פרשני:בבלי:סוטה מו ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוטה מו ב

חברותא[edit]

שנאמר,  איתן מושבך ושים בסלע קנך, הרי שאיתן פירושו סלע,  46  ואומר, שמעו הרים את ריב ה', והאיתנים מוסדי ארץ, דהיינו שהאיתנים הם הרים של אבנים.

 46.  בתרגום אונקלוס ויונתן מתורגם נחל איתן כשדה בור, ורש"י פירש קרקע סלעית, ובחגיגה (יט.) הוסיף שהיא בקעה בשולי הרים. והרשב"ם כתב (בב"ב נ"ה) שהיא קרקע מלאה צרורות ואבנים. וביאר החנוך שאף שמדובר בקרקע קשה הוצרך הכתוב לאסור לזרעה, כי אפשר לזרעה על ידי הדחק. והרמב"ם למד מכח קושיא זו שהכונה לנחל השוטף בחזקה, והמאירי הקשה עליו איך אפשר לזרוע בתוך הנחל, ותירץ שלהרמב"ם אסור לזרוע על שפתו, והמהרי"ק (בשורש קנ"ד) האריך לבאר השיטות, עיי"ש ובתוס' יו"ט. והמלבי"ם והערוך השלחן ביארו שנחל הוא הנובע בימות הגשמים ופוסק בימות החמה, ולכן צריך לאסור בו זריעה בשעת היובש.
אחרים אומרים, מנין לאיתן שהוא ישן,  47  שקרקעיתו של הנחל ישנה, ולא שהובאה אליו קרקע חדשה ממקום אחר, שנאמר גוי איתן הוא, גוי מעולם הוא, דהיינו שקיים מאז ומעולם.

 47.  הרמב"ם בפירוש המשניות כתב וכבר פיארשו איתן הוא קדמון, וביאר התוס' יו"ט שאף שמשמע מדבריו שקיימא לן כאחרים, לא פסק כך להלכה שצריך שיהיה ישן, שזה בכלל מה שאמר התנא שאף על פי שאינו איתן כשר, והעיקר ששוטף בחזקה. ועיין עוד ביאורים בנחל איתן (י"א ב', ה' ו').
שנינו במשנה, ועורפין אותה בקופיץ מאחוריה.
ומבארינן מאי טעמא, גמר גזירה שוה "עריפה - עריפה" מחטאת העוף.
שנינו במשנה ומקומה אסור מלזרוע ומליעבד.
תנו רבנן אל נחל איתן, אשר לא יעבד בו ולא יזרע, ביאורו לשעבר שלא נעבד ולא נזרע,  48  דברי רבי יאשיה, והבין כך ממשמעות הכתוב אשר לא יעבד, כי "אשר" משמעו עבר, רבי יונתן אומר שהכתוב הולך על להבא שלא יעבדו בו ולא יזרעו בו אחר עריפת העגלה.

 48.  בתוס' יו"ט כתב שבמשנה משמע דלא כרבי יאשיה, שהרי שנינו שמקומה אסור מלעבוד ומלזרוע, ולרבי יאשיה אין איסור לעבוד להבא, רק לזרוע כדלקמן, ועיין בערוך לנר במכות כ"ב שאמרו שם שלוקה הזורע בנחל איתן, ולא אמרו "החורש" כי חרישה מותרת לרבי יאשיה, ועיין חכם צבי (תשובה ל"ב).
רבא אמר, על להבא כולי עלמא לא פליגי שודאי מדובר בפסוק, דכתיב ולא יזרע, ולא נכתב "ואשר" לא יזרע, כי פליגי אם כוונת הכתוב גם על לשעבר, רבי יאשיה סבר, מי כתיב ולא יעבד, והרי כתוב "אשר" לא יעבד, ומשמע שלא עובד בו עד עתה, ורבי יוחנן הבין שמדובר על להבא, שהרי מי כתיב אשר לא נעבד, והרי כתוב אשר לא "יעובד" ומשמעו להבא.
ומבארינן תשובתו של כל אמורא לראיית חבירו, ורבי יאשיה, שלא הבין שיעובד הוא לעתיד, טעמו משום שנכתב בו "אשר" ולשון זה לשעבר משמע, ורבי יונתן, "אשר" בפרשה זו לא נאמר ללשון עבר, אלא ריבויא הוא לרבות לאסור בו כל עבודות וכדלקמן.
שנינו במשנה, ומותר לסרוק שם פשתן ולנקר שם אבנים.
תנו רבנן, אשר לא יעבד בו ולא יזרע, אין לי לאסור אלא "זריעה", שאר עבודות מנין שאסורות בנחל אחר שנערפה העגלה, תלמוד לומר אשר לא יעבד בו, מכל מקום. אם כן מה תלמוד לומר ולא יזרע והרי זריעה בכלל שאר עבודות ולמה פירטה שוב, אלא לומר לך מה זריעה מיוחדת שהיא בגופה של קרקע, אף כל האיסור לא נאמר אלא בעבודה שהיא בגופה של קרקע, יצא סריקת פשתן וניקור אבנים שאינן בגופה של קרקע ומותרין לעשותן במקום שנערפה עגלה.
ומקשינן ואימא אשר לא יעבד בו כלל, ולא יזרע פרט, כלל ופרט. אין בכלל אלא מה שבפרט, ונלמד שרק זריעה אין, אסורה, ואילו מידי אחרינא לא, ואיך לומדים מלא יזרע לאסור כל העבודות שבגוף הקרקע. ומתרצינן אשר ריבויא הוא, ומרבה כל העבודות שדומים לזריעה, בכך שהם בגוף הקרקע.
שנינו במשנה זקני העיר ההיא רוחצין ידיהן כו'.
תנו רבנן  49  וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל, שאין תלמוד לומר איננו דורשים כלום מתיבת "הערופה" ואם כן מה תלמוד ולמר לשם מה נכתב "הערופה", אלא ללמדינו שרוחצים ידיהם על מקום עריפתה של עגלה.

 49.  בספרי שנינו וכל זקני העיר ההיא, ואפילו מאה, לפי שאמרנו במדידה ג' או ה' יכול אף כאן כן תלמוד לומר וכל זקני, ורבינו הלל מפרש שמדובר על מאה זקני בית דין, ובבאר שבע כתב שהבבלי חולק על הספרי בזה, שהרי די ברוב בית דין אף להוראה ויש לחלק שבעשיית מצוה על בית דין אין זה כהוראה שהולכים אחרי הרוב, והמצוה על כולם. ובמשך חכמה כתב שכיון שהלימוד מזקני העיר הקרובים אל החלל, ומשמע שכל אחד חייב ברחיצה כי הוא קרוב, ואמנם אם היה כתוב זקני העיר הקרובה היה די ברוב זקני העיר כי החיוב היה על העיר, אך כשהחיוב על הגברא לא הולכים אחר רוב. והרמב"ם הביא דברי הספרי בזה הלשון, ובית דין של אותה העיר עם כל זקניה אפילו הם מאה, ומשמע שמדובר על הזקנים שאינם מבית דין, (ובפרטי הדין עיין בנחל איתן סימן י"ד, ג).
שנינו במשנה, ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו, וכי על לבנו עלתה שבית דין שופכים דמים, אלא באמרם ידינו לא שפכו את הדם הזה כוונתם לומר שלא בא לידינו  50  החלל הזה קודם שיצא מעירנו ופטרנוהו בלא מזונות. וכן כשאומרים ועינינו לא ראו, כוונתם שלא ראינוהו יוצא לדרך יחידי והנחנוהו בלא לויה.

 50.  בסוגיין מבואר שהכוונה על החלל, אך בירושלמי אמרו שהכוונה על ההורג, שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא דין, ודברים אלו יכולים לומר רק מקני בית דין ולא זקני העיר שלא הוטל עליהם לדונו, אך למצוות ליווי חייבים לדאוג גם בית דין שחייבים לתקן שליחים וכדלקמן, וגם הזקנים שצריכים להשתדל בצרכי העיר ולזרז את הבית דין לתקן.
תניא היה רבי מאיר אומר כופין את מי שאינו רוצה ללוות את חבירו לדרך, שיצא עמו ללויה,  51  ששכר מצות הלויה אין לה שיעור, שנאמר בתחילת ספר שופטים בעת שבאו בני יוסף לכבוש את בית אל ויראו השומרים מבני יוסף שרצו לכבוש את העיר איש יוצא מן העיר ויאמרו לו הראנו נא את מבא העיר ועשינו עמך חסד. כי לא היה פתחה ניכר, שהיו נכנסים דרך עץ לוז למערה, ודרכו לעיר, וכתיב ויראם את מבוא העיר, ולקמן מבוארת הראיה מכאן לגודל שכר הלויה.

 51.  ביאר המהרש"א שלא שייך לומר שכל מצוה שמתן שכרה בצדה אין כופין עליה, שכלל זה אמור רק במצוות ששכרן מפורש בתורה בצד הציווי כמו אריכות ימים על כבוד אם ואם. ובקרן אורה כתב ליישב על פי הרמב"ם בהל' אבל שכתב שכופין על הלוויה כמו על צדקה, והתבאר בתוס' (ב"ב ח: וחולין קו:) שכופין בדברים ועוד, עיי"ש. ועוד כתב המהרש"א, שלשכר אין שיעור, אבל ללווי יש שיעור כדלקמן, ולכן לא הוזכרה מצוה זו במשנה של אלו דברים שאין להם שיעור, שבה מדובר על שיעור המצוה.
וכעת מבארת הגמרא מה נתנו לו, ומה חסד עשו עמו, שכל אותה העיר הרגו לפי חרב ואותו האיש ומשפחתו שלחו,  52  וילך האיש ארץ החיתים ויבן עיר ויקרא שמה לוז היא שמה עד היום הזה.

 52.  לעיל (לה:) כתבו תוס' שאת רחב הצילו לפני המלחמה כשעוד לא חל דין לא תחיה כל נשמה, ואותם שרצו להשלים לא הרגו, וכאן צריך לומר שהחיו את האיש כמו את הגבעונים, שלא הרגו מי שאמרו לו שיחיה, מפני חילול ה' (הגרי"ש אלישיב).
תניא, העיר לוז שבנה אז, היא לוז שצובעין בה תכלת, היא לוז שבא סנחריב ולא בלבלה ולכן נאמר בה "עד היום הזה", שלעולם נשאר שמה עליה ואף שבא נבוכדנצר ולא החריבה,  53  ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור בה,  54  אלא זקנים שבה בזמן שדעתן קצה עליהן יוצאין חוץ לחומה והן מתים. כי מלאך המות שולט בהם בצאתם מהעיר.

 53.  כתב במהרש"א שהאיש הבונה אותה, עשה בה את התחבולה שבעיר ממנה יצא, ונכנסו אליה דרך לוז למערה, וסנחריב ונבוכדנצר לא ידעו כיצד להכנס אליה, ולכן לא בלבלוה ולא הח ריבוה.   54.  בשפת אמת (החדש) הקשה שהרי בזוהר פרשת תרומה מפורש שלוז מוכנה מששת ימי בראשית שלא ישלוט בה מלאך המות, ותירץ שלא היה שכרו שלא ימותו בה, אלא שימצא מקום זה ויותן חן בעיניו לגור בו ולזכות לאריכות ימים החלה במקום זה.
ומבארינן הראיה מכאן ששכר לויה אין לה שיעור, והלא דברים קל וחומר, ומה כנעני זה שהראה להם את מבא העיר שלא דיבר בפיו ולא הלך ברגליו רק הראה בידו, גרם הצלה לו לו ולזרעו עד סוף כל הדורות, שאין למלאך המות רשות לעבור בעירם, אם כן נלמד שמי שעושה לויה ברגליו, על אחת כמה וכמה ששכרו אין לו שיעור.  55 

 55.  המהרש"א ביאר שגם האיש המראה את פתח העיר עשה מצות לויה, שהראה להם את דרכם, ולכן ביארה הגמרא מה חסד עשו עמו אף שהוא פסוק מפורש, שרצו לבאר החילוק של שכר לויה שהוא קבל הרבה לאין שיעור ממה שקבלה רחב שהחביאה את המרגלים, ועל כך אמרו קל וחומר, שאם על לויה ברמז בידו שאפשר לטעות בו, קבל כך, האומר בפיו את הדרך שלא יטעו, והמלוה ברגליו עד הדרך על אחת כמה וכמה.
ומבארינן במה הראה להם, חזקיה אמר בפיו עקם ורמז להם, רבי יוחנן אמר באצבעו הראה להם. תניא כוותיה דרבי יוחנן, בשביל שכנעני זה הראה באצבעו גרם הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות.
אמר רבי יהושע בן לוי, המהלך בדרך ואין לו לויה יעסוק בתורה, שנאמר, כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך.
ואמר רבי יהושע בן לוי, בשביל ארבעה פסיעות שלוה פרעה לאברהם, שנאמר ויצו עליו פרעה אנשים וישלחו אותו, ומבואר בתרגום ששלחם ללוותו. נשתעבד בבניו ארבע מאות שנה, שנאמר ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, ולא נגזר אצל מי ישתעבדו, ובזכות הלווי השתעבדו בארצו, (מהרש"א ויעב"ץ, עי"ש שלא נשתעבדו אצל פרעה זה, שכבר מת) אמר רב יהודה אמר רב, כל המלוה את חבירו ארבע אמות בעיר, חבירו המתלוה אינו נזוק, אף כשיוצא לדרך. רבינא אלויה לרבא בר יצחק ארבע אמות בעיר, ובזכות זה אחר כך כשמטא לידיה דרבא בר יצחק היזקא, ואיתציל.
תנו רבנן, הרב מלוה לתלמיד עד עיבורה של עיר, הולך עמו עד שבעים אמה ושיריים מבתי העיר. חבר מלוה לחבר עד תחום שבת, תלמיד לרב אין לו שיעור וצריך ללכת עמו הרבה,  56  וכמה, אמר רב ששת עד פרסה, ולא אמרן אלא רבו שאינו מובהק, אבל רבו מובהק צריך התלמיד ללוותו עד שלשה פרסאות.  57 

 56.  ביאר הגרי"ש אלישיב שאף שאמרו שאין לו שיעור, היינו שגם אם ילך יותר מפרסה מקיים מצות לויה כרבו, ואילו אצל כל אדם אחר תחום שבת אינו מקיים מצוה, ורב ששת בא לפרש כמה שיעורו למטה שחייב ללוותו לא פחות מפרסה, אך למעלה אין לו שיעור, וכעין זה כתב היעב"ץ.   57.  בדרכי משה ובסמ"ע בסוף חושן משפט הביאו בשם מוהר"ש שכיום לא נוהגים בכל השיעורים הללו כי מוחלים על כבודם, אך צריך ללכת עמו עד שער העיר או לפחות ארבע אמות. ובבאר שבע כתב שכיום כל הדרכים בחזקת סכנה מאד, ואין אדם חייב למסור עצמו לסכנה בעבור לויה משום שחייך קודמין. ובעיון יעקב תמה שהרי אדרבא ילוהו ד' אמות כדי להצילו מסכנת הדרך וכדלעיל, ולכן ביאר שעיקר הלויה הוא להראותו הדרך שלא יטעה, וכיום שכל הדרכים מצוינים ומסודרים, אין צריך אלא ללוותו בעיר. ובאהבת חסד (ח"ג פ"ב בהערה) הביא ראיה לסברתו, שלדברי הדרכי משה שמוחלין, קשה מסוגיין שכל שאינו מלוה ומתלוה כאילו שופך דמים, ומשמע שאין המתלוה יכול למחול, ודחה, שאינו יכול למחול על מצות הלווי שמצילו מהזק, אך יכול למחול על שיעור של חבר ורב, ולדבריו מובן מה שכתב הרמב"ם שהלויה היא "חק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג", והיינו שהמצוה היא חק ואי אפשר למחול עליה, אך השיעור הוא חסד, ויכול למחלו. ובעמק ברכה (מצות גמ"ח שבגופו) כתב שהחזון איש אמר לו שכיום לא נהוג לדקדק בלויה כיון שאין הולך יחידי, וכשהולכים או נוסעים הרבה אנשים יחד, כל אחד נעשה מלוה לחבירו. ונראה שכל דבריו רק על הלווי חוץ לעיר אולם על חיוב הלווי של ד' אמות לא מועיל לווי של היוצאים עמו, שהרי לוט ושרה הלכו עם אברהם, ובכל זאת היה בהם חיוב לווי, ומסתבר שדי בד' אמות, וזה הוא המקור של ארבע פסיעות שלוה פרעה, שאף שלווהו הרבה חיובו היה רק בד' אמות - פסיעות.
רב כהנא אלויה לרב שימי בר אשי מפום נהרא עד בי ציניתא דבבל אזור בבבל שגדלו בו דקלים. כי מטו התם אמר ליה רב כהנא לרב שימי ודאי דאמריתו האם נכון מה שאומרים שהני ציניתא דבבל משני אדם הראשון איתנייהו, אמר ליה רב שימי אדכרתן מילתא דאמר רבי יוסי ברבי חנינא, מאי דכתיב בארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם, וכי מאחר שלא עבר שם כלל היכן ישב, אלא, ביאור הכתוב, ארץ שגזר עליה אדם הראשון שתהיה מיועדת ליישוב, נתיישבה, ואילו ארץ שלא גזר עליה אדם הראשון שתתיישב, לא נתיישבה לעולם, ולכן במקום זה גדלים מאז ומעולם דקלים, שכך גזר אדם הראשון שיהיה כאן יישוב דקלים ולא יישוב אחר. רב מרדכי אלויה לרב אשי מהגרוניא ועד בי כיפי ואמרי לה עד בי דורא.
אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר, כל שאינו מלוה ומתלוה,  58  כאילו שופך דמים, שאילמלי ליווהו אנשי יריחו לאלישע לא גירה דובים לתינוקות, שהיו המלוים גוערים בנערים שקילסוהו ולא היה מביא עליהם דובים, שכך היה המעשה, שנאמר, בצאת אלישע מיריחו אחרי שריפא בה את המים ויעל משם בית אל, והוא עלה בדרך ונערים קטנים יצאו מן העיר, ויתקלסו בו ויאמרו לו עלה קרח, עלה קרח, ומבארינן אמרו לו עלה שהקרחת עלינו את המקום, שהיו הנערים הללו מתפרנסים מהבאת מים טובים מרחוק לאנשי יריחו, שלא היה בעירם מים ראויים לשתיה עד שריפא אלישע את המים, ונפסקה פרנסתם.

 58.  בגמרא לא הובא מקור וטעם שהמתלוה נחשב שופך דמים, ובהגהות יד יוסף הביא בשם הגר"ח מוולאזין שרבי יוחנן סובר כריש לקיש שאמר לעיל שהבא בדרך ואין לו לויה יעסוק בתורה, ולכן אמר שכל אדם חייב ללוות אחרים ברגליו ואת עצמו בתורה ואם אינו מלוה אחרים ואינו עוסק בתורה הרי הוא כשופך דמים. והמהרש"א ביאר כל שאינו מלוה, אף שהאורח מתלוה בלעדיו ואינו צריך לו כאלישע שלא היה צריך לווי, בכל זאת נחשב המלוה שופך דמים שאילו לווהו לא היה מגרה דובים לתנוקות.
ודרשינן מאי "ונערים קטנים" הרי נער הוא גדול ולא קטן, אמר רבי אלעזר נקראו נערים, על שם שמנוערים מן המצוות, ונקראו קטנים, שהיו מקטני אמנה שהיו דואגים שנפסקה פרנסתם בגלל שריפא המים, ולא בטחו בה' שיזמן להם פרנסה באופן אחר.
ויש תנא שאומר, נערים גדולים היו, ובזבנו - ביזו את עצמם בהתנהגותם כקטנים.
מתקיף לה רב יוסף, איך משמע לדרוש כך מ"נערים קטנים", ודילמא קטנים ממש היו, ונקראו נערים על שם מקומם, שבאו ממקום שנקרא נעורן, מי לא כתיב וארם יצאו גדודים וישבו מארץ ישראל נערה קטנה, וקשיא לן איך שייך שתהיה נערה וקטנה, ואמר רב פדת, שהיתה קטנה ומוצאה דמן העיר נעורן, ואם כן יש לבאר כך גם בכתוב "נערים קטנים".
ומתרצינן התם בקטנה שנשבתה בידי ארם לא מפרש מקומה ואפשר לבאר שבאה מנעורן, אך הכא בנערים שהתקלסו באלישע מפורש מקומן, שבאו מיריחו. ובהכרח שנאמר נערים קטנים לדרשה.
ויפן אחריו, ויראם, ויקללם בשם ה',  59  ומבארינן מה ראה, אמר רב, ראה ממש שבראייתו אותם פגע בהם, כדתניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר, כל מקום שנתנו חכמים עיניהם, בו, בקפידא, חל במקום זה או מיתה או עוני.

 59.  הקשה המנחת חנוך (רל"א) איך קללם אלישע בשם ה', והרי המקלל רשע שאינו עושה מעשה עמך פטור רק כשקללו בכינויין, אך המקללו בשם עובר בעשה של הוצאת שם שמים לבטלה, ואסור ובמיוחד קשה לפי ההמשך שאל היו רשעים אלא פגומים מלידתם. ובעמק ברכה (מנודה) תירץ שהיו חייבים נידוי על ביזוי תלמיד חכם, וכתבו תוס' (במועד קטן י"ד) שחיוב נידוי דוחה איסור קללה, ואפילו בשם ה'. ועיין בקריינא דאיגרתא (ח"א מ"ז) מאמר נפלא בענין, ותכנו שאלישע קיים שליחותו כנביא לעמוד בפרץ נגד המזלזלים בה' ושלוחיו, ובכל זאת נענש, כי אי אפשר לדון דיני נפשות בראיה בעלמא.
ושמואל אמר, ראה שכולן נתעברה בהן אמם ביום הכפורים ונוצרו בעבירה,  60  ורבי יצחק נפחא אמר, בלורית ראה שיש להם כאמורים, ורבי יוחנן אמר, ראה שלא היתה בהן לחלוחית של מצוה, ומקשינן, אפילו אם בהם אין לחלוחית של מצוה, כיצד הרגם ודילמא בזרעייהו ניהוה הוה, ומתרצינן, אמר רבי אליעזר שראה בנבואה שלא תהיה לחלוחית של מצוה לא בם ולא בזרעם עד סוף כל הדורות.  61 

 60.  המהרש"ל ביאר שדרש מלשון "ויראם" נוטריקון "וירא אם". לשמואל, ראה אם של כל אחד מהם שהתעברה ביום כפור, ולרבי יצחק, ראה אומה, שהלכו בדרכי האומות או כאמוריים.   61.  כשמשה רבינו הרג את המצרי, נאמר שבדק וראה כי אין איש, ופרש"י שלא יתגייר אף אדם מזרעו, וביאר הגרי"ז למה הוצרך לבדוק, הרי המצרי חייב מיתה, וביאר שכיון שאינו חייב מיתה בידי אדם ואינו יכול להרגו בידים אלא בשם המפורש, הרי בדיני שמים יש חשבונות וצריך לבדוק שאין חשבון שבדורות הבאים יצא ממנו זרע כשר, וכן יש לבאר כאן שהרגם בשם ולכן בדק שלא תהא לחלוחית מצוה בזרעם.
ותצאנה שתים דובים מן היער ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת סוטה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב