פרשני:בבלי:סוטה מח ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוטה מח ב

חברותא[edit]

דכתיב לכן  הרחיבה שאול נפשה, מדה כנגד מדה שהם הרחיבו נפשם לשתות הרבה, כן השאול תרחיב עצמה יותר מהרגיל כדי לקבל את המתים.
ופערה פיה לבתי חוק תפתח עצמה בלי גבול, לקבל את אלו שלא היה גבול לתפנוקיהם.
וירד לשאול הדרה המכובדים שבירושלים, והמונה המון העם שבה, ושאונה ההמון שמקים קול שאון והמולה, ועלז בה והעליזים שבה, כולם יפלו לשאול בעודם בשאונם ועליזותם.
שנינו במשנה משמתו נביאים הראשונים, בטלו אורים ותומים.
ומבארינן מאן נביאים הראשונים, אמר רב הונא, זה דוד ושמואל ושלמה,
רב נחמן אמר, בימי דוד, זמנין סליק עולה בידם לקבל תשובה מהאורים ותומים, וזמנין לא סליק.
שהרי כשברח דוד ויצא מירושלים מפני אבשלום, ועלה במעלה הזיתים בקש לשאול באורים ותומים אם יצליח לשוב לירושלים ויראהו ה' את הארון ואת נוהו, ואז שאל צדוק ועלתה לו, אך שאל אביתר ולא עלתה לו. כדדרשינן ממה שנאמר שם, ויציקו - והעמידו - את ארון האלוקים, ויעל אביתר עד תום כל עם לעבור, ומבארינן שכששאל דוד וראה שאביתר לא נענה, הבין כי התקיימה בו קללת שמואל להסיר הכהונה מבני עלי, ולכן הסתלק אביתר באותו היום מכהונה גדולה, ושאל צדוק הכהן שעמד תחתיו, ושאל את שאלת דוד, ונענה באורים ותומים.
מתיב רבה בר שמואל, ויהי לדרוש אלהים בימי זכריהו המבין בראות אלהים, מאי לאו כוונת הפסוק שדרשו אלהים באורים ותומים ומשמע שהיו עדיין בימי זכריה שהיה בסוף ימי הבית, ומתרצינן, לא, אין הכוונה שדרשו באורים ותומים, אלא בנ ביאים. תא שמע עד מתי היו האורים ותומים, משחרב בית המקדש ראשון בטלו ערי מגרש הם ערי הלויים שצריך להניח לפניהם מגרשים, וחלק מהלויים עברו לערים אחרות (אך לא בנו במגרשים, שאסור מן התורה לא בטל, רש"ש). ופסקו אורים ותומים  92  ופסק מלך מבית דוד.

 92.  הרמב"ם (פ"י מכלי המקדש ה"י) כתב שבבית שני עשו אורים ותומים ולא שאלו בהם, כי אין שואלין בכהן שאינו מדבר ברוח הקדש, ובהלכות בית הבחירה (פ"ד) כתב שבבית שני האורים ותומים לא היו משיבין ברוח הקדש, ולא היו נשאלין בהם, והשיגו הראב"ד שבמשנתינו נמנו רוח הקודש ואורים ותומים כשתי חסרונות בבית שני, ולהרמב"ם לא חסרה אלא רוח הקדש, והאורים ותומים היו, ורק לא יכלו לשאול בם בלי רוח הקדש. וכתב הגרי"ז שמסוגיין מוכח שפסקו האורים ותומים כשעוד היתה רוח הקדש, ואפילו לרב נחמן בר יצחק שהרי עזרא היה נביא והיה כהן גדול בבית שני, וצריך לומר שפסקו להשיב אפילו כששאלו ברוח הקדש, ולכן כפל הרמב"ם וכתב שלא היו משיבין ברוח הקדש ולא היו שואלין, וכתב כך בהלכות בית הבחירה כשמנה את החסרונות בבית שני, אך לענין הלכה אפשר לשאול כל זמן שיש רוח הקדש, ולכן בהלכות כלי המקשד כתב להלכה שאין שואלין כשאין רוח הקדש.
ואם לחשך אדם לומר כיצד יתכן לומר שפסקו אז אורים ותומים, והרי הכתוב אומר בעלית עזרא אחר גלות בבל, ויאמר התרשתא הוא נחמיה, שהתירו לו לשתות יין נסך בבית המלך, להם לכהנים מבני ברזילי שלא מצאו כתבי יוחסיהן, אשר לא יאכלו מקדש הקדשים חטאות ואשמות, עד עמוד כהן לאורים ולתומים ויברר בהם אם הם כהנים כשרים.  93  ומשמע שהיו אורים ותומים כשחזרו ובנו את בית המקדש השני.

 93.  ואפילו שקיימא לן ש"לא בשמים היא", אין כלל זה אלא לקבוע הלכה, אך לברר את כשרותם במציאותם אפשר לברר בשאלת אורים ותומים (הגרי"ש אלישיב).
אמור לו שאין הכוונה עד שיהיו אורים ותומים בבית שני, אלא, שאמר להם שלא יאכלו בקדשים עד ביאת המשיח. כאדם שאומר לחבירו "עד שיחיו מתים ויבא משיח בן דוד".
על כל פנים, מבואר בברייתא זו שהאורים ותומים היו קיימים לפחות עד סוף בית ראשון, ולא רק בימי דוד ושלמה, ושלא כדברי רב הונא.
אלא אמר רב נחמן בר יצחק, מאן נביאים ראשונים, כל הנביאים שהיו עד בית שני, לאפוקי מחגי זכריה ומלאכי שהיו בזמן הבית השני, דאחרונים נינהו, ובזמנם כבר לא היו האורים ותומים.
והראיה שנביאים אלו נקראים אחרונים, דתנו רבנן משמתו חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקדש מישראל,  94  ואף על פי כן עדיין שמעו דבר ה', שהיו משתמשים בבת קול.  95 

 94.  להלן בסמוך מבואר שרוח הקדש הסתלקה מפני שלא היה הדור ראוי שתשרה בו. ובספר חסידים (תקמ"ד) הביא טעם אחר, שכבר לא היה צורך יותר לחזק את האמונה, שבבית שני כבר נשחט יצר הרע של עבודה זרה, ושוב לא היו צריכים את נביאי ה' לחזקם כנגד נביאי הבעל, וכן ביאר הגר"א בסדר עולם (פרק ל'). ועוד טעם כתב בספר חסידים, שכל רוח הקדש שנגזרה לשרות כבר נכללה בכ"ד ספרי הקדש (ועיין בשמו"ר פכ"ז ו').   95.  רש"י לעיל (ל"ג א') ביאר שבת קול היא מידה הממונה להודיע, ובתוס' (בסנהדרין י"א.) כתבו שאינה קול היוצא מן השמים, אלא מתוך אותו קול יוצא קול אחר, ואת הקול השני היו שומעין ולכן קראוהו בת קול. וביד רמה שם הביא ירושלמי שהיא הברת קול, וביאר שיצאה במקום אחד כשמדברים במקום אחד. והמאירי שם כתב שהיא נבואה שאינה תדירה כל כך, ועי"ש בחידושי מהר"ץ חיות. ובתוס' יום טוב יבמות (פט"ז מ"ו) כתב שהוא קול מחודש לשעתו מהבורא יתברך להודיע סודו ליראיו. ודרגתו פחותה מנבואה, וקראוהו בת קול, כי היא בת לאביה ולתשות כחה לא קראוה בן אלא בת. ועיין רמב"ן עה"ת (שמות כ"ח ל') שהבנת הכהן הגדול באורים ותומים היתה דרגה ברוח הקדש, נמוכה מנבואה וגבוהה מבת קול ששמשה אחרי שפסקו האורים ותומים.
וכמו שמצינו שפעם אחת היו חכמי ישראל מסובים בעליית בית גוריא ביריחו, נתנה עליהן בת קול מן השמים ואמרה: יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו, אלא שאין דורו ראוי לכך. וכששמעו זאת, התבוננו מי ביניהם ראוי לכך, ונתנו עיניהם בהלל הזקן, וכשמת, הספידוהו ואמרו עליו, הי חסיד, הי עניו, תלמידו של עזרא,  96  שהיה נשיא כמוהו והמשיך את מסירת התורה מדור לדור.

 96.  ביאר המהרש"א (בסנהדרין יא.) שדמה לעזרא בכך שעלה מבבל ותלמודו בידו ונעשה נשיא כמו עזרא, ואמר הי חסיד הי עניו, כי אלו המדות מביאות לרוח הקדש, ונחלקו בזה בפ"ק בעבודה זרה, אם חסידות גדולה מכל המידות או ענוה, ולכן נקטו שניהם. ובברכות (ו:) אמרינן שכל אדם הקובע מקום לתפילתו, כשמת מספידין אותו ואומרים הי חסיד הי עניו, ותמה שם רבינו יונה וכי הוא בדרגה של הלל ושמואל, וביאר שקביעותו מוכיחה שאוהב את התפילה, וזה סימן מובהק שתפילתו מקובלת לפני ה', ואם כן מוכח שהוא עניו כי זבחי אלוקים רוח נשברה, וענוה מביאה לידי חסדיות. ובאשכבתיה דרבי (עמ' נ"ו) התבאר שלהלל ושמואל הוסיפו לומר תלמידו של עזרא, תלמידו של הלל, לומר שעל ידי מידות אלו הם זכו חוץ ממעלת התפילה, גם במעלת מסירת התורה מדור לדור, ודרגתם גבוהה מאד.
ושוב, פעם אחרת היו מסובין בעלייה ביבנה, נתנה להן בת קול מן השמים ואמרה להן: יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו, אלא שאין דורו זכאין לכך, נתנו עיניהם בשמואל הקטן, (שנקרא קטן כי היה ראוי לנבואה ונחסרה ממנו בגלל דורו),  97  וכשמת הספידוהו, הי עניו, הי חסיד, תלמידו של הלל, שגם עליו נאמר כך, כדלעיל.

 97.  בירושלמי כאן מבואר שנקרא כך בגלל שני טעמים, א' שהקטין עצמו, ב' שהיה קטן במעט משמואל הנביא. וברש"י על אבות (ד' י"ט) גרס בסוגייתנו שהיתה ראויה שתשרה עליו שכינה כמשה רבינו. (וכן גרס רבינו יונה בברכות). וביד רמ"ה בסנהדרין (י"א.) כתב שהיה ראוי שתשרה עליו שכינה כשמואל הנביא. ובמהרש"א (שם) כתב שבהלל הזקן נאמר שראוי לשכינה כמשה רבינו (כך גרסינן שם) כי היה מפרנס את ישראל ארבעים שנה כמשה, אך בשמואל לא נאמר כן, שהרי מת בן נ"ב ולא פרנסם כמשה רבינו.
ואף הוא שמואל הקטן, אמר בשעת מיתתו, מעין נבואה, סופם של רבן שמעון הנשיא ורבי ישמעאל בן אלישע שהיה כהן גדול, לחרבא,  98  שיוציאם מלך יוון להורג.

 98.  המהרש"א בסנהדרין ביאר שמיתת שניהם תהיה בכבוד כנגד מיתת שאר חבריהם, כיון שהריגת הנשיא והכהן גדול בסייף שהיא מכובדת יותר אף אצל עובדי כוכבים, וחבריהם יהרגו בשאר מיתות משונות.
וסופם של שאר חברוהי, לקולא, לההרג בשאר מיתות משונות, כרבי עקיבא שסרקו בשרו במסרקות של ברזל, ורבי חנניה בן תרדיון שנשרף עם ספר תורה, ורבי יהודה בן בבא שנעצו בו שלש מאות חניתות של ברזל ועשאוהו ככברה.
ושאר עמא סופם לביזא - לביזה, ועקן סגיאין - וצרות גדולות עתידין למיתי על עמא. ואף על רבי יהודה בן בבא בקשו לומר הי חסיד הי עניו, תלמידו של הלל, אלא שנטרפה שעה, ולא יכלו להספידו בכבוד כיון שנהרג בידי המלכות, והלכה היא שאין מספידין על הרוגי מלכות.  99 

 99.  בטור (יו"ד שמ"ה) הובאה לשון רמב"ן בתורת האדם, שאין מונעין מהם אלא הספד, ומשמע שיש איסור בדבר. והבית יוסף כתב שלפירוש רש"י כאן רק במקום שהמלך מקפיד ויראים ממנו אין מספידין, אך אם לא יקפיד למה יגרע מערך כבודם בגלל שמתו מיתה משונה. וביד רמ"ה (בסנהדרין י"א.) כתב שלש סיבות ליראת המלך, שמא ימלך שלא לקברן, או שמא יקפיד שלא נוהגים כבוד במלכות ומספידים את ההרוגים על פיו. או מפני הסכנה למספידים שיאמר המלך שהם חברי ההרוג, ויתפסם.
שנינו במשנה: משחרב בית המקדש בטל השמיר וכו'.
תנו רבנן, בטל השמיר, שבו בנה שלמה את בית המקדש, שנאמר, והבית בהבנותו, אבן שלמה מסע נבנה, נבנה באבנים שלמות כפי שהביאום במסע ממקום חציבתם ולא סיתתום שוב בכלי ברזל.  100 

 100.  כתב הרמב"ן (שמות כ' כ"ב) שנחלקו רבי יהודה ורבי נחמיה אם נאמר האיסור לבנות באבני גזית רק במזבח, או גם בבנין הבית. ובטעם האיסור הביא דעת הרמב"ם במורה נבוכים שהיא הרחקה שלא יעשו בהם צורה ותהיה אבן משכית, ודעת האבן עזרא שלא ישאר חלק מהאבן כפסולת באשפתות, וחלקה השני במזבח. ודעת הרמב"ן כי הברזל מסמל חרב והוא מחריב העולם, לכן לא יובא בית ה'. וכתב שלטעמו רק ברזל נאסר. והיו מסתתים את האבנים בכיל כסף או בשמיר, אף על פי שבהם האבנים לא יצאו שלימות. ובתוס' בחולין (יח.) חלקו עליו, שכתבו שהשמיר היה בבית שני, שהרי דמה בן נתינה מכר אבן לאפוד, שהיא זקוקה לחקיקה בשמיר, ושנה אחריה מכר פרה אדומה, וקיימא לן שרק בימי עזרא עשו פרה אדומה, והקשו אם כן למה לא נסרו בשמיר את אבני המזבח ששקצום אנשי יון, והוכיחו שהשמיר אינו מנסר חלק לגמרי, ואינו מכשיר את אבני המזבח. וכתבו הקרן אורה והרש"ש שהרמב"ן לשיטתו שלא נאסר לסרט באיזמל אלא באבני החשן, אך באבני האפוד אפשר אף באיזמל, ולדבריו יתכן שדמה בן נתינה מכר אבן לאפוד, ואין ראיה שהיה שמיר בבית שני, ואין להוכיח שאבני מזבח צריכות להיות שלימות. (ולפי זה צריך לומר שהיה השמיר בעת בנין הבית, ונעלם לפני בנין המזבח ודוחק). ומדברי רש"י מבואר שאינו סובר כהרמב"ן, שכתב בסוגיין שאיזמל אסור "בחשן ובאפוד".
הדברים ככתבן - דברי רבי יהודה. כך אכן היה, ולא נוסף סיתות באבנים אלו, כי נחצבה בדיוק ובשלימות על ידי השמיר.
אמר לו רבי נחמיה וכי אפשר לומר כן, והלא כבר נאמר שם, כל אלה אבנים יקרות וגו' מגוררות במגירה הרי מפורש שנסרום וסתתום, ואלא אם כן מה תלמוד לומר אבן שלמה מסע נבנה, ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו, ביאורו שהיה מתקין מסתתן מבחוץ, ומכניס מבפנים, ורק בתוך בית המקדש לא נשמע קול כלי הברזל.
אמר רבי נראין דברי רבי יהודה באבני מקדש, שבהם לא סתתו כלל בכלי ברזל. ונראים דברי רבי נחמיה באבני ביתו של שלמה, שבהם סיתת מבחוץ ולא בתוך הבית, ורק בהם נאמר אבנים יקרות מגוררות במגירה.
ומקשינן ורבי נחמיה, שמיר למאי אתא, אם בין כה וכה סיתתן בכלי ברזל מחוץ למקדש, לשם מה הוצרך לשמיר.
ומתרצינן מיבעי ליה לכדתניא, אבנים הללו אבני האפוד והחושן, אין כותבין אותן את שמות השבטים שעליהם, לא בדיו, משום שנאמר בהם לחקוק פיתוחי חותם, ואין מסרטין עליהן באיזמל, משום שנאמר במלואותם, ומשמע שאף שמצוה לחקוק צריך שישארו שלימות ולא יחסר מהם כלום, אלא כותב עליהם בדיו את צורת האותיות שרוצה לחקוק בהם, ומראה להן שמיר מבחוץ מעבירו על פני הדיו והן נבקעות מאליהן, ודומות כתאינה זו שנבקעת בימות החמה ואינה חסירה כלום, וכבקעה זו שנבקעת אדמתה בימות הגשמים ואינה חסירה כלום.
תנו רבנן, שמיר זה, ברייתו גודלו, כשעורה, ומששת ימי בראשית נברא, ואין כל דבר קשה יכול לעמוד בפניו, שהוא חותך הכל.
במה משמרין אותו, והרי יבקע כל חומר שיונח בו, ויצא ויעלם, אלא כורכין אותו בספוגין של צמר, ומניחין אותו באיטני תיבה של אבר מליאה סובי שעורין, שכך הטביע הקב"ה בעת ברייתו שיבקע כל דבר קשה, וישתמר בדבר רך מאד, וממנו לא יצא (מהרש"א).
אמר רבי אמי, משחרב מקדש ראשון בטלה שירא פרנדא, סוג משי משובח, וזכוכית לבנה שהיא יקרה מאד, כי מאז נעשתה נדירה מאד.
תניא נמי הכי משחרב מקדש ראשון בטלה שירא פרנדא וזכוכית לבנה ורכב ברזל,  101  ויש אומרים אף יין קרוש הבא ממקום הנקרא שניר ומרוב שנותיו הוא קרוש באשים ודומה כעיגולי דבילה.

 101.  בקרן אורה כתב ששלשה דברים אלו מרמזים על מעלות רוחניות שבטלו בחורבן הבית. זכוכית לבנה, רמז לזיכוך החומר והגוף, שהיה קיים כל זמן הבית מההארתו הרוחנית. שירא פרנדא שהוא משי לבגדים משובחים, רמז למעשים טובים בשלימות, שנפגמו, ומאז כולם מעורבים בסיגים. כלי ברזל, הם כוחות המלחמה נגד יצר הרע, שנחלשו.
שנינו במשנה, ונופת צופים.
ומבארינן, מאי נופת צופים, אמר רב סולת שצפה מרוב שומנה על גבי נפה, שנדבקת בדפנותיה, ודומה לעיסה שנילושה בדבש ושמן.
ולוי אמר שהכוונה שמרוב ברכה שהיתה שורה בעיסה היו שתי ככרות הנדבקות בדפנות התנור אחת בדופן זו והשניה בדופן שכנגדה, תופחות ובאות עד שמגיעות זו לזו, והם צפות ותפוחות באויר, ודומות לצוף שגדל ומתפשט ונתלה באויר.
ורבי יהודע בן לוי אמר, נופת צופים זה דבש הבא מן הציפיא, ממקום הרים גבוהים שמהם צופים. ומבארינן, מאי משמע, מהיכן אתה יודע שדבש מעולה בא מההרים הגבוהים, כדמתרגם רב ששת את הפסוק כאשר תעשינה הדבורים, כמא דנתזן בבריאתה כמו שנזונות הדבורים, ושייטן ברומי עלמא ומשוטטות בגובה העולם, ומתיין דובשא מעישבי טורא, ומביאות דבש מעשבי ההרים, ומשמע ששם מקור הדבש המשובח.
תנן התם, כל דבר הניצוק מכלי טהור לכלי טמא, החלק שנשאר בכלי הטהור, נשאר טהור, ואין הקילוח מחרבן לטמאות את הנוזל הנשאר בכלי הטהור חוץ מדבש זיפים והצפיחים חלות דבש, שהם דברים עבים מאד, ונחשב כמחובר למה שנשאר בכלי העליון, כיון שכשנפסק הקילוח חוזר חלק ממנו, ונמשך ועולה מלמטה למעלה, ומטמא את הנשאר בכלי ממנו נזל.
ומבארינן מאי זיפים, אמר רבי יוחנן, דבש שמזייפין בו שאפשר לערב בו מים ויין, ולא יכירו בכך מרוב שהוא טוב ועב, וכך עושים בו השקרנים (והולכי רכיל, כדלהלן).
וריש לקיש אמר שנקרא דבש זה זיפים על שם מקומו שממנו בא, ומצאנו מקום כזה בארץ ישראל, כדכתיב בשמות הערים שכבש יהושע זיף וטלם ובעלות.
כיוצא בדבר אתה אומר, שמצאנו שנחלקו עוד בביאור השם זיפים לגבי הכתוב בבא הזיפים ויאמרו לשאול הלא דוד מסתתר עמנו, ונחלקו מאי זיפים, אמר רבי יוחנן, בני אדם המזייפין דבריהם, שהילכו רכיל על דוד, ורבי אלעזר אומר שנקראו כך על שם מקומן כדכתיב זיף וטלם ובעלות.
שנינו במשנה, ופסקו אנשי אמנה.
אמר רבי יצחק, אלו בני אדם שהן מאמינים בהקב"ה, לוותר ממונם לנוי הדור מצוה ולצדקה ולהוצאות שבתות וימים טובים (רש"י).  102  דתניא רבי אליעזר הגדול אומר, כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר, אינו אלא מקטני אמנה (ובילקוט דרשינן כך מקרא, שנאמר למען אנסנו הילך בתורתי אם לא).

 102.  לכאורה תמוה, שהרי בשבת (קי"ט) אמרו לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה, ולכאורה משמע שפסקו לפני החורבן. ובשם הגרי"ז כתבו שמי שאינו מוותר ממונו לצדקה שמא ינזק, אין זה חסרון במעלתו בצדקה, אלא באמונתו בה', והוא אשר פירש"י כאן שהם היו בני אדם שמאמינים בה', ולא חששו להנזק. ואילו בסוגיא בשבת, פירש המהרש"א שם, שפסקו אנשי אמנה במשאם ומתנם, וצריך לומר שעדיין היו אנשי אמנה בנתינת צדקה. ועיין בליקוטי הלכות של החפץ חיים, שהביא מהירושלמי שאנשי אמנה היו בוטחים בה' שיצליח עסקיהם בלי שיבטלו מתורתם. ובפסקי ריא"ז פירש שכל מי שיש לו פת בסלו ודואג מה יאכל למחר ועל ידי כן ממעט בכבוד שבת וקופץ ידו לעני הרי זה מקטני אמנה.
והיינו דאמר רבי אלעזר, מאי דכתיב כי מי בז ליום קטנות, וביאורו, מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנן לעתיד לבא, דהיינו מי גורם לבזות את הצדיקים ביום העתיד לבא שלא יקבלו שכר שלם, קטנות אמונה שהיה בהן היא גורמת לכך, ומה היא הקטנות,  103  שלא האמינו בהקדוש ברוך הוא לגמרי, ואמרו מה נאכל למחר.

 103.  ביאר מהר"ל שעיקר האמונה היא שיאמין בה' שכוחו אין לו סוף, ויש לו כל. ובשביל זה כאשר יגיע הזמן שהקב"ה יתן הטוב, אז יתן לו כפי מה שהוא היה מאמין בה' כמה גדול כוחו ויכולתו, אבל כאשר אינו מאמין כל כך וכאילו ממעט כוחו ויכולתו, כשיגיע הזמן שיראו כוחו ויכולתו, לא יודע לאותו אדם אלא כפי שהאמין. ועיין במכתב מאליהו (א' 172) שביאר כך את דברי רבי יצחק, אלו בני אדם המאמינים בה', ואין במחשבתם גבול וספק כלל. וביומא (עו.) אמר רבי שמעון בר יוחאי שהמן לא ירד פעם אחת בשנה לכל השנה, כדי שידאגו ישראל כל יום שמא כולנו מתים למחר ויכוונו את לבם לאביהם שבשמים ואין זו סתירה לסוגייתנו, כי התפילה היא ההשתדלות הרצויה, ואין הדאגה אסורה אלא כשהיא מחוסר אמונה, ואילו בתפילה משליך על ה' יהבו. ועיין בלב אליהו, פרשת בשלח, שהקשה על דברי רבי שמעון בר יוחאי, ממה שאמרו במנחות (קג ב') והיו חייך תלואים לך מנגד, זה הלוקח תבואה משנה לשנה, ולא תאמין בחייך זה הסומך על הפלטר, ומשמע שדאגה זו היא קללה, ואיך יתכן לומר שהמן היה כקללה לישראל, וביאר כהנ"ל, שהסומך על בן אדם כמו הפלטר, חייו תלואים לו מנגד, אך דור המדבר דאגתם היתה רק שאם יחטאו לא ירד להם מן, וזו דאגה שהיא ברכה, ונמצא שיש מצב שלאדם אחד הוא ברכה, שבוטח בה', ולשני קללה, שדואג ומצטער.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת סוטה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב