פרשני:בבלי:סוטה כח א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוטה כח א

חברותא[edit]

וכי תימא,  דאי אית ביה עון, אם עבר עבירה, שבא על אשתו לאחר שנסתרה אחר הקינוי ונאסרה עליו, בדקי ליה מיא וגם הוא ימות.
לא יתכן לומר כן, דהא כי אית ביה עון בדידיה, מי בדקי לה מיא לדידה? וכי כשהבעל חטא אין המים בודקין כלל את אשתו וממילא גם לא אותו?
והא תניא: "ונקה האיש מעון, והאשה ההיא תשא את עונה". ודרשינן, רק בזמן שהאיש מנוקה מעון, אז המים בודקין את אשתו. אבל אם אין האיש מנוקה מעון, לפי שבא עליה לאחר שנסתרה, אין המים בודקין את אשתו!
ואלא שמא תאמר לבועל, שהמים בודקין אותו?
תיקשי, ליתני במתניתין בפירוש, כשם שהמים בודקין אותה כך בודקין את הבועל, כדקתני סיפא "כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל", ולא קאמר "כך אסורה לו"?
ומתרצינן: לעולם "אותו" היינו לבועל. ולא קשיא מהסיפא, משום ורישא איידי דתנא "אותה", תני נמי "אותו".
ואילו סיפא איידי דתנא "בעל", תנא נמי "בועל".
שנינו במשנה: שנאמר ובאו ובאו.
איבעיא להו: "באו ובאו" קאמר, מהיתור של האות וי"ו בתיבת "ובאו" אנו דורשים שהמים בודקין אותו.
או "ובאו ובאו" קאמר, מעצם הכפילות של תיבת "ובאו" בפרשה אנו דורשין כן?
תא שמע מהא דתנן במתניתין: כשם שאסורה לבעל, כך אסורה לבועל. שנאמר "נטמאה", "ונטמאה". הרי שרבי עקיבא דורש מהאות וי"ו יתירה, ואם כן גם בדרשא ד"באו ובאו" יש לפרש כן.
ועדיין בדרשה זו עצמה ד"נטמאה ונטמאה" תיבעי, האם "נטמאה נטמאה" קאמר, מכפל תיבת נטמאה שבפרשה דרשינן, או "נטמאה ונטמאה" קאמר, מהאות וי"ו היתירה בתיבת ונטמאה?
תא שמע: מדקתני סיפא דמתניתין, רבי אומר: שני פעמים האמורים בפרשה "נטמאה ונטמאה", אחד לבעל ואחד לבועל, הרי שרבי דורש מכפל התיבות.
מכלל זה אתה למד, דרבי עקיבא, החולק על רבי, ווי קדריש!
ומבארת הגמרא את הדרשות לרבי עקיבא ולרבי:
הלכך, לרבי עקיבא, שיתא קראי כתיבי. שלשה "ובאו" כתובים בפרשה, ובכל אחד הוי"ו יתירה, וביחד ששה.
חד לצואה דידה שהקב"ה גוזר על האשה שיבאו בה המים למרים.
וחד לצואה דידיה, הוי"ו נדרש שגם על הבועל נגזר כן.
חד לעשייה דידה, שהודיע הכתוב את ישראל ומבטיח להם שהמים יבדקו את הסוטות.
וחד לעשייה דידיה, שגם על הבועל הובטח שיבדקו אותו המים.
חד לידיעה דידה, שהכהן מודיע לאשה שעל אף שבנוסח הקללה נאמר קודם "ירכך נופלת" ואח"כ "בטנך צבה", בכל זאת היא לוקה כדרך ביאת המים, קודם בבטנה, ואח"כ בירכה.
והכל, כדי שלא להוציא לעז על המים, שמא יאמרו שהמים לא פעלו כסדר שנתקללה וממילא לא הם גרמו לעונש.
וחד לידיעה דידיה, שגם הבועל ילקה קודם בבטן ואח"כ בירך.
ורבי סבר תלתא קראי בלבד כתיבי.
ואת האות הוי"ו יתירה לא דריש.
חד לצואה, וחד לעשייה, וחד לידיעה. וכולם נאמרו על האשה בלבד.
והוינן בה: ורבי "כשם שהמים בודקין אותה כך בודקין אותו" מנא ליה?
ומשנינן: נפקא ליה מדתניא, נאמר "ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבות בטן ולנפיל ירך", ודרשינן, דהיינו בטנו ויריכו של בועל.
אתה אומר בטנו ויריכו של בועל. או אינו אלא בטנה ויריכה של נבעלת?
כשהוא אומר להלן "וצבתה בטנה ונפלה יריכה", הרי בטנה ויריכה של נבעלת כבר אמור.
ומה אני מקיים "לצבות בטן ולנפיל ירך"
- בטנו ויריכו של בועל!
הרי שגם את הבועל בודקין המים.  6 

 6.  וכיון שגילה הכתוב שהוא נבדק כמותה ובה נאמר צואה ידיעה ועשיה הוא הדין לו. תוד"ה ההוא.
והוינן בה: ואידך רבי עקיבא מדוע אינו דורש מכאן את בדיקת הבועל ע"י המים? ומשנינן: ההוא קרא ד"לצבות בטן ולנפיל ירך" בא ללמד דמודע לה כהן לאשה דבטן ילקה ברישא, והדר אח"כ ירך, למרות שבקללה כתוב סדר הפוך, כדי שלא להוציא לעז על המים המרים.
והוינן בה: ואידך רבי תקשי ליה דהא קרא דלצבות בטן אינו מיותר?
ומשנינן: אמר לך רבי: אם כן דלצבות בטן לא בא אלא ללמד על הודעת כהן, לכתוב קרא בטנה ויריכה, מאי בטן וירך? שמע מינה לבועל, ללמד שגם הוא נבדק ע"י המים.
ומקשינן לרבי: ואימא כולי להכא הוא דאתא, שכל המקרא אינו בא אלא ללמד על בדיקת הבועל ומנא לן ללמד גם על הודעת כהן?
ומתרצינן: אם כן, שרק לבועל הוא מלמד, לכתוב בטנו ויריכו, מאי בטן וירך דמשמע סתם בין לבועל בין לנבעלת?
שמע מינה תרתי: ללמד גם על הודעת כהן.
שנינו במשנה: אמר רבי יהושע כך היה דורש זכריה בן הקצב.
תנו רבנן: שלש פעמים האמורין בפרשה "והיתה אם נטמאה", "וקנא את אשתו והיא נטמאה", "אשר תשטה אשה תחת אישה ונטמאה ".
למה נאמר שלש פעמים?
אחד לבעל, ואחד לבועל, ואחד לתרומה.
שאפילו היא בת כהן ובעלה כהן נפסלת מאכילת תרומה ע"י הסתירה, דברי רבי עקיבא.
אמר רבי ישמעאל: מאחר שלמדנו שהיא נפסלת מתרומה, קל וחומר שנפסלת מלינשא לכהן, ואין אנו צריכין להביא מקרא לכך.
ומה גרושה, בת כהן שנישאה לישראל ונתגרשה, ואין לה זרע ממנו, שמותרת לתרומה חוזרת לבית אביה לאכול בתרומה, ובכל זאת אסורה לכהונה לינשא לכהן.
זו, הסוטה שנסתרה, שאסורה בתרומה, אינו דין שאסורה לכהונה.  7  (הגמרא שואלת לקמן שהרי רבי עקיבא לא דיבר כלל מפסול כהונה, ומה אמר לו רבי ישמעאל שאין צריך קרא לזה).

 7.  ואין להקשות, בת ישראל תוכיח שאסורה לתרומה ומותרת לכהונה, דהקל וחומר הוא: מה גרושה, שהמעשה שנעשה בה לא פסלה מתרומה ופסלה מכהונה, קל וחומר לסוטה שהמעשה שנעשה בה יפסלה מכהונה, אבל בת ישראל, מה שפסולה מכהונה אינו ע"י מעשה, ועוד שאם תינשא לכהן תהא מותרת לתרומה מה שאין כן אלו. תוד"ה זו.
וממשיכה הברייתא לפרש המקראות בפרשת סוטה: מה תלמוד לומר "ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו, והיא נטמאה, או עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו, והיא לא נטמאה"?
אם ברור לבעלה שנטמאה, למה שותה?
ואם ברור לו שלא נטמאה, למה משקה אותה?
מגיד לך הכתוב, שעל הספק היא אסורה!
וביאור הכתוב הוא: אשה זו, שספק לו אם נטמאה אם לאו, ישקנה, כדי לברר את הספק. ואם אינו משקה אותה, הרי היא אסורה לו מספק.  8 

 8.  הקשו תוספות, וכי איצטריך קרא לאסור ספק? הרי בכל ספק אזלינן לחומרא (והמהרש"א הקשה על זה, דהא יש לה חזקת טהרה, ולולי הקרא לא היינו מטמאין אותה). ותירצו, דהכתוב בא לאוסרה כאילו היא ודאי ולא רק בספק, ונפקא מינה שאם בא עליה עבר על לאו הבא מכלל עשה (ד"נטמאה" עשה הוא), ואף אם יתברר אח"כ שהיא טהורה, נענש בבי"ד של מעלה כמו על חייבי עשה, ואינו דומה לשאר ספיקות כגון אכל ספק חלב ספק שומן ונתברר אח"כ שהוא שומן שאעפ"י שהוא צריך כפרה וסליחה מ"מ אינו חמור כחייבי עשה. תוד"ה מה ת"ל. וכתב רע"א שיש נפקא מינה אי האיסור ודאי או ספק, בנשבע הבעל שלא ישמש עמה. דאם היתה אסורה רק מספק שמא זינתה אפשר להלקותו ממה נפשך, או משום לאו דסוטה אם זינתה, ואם לא זינתה חלה שבועתו ולוקה על לאו דשבועה. אבל אם איסורה הוא ודאי, אי אפשר להלקותו דשמא לא זינתה ובכל זאת לא חלה השבועה, כיון דאסורה בעשה ולא חלה שבועה על עשה. וגם יש נפקא מינה לאחר ששתתה ונמצאה טהורה, אי חלה השבועה למפרע, שאם הוא רק ספק, איגלאי מילתא שהיתה מותרת בשעת השבועה וחלה למפרע, אבל אם הוא ודאי, לא חלה השבועה גם על הצד שהיא טהורה. וכתב הפלתי (בית הספק) שמקושית התוספות נראה שדעתם דספק דאורייתא לחומרא מה"ת.
מכאן אתה דן קל וחומר לשרץ, כשיש ספק אם הוא נגע בטהרות, ספק לא נגע, שעלינו להחזיק את הטהרות בטומאה, מספק.
ומה סוטה, שלא עשה בה שוגג כמזיד, ואונס כרצון, שאם זינתה בשוגג, כגון שחשבה על פלוני שהוא בעלה, או שנאנסה, אינה נאסרת על בעלה, ובכל זאת עשה בה ספק כודאי.
שרץ, שעשה בו שוגג כמזיד, ואונס כרצון, שגם אם נגעו טהרות בשוגג או באונס בשרץ הם נטמאים, אינו דין שיעשה בו ספק <img alt='' src='p_amud.bmp title='מיקום עמוד מדויק'>  כודאי.  9 

 9.  הקשו תוספות שיש לפרוך הקל וחומר דמה לסוטה שכן רגלים לדבר שקינא לה ונסתרה. ותירצו דע"י הקינוי וסתירה נעשה רק ספק והוי כמו ספק מגע בשרץ. ולולי הקינוי לא היה אפילו ספק ע"י הסתירה בלבד דלא נחשדו על העריות, והקינוי גורם שיהא ספק, תוד"ה אינו דין. ובתוספות שאנץ ותוספות הרא"ש תירצו דאין זה קל וחומר גמור, אלא גילוי מילתא בעלמא, שאל"כ נלמוד גם לנזקי אדם שעשה בהם שוגג כמזיד ואונס כרצון שיהא בהם ספק כודאי, ועוד יש למיפרך דמה לסוטה שאין לה טהרה במקוה. ועיקר הדין הוא הלכה למשה מסיני, לטמא ברה"י מספק. אי נמי, דילפינן מדכתיב ונסתרה והיא נטמאה משמע שכל הטומאות ספיקן טמא. והרשב"א תירץ דספק טומאה אין מי שיאמר ברי שלא נטמאה מה שאין כן בסוטה שהיא טוענת ברי לי שלא נטמאתי ולכן אם לא היה רגלים לדבר לא היינו מטמאים אותה. הובא בשיטמ"ק כתובות ט.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת סוטה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב