פרשני:בבלי:סוטה ו ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוטה ו ב

חברותא[edit]

האומרת טמאה אני, זניתי, ומודה בכך אחר שכבר הקדישו והביאו את המנחה.
ושבאו לה עדים שהיא טמאה, אף היא מנחתה נשרפת.
ומוכיח רב:
דאתו עדים אימת, מתי באו אותם עדים שכתוצאה מעדותם המנחה נשרפת?
אילימא מקמי דתקדוש,  12  אם עוד קודם שהניחו את המנחה בכלי שרת, הרי במקרה שכזה בודאי לא נאמר שמנחתה נשרפת, אלא תיפוק לחולין - תצא להיות חולין, שהרי טרם נתקדשה.

 12.  ברש"י וז"ל מקמי דתקדוש - בכלי שרת - עכ"ל. ומבואר שקודם שניתנה המנחה בכלי שרת אינה קדושה אלא בקדושת דמים שאפשר לפדותה. ובחידושי מרן רי'ז הלוי במכתבים שבסוף הספר ישנה מחלו' בשורש ההבדל בין מנחה לבין בהמה שמיד עם הקדשתה הרי היא קדושה בקדושת הגוף. דעת הגרי"ז שם שחלוקה בהמה ממנחה בעיקר דיני הקדשתה ואין מקום להשוואה ביניהם. ואלו הגרי' אברמסקי מבאר שם שקדושת הגוף חלה כאשר הקרבן ראוי להקרבה, ולכן במנחה קודם שניתנה בכלי אינה קדושה בקדושת הגוף. מה שאין כן בהמה, שמיד כאשר הוקדשה כבר ראוייה היא להקרבה.
אלא בודאי, שהעדים באו לבתר דקדוש,  13  לאחר שכבר התקדשה המנחה בכלי שרת.

 13.  ברש"י פירש שאחר שהוקדשה כבר בכלי שרת א"א להוציאה לחולין, ואף להקריבה בתורת נדבה א"א מכיון שמנחה זו של סוטה באה משעורים ואין מנחת נדבה כשרה אלא מחיטים. ובחידושי הגרי"ז נתקשה בדברי רש"י שהרי גם אילו באה המנחה הזו מן החיטים א"א להעבירה לנדבה.
אי אמרת בשלמא, מים בודקין אותה, אם נאמר שמים בודקים גם אשה שיש עדים שזינתה אלא שטרם העידו, אלמא בת מקדש ומקרב היא, הרי שכאשר הניחו את המנחה בכלי השרת היתה המנחה ראויה להיקרב והיתה קדושה, וכי קדוש מעיקרא, שפיר קדוש. וקדושתה הרי היא קדושה גמורה, ומשום הכי מנחתה נשרפת, שהרי להקריבה אי אפשר, וגם להוציאה לחולין אי אפשר שהרי קדושתה קדושה גמורה היא.
אלא אי אמרת אין המים בודקין אותה, אם כן תיגלי מלתא, יתגלה הדבר למפרע, דכי קדוש מעיקרא, בטעות קדוש!
שקדושת המנחה היתה מתחילתה בטעות, שהרי מתברר עתה שלא היתה המנחה ראויה כלל לבדיקה, שהרי יש עדים שנטמאה. ולפי מה שאמר רב ששת, שבמקרה זה אין המים בודקין, אין צריך לשרוף את המנחה, ותיפוק חולין, ותצא מקדושתה להיות לחולין כדין הקדש בטעות, ומדוע אמרה המשנה שמנחתה נשרפת.
ומתרצת הגמרא את קושיית רב:
אמר רב יהודה מדיסקרתא:
כגון שזינתה האשה בעזרה, לאחר שכבר הביאו את מנחתה וקדשוה בכלי שרת, ועל זנות זו באו העדים.
ולכך מנחתה נשרפת, כיון שכאשר קידשו את המנחה, היתה קדושתה קדושה גמורה, שכן המים היו ראויים לבודקה, שהרי לא היו עדים אז על זנותה, אלא שעתה כבר אין צורך לבודקה כיון שכבר ידוע לנו על ידי העדים שהיא אסורה לבעלה כיון שזינתה בעזרה.
מתקיף ליה רב משרשיא: כיצד ניתן להסתמך בפרוש המשנה על אוקימתא זו? והלא זה בלתי אפשרי שתזנה אחר שכבר הגיעה לעזרה, שכן פרחי כהונה מלוין אותה כשמביאים אותה לעזרה, ואימתי זינתה.
ומשנינן:
יש שתי אפשרויות שתיזנה בעזרה:
א. שזינתה מפרחי כהונה עצמן. שזינתה עם אותם פרחי כהונה שליוו אותה לשומרה.
ב. רב אשי אמר, כגון שנצרכה לנקביה, ואז עזבוה פרחי כהונה, ושם זינתה שהרי משאירין אותה באותם רגעים לבדה. דאטו פרחי כהונה בכיפה תלי לה? וכי הם תופסים בכיפה שבראשה שלא תזוז לרגע. הרי ודאי שאם היא צריכה לנקביה עוזבים הם אותה, ולכן יתכן שבאותם רגעים היא תיזנה.
רב פפא אמר: אין צורך להעמיד את הברייתא בכגון שזינתה בעזרה, אלא לעולם, כדאמרינן מעיקרא, כפי שהבנו מתחילה שמדובר שהעדים מעידים על כך שזינתה באותה סתירה שבעקבותיה הביאו את המנחה.
ודקאמרת, ומה שהקשנו על זה, שלדברי רב ששת אין המים בודקין אשה שיש עליה עדים, ואם כן כל הקדושה היתה בטעות, ותיפוק לחולין,  14  ותצא המנחה לחולין, ומדוע תשרף.

 14.  הטעם שהמנחה יוצאת לחולין, פירש רש"י שהוא מכיון שההקדש נעשה בטעות. ובחידושי הגרי"ז הקשה על דברי רש"י שהרי גם בלא טעם זה אין מקום לקדושת המנחה שהרי היא קרבן חובה ואדם הפטור מן הקרבן אינו יכול להתחייב בה מרצונו אא"כ הוא קרבן נדבה. ויש מתרצים שטעם זה לא יספיק כיון שבשעה שהקדיש היה מחוייב הקרבן מחמת שלא ידע שיבואו עדים וא"כ באותה שעה חלה קדושה במנחה. ולכן צריך לומר רש"י את הטעם שזה הקדש בטעות.
תשובתך - מדרבנן.
אכן מן התורה לא צריך לשורפה אלא שחכמים הם שתיקנו לשורפה.
והטעם: גזירה, שמא יאמרו אותם שרואים כיצד לוקחים מנחה שכבר היתה בכלי שרת ומוציאים אותה לחולין, שמוציאים מכלי שרת לחול. ויבואו לטעות שיתכן לפדות דבר שכבר הוקדש בכלי שרת, שהרי אינם יודעים שהיתה כאן קדושה בטעות. ולפיכך גזרו חכמים שתשרף המנחה, ותימנע הטעות.
מתיב רב מרי על יסודו של רב פפא, שחידש כי גם כאשר מן התורה המנחה היא חולין כיון שההקדש היה בטעות בכל זאת גזרו חכמים שתשרף, שהרי שנינו בברייתא את דיני המנחה כאשר נטמאה או כאשר מתו הבעל והאשה וכיוצא בזה.
וכך אומרת הברייתא: נטמאת מנחתה של הסוטה עד שלא קדשה בכלי שרת, הרי היא ככל המנחות שנטמאו לפני שהושמו בכלי שרת, שאפשר לפדותן, ותפדה, ובדמי הפדיון יביאו מנחה חדשה.
אבל אם נטמאה המנחה משקדשה בכלי שרת, הרי היא ככל המנחות שנטמאו לאחר שקדשו בכלי שרת ואי אפשר להוציאה לחולין, ותשרף. ומוסיפה הברייתא, קדש הקומץ, אפילו אם כבר קמצו את המנחה והניחו את הקומץ בכלי שרת לקראת הקרבתו על המזבח, ולא הספיק הכהן להקריבו עד שמת הוא,  15  הבעל, או שמתה היא, האשה, ושוב אין צורך במנחה שהרי האשה כבר לא תשתה מן המים - הרי היא ככל המנחות שנפסלו לאחר קמיצה שאינן נקרבות ע"ג המזבח, ותשרף.

 15.  הטעם דכשמת הבעל אינה שותה, כתב רש"י שהוא משום שאין על מי להתיר את האשה שכן כל טעם הבדיקה הוא בכדי להתיר את האשה על בעלה. ועיין ברש"ש שהקשה על דברי רש"י שהרי עדיין קיימת נ"מ האם היא אסורה על זאת שנסתרה עמו. וכן על היבם והביא מרש"י לקמן כ"ד א' שהמקור לכך שאינה שותה הוא מפסוק כמבואר בספרי. ויש מתרצים על עיקר הקושיא שאף שקיימת נפק"מ לגבי עוד אנשים, מ"מ טעם הבדיקה הוא הבעל וכל השאר הם פועל יוצא מכך.
אבל, אם כבר קרב הקומץ על גבי המזבח, ולא נותר אלא לאכול את שיריו על ידי הכהנים, ולא הספיק הכהן לאכול את שיריו עד שמת הוא - הבעל, או עד שמתה היא - האשה, הרי היא ככל המנחות שנאכלות לאחר הקרבת הקומץ, ותאכל  16  אף שלא ישקו את האשה כיון שמת אחד מבני הזוג.

 16.  בר"מ נפסק שהמנחה במקרה זה אינה נאכלת. ובכס"מ ביאר שבירושלמי חולק על הבבלי בזה, וסובר שאינה נאכלת ועל זה התבסס הר"מ.
והטעם: שעל הספק באת מתחילה, שמא זינתה, כיפרה ספיקה, והלכה לה.
והיינו, המנחה הוקרבה כדין, שהרי בשעת הקרבתה היה עדיין מקום לשתיית המים, והרי היא מנחה ככל המנחות, ושייריה נאכלין אף שעכשיו אין בה עוד צורך.
ומוסיפה הברייתא, אם באו לה עדים קודם הקטרת הקומץ שהיא טמאה, מנחתה נשרפת, אפילו לאחר שקמצו אותה.
אבל נמצאו עדיה שהעידו שנסתרה זוממין, אף לאחר שכבר נקמצה, מנחתה חולין  17  ואינה צריכה כלל פדיון, ובודאי שאינה נשרפת, כי התברר הדבר שקדושת המנחה היתה בטעות.

 17.  בתוס' כתבו שכל זאת דווקא כאשר נמצאו העדים זוממים קודם שנקמצה המנחה אך אם נמצאו זוממים לאחר שכבר נקמצה המנחה - תישרף מדרבנן. ועיין בקר"א שהביא מתוספתא שמשמע להדיא שגם במקרה זה יוצאת המנחה לחולין. וצ"ע.
ומכאן שואלת הגמרא לדברי רב פפא, שאמר גם כאשר המנחה מתבררת כחולין, הרי היא נשרפת מדרבנן, ומדוע מנחה שנמצאו עדיה זוממין לא נאמר שנשרפת מדרבנן בסיבת הגזירה שהזכיר רב פפא.
ומשנינן:
עדים זוממין קאמרת! הוכחתך שהבאת ממקרה של עדים זוממין אינה הוכחה לשאר מקרים, שהרי אף אם גזרו חכמים שהמנחה תשרף, מכל מקום עדים זוממין, קלא אית להו, יש פרסום לדבר וכולם שומעים על כך ומבינים שהיתה כאן קדושה בטעות, ולא יבואו לטעות לומר שאפשר לפדות לחולין מנחה שכבר היתה קדושה בכלי שרת.
תניא כוותיה דרב ששת. שנינו ברייתא שאומרת במפורש את דינו של רב ששת, ולא מטעמיה. אך לא מאותו מקור שעליו התבסס רב ששת, שאילו רב ששת למד זאת מן הכתוב "ועד אין בה", והבין מכאן רב ששת שכאשר במקום כלשהוא יש עדים, אין מועילה בדיקת המים. ואילו הברייתא למדה זאת מן הפסוק באופן אחר.
וכך אומרת הברייתא: כתיב "ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא, ונקתה, ונזרעה זרע".
והמילים "וטהורה היא" הרי הם לכאורה מיותרות שכבר נאמר "ואם לא נטמאה", וכיון שלא נטמאה, בודאי היא טהורה. אלא שמילים אלו נאמרו באו ללמד:
"טהורה" ולא שיש לה עדים במדינת הים.
כלומר הבטחת התורה שהאשה תלד, היא רק כשהיא טהורה, ולא במקרה שהיא טמאה ויש על כך עדים, רק שהם טרם באו להעיד. שאז אין המים בודקים אותה.  18  ומן האות ו' המיותרת של המילה "וטהורה", נלמד עוד דין:

 18.  יש להסתפק במקרה שיש עדים במדה"י שהיא טהורה, האם בכה"ג ג"כ נתמעט "טהורה" אלא שיש לה עדים במדה"י, ונאמר שהברכה של ונזרעה זרע לא נאמרה עליה. ועיין בפנ"י (ברכות ל"א ב') שנקט שאכן במקרה שכזה, לא תתקיים בה הבטחת התורה.
"וטהורה", ולא שתלתה לה זכות.  19  שאם תלתה לה זכות ולכן לא מתה, עליה אין הבטחת התורה ונזרעה זרע.

 19.  במקרה שהאשה מתחילה להתנוון ולהיחלש ואינה מתה מיד, נחלקו הראשונים האם היא מותרת לבעלה מיד, או שהיות ומתחילה להתנוון א"כ סימן שאכן היא טמאה אלא שזכות תולה לה. ובתוס' מבואר שהאשה אסורה בכה"ג. אמנם בגרי"ז מבואר דלר"מ מותרת האשה במקרה כזה.
ומהמילה "היא" שבמילים "וטהורה היא" שאף מילה זו מיותרת, נלמד:
"היא", ולא שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה. כלומר, אשה שהנשים הטוות לאור הלבנה כבר מדברות עליה שזינתה, והדבר כבר מפורסם, אשה כזו אין המים בודקין אותה, ועליה גם כן אין הבטחה ש"נזרעה זרע".
וכיון שהגמרא הזכירה את דעת רבי שמעון המובאת במשנה לקמן, שחולק על הדין שהזכות תולה, מהטעם שעל ידי זה נוצר מצב של הוצאת שם רע על השותות שנבדקו, היא דנה:
ורבי שמעון, נהי דוי"ו לא דריש. גם אם חולק הוא וסובר שאין ללמוד מייתור האות ו' דבר, ולכן אין סתירה לדבריו מן הדרשה "וטהורה" - ולא שזכות תולה לה, שהרי יכול הוא לחלוק עליה. מעל מקום, הרי על הדרשה מן המילה "טהורה" בודאי הוא אינו חולק.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת סוטה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב