פרשני:בבלי:סוטה לו א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוטה לו א

חברותא[edit]

כמאן היא ברייתא זו? כרבי שמעון שהוא סובר כן, כמבואר לעיל.
כאן שבה הגמרא להמשך הברייתא - בענין מעבר הירדן - שנפסקה לעיל.
בא וראה, כמה נסים נעשו לישראל באותו היום שעברו את הירדן:
א. עברו ישראל את הירדן.
ב. ובאו באותו היום להר גריזים ולהר עיבל, שהוא מרחק של יתר מששים מיל מן הירדן.  1 

 1.  ראה לעיל לג ב, שנחלקו תנאים: אם היו הרים אלו קרובים לירדן או רחוקים ממנו.
ג. ואין כל בריה יכולה לעמוד בפניהם, וכל העומד בפניהם מיד נתרז (מתקלקל ברעי).
שנאמר (שמות כג כז): "את אימתי אשלח לפניך (כשתבוא אל הארץ), והמותי את כל העם אשר תבא בהם, ונתתי את כל אויביך לפניך עורף (שינוסו מלפניך) ", ומה שאמר הכתוב: "והמותי", הוא לשון מהומה וערבוב הגוף ומה שבתוכו.  2 

 2.  וב"חזון יחזקאל" (תוספתא סוטה ח ו) פירש, שבנפול אימה על האדם, הוא מתקלקל ברעי או במים, כדאיתא במכות (סוף דף כב) שמפני אימת המלקות נתקלקל ברעי; וראה מהרש"א. ובהגהות הרד"ל כתב, שהדרשה נדרשת מלשון "אליך עורף", או משום ש"עורף" אותיות "פעור".
ואומר עוד הכתוב (שמות כג טו): "אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד, נמוגו כל יושבי כנען. תפול עליהם אימתה ופחד עד יעבור עמך ה', עד יעבור עם זו קנית":
עד יעבור עמך ה': זו ביאה ראשונה שבאו ישראל לארץ כנען בימי יהושע.
עד יעבור עם זו קנית: זו ביאה שניה שבאו ישראל בימי עזרא.
אמור מעתה: ראויין היו ישראל לעשות להם נס בביאה שניה שיעלו בזרוע לארץ ישראל ולא יצטרכו ליטול רשות ממלכי פרס, ולא ישתעבדו למלכות, וכשם שהיה בביאה ראשונה.
אלא שגרם החטא בימי בית ראשון, ונגזר עליהם שלא יעלו אלא ברשות כורש, וכל ימי מלכי פרס נשתעבדו להם, לכורש, ולאחשורוש, ולדריוש האחרון.  3 

 3.  א. נתבאר על פי רש"י כאן, ובברכות ד א, ובסנהדרין צח ב; והביא כאן רש"י את הנאמר בעזרא (א ב): "כה אמר כורש מלך פרס, כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלהי השמים, והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה. מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו, ויעל לירושלים אשר ביהודה וגו"'. ב. הקשה הצל"ח בברכות (ד א), שהרי כתב הרמב"ם (יסודי התורה י ד) "אבל אם הבטיח (הנביא) על הטובה, ואמר שיהיה כך וכך, ולא באה הטובה שאמר, בידוע שהוא נביא שקר, שכל דבר שיגזור הקל אפילו על תנאי אינו חוזר, ולא מצינו שחזר בדבר טובה, אלא בחורבן ראשון, כשהבטיח לצדיקים שלא ימותו עם הרשעים וחזר בדבריו, וזה מפורש במסכת שבת", (ראה שם נה א: "מעולם לא יצתה מדה טובה מפי הקב"ה וחזר בו לרעה חוץ מדבר זה וכו"'), ואם כן האיך לא נתקיימה נבואת משה שניבא לטובה! ? וראה מה שכתב שם, וראה מה שכתב ב"הערות".
וממשיכה הברייתא לבאר את סדר מעשה בני ישראל:
ואחר כך - אחר שעברו ישראל והכהנים את הירדן - הביאו את האבנים שהעלו מן הירדן, ובנו את המזבח בהר עיבל, וסדוהו בסיד, וכתבו עליהם את כל דברי התורה בשבעים לשון, שנאמר "באר היטב".
והעלו על המזבח עולות ושלמים ואכלו ושתו ושמחו, וברכו וקללו הלויים כפי שנצטוו ישראל,  4  ואחר כך קיפלו (קילפו)  5  את האבנים של המזבח מהסיד שעליהם, ולקחו את האבנים ובאו ולנו בגלגל.

 4.  בתוספתא לא נזכר "וברכו וקללו"; והגר"א ב"אדרת אליהו" בפרשת ראה, הגיה כאן, במקום "וברכו וקללו" - "וברכו ברכת המזון", ומשום שהברכות והקללות קדמו לקרבנות, כמפורש במשנתנו; ולכך הזכירה הברייתא ברכת המזון, משום שיהושע תיקן להם באותו היום את ברכת הארץ ; וב"יוסף דעת" הוסיף, שבילקוט (ויקרא תלד), מבואר שהקפידה התורה לומר "יעמדו על הקללה" ולא "יעמדו לקלל", (כמו "יעמדו לברך"), מפני הכבוד, ולגירסת הגר"א ניחא, שגם הברייתא לא הזכירה לשון "וקללו".   5.  א. ראה אריכות בלשון "וקיפלו" שהוא לשון קילוף, בתשב"ץ חלק א סימן נג. ב. וכתב עוד שם: לבאר את הטעם שלקחו את האבנים, שהוא משום שאחר שעשו מעשה הקרבנות והשמחה והברכה והקללה, ולא נשארו האבנים אלא לזכרון כמו שכתוב בספר יהושע (צ"ב כוונתו), כבר עבר זמן מצות "ושדת אותם בסיד", ולא היתה אלא מצות שעה, וקפלום כדי שיהו ניכרין לזכר שמן הירדן הוציאום. ודבריו מחודשים מאד, שהרי הפסוק ביהושע אינו מזכיר כלל את המזבח שהקימו מן האבנים שהביאו אחר כך לגלגל, וכמו שנאמר: "ואת שתים עשרה האבנים האלה אשר לקחו מן הירדן הקים יהושע בגלגל", ומשמע שהגלגל הוא מטרה בפני עצמה; וראה עוד בהערה 6.
שנאמר בצווי ה' ליהושע: "וצוו אותם (את שנים עשר האנשים אשר תכין) לאמר: שאו לכם מזה מתוך הירדן ממצב רגלי הכהנים, הכין שתים עשרה אבנים, והעברתם אותם עמכם והנחתם אותם במלון אשר תלינו בו הלילה ".
יכול בכל מלון ומלון,  6  תלמוד לומר "אשר תלינו בו הלילה", ו"בו" לשון יחיד הוא.

 6.  יש להסתפק: אם הייתי אומר שיקימו מזבחות כנגד כל מלון ומלון, או שיקימו מזבח אחד, אלא שלגלגל יביאו אבנים לכל מלון ומלון; וראה מה שהובא בשם התשב"ץ בהערה לעיל, שלא ענין כלל בהבאת אבנים לגלגל, והעיקר הוא המזבח, ואם כן יהיה ההוה אמינא בגמרא בהכרח, שיקימו מזבחות כנגד כל מלון, אלא שלדבריו עדיין צריך ביאור מה טעם יש בזה, כיון שאין הגלגל עיקר הענין כלל.
וכתיב עוד ביהושע: "ואת שתים עשרה האבנים האלה אשר לקחו מן הירדן הקים יהושע בגלגל", הרי שלא לקחו מן הירדן אלא שתים עשרה אבנים בלבד, ואותם הקימו, ולא שתים עשרה אבנים בכל מלון ומלון.
כתיב (שמות כג): "ושלחתי את הצרעה מלפניך, וגרשה את החוי (שהיה יושב מעבר הירדן המערבי), את הכנעני ואת החתי (שהיו יושבים מעבר הירדן המזרחי) מלפניך".
תנא בברייתא:
צרעה לא עברה עמהם את הירדן.
ותמהינן: וכי אטו לא עברה!?
והא כתיב: "ושלחתי את הצרעה לפניך וגרשה את החוי", והרי החוי היה יושב בעבר הירדן המערבי, ובהכרח שעברה צרעה את הירדן!?
אמר תירץ רבי שמעון בן לקיש:
על שפת ירדן עמדה הצרעה, וזרקה בהן בעם החוי מרה, וסימתה עיניהן מלמעלה, וסירסתן מלמטה.  7 

 7.  כן נראה לבאר את הענין על פי רש"י בחומש על הפסוק: "ושלחתי את הצרעה"; (וראה מהרש"א שהבין בדעת רש"י, שממה שלא נזכרו אלא שלושת העמים האלו, מזה משמע שצרעה לא עברה את הירדן, כי החוי היה שוכן קרוב לירדן, וראה מה שכתב שם, וראה מה שכתב ב"הערות").
שנאמר (עמוס ב ט): "ואנוכי השמדתי את האמורי מפניהם, אשר כגובה ארזים גבהו, וחסון הוא כאלונים, ואשמיד פריו ממעל (אלו עיניו), ושרשיו מתחת (זה הסירוס) ".
רב פפא אמר: שתי צרעות הואי: חדא דמשה, וחדא דיהושע.  8 

 8.  רמז בעל הטורים: "את הצרעה" בגימטריא: "שתים היו".
צרעה דמשה לא עבר את הירדן, אבל צרעה דיהושע עבר את הירדן.
שנינו במשנה: ששה שבטים עלו לראש הר גריזים, וששה שבטים עלו לראש הר עיבל, והכהנים והלויים והארון עומדים למטה באמצע, הכהנים מקיפים את הארון, והלויים את הכהנים וכל ישראל מכאן ומכאן, שנאמר: "וכל ישראל וזקניו ושוטרים ושופטיו עומדים מזה ומזה לארון, נגד הכהנים הלויים נושאי ארון ברית ה' כגר כאזרח, חציו אל מול הר גריזים והחציו אל מול הר עיבל, כאשר צוה משה עבד ה' לברך את העם ישראל בראשונה":
א. חלוקת השבטים להרים מפורשת בתורה (דברים כז יב): שמעון ולוי (מלבד אותם לויים שעמדו בין שני ההרים) ויהודה ויששכר ויוסף ובנימן, בהר גריזים; ובהר עיבל: ראובן גד ואשר וזבולון דן ונפתלי.
ב. סדר תולדותם של בני יעקב, היה: ראובן שמעון לוי ויהודה (בני לאה); דן ונפתלי (בני בלהה); גד ואשר (בני זלפה); יששכר וזבולון (בני לאה); יוסף ובנימין (בני רחל).
ג. כתיב (שמות כח ו): "ועשו את האפוד זהב תכלת וארגמן תולעת שני ושש משזר, מעשה חושב. שתי כתפות חוברות יהיה לו אל שני קצותיו וחובר. ולקחת את שתי אבני שהם ופתחת עליהם שמות בני ישראל. ששה משמותם על האבן האחת, ואת שמות הששה הנותרים על האבן השנית כתולדותם", (והיו נתונים על כתפות האפוד), ולא פירט הכתוב כיצד נחלקו השבטים לשני האבנים.
ד. בתחלת "חומש הפקודים" הוא ספר במדבר, נצטוה משה למנות את בני ישראל, כאשר יהיו אתו במנין איש איש מכל שבט; והתורה מפרטת את שמות האנשים לפי סדר השבטים הבא: ראובן, שמעון, יהודה, יששכר, זבולן, (הם בני לאה לפי סדר תולדותם); לבני יוסף אפרים ומנשה, בנימן, (הם בני רחל לפי סדר תולדותם), דן, אשר (הם בני בלהה וזלפה לפי סדר תולדותם), גד, נפתלי, (הם בני זלפה ובלהה שלא לפי סדר תולדותם).
ה. בתחילת ספר שמות נזכרו בני יעקב אשר באו למצרים, לפי הסדר הבא: ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר, זבולון, (בני לאה לפי סדר תולדותם), בנימין, (בן רחל), דן, נפתלי, (בני בלהה לפי סדר תולדותם), גד, אשר, (בני זלפה לפי סדר תולדותם), "ויוסף היה במצרים".
שואלת הגמרא: מאי הוא דכתיב: "חציו אל מול הר גריזים והחציו אל מול הר עיבל", ומשמע לשון "והחציו" שהוא חצי הידוע, או חצי שנזכר במקום אחר? אמר רב כהנא:
כי כדרך שחלוקין השבטים כאן בהר גריזים והר עיבל וכפי שנתבארה חלוקתם בתורה, כך חלוקין שמות השבטים באבני אפוד (אבנים טובות שהיו על כתפות האפוד שהיה כתוב על כל אחד מהם שמות ששה שבטים), שהיו אלו שבהר זה כתובים על אבן זו, ואלו שבהר זה כתובים על האבן האחרת.
וזה הוא שאמר הכתוב: "והחציו", שהוא החצי הידוע החקוק באחת מן האבנים שבכתפות האפוד.
מיתיבי:
שתי אבנים טובות היו לו לכהן גדול על כתיפיו, אחת מכאן ואחת מכאן, ושמות שנים עשר שבטים כתוב עליהם, ששה על אבן זו, וששה על אבן זו.
שנאמר (שמות כח ו): "ששה משמותם על האבן האחת, ואת שמות הששה הנותרים על האבן השנית כתולדותם".
הרי למדנו ממה שאמר הכתוב "על האבן השנית כתולדותם": על שניה בלבד היו כתובים ששה שבטים כסדר תולדותם בזה אחר זה, ולא היו כתובים על האבן הראשונה ששה שבטים כסדר תולדותם -
מפני שיהודה מוקדם באבן האחת, שכך היו כתובים בו: יהודה מוקדם לכולם, וחוזר לראובן ומשם כסדר תולדותם בזה אחר זה: ראובן שמעון לוי דן ונפתלי.
וחמשים אותיות של שמות השבטים היו על שני האבנים כאחד:
עשרים וחמש אותיות על אבן זו, שהרי כך עולה סכום אותיותיהם של השבטים הנזכרים, ועשרים וחמש אותיות על אבן זו, ויתבאר חשבון זה בהמשך הענין.
רבי חנינא בן גמליאל אומר:


דרשני המקוצר[edit]

מסכת סוטה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב