פרשני:בבלי:סוטה ל ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוטה ל ב

חברותא[edit]

וחכמים אוסרין ליטול חלה מן הטהורה על הטמאה, אלא יפריש מהעיסה הטמאה עצמה, מן הטעם שיבואר להלן.
ותניא בברייתא, שלדעת רבי אליעזר אפשר לשים באמצע אפילו כביצה, ובכל זאת לא תיטמא החלה.
סברוה רבנן, כי אידי ואידי, בין הברייתא שמתירה לרבי אליעזר אפילו כביצה, ובין המשנה שמתירה רק פחות מכביצה, מדברות בעיסה ראשונה, שהעיסה הטמאה היא ראשון לטומאה, ובכחה לטמאות את העיסה הנוגעת בה ולעשותה שני לטומאה, ובכל זאת סוברת הברייתא שאפשר לשים באמצע אפילו כביצה, משום שאמנם הכביצה מקבלת טומאה ונעשית שני, אך היא אינה מטמאה את העיסה המיועדת להיות חלה, כל עוד לא נקרא עליה שם חלה והיא חולין. שהרי אין שני עושה שלישי בחולין.  32 

 32.  ואע"ג שכולן נוגעין זה בזה, אינם חשובים כאחד, מכיון שהיו העיסות חלוקות מלכתחילה. מאירי.
ומיד שקרא עליה שם חלה ונעשית תרומה, מפריד אותה מהכביצה, כדי שלא תיטמא ממנה כדין תרומה שטמאה בשלישי.  33 

 33.  כ"כ רש"י. והקשו תוספות, הא בשעת קריאת שם מיד נטמאת החלה, ותירצו, דמיירי שהעיסה הטהורה גדולה ולא רק כשיעור המחייב בחלה, ורוצה להפריש מהטהורה גם עליה וגם על הטמאה, ולוקח קצת מהטהורה ומקיפה סמוך לטהורה מצדה השני, והחלה אינה נוגעת בעיסה הטמאה. נדה ז א ד"ה ומקפת. והר"ש בטבול יום פ"ד מ"ב תירץ, דמיירי שאמר בשעת חיבורו שהחלה תחול לאחר מכן, כשיהא מופרש ומובדל, ובכך חשיב מוקף, כיון שהאמירה היתה בשעת חיבורו אעפ"י שהחלות של הפרשת החלה תהיה אח"כ. ועוד תירץ שם, שאין צורך שיהא מוקף בשעת קריאת שם, אלא סגי כשמפריש מהמוקף על מנת לקרוא שם לאחר מכן.
ועוד סברו רבנן, שבין רבי אליעזר ובין רבנן שאוסרין ליטול מן הטהורה על הטמאה, סוברים שהעיסה הטהורה אין עליה תורת תרומה, למרות שכבר נגמר מלאכתה ונתחייבה בחלה, משום שחולין הטבולין (מלשון "טבל") לחלה, לא כחלה דמי.
ובכל זאת אוסרין רבנן ליטול מהטהורה על הטמאה.
מאי לאו, בהא קמיפלגי רבי אליעזר ורבנן:  34 

 34.  כ"כ רש"י. והר"ש בחלה מפרש דקאי אפלוגתא דמתניתין וברייתא אליבא דרבי אליעזר.
דמר, רבי אליעזר סבר: אין שני עושה שלישי בחולין.
ומר רבנן סבר: שני עושה שלישי בחולין, ולכן אם יצרף את העיסה הטהורה היא תיטמא מן האמצעית הטמאה, שהיא שני, למרות שהטהורה עדיין חולין. וכאשר יתן את החלה לכהן, הוא מכשיל אותו, שנותן לו חלה טמאה בחזקת טהורה.
(והתנא של המשנה מודה שרבי אליעזר סובר שאין שני עושה שלישי בחולין, והטעם שהוא אוסר לשים באמצע כביצה כדי למעט ככל האפשר בטומאה של האמצעית, שהרי אסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל, ורק משום תקנת החלה שתופרש בטהרה התירו כאן. ומכיון שאפשר בפחות מכביצה, אין לטמאות שיעור כביצה שלם שהוא חשוב יותר. ועוד שרבי אליעזר חושש שמא לא יספיק להפריד את החלה מיד לאחר קריאת השם, ותיטמא מהכביצה בהיותה כבר תרומה.
וחכמים אוסרין אפילו בפחות מכביצה, גזירה שמא יעשה כביצה, ואז תטמא האמצעית את הטהורה שהרי לדעתם שני עושה שלישי בחולין. רש"י).
אמר רב מרי בריה דרב כהנא: לא בכך נחלקו אלא דכולי עלמא אין שני עושה שלישי בחולין והכא בחולין הטבולין לחלה קמיפ לגי.
מר רבנן סבר: כחלה דמו וגם קודם קריאת שם חלה יש כבר על העיסה הטהורה תורת תרומה שטמאה בשלישי הלכך אין לצרף עיסה טהורה לטמאה. ומר רבי אליעזר סבר: לא כחלה דמי ובחולין אין שלישי.
ואיבעית אימא: דכולי עלמא חולין הטבולין לחלה לא כחלה דמו, ואין שני עושה שלישי בחולין.
והכא, בשאלה אם מותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל קמיפלגי.
מר רבי אליעזר סבר: כדי לתקן את החלה שתופרש בטהרה מותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל, ואין לחשוש לכך שאנו מטמאין את העיסה האמצעית (ולתנא דברייתא מותר אפילו בכביצה כי היות שמותר לגרום טומאה, אין הבדל בין רב למעט, ותנא דמתניתין סובר שבכל זאת יש למעט ככל האפשר בטומאה ולא לשים באמצע שיעור כביצה שהוא שיעור חשוב. ועוד יש לומר, שהתנא של הברייתא והמשנה חולקין אם יש לחשוש שמא לא יספיק להפריד החלה מהאמצעית מיד אחר קריאת השם. רש"י)
ומר רבנן סבר: אסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל  35  ואפילו בשביל תקנת החלה. הלכך אסור לשים באמצע עיסה טהורה, שהרי היא תיטמא מהעיסה הטמאה שהיא ראשון לטומאהxxx

 35.  היינו דוקא בפירות ששייך בהן תרומה (כדי שלא לגרום טומאה לתרומה) ולא בבשר. חולין ב ב תוד"ה טמא.
שנינו במשנה: בו ביום דרש רבי עקיבא וכו' הא כיצד? אלף אמה מגרש ואלפים אמה תחום השבת. רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגללי אומר אלף אמה מגרש ואלפים אמה שדות וכרמים.
ומבארינן: במאי קמיפלגי?
מר רבי עקיבא סבר: איסור תחומין דאורייתא שנרמז בכתוב דלעיל.
ומר רבי אליעזר סבר: איסור תחומין הוא רק דרבנן, ולא נרמז בכתוב כלל.
תנו רבנן: בו ביום דרש רבי עקיבא: בשעה שעלו ישראל מן הים נתנו עיניהם לומר שירה
וכיצד אמרו שירה?
כגדול המקרא את ההלל ומוציא את הציבור ידי חובתן, שהוא קורא והן עונין אחריו על כל קטע ראשי פרקים, דהיינו "הללויה", שהוא ראש הפרשה.
כך בשירת הים: משה אמר "אשירה לה'", והן אומרים "אשירה לה'".
משה אמר "כי גאה גאה", והן אומרים "אשירה לה'".
רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: כקטן המקרא את ההלל שאינו יכול להוציאם ידי חובתן לפי שאינו מחוייב בדבר, ולכן הן עונין אחריו כל מה שהוא אומר.
כך בשירת הים, משה אמר "אשירה לה'" והן אומרים "אשירה לה'. "
משה אמר "כי גאה גאה", והן אומרים "כי גאה גאה"  36 !!!

 36.  אע"ג שהיו יכולים לצאת ממשה ע"י עניית ראשי פרקים בלבד, משום פירסומא מילתא לא רצו לצאת בשמיעה אלא לקרא בעצמם כל השירה. ח"א מהרש"א.
רבי נחמיה אומר: כסופר מלמד תינוקות שהוא תדיר בבית כנסת הפורס על שמע לעשרה הנועדים, שהוא פותח תחילה בברכות שלפני קריאת שמע (פורס מלשון פרוס החג דהיינו לפני החג), והן עונין אחריו וקורין כולן יחד. כך משה פתח ושרתה רוח הקודש על כולם וכוונו יחד את השירה ככתבה.  37 

 37.  רש"י. ותוספות הביאו מתוספתא שרבי נחמיה סובר שמשה פתח תחילה וישראל גומרין אחריו. משה אמר אז ישיר משה, וישראל אומרים אשירה לה', משה אמר עזי וזמרת יה, וישראל אומרים זה אלי ואנוהו, משה אמר ה' איש מלחמה, וישראל אומרים ה' שמו, תוד"ה רבי נחמיה.
ומבארינן: במאי קמיפלגי?
רבי עקיבא סבר: "לאמר" - אמילתא קמייתא שעונין תמיד אשירה לה' שהוא תחילת השירה.
ורבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגללי סבר: "לאמר" - אכל מילתא ומילתא, שעונין אחריו כל דבר ודבר.
ורבי נחמיה סבר: "ויאמרו", משמע דאמור כולהו בהדי הדדי, משה ובני ישראל אמרו יחד "לאמר" - דפתח משה ברישא. וכך פירושו: ויאמרו כולם כאחד, לאחר שקיבלו רשות לאמר, דהיינו, לאחר שפתח משה.
תנו רבנן: דרש רבי יוסי הגלילי: בשעה שעלו ישראל מן הים, נתנו עיניהם לומר שירה. וכיצד אמרו שירה? עולל תינוק גדול מוטל על ברכי אמו, ותינוק קטן יונק משדי אמו, כיון שראו את השכינה, עולל הגביה צוארו, ותינוק שמט דד מפיו, כלומר, כולם, מן החשוב עד הגרוע, ואמרו "זה אלי ואנוהו". שנאמר "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז".  38 

 38.  והוא כדעת רבי נחמיה דלעיל שכיוונו ברוח הקודש וגם העוללים והיונקים כיוונו לומר שירה. ח"א מהרש"א.
היה רבי מאיר אומר: מנין שאפילו עוברים שבמעי אמן אמרו שירה על הים?


דרשני המקוצר[edit]

מסכת סוטה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב