוכרח שלדעת מדרש זה יהודה הרגו בשעת קבורת יצחק. והגמ' שלנו סוברת שחושים בן דן הרגו, וזה היה בשעת קבורת יעקב. ובאמת שכ"כ להדיא בילקוט שמעוני (פרשת ויחי רמז קס"ב) שהביא דברי סוגיין שחושים הרג את עשו בשעת קבורת יעקב, ואח"כ הביא שיש אומרים שיהודה הרג את עשו בשעת קבורת יצחק כשרצה עשו להרוג את יעקב. ובתרגום יונתן (בראשית נ' נ"ג) הוסיף, שהתיז חושים ראשו של עשיו בסייף, והתגלגל ונח בחיקו של יעקב. וביערות דבש (דרוש ט"ו לז' אדר) הביא דברי האר"י שראשו של עשיו היה עוסק בקדושה, ודייק כן ממה שכתוב, כי ציד בפיו, ולא בראשו! ועיי"ש שביאר למה רצה עשו להקבר במערת המכפלה. ובמשנת רבי אהרן (ב' כ"א) הביא כעין דברי האר"י מהגר"א, וביאר שלעשו היו השגות גבוהות והכרה ברורה בהקב"ה ובמעלת האבות וקדושתן, אלא שברצונו הפקיר עצמו לתאוותיו.
שקל חושים בן דן קולפא מקל מחייה ארישיה והכה בראשו של עשו,  6  ומכח המכה נתרן עיניה נפלו עיניו של עשו אכרעא דיעקב על רגלי יעקב, ואז פתחינהו יעקב לעיניה פתח יעקב את עיניו וכשראה מה שנעשה לעשו, אחיך חייך ושמח במפלתו של עשו.

 6.  העיר הגר"ח שמואלביץ למה דוקא חושים בן דן כאב את כבודו של זקנו יעקב יותר מדודיו בני יעקב, ולמה הם לא חשו על בזיונו של יעקב שמוטל בבזיון עד שיחזור נפתלי. ותירץ שהם שדברו והתווכחו עם עשו, וחשבו בכל דיבור ודיבור שהנה אנו מנצחים אותו, ומתוך כך הורגלו למצב, וטבעו של אדם שמסתגל אף לגרוע ביותר. אבל חושים שלא שמע ולא ידע כלל מהויכוח שהתנהל, ולפתע התגלה לעיניו מצב מביש זה ש'אבי אבא מוטל בבזיון', וכיון שלא התרגל למצב, גם לא יכל לסובלו, ומיד עשה מעשה והרג את עשו.
והיינו דכתיב בספר תהלים שמח צדיק יעקב אבינו, כי חזה נקם שנפקחו עיניו וראה את הנקמה שנשעתה בעשו, פעמיו ירחץ בדם הרשע בדרך הילוכו ירחץ הצדיק בדם הרשע.
באותה שעה שנהרג עשו נתקיימה נבואתה של רבקה דכתיב שנתנבאה 'למה אשכל שניכם ביום אחד', ואכן יעקב ועשו בניה מתו ביום אחד.
ואע"ג דמיתתן לאו ביום אחד הואי שהרי יעקב מת קודם עשו, שהרי משמת יעקב עברו כמה ימים עד שהגיעו ממצרים לארץ ישראל ורק אז מת עשו.
מכל מקום קבורתן של יעקב ועשו מי הא ביום אחד הואי, ובזה נתקיימה נבואתה של רבקה שביום אחד נקברו שניהם.
ומקשינן על מה שנאמר במשנה, שיוסף זכה לקבור את אביו וכן משמעות הפסוק, שנאמר "ויעל יוסף לקבור את אביו", ורואים מזה שקבורת יעקב נקראת שנעשתה על שם יוסף.
ולכאורה איך הניחו אחי יוסף ליוסף שתקרא קבורת יעקב על שמו שנראה מזה שאי לא עסק ביה יוסף אם לא היה מתעסק יוסף בקבורתו אחיו לא הוו מעסקי ביה אחיו לא היו מתעסקים בקבורת יעקב.
והכתוב והרי כתוב 'וישאו אותו בניו ארצה כנען', ורואים מזה שגם הם היו עסוקים בקבורת יעקב, וא"כ למה הסכימו שקבורת יעקב תקרא על שם יוסף.
ומשנינן:
אמרו בני יעקב הניחו לו ליוסף שיתעסק ויקרא על שמו קבורת יעקב, ומשום שכבודו של יעקב אבינו שיקרא שנקבר במלכים ע"י יוסף שהיה מלך יותר מאשר יקרא שנקבר על ידינו ויגידו שנקבר בהדיוטות ע"י אנשים פשוטים כמונו.
שנינו במשנה: מי לנו גדול מיוסף שלא נתעסק בו אלא משה.
תנו רבנן: בא וראה כמה חביבות מצות על משה רבינו, שכל ישראל כולן נתעסקו בביזה  7  כמו שנאמר וינצלו את מצרים והוא נתעסק במצות  8  של עצמות יוסף  9  שנאמר "חכם לב יקח מצות".  10   11 

 7.  קשה דהרי גם הם עשו מצוה שקיימו מה שאמר הקב"ה וישאלו איש מאת רעהו וכו'. וי"ל שעשו יותר מהציווי שהקב"ה רצה שיצאו ברכוש גדול כדי שלא יאמר אותו צדיק וכו' והם עשאוה כמצולה שאין בה דגים. עץ יוסף. ויש שתירץ שאמנם הביזה אף היא מצוה אך זו מצוה שיש בה הנאה, חכמתו של משה היתה שהעדיף ליטול מצוה שאין בה הנאה. בשם אבני נזר.   8.  נקט לשון רבים שגם עצמות שאר השבטים העלה עם יוסף. עיון יעקב.   9.  לפיכך נאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי הממון אין אדם לוקח עמו כמש"כ לא ירד אחריו כבוד ביתו ורק המצוות ומע"ט שאדם עושה הוא הדבק עמו בעוה"ז ובעוה"ב. כלי יקר בשלח.   10.  משה רבינו היה דינו ככהן שאסור ליטמא למתים לפיכך מצא שעת הכושר כאשר כל בנ"י עסוקין בביזה ונעשו עצמות יוסף כמת מצוה, וזו החכמה שבדבר. פרדס יוסף.   11.  ידועה קושיית הגרי"ז שהרי גם ביזת מצרים היתה מצוה, וכשם שמשה התעסק במצוות של עצמות יוסף כך הם התעסקו במצוה אחרת, ולמה נחשב שהם התעסקו בכסף וזהב ורק משה התעסק במצוה. והוכיח מסוגיין, שלא היתה ביזת מצרים מצוה, אלא ציווי של משה לכלל ישראל, ודייק כך מלשון הבקשה שאמר ה' למשה, ולא אמר לו בלשון ציווי, אלא רק משה ציוה כן לישראל. ועיין ב"עץ יוסף" שכתב שישראל הוסיפו ונטלו יותר מהצווי, שנאמר להם שיצאו ברכוש גדול והם עשו את מצרים כמצולה שאין בה דגים. ולכן פירש"י שהם נתעסקו בביזה, ומשה נטל קצת רכוש כדי לקיים המצוה, אך בביזה לא השתתף כי התעסק בעצמות יוסף. ותתיישב בכך גם קושית מהרש"א למה נאמר "חכם לב" ולא "צדיק לב", כי עשה בחכמה וקיים את שתי המצוות. וכבר הביאו מהמדרש הגדול וממכילתא שבביזת מצרים היה עשה של ושאלה אשה, ולא תעשה של לא תלכו ריקם, וגם משה נטל מהביזה, וכן כתב בריטב"א על הגדה של פסח, ובאבן עזרא (שמות ג' כ"ב) שקיימו בביזה מצות ה', ובספר דעת חיים הוכיח כן מברכות (ט ב) שדרש רב אמי מדכתיב וישאילום - משמע בעל כרחם, ואמרו בעל כרחם דישראל שלא רצו לשאת הרבה משא, ולכאורה משמע שלא היתה בכך מצוה, אלא אם כן נבאר שהמצוה היתה על מעט ולא על הרבה. וב"פרשת דרכים" (דרוש ד') כתב שישראל קבלו את ביזת מצרים חלף עבודתם, ותמה לפי זה מה השבח למשה, שהרי היה משבט לוי שלא השתעבדו ולא הגיע להם מהביזה. וביאר שלכן נאמר גם האיש משה גדול מאד, שרצו המצרים להשאיל לו מפני כבודו, אך הוא היה עסוק בעצמות יוסף.
ומנין היה יודע משה רבינו היכן יוסף קבור?  12 

 12.  גם שאר ארונות של כל השבטים העלו ממצרים כמש"כ רש"י בריש פ' בשלח אלא שהיה ידוע מקום קבורתם מלבד יוסף שהעלימו המצרים את מקום קבורתו כדמסיק ששיקעו את ארונו בנילוס כדי שיתברכו מימיו ולכן רצו שישאר שם. מהרש"א. ובתורא"ש מביא מדרש שהטילוהו לנילוס כדי שלא ימצאוהו ולא יוכלו לצאת ממצרים מפני השבועה של יוסף.
אמרו לו: סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור ואפשר שהיא יודעת היכן קבור יוסף.  13 

 13.  הקשו תו' למה לא שאל משה את בני בניו של יוסף, מכיר ויאיר בני מנשה שנולדו בימי יעקב וחיו אז שהרי היו מבאי הארץ, ותירצו דאיתא בפרקי דר"א שסוד הגאולה נמסר לסרח בת אשר וכשבא משה למצרים ואמר להם שהגיעה עת גאולתם הלכו זקני ישראל לימלך עם סרח בת אשר לפי שכבר נכשלו על ידי בני אפרים שיצאו שלשים שנה לפני הקץ, ואמרה להם באיזה לשון אמר לכם המושיע הזה, אמרו לה פקוד פקדתי אתכם, אמרה להם א"כ הוא המושיע. ולכן הלך גם משה אצלה. תוד"ה סרח.
הלך משה אצלה. אמר לה: כלום את יודעת היכן יוסף קבור? אמרה לו: ארון של מתכת עשו לו מצרים וקבעוהו שיקעו את הארון בנילוס הנהר כדי שיתברכו מימיו שתמיד יעלה הנילוס וימלא את היאורים והחריצים הנמשכים ממנו על פני כל הארץ שמהן משקין את השדות. לפי שהגשמים אינם יורדים במצרים.
הלך משה ועמד על שפת הנילוס. אמר לו: יוסף יוסף! הגיע העת שנשבע הקב"ה שאני גואל אתכם, והגיעה השבועה שהשבעת את ישראל שיעלו את עצמותך ממצרים אתם אם אתה מראה עצמך מוטב, אם לאו הרי אנו מנוקין משבועתך!
מיד צף ארונו של יוסף!  14 

 14.  רש"י בחומש שמות לב. ד מביא מאמר חז"ל דמשה כתב על טס שכתוב בו השם, עלה שור עלה שור, וזרקו לנילוס. וכתב בספר העמק סוכות דתלוי במחלוקת הסוגיות אי מותר גרם מחיקה בשם.
ואל תתמה היאך ברזל צף?  15  שהרי כתיב במלכים אצל תלמידי אלישע "ויהי האחד מפיל הקורה ואת הברזל (הגרזן) נפל אל המים ויצעק ויאמר אהה אדני והוא שאול (ואין לי לשלם תחתיו) ויאמר איש האלקים אנה נפל ויראהו את המקום ויקצב (חתך) עץ וישלך שמה ויצף הברזל". והלא דברים קל וחומר, ומה אלישע שהוא תלמידו של אליהו, ואליהו תלמידו של משה שלמד תורת משה  16  צף ברזל מפניו, מפני משה רבינו על אחת כמה וכמה.

 15.  הרבה נסים נעשו ע"י משה אך מסתבר שלא נתן לו הקב"ה סיוע בזה ע"י נס כדי להגדיל שכרו וכן לעיל דפריך מנין היה יודע משה אע"ג שמשה היה אדון כל הנביאים אלא דמסתברא שלא הודיעו ה' כדי שיטרח ויצטער כדי ליטול שכרו. חסדי דוד.   16.  רש"י. ולמ"ד פנחס זה אליהו היה תלמידו ממש. מהר"ץ חיות.
רבי נתן אומר: בקברניט בבית קברות של מלכים היה קבור יוסף, ולא היה ידוע באיזה קבר.
הלך משה ועמד על קברניט של מלכים, אמר: יוסף! הגיע עת שנשבע הקב"ה שאני גואל אתכם והגיעה שבועה שהשבעת את ישראל, אם אתה מראה עצמך מוטב ואם לאו הרי אנו מנוקין משבועתך!
באותה שעה נזדעזע ארונו של יוסף! נטלו משה והביאו אצלו.
וכל אותן שנים שהיו ישראל במדבר היו שני ארונות הללו אחד של מת של יוסף ואחד של שכינה ובו הלוחות מהלכין זה עם זה, והיו עוברין ושבין אומרים: מה טיבן של שני ארונות הללו?
אמרו ישראל: אחד של מת ואחד של שכינה!
שאלו העוברין ושבין: וכי מה דרכו של מת להלך עם שכינה?


דרשני המקוצר[edit]

מסכת סוטה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב